כשרות עד בדבר שבערווה

[איש_ספר]

יכול להיות שהפתרון לתשובה הוא סעיף בשו"ע או בנו"כ. אבל שאלתי דיין ולא ידע, לכן לא אבוש לשאול כאן

אדם היודע בנפשו שיש כמה שרצים בקופתו בעסקי ממון שאולי לא נהג כהוגן, אבל איש לא יודע מכך מלבדו. באופן שאם יבוא הדבר לב"ד, יקבל ב"ד את עדותו.
האם הוא כשר לשמש כעד בדשב"ע?

מנערותי זכור לי שבקצוה"ח מבואר שאפי' עד שאינו פסול הגוף, מ"מ אם ב"ד לא יקבל את עדותו, שוב אינו כשר כעד לקיום, אבל כאן המקרה הפוך.

אנא עזרתכם

[היא שיחתי]

לא שמענו שבפלוני רבעני לרצוני דפלגינן דיבוריה, שיהיה אסור לו להעיד

[היא שיחתי]

נתיבות המשפט חידושים סימן כח
(ב) תועלת בעדותו. לאפוקי אם רק הודה לפניהם שלא על ידי תביעה שיכול לומר שלא להשביע [עצמי כיוונתי, כמ"ש לקמן סעיף ח'], וכן אפילו [אם] על ידי תביעה [הודה] יכול לומר להשטות [נתכונתי] ואין תועלת בעדות. [סמ"ע סק"ד]. ואם אין יודע מההודאה רק על פי העדים, חייב להעיד, שזוקקין הנתבע לשבועה. ואם העד יודע בעצמו שהוא רשע ופסול לעדות, מכל מקום כיון שאין פסולו ידוע בבית דין ועדותו תתקבל בבית דין, חייב להעיד, אבל אם יודע בעצמו שהוא קרוב, פטור מלהעיד. או"ת [אורים סק"ג]. אבל אם יודע בעצמו שהוא נוגע לא יעיד דדמי לריש פרק שבועת (הדיינין) [העדות ל"א ע"א, עיין מרדכי שבועות סי' תשע"ב] הביאו הש"ך בסימן ע"ה [סק"א].

[היא שיחתי]

אך בגרש"ש צל"ע דכתב משום שהוא יודע שזה האמת
ואם כן בעדות קיום עדיין צ"ע
חידושי ר' שמעון שקופ כתובות סימן י
אמנם לענין עדות צע"ק אם נאמר דגם שם איכא איסור לפ"ע אם מביא עדים פסולים דאז היה ראוי להיות איסור לקבלו לעד, אבל ענין זה אם יודע בעצמו שהוא רשע אם אסור להעיד פסק התומים והנה"מ דמותר לו להעיד ורק אם יודע בעצמו שהוא קרוב דגזה"כ שלא יופסק דין ע"י קרוב אבל ברשע הטעם משום דחשיד לשקר והוא יודע בעצמו שמעיד אמת לא שייך איסור זה, יעו"ש ובפ"ת סי' ל"ד סק"א, ואף דבאמת גם רשע הוא פסול היינו דכיון דהאדם חשוד ממילא אין שם עד כשר עליו והוא פסול ומשו"ה מבטל גם עדים אחרים, אבל פסול זה הוא לבי"ד ולא להאדם בעצמו וצ"ע.

[היא שיחתי]

