כתב מהרש"א בחידושי אגדות בכתובות (ח, א), וז"ל,
ברכת אשר ברא ששון כו'. נתיסדה על שמחת חתן וכלה שתהיה שלימה לעתיד בעת הגאולה וע"ש הכתובים בירמיה כי בגלותן אמר והשבתי מערי יהודה וגו' קול ששון וגו' קול חתן וגו' שהן ארבע קולות ושוב בגאולה נאמר עוד ישמע במקום הזה וגו' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וגו' והוסיף קול אומר הודו וגו' ולזה אמר שאין להתייאש לנו בגלותנו המר שלא תשוב קול הששון והשמחה השלימה עוד אלינו שהרי מאי דלא הוה הוה כ"ש דמאי דהוה הוה וז"ש אשר ברא ששון ושמחה כו' דמאי דלא הוה הוה כ"ש שיש לנו להאמין דמאי דהוה הוה ובמהרה ישמע עוד בערי יהודה וגו' קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם וגו' זכר כאן ד' קולות שנזכרו בהאי קרא דגבי גאולה ואמר קול מצהלות חתנים כו' תחת קול אומר הודו וגו' דהיינו שהחתנים מברכים ומודים בקולם לה' וכמ"ש במסכת ברכות דהמשמח חתן וכלה זוכה לה' קולות דכתובין גבי גאולתן של ישראל וכו'.
והעולה מדברי מהרש"א שאמנם מה שמזכיר בנוסח הברכה ד' קולות היינו כנגד ד' קולות שנזכרים בעת הגאולה, ואילו כנגד הקול החמישי – קול אומרים הודו את ד' אומרים 'קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם'. וכן מפורש באבודרהם (סדר ברכות אירוסין ונישואין).
וצ"ב מפני מה משנים מטבע של פסוקי הנביא, ולא אומרים את הקול החמישי כמות שהוא, והיינו כדכתיב בירמיהו (לג, יא): ק֣וֹל שָׂשׂ֞וֹן וְק֣וֹל שִׂמְחָ֗ה ק֣וֹל חָתָן וְק֣וֹל כַּלָּה֒ ק֣וֹל אֹמְרִ֡ים הוֹדוּ֩ את ד' צב' כִּֽי־ט֤וֹב ד' כִּֽי־לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֔וֹ מְבִאִ֥ים תּוֹדָ֖ה בֵּ֣ית ד', ומהו תוכן הנוסח החילופי הזה.
ובאמת בכמה נוסחאות קדמוניות אנו מוצאים שאמרו את הפסוק 'הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו' לאחר גמר חיתום הברכה, ונראה דהיינו להשלים את הקול החמישי של ההודאה. (ראה תשובות הגאונים שערי תשובה סי' שמד; רבינו ירוחם; מנורת המאור אלנקאוה פרק ו ועוד). וצריך תלמוד פשר ההשמטה בנוסח הברכה.
ברם נראה שכיון ש'קול אומרים הודו את ד' הוא קול של קרבן תודה וכמו שמסיים הכתוב 'מביאים תודה בית ד'', וכמו דאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשת צו פרשה ט): קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה.
ואף כי גם המשמח חתן נחשב 'כאילו הקריב תודה', וכפי שהשיב רבי אבהו על מה ששאלו בברכות (ו, ב) 'ואם משמחו מה שכרו', ומ"מ בפועל נמנעת מאתנו ההקרבה בזמן הזה, ולכן הושמט קול זה מתוך הברכה.
האומנם, אף שחרב בית מקדשינו ובטלו הקרבנות, נשמע כאן הקול של 'נערים ממשתה נגינתם', ונראה הביאור לפי מה ששנינו בסוף מסכת סוטה:
ואיתא בגמ' סוטה (מח, א):משבטלה סנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וגו'.
ואמנם בשמחת הנישואין נשמע השיר וקול זמרה על היין, [יעויין בתוס' גיטין ז, א ד"ה זמרא: ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה ובתוי"ט בסוטה שם מדברי הרא"ש בברכות פרק אין עומדין: אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאומרם בבית חתנים ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמוחה בזאת], וזהו קול נערים ממשתה נגינתם, [ומה ששינה לומר נערים ולא 'בחורים', יעויין באבודרהם].וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב, אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא: זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם,
ועוד יתכן שב'נערים ממשתה נגינתם' מרמז לשירת הלויים בבית המקדש, וזאת לפי מה שביארו את לשון הכתוב באיכה (ה, יד): 'זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם', שצעירי ובחורי הלוים היו שוררין ומנגנים, והזקנים היו שומרים ושוערים, כי לויים נפסלים בקול, ואם נפסל בקולו מחמת זקנה היה שוער לסייע בנעילת שערים, וזהו כוונת הכתוב "זקנים משער" ששם היו שומרים ושוערים "שבתו", "בחורים" שהיו רגילים לשיר ע"ג הדוכן, "מנגינתם" שנשתתק קול השיר בבית המקדש. (מלא העומר למהרא"ל צינץ; פלגי מים לבעל הנתיבות).