לעולם יהיה אדם כתב:יש לי תחושה, ואולי אני טועה, שמתנהל כאן ויכוח סמוי.
הרי כולם מסכימים שמדינת ישראל זה מקום רחוק מאוד מאידאלי.
כולם גם מסכימים שזהו מקום טוב לחיות בו, והא ראיה שאנחנו חיים בו.
כנראה ישנה גם הסכמה בעניין ההתנגדות העקרונית לרעיון הציוני.
אז על מה הוויכוח?
נדמה לי שיש החוששים שעקרונות אלו יגררו השלכות מעשיות.
לחרדי ממוצע הרבה יותר נח לטעון שהמדינה שונאת אותנו ורודפת את הדת, ושהיא מרידה במלכות שמים וכו'
זה מחזק את העמידה שלנו מחוץ לכל התהליך.
אבל אם נתחיל לומר שמדינת ישראל היא מקום טוב, והיא לא רודפת דת, ושתושביה אנשים טובים סבך הכל,
אז הספקות יכולות להתחיל לנקר, אם זהו מקום טוב, למה שלא ניקח בו חלק? למה שלא ננסה להשפיע? למה שלא נשתתף בהגנתו וביצורו.
גם שמירה על התרחקות מהחילוניים קשה יותר ככל שאנו מחבבים אותם.
מסכים איתך לחלוטין.
ברגע שאתה מפסיק לצייר את ברי הפלוגתא שלך בצבעים מאיימים אתה נדרש להיכנס יותר למהותה של המחלוקת וכאן זה נהיה הרבה יותר מורכב, ודאי להמון העם.
יש לי דוגמא מצוינת לכך.
רה"מ הראשון דוד בן גוריון.
כאן בפורום, כמו בכל אמצעי ביטוי אחר של היהדות הנאמנה, הוא חוטף בליסטראות. נעשה כל העת מאמץ מתמשך להגחיך אותו ולגמד את קומתו.
הרבה יותר קל לנו לראות אותו כאישיות ביזארית כדי להילחם בו.
האמת כנראה די רחוקה מכך.
בן גוריון כמו מנהיגים רבים אחרים היה אדם עם המון מעלות ויחד עם זה סבל גם מהמון חולשות.
האיש היה בעל יכולת מנהיגות יוצאת דופן, איש חזון, בעל יכולת הכרעה, איש רוח שעסק גם בפילוספיה.
יחד עם זה היה האיש טעון בהרבה אגו, נקמן, ובצדדים מסוימים באישיותו גם לא התנהל במוסריות.
אז למה אנחנו רק דואגים להגחיך אותו?
פשוט כי ככה נוח לנו להלחם איתו.
כך אנחנו גם נמלטים מהשאלה איך קרה שהמנהיגים המרכזים של העם בתקופה קריטית זו לא היו אנשי אמונה.
התחושה שלי היא שכעת הדפוס מלחמה הזה חוזר כל עצמו.
אנחנו משכנעים את עצמנו שכולם נגדנו וכך קל לנו הרבה יותר להיבדל מהם.