הערות והארות בפרשת שמיני

[נוטר הכרמים]

בפרשתינו כתוב (ט,ט): ויקריבו בני אהרן את הדם אליו ויטבל אצבעו בדם.

להלן גבי עולה (פס' יב) ושלמים (פס' יח) כתיב וימציאו, וצ"ב מאי שנא.

ובספר הכתב והקבלה הביא בשם רנ"ו (=ר' נפתלי הירץ ווייזל) לפרש דבחטאת שהיה מתן דם בטבילת אצבע היו בני אהרן אוחזים את הכלי ואהרן טבל אצבעו, ולא נתנו לידו הכלי, אבל בעולה ושלמים שהיה ע"י זריקה ע"כ שנתנו הכלי ליד אהרן, ולכך כתיב וימציאו כדאמרינן בריש ב"מ ומצאתה דאתא לידיה משמע.

ומעניין הדבר, שבספר פנים יפות הביא פירוש זה בשם 'שמעתי לפרש'. [על יחסו השלילי של הגה"ק בעל ההפלאה לווייזל, כבר פרסם ידידי הרב ישראל נתן השל שליט"א סדרת מאמרים מקיפה בקובץ בית אהרן וישראל של קארלין סטאלין, לפני כשבע שנים].

אולם כתב שלדעתו א"צ לזה, דגבי חטאת ששחיטתו היה בצפון והתחיל בקרן דרומית מערבית, א"כ היו צריכים להוליך את הכלי מצפון לדרום, לכך כתיב ויקריבו שהוא לשון הולכה ברגל, אבל בעולה ושלמים שהיה מתנתו בקרן מזרחית צפונית בתחילה, לא היה צריך הולכה ברגל אלא הושטה בלבד, ולכך כתיב וימציאו כמו שתרגם אונקלוס 'ואמטיאו'.

ונראה בדבריו ד'אמטיאו' מתפרש רק בענין הושטה ממש, וכבר העירו בזה מלשון רש"י בבראשית יח,ח ד"ה ובן הבקר ובב"ק קיז,א ד"ה דרי.

[דראל]

בפרשתינו כתוב (ט,ט): ויקריבו בני אהרן את הדם אליו ויטבל אצבעו בדם.

להלן גבי עולה (פס' יב) ושלמים (פס' יח) כתיב וימציאו, וצ"ב מאי שנא.

ובספר הכתב והקבלה הביא בשם רנ"ו (=ר' נפתלי הירץ ווייזל) לפרש דבחטאת שהיה מתן דם בטבילת אצבע היו בני אהרן אוחזים את הכלי ואהרן טבל אצבעו, ולא נתנו לידו הכלי, אבל בעולה ושלמים שהיה ע"י זריקה ע"כ שנתנו הכלי ליד אהרן, ולכך כתיב וימציאו כדאמרינן בריש ב"מ מצאתי דאתא לידיה משמע.

[/b]

מעניין:
"וימציאו - הושיטו המזרק של הדם לידו כדי לזרוק בגוף המזרק, ולא כמו בחטאת שהיה המזרק בידי בני אהרן, ואהרן טבל אצבעו. והיינו דאי' בריש ב"מ 'ומצאתה' דאתא לידיה משמע, ולמדו מזה המקרא" (העמק דבר ויקרא ט יב).

וא"צ לחזור על ציטוטיו הספורים את הכתב והקבלה, אע"פ שנראה שהושפע ממנו.
את רנ"ו הוא לא מזכיר בהעמ"ד, אך בהעמק נצי"ב מוזכר פעם אחת בשם 'החכם רה"ו'.

[איש_ספר]

הנצי"ב כתב גם במרומי שדה ריש ב"מ שם.
עמק הנצי"ב של הספרי לא יצא ע"י הנצי"ב ואין לנו ראיה מכאן אם היה הגון בעיניו להזכיר מתורתו של רנה"ו.
הוורט עצמו מפורסם מאד (גם במהריל"ד עה"ת דריש כן מנפשיה ועוד) ולא בטוח שהמקור הראשון זה וויזל (אע"פ שלא מצאתי לעת עתה מקור קדום יותר).