עוד מהתוכנת חיפוש
דרך פקודיך הקדמות הקדמה ו
יז) הנה המשכיל על דבר יראה כי זעירין אינון הכשרים לעדות [מדברי תורה, ומכל שכן שיהיו כשרים] גם מדבריהם. והן אמת הבית דין בבוא לפניהם עדים [להעיד] אינם מחוייבים לחוש שמא פסולים הם כי כל ישראל בחזקת כשרות לאוקמוה אחזקתייהו זולת כשיתוודע להם בבירור איזה פסול. אבל אדם המעיד, כשיודע בעצמו שחטא חטא אשר על ידו מיפסל לעדות, הגם שיודע שאמת [הוא] הדבר אשר הוא מעיד, אם יוציאו ממון בעדותו כל זה מיקרי אבק גזל כיון דיוציאו על ידו ממון שלא כתורה הוה כמפסיד את חבירו בחנם, הא למה זה דומה לאדם כשר המעיד עדות אמת ויודע שחבירו המצטרף עמו ג"כ יודע מהעדות ומעיד אמת, רק שיודע שחבירו זה הוא רשע ופסול לעדות דאסור לו להצטרף עמו כמבואר בש"ס [שבועות ל ב] ופוסקים [חו"מ ל"ד ס"א]לט), ומכל שכן הדבר כשיודע האדם בעצמו אשר הוא רשע ופסול [להעיד] האיך יעיד אפילו אם אמת נכון הדבר הוה כמפסיד את חבירומ).
דרך פקודיך הקדמות - הערות הקדמה ו הערה מ
מ) עיין אורים ותומים סי' כ"ח אורים סק"ג, שבשו"ת חות יאיר נסתפק בזה, אך התומים כתב דכיון דפסולו משום משקר והוא יודע שעדותו אמת יכול להעיד בבית דין, והטעם כיון דאין ידוע רשעותו אלא לו הרי אין אדם נפסל עפ"י עצמו ואעפ"י שאומר כן לב"ד, ועוד דהרי הטעם דפסול רשע להעיד הוא משום דנחשד להעיד שקר ולא מגזרת המלך בלי טעם כמו גבי קרובים, רק הטעם ברשע משום דנחשד לשקר וא"כ הוא דיודע בנפשו דהאמת אתו למה לא יעיד (ע"כ הערת הרה"ג ר' יחזקאל קליין שליט"א - מונסי). ונ"ל שהוא פלוגתא דרבוותא דגם בנתיהמ"ש חידושים סק"ב העתיק דברי התומים בזה"ל, ואם העד יודע בעצמו שהוא רשע ופסול לעדות מ"מ כיון שאין פסולו ידוע בב"ד ועדותו נתקבל בב"ד חייב להעיד ע"כ, אך בקצוה"ח סי' כ"ח סק"ח ד"ה והנה אחי וכו' כתב דפסול להעיד אא"כ עשה תשובה, וכן נקט רעק"א ריש סי' ל"ד בדעת החוו"י דהיודע בעצמו שעבר עבירה והוא פסול לעדות אסור לו להעיד, ופלוגתייהו תליא מאיזה טעם נפסל, דיש ב' טעמים כנ"ל והנתיבות לא העתיק אלא טעם אחד, אך בתומים כתב טעם נוסף שאין רשע נפסל אלא מחמת חשש משקר ולכן אם הוא בעצמו יודע שהאמת כך יכול להעיד, ובחידושי הרי"ם אות ג' הקשה על טעם זה ממה שמבואר בסי' ל"ד ס"א שאסור להצטרף עם רשע להעיד אף שהדבר אמת והוא יודע שגם הרשע ראה העדות ולדעת החידושי הרי"ם פסולו של רשע הוא מגזה"כ, ועי' בשו"ת חת"ס יו"ד סי' י"א דרשע שלא העידו עליו בבי"ד חייב להעיד, ומה דאיתא בשבועות דאם יודע בחבירו שהוא רשע אסור להעיד היינו דיודע שכבר העידו עליו בבי"ד.

[איש_ספר]

יש"כ גדול לרב היא שיחתי.

והנה מתוך הלכה פסוקה סי' כח

הדיון מתחיל בעמוד הקודם בשלוש מילים:

עד שעבר עבירה...

הלכה פסוקה.jpg (552.78 KiB) נצפה 5311 פעמים

[איש_ספר]

אבל אין כאן על עדות של קיום. ואולי שונה?

[עזריאל ברגר]

מקובל בסידור הגט לומר לעדים להרהר בתשובה.
ויש שנהגו כך גם בקידושין.

[עושה חדשות]

זה אכן ידוע כחידוש של התומים, שהפסול של רשע לעדות אינו חל מאליו אלא רק ע"י ב"ד.
אם כדבריו, ודאי כשר גם לקיומי. אם לא כדבריו ודאי פסול, כי צריך עדות אליבא דאמת.
ועי' זכר יצחק סי' יט ד"ה עוד.

אבל היסוד כמות שהוא הרי זה פלא גדול.
דהא להדיא מצינו עד זומם למפרע הוא נפסל,
ותרי כיתי עדים המכחישים זא"ז א"א לצרף ע"א מכל כת לעדות אחרת,
וכן כתוב להדיא שאסור להעיד כאשר יודע שהשני הוא רשע.

ולכן הגרש"ר עידן את הנוסח, עי"ש מכות אות לז ובמילואים,
ולדבריו י"ל דאף להתומים ה"ה פסול לעדות קיום.

ודו"ק.

[היא שיחתי]

שמא יש לדון עוד ולחלק אם עשה תשובה.
ולא ירדתי לעומקא דדינא לברר עניינה של תשובה, אבל כך הדין דאם לקה ועשה תשובה כשר לעדות.
וחיוב מלקות הרי מעיקרא לא חייל בלא עדים, ואם אדם מרשיע את עצמו ללקות.
והנה, אם בא אדם ואמר גזלתי והחזרתי וחזרתי בתשובה, הרי פשיטא דכשר לעדות, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אך אם אחר כך יבואו עדים שגזל, ואינם יודעים אם החזיר, הרי יפסל מעתה לעדות, ולמפרע, שהרי אין לנו ידיעה שאכן החזיר ועשה תשובה ופקע הפה שאסר למפרע.

ובנידו"ד, אם הגזל עדיין בידו, בזה יש לדון דהוא פסול, אך אם הגזל אינו בידו, וגם עשה תשובה, בזה וודאי דכשר אף לעדות קיום.

והלשון בניסוח השאלה הפותחת היא ש'אולי נהג שלא כהוגן', ובזה עליו לדון עם עצמו מה הדין, דאם הדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה הרי שפיר הוא חוזר בתשובה מעליא, דאף לאחר תשובתו אין הוא חייב להשיב, משום הממע"ה.
אך אם הוא גזלן ואינו יודע אם השיב, בזה לא הועילה תשובתו אם לא השיב כדיני ההשבה, והכל תלוי אם קיים את דיני ההשבה כראוי.

[עושה חדשות]

אבל אין כאן על עדות של קיום. ואולי שונה?

זה אכן ידוע כחידוש של התומים, שהפסול של רשע לעדות אינו חל מאליו אלא רק ע"י ב"ד.
אם כדבריו, ודאי כשר גם לקיומי. אם לא כדבריו ודאי פסול, כי צריך עדות אליבא דאמת.

בתומים בסי' כח יש ב' נימוקים,

ז"ל "אבל מחמת רשעות כיון דאין ידוע אלא לו הרי אין אדם נפסל עפ"י עצמו אף על פי שאומר כן לבית דין, ועוד הטעם דפסול רשע להעיד הוא דנחשד להעיד שקר ולא מגזרת המלך בלי טעם כמו גבי קרובים, רק הטעם ברשע דנחשד לשקר, ואם כן הוא דיודע בנפשו דהאמת אתו למה לא יעיד, וכן הטעם בפסול מחמת נגיעה דכל הטעם הפסול דיעיד שקר, ואם כן הוא שיודע בעצמו שהאמת אתו למה לא יעיד",

והנה לפי הטעם השני י"ל דאליבא דאמת הוא עד פסול, ואעפ"כ יכול הוא להעיד כיון שהוא בא לקבוע את האמת, אבל בתורת עדות לקיומי ודאי הוא פסול.

ורק לפי טעמו הראשון של התומים, נכונה טענתי הנ"ל שאם הוא כשר לברורי הוא כשר גם לקיומי.

וביאור טעמו הראשון של התומים הנ"ל לכאו' נמצא בדבריו בסי' פז סקכ"ז ד"אפילו אמת שעבר עבירה מכל מקום לא נפסל כי אם בשני עדים שראוהו". וכשכתבתי לעיל שאין חילוק בין קיום לבירור התכוונתי לדברי התומים האלו.

[עושה חדשות]

ובענין אחר,
האם יש דין "עדות שאתה יכול להזימה" בעידי קיום של דבר שבערווה?

[היא שיחתי]

ובענין אחר,
האם יש דין "עדות שאתה יכול להזימה" בעידי קיום של דבר שבערווה?

הסבר נא את שאלתך, הרי הם לא מעידים בפיהם כלום, ומה שייך לעשות להם כאשר עשו?
ובלאו הכי בעדות בן גרושה מלקין, והכא נמי לו יצוייר שיש להענישם (ולא אדע על מה להענישם, ומה שקר יש בעשייתם) יקבלו מלקות, ואם כן אין לדון בעדי טריפה.

[עושה חדשות]

ובענין אחר,
האם יש דין "עדות שאתה יכול להזימה" בעידי קיום של דבר שבערווה?

הסבר נא את שאלתך, הרי הם לא מעידים בפיהם כלום, ומה שייך לעשות להם כאשר עשו?
ובלאו הכי בעדות בן גרושה מלקין, והכא נמי לו יצוייר שיש להענישם (ולא אדע על מה להענישם, ומה שקר יש בעשייתם) יקבלו מלקות, ואם כן אין לדון בעדי טריפה.

אסביר. עדים לקיום דשב"ע לכאו' מעלתם היא בכך שיכולים לספר ולהעיד על הקידושין וכו'. השאלה היא, מה הדין אם באופן שיבואו להעיד אח"כ על הקידושין, משום מה לא תהיה אפשרות להזימן. האם הם כשרים לקיום.

[היא שיחתי]

תתן דוגמא, אם הם עדים כשרים, אז מדוע שלא יתאפשר להזימם אם יעידו בעתיד כראוי?
ואף אם הם טריפה, הרי שפיר אפשר להלקותם.

ואולי תדון במקרה שבו הם עדי קיום, אבל אינם יודעים היכן הם נמצאים, ומהו הזמן,
ואז לעולם אי אפשר להזימם על העדות, שהרי אין מקום ואין זמן.
אבל מעולם לא שמענו שעד צריך לדעת מה התאריך והשעה וכן מה המקום, ועל כרחך דעדות קיום היא בלא זמן ומקום, ואם כן ממילא גם לא יזימו אותם על זה, אבל לא מצד שאי אפשר להזים בהגדרה, אלא טכנית זוהי עדות בלא מקום וזמן, וצ"ע דמכל מקום אי אפשר להזים בפועל