[חוצפא יסגא]

הוורט עצמו מפורסם מאד (גם במהריל"ד עה"ת דריש כן מנפשיה ועוד) ולא בטוח שהמקור הראשון זה וויזל (אע"פ שלא מצאתי לעת עתה מקור קדום יותר).

הואיל וידענו שמהריל"ד השתמש בספרו של רנ"ה ומזכירו פעם אחת בספרו שנדפס מכת"י, יש לומר דלא דריש כן מנפשיה אלא ראה אצל רנ"ה. ומה שלא הזכיר את שמו, הרי את ספרו זה כתבו תלמידים משתתפי השיעור ולא הוא עצמו.

[איש_ספר]

הוורט עצמו מפורסם מאד (גם במהריל"ד עה"ת דריש כן מנפשיה ועוד) ולא בטוח שהמקור הראשון זה וויזל (אע"פ שלא מצאתי לעת עתה מקור קדום יותר).

הואיל וידענו שמהריל"ד השתמש בספרו של רנ"ה ומזכירו פעם אחת בספרו שנדפס מכת"י, יש לומר דלא דריש כן מנפשיה אלא ראה אצל רנ"ה. ומה שלא הזכיר את שמו, הרי את ספרו זה כתבו תלמידים משתתפי השיעור ולא הוא עצמו.

אתה ודאי מדבר על מהריל"ד עה"ת שנדפס מכת"י, אבל לא היה מדובר שם על וויזל בכלל ולא על הביאור לויקרא. ואין שום ראיה משום מקום אחר שמהריל"ד השתמש בביאור. וכאמור ה'וורט' אינו כה מחודש שבהכרח הראשון שאמרו הוא בעליו הבלעדי.

[דראל]

הנצי"ב כתב גם במרומי שדה ריש ב"מ שם.
עמק הנצי"ב של הספרי לא יצא ע"י הנצי"ב ואין לנו ראיה מכאן אם היה הגון בעיניו להזכיר מתורתו של רנה"ו.
הוורט עצמו מפורסם מאד (גם במהריל"ד עה"ת דריש כן מנפשיה ועוד) ולא בטוח שהמקור הראשון זה וויזל (אע"פ שלא מצאתי לעת עתה מקור קדום יותר).

עמק הנצי"ב הוכן ע"י הנצי"ב, ואין סיבה להניח (ללא הוכחה) שהיה משמיט את שמו מדבריו.

[דעת_האברך]

י, טז
כתב בדעת זקנים מבעלי התוספות על פרשת שמיני פרק י' פסוק ט"ז:
"ותימה דכיון דשעיר של ראש חודש היה, היה לו ליקרב בטומאה, דכל קרבנות ציבור קרבין בטומאה, דכתיב במועדו ודרשינן (ספרי בהעלותך) אף בטומאה, וצריך עיון" (הועתק ממקראות גדולות הוצאת המאור).
דברי הדעת זקנים מתייחסים לשעיר החטאת ששרפו בני אהרן, ופירש רש"י שמדובר בשעיר ראש חודש שהוא קודשי דורות, ומביא ב' שיטות מפני מה נשרף, או מפני שנגעה בו טומאה, או מפני שהיו באנינות מחמת מיתת נדב ואביהוא (ואף שהותרה להם בהוראת שעה הקרבת קדשי שעה לא הותרה להם הקרבת קדשי דורות כמבואר ברש"י).
ועל השיטה שהקרבן נשרף מפני טומאה שנגעה בו הקשה בדעת זקנים מפני מה נשרף, הלוא טומאה הותרה בציבור.

והוקשה לי בהבנת דברי קדשם של בעלי התוספות:
א. עיקר הדין של טומאה הותרה בציבור נאמר לעניין הקרבה לכתחילה כשרוב הציבור או רוב הכהנים טמאים (או שנטמאו כלי שרת), אבל איפה נאמר דין שגם באופן שהציבור היה טהור, הקרבן כשר אם נגעה בו טומאה.
ב. ובעיקר קשה, שהרי במשנה בפסחים (עו, ב) וברמב"ם (ביאת מקדש פרק ד) מבואר שדין טומאה הותרה בציבור מועיל רק להכשיר את הקרבת האימורים וזריקת הדם, אבל עדיין אסור לאכול את הקרבן, מלבד בקרבן פסח שבא בטומאה, שנאכל גם כן בטומאה כיון שעיקרו לא בא אלא לאכילה, ואם כן מה קשה לדעת זקנים למה שרפו את הקרבן, הן אפשר שבאמת הקרבן הוקרב כראוי, ורק את החלק של האכילה שרפו הכהנים אחר שנטמא כיון שאפילו בציבור אינו נאכל, וכן מבואר מפשטות הפסוקים שכל מה שנשרף זה החלק שנועד לאכילת הכהנים, אך לא כל הקרבן "מדוע לא אכלתם את החטאת", "אכל תאכלו אותה", "ואכלתי חטאת היום".
ושאלתי לכמה תלמידי חכמים ולא מצאו פשר דבר.

[בקרו טלה]

בשדה צופים בזבחים מציין לכלי חמדה עמ' 59 בסוף העמוד http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 59&hilite=
ועי"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן ז
(יג) ואגב אזכיר דבר תמוה שראיתי בדעת זקנים מבעלי התוספות עה"ת פ' שמיני (י' - ט"ז) אליבא דמ"ד דמפני הטומאה נשרפה. דכותב שם לתמוה על הי"א דמפני הטומאה נטרפה, דכיון דשעיר של ר"ח היה הי' לו לקרב בטומאה דכל קרבנות צבור קרבין בטומאה דכתיב במועדו ודרשינן אף בטומאה, ונשאר בצ"ע. ולא אבין למהות הקושיא, וכל דבריהם בזה מרפסין איגרא, דאטו זה שכתוב בתורה ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף היתה התביעה על זה שלא הקריבוהו, הרי כן הקריבוהו, וזה שדרוש דרש משה היתה על זה ששרפוהו אח"כ ולא אכלוהו כמפורש בהדיא בפסוק שסמוך לו שטענת משה היתה מדוע לא אכלתם את החטאת, וכך מבואר גם בפסוק י"ח שטען על האכילה אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי, וכמו"כ הרי שאל לאמר הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה וזה היה יכול להיות רק אחרי ההקרבה, ותשובת אהרן ג"כ היתה בקשר על שלא אכלוהו, כדאמר, ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ד', הרי בהדיא שכל הויכוח והמשא ומתן היה רק על האכילה, אבל הקרבה בודאי היתה, ולמותר להזכיר שכך שיוצא גם בהדיא בסוגיא הגמ' בזבחים ד' ק"א ע"א, שהקרבה בודאי היתה וכל הויכוח היה על שלא אכלו אותה, בהיות שמפורש יוצא כן גם מעצם הכתובים, באופן שברור הדבר שהמ"ד שהשיב שמפני הטומאה נשרפה, ר"ל שעל כן לא אכלוה, אבל הקרבה בודאי היתה, וא"כ איזה מקום מנוחה יש בזה לקושית הדעת זקנים על כך, דהקרבה הרי באמת היתה, ואי על אכילה, הרי אין האכילה דוחה הטומאה חוץ מן הפסח, ומשנה מפורשת היא בפסחים ד' ע"ו ע"ב דחמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, ובין החמשה דברים קחשיב גם שעירי ראשי חדשים והמשנה שם מסיימת חוץ מן הפסח שבא בטומאה ונאכל בטומאה, עיין שם ובסוגית הגמ' בזה. על כן דברי הדעת זקנים בזה המה איפוא מפליאים מאד ולית לכאורה נגר ובר נגר דלפרקינהו.
ועי' עוד בספר שיעורי חומש עמ' 32 https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx? ... 4241839208

[דעת_האברך]

עיינתי בכלי חמדה, ואכן הוא היחיד מכל מה שראיתי עד כה שמנסה לתת מענה לתמיהה בדברי הדעת זקנים, אך התירוץ שלו אינו על דרך הפשט אלא על דרך הפלפול שעיקר כוונת התוספות להקשות דהנה למאן דאמר משום טומאה נשרפה ולא משום אנינות מבואר טעמו בגמרא דאם משום אנינות בעינן עיבור צורה, ולכאורה גם משום טומאה ניבעי עבור צורה שהרי אין איסור טומאה חל על איסור אנינות, אלא על כרחך משום דהוי מוסיף לגבוה, ועל זה הקשו התוספות דאי משום הא לא איריא דהא לגבי גבוה שרי משום שטומאה הותרה בציבור, עיין שם. ומסיים שאולי מי שדעתו רחבה יותר ממנו יבאר באופן אחר...

[מקדש מלך]

כלל ישראל הקריבו שור ואיל לשלמים ביום השמיני למילואים. אולם אף שהיו שלמי ציבור, דינם היה כקדשים קלים הנאכלים לבעלים. הכהנים קבלו רק את החזה והשוק.
נשאלת השאלה, איך בדיוק חילקו אותם ומי אכלם?

[ברקים רב]

ראה מש"ח

[מקדש מלך]

יישר כח על הציון למשך חכמה שם.
עיינתי שם וראיתי שסובר שהכהנים אכלו את השלמים הללו בשליחות העם (וע"ש עוד).
אולם בשבת הראוני במלבי"ם שהעם אכלוהו:

יג זבח השלמים אשר לעם. זה מיותר שהלא לא היו שם שלמים אחרים. ופירשו חז"ל שמפני ששלמים אלה היו הוראת שעה. כי אין שלמים בצבור רק שלמי עצרת והם קדשי קדשים נשחטים בצפון ונאכלים לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים ליום ולילה. והי' עולה על הדעת שגם אלה כן דינם. (ובאמת היו קדשים קלים. כמ"ש לקמן (יוד י) ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. (ר"ל בעזרת ישראל) אתה ובניך ובנותיך). וע"ז אמר שהם זבח השלמים, ששם זבח מציין סעודה של שמחה, שמאסף בו אוהבים ומיודעים, כמו כי זבח היום לעם בבמה (ש"א ט יב), כי זבח משפחה לנו בעיר (שם כף כט), ואמר שהיו זבח העם שכל העם אכלו את בשרם. וז"ש שבזה למדו שהוא שלמים לצבור שכולם יאכלו מסעודתו כמו שהבעלים אוכלים בשר שלמיהם:

ועדיין יש לעיין כנ"ל, שהרי לא ניתן להתחלק לכל ישראל. כלום הרשו כולם שרק נכבדי העם יקרבו אליו? או אולי בגורל, או כל הקודם זוכה?

[דרך ישרה]

י, כ
וישמע משה וייטב בעיניו
פירש"י 'הודה ולא בוש לומר לא שמעתי'.
והנה, לכ' יש כאן שני דברים, א', שהיה משהו שהוא לא ידע, 'לא שמעתי'. ב', היה כאן גם טעות בשיקול הדעת, דהרי אהרון ג"כ לא שמע, ומצד הסברא אמר כן, ומשה רבינו לא אסיק אדעתיה סברא זו, ומששמעה קיבלה, וכמ"ש 'וישמע משה'. ולמה לא הודה גם על ענין הטעות, ויאמר 'לא שמעתי וגם טעיתי בסברתי'?.

[פלתי]

אילו שני דברים יש כאן? מרע״ה שמע שיאכלו. רק לא אסיק אדעתיה דהיינו דוקא בקדשי דורות. וזה הדבר היחידי.

[קו ירוק]

פירש"י 'הודה ולא בוש לומר לא שמעתי'.
והנה, לכ' יש כאן שני דברים, א', שהיה משהו שהוא לא ידע, 'לא שמעתי'. ב', היה כאן גם טעות בשיקול הדעת, דהרי אהרון ג"כ לא שמע, ומצד הסברא אמר כן, ומשה רבינו לא אסיק אדעתיה סברא זו, ומששמעה קיבלה, וכמ"ש 'וישמע משה'. ולמה לא הודה גם על ענין הטעות, ויאמר 'לא שמעתי וגם טעיתי בסברתי'?.

איך זה מתרץ?
ובעיקר הדבר התעוררתי לזה גם, וחשבתי שהרי וייטב בעיניו משמעותו שסברת אהרן מקובלת עליו - כלומר טעה בסברא.

[ביקורת תהיה]

ט יד
וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם.
מחלקת הלשון נשמע כי 'וירחץ' מכוון אל אהרן. ויש לתהות: האומנם רחיצת האיברים הצואים היתה מצוה על אהרן?

[ביקורת תהיה]

ט יז
מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר. רש"י: כָּל אֵלֶּה עָשָׂה אַחַר עוֹלַת הַתָּמִיד.
א. יתכן שהזכיר הכתוב את קרבן התמיד על שם שבאותו היום קרב התמיד לראשונה, כדתניא: אותו היום נטל עשר עטרות, וביניהן ראשון לעבודה.
ב. שמא לאחר הקרבת החטאות והעולות והמנחה הקריבו את מוסף ר"ח, ורק לאחריו הקריבו את השלמים, ולפיכך נכתב 'מלבד עולת הבוקר' כאן.

[ביקורת תהיה]

י ד
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן.
דוד אהרן ולא דוד משה?!
אלא ללמדך בא שבגלל היותם קרובים אל המתים לפיכך נצטוו להיטמא להם.

[חיים פ.]

ט יז
מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר. רש"י: כָּל אֵלֶּה עָשָׂה אַחַר עוֹלַת הַתָּמִיד.
א. יתכן שהזכיר הכתוב את קרבן התמיד על שם שבאותו היום קרב התמיד לראשונה, כדתניא: אותו היום נטל עשר עטרות, וביניהן ראשון לעבודה.

לכאו' מפורש בפרשת תצוה שקרב התמיד בשבעת ימי המלואים. ואמנם רש"י בשבת פז: פי' ראשון לעבודה דהיינו תמידין. וצ"ע.

[אליהו חיים]

ט יד
וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם.
מחלקת הלשון נשמע כי 'וירחץ' מכוון אל אהרן. ויש לתהות: האומנם רחיצת האיברים הצואים היתה מצוה על אהרן?

משנה תמיד ל"א ב' נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן, [כבר מודגש הזכות שזוכים להדיח דגם זה כבוד גדול לשולחנו של ממ"ה], ובראב"ד ומלאכת שלמה (ואולי עוד מפרשים לא בדקתי) דמי שזכה להעלות לכבש הוא זוכה להדיח, ואם כן כאן אהרן הכהן ימשיך עם ההעלאה והקטרה וכדכתיב בהמשך הפסוק תיכף ויקטר על העלה המזבחה הוא הזוכה בהכנתו.
ויש לעיין בשינוי כאן דכתיב ב' הקטרות בפנ"ע אחד לשאר איברי העולה בפסוק הקודם ואת העלה המציאו אליו לנתחיה ואת הראש ויקטר על המזבח, ורק אח"כ וירחץ את הקרבו ואת הכרעים ויקטר על העולה וכמוסיף על ההקטרה, ונראה חלוק משאר קרבנות עולה דכתיב הקטרה בו לראשונה רק אחרי רחיצת הקרב והכרעים דכתיב (בין בבן בקר ובין בצאן) והקטיר הכהן את הכל [ולפני זה על שאר האברים רק וערך אותם על העצים וגו'].

[אליהו חיים]

ט יז
מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר. רש"י: כָּל אֵלֶּה עָשָׂה אַחַר עוֹלַת הַתָּמִיד.
א. יתכן שהזכיר הכתוב את קרבן התמיד על שם שבאותו היום קרב התמיד לראשונה, כדתניא: אותו היום נטל עשר עטרות, וביניהן ראשון לעבודה.

לכאו' מפורש בפרשת תצוה שקרב התמיד בשבעת ימי המלואים. ואמנם רש"י בשבת פז: פי' ראשון לעבודה דהיינו תמידין. וצ"ע.

עי' בחי' הגרי"ז עה"ת פ' תצוה דהקרבת תמידין בז' ימי המילואים הוא מדין חינוך מזבח עם תמידין והקרבת תמידין דפ' פנחס הוא מעיקר המצוה של תמידיןוכלשונו עיי"ש דקדוק שינוי לשון הקראי והנפק"מ ביניהם, ולכן אמנם ראשון לעבודה ביום השמיני למצוות התמידין אף דהוקרב כבר ז' ימים קודם היינו רק מדין חינוך המזבח [ומבואר עכ"פ דביום ח' לא היה משם חינוך].
[ועי' רמב"ן וזוהר הרקיע להתשב"ץ בסה"מ שורש ג' דלהתשב"ץ גם חינוך התמידין הוי קיום מצוות הקרבת תמידין עצמן אבל לרמב"ן מבואר שם דהוי מצוה בפנ"ע של חינוך ודברי הגרי"ז לכ' עולים היטב עם הרמב"ן ואולי ז' ימי מילואים שאני ולכו"ע הוי הקרבת תמידין בהם רק כחינוך].

[אליהו חיים]

ט יז
מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר. רש"י: כָּל אֵלֶּה עָשָׂה אַחַר עוֹלַת הַתָּמִיד.

ב. שמא לאחר הקרבת החטאות והעולות והמנחה הקריבו את מוסף ר"ח, ורק לאחריו הקריבו את השלמים, ולפיכך נכתב 'מלבד עולת הבוקר' כאן.

עי' ברמב"ן ב' פירושים ובשניהם מיישב למה נאמר דוקא כאן.
ושותי' דמר לא הבנתי מהיכ"ת הקרבת קרבן ר"ח יהא בדיוק בין קרבנות אלו להשלמים, דבפשטות ודאי הקרבת כל קרבנות המילואים לפני שאר הקרבנות אף לפני התדיר מפני שבאים למילואים, וכן (לפו"ר ממש) רואים ממה שדרש דרש משה וכו' שמה זרקתם דמה אוננין וכו' (רש"י י' י"ט ד"ה הן היום עפ"י זבחים ק"א) והרי שאר קרבנות מילואים ודאי כבר הקריבו לפני מיתת נדב ואביהוא אבל על ר"ח הסתפק משה.

[ביקורת תהיה]

ט יז

לכאו' מפורש בפרשת תצוה שקרב התמיד בשבעת ימי המלואים.

אדרבה, שם נראה שלא קרב התמיד אלא לאחר שבעת ימי המלואים, וכמו שכתב הראב"ד בריש מכילתא דמילואים (שמיני):

ראשון לעבודה. פירוש, לעבודת צבור, כדתניא בסדר עולם: בו ביום הקריבו תמידין ומוסף של ראש חדש. וכן מצינו בפרשת הצווי דכתיב: 'שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו והיה המזבח קדש קדשים, וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד', משמע אחר שבעת ימים שישלים קדושו של מזבח תעשה על המזבח כבשים וכו', ובפרשת עשייה בכל ימי המלואים לא תמצא עשיית התמיד, [אבל] בשמיני כתיב 'מלבד עולת הבוקר'.

[חיים פ.]

אמנם רש"י בפרשת התמיד בפנחס פירש שבתצוה הציווי למלואים ובפנחס לדורות, והרמב"ן חולק משום שגם בתצוה כתוב "עולת תמיד לדורותיכם", אבל משמע שמודה שהקריב משה תמיד בז' ימי המלואים. וכ"פ האבע"ז בפ' תצוה.

[ביקורת תהיה]

א. עי' ברמב"ן ב' פירושים ובשניהם מיישב למה נאמר דוקא כאן.
ב. מהיכ"ת הקרבת קרבן ר"ח יהא בדיוק בין קרבנות אלו להשלמים?

א. לפירוש הראשון, דבא הכתוב ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה, אין מיושב מדוע נאמר דבר זה אחרי המנחה; אחרי העולה היה לו להאמר! והפירוש השני הוא דלא כפירוש רש"י, ואנן על פירוש רש"י קיימינן.
ב. טעמא רבה אית בה, שכן קרבנות השלמים הללו שלמי שמחה היו; ואף על פי ששלמי צבור היו, מכל מקום קדשים קלים היו ונאכלו בכל הרואה לכל אדם; הלכך דין הוא שיקרבו אחר המוספין הבאים על עולת התמיד.
ברם, הראיה מהא דאמר ליה משה לאהרן 'ודלמא באנינות אקריבתוה' – ראיה ניצחת היא, ששעיר ר"ח קרב לאחר כל המעשים ואף לאחר מות נדב ואביהוא.

[ביקורת תהיה]

א. רש"י בפרשת התמיד בפינחס פירש שבתצוה הציווי למלואים ובפינחס לדורות.
ב. וכ"פ האבע"ז בפ' תצוה.

א. וכן דעת רבותינו בבמדבר רבה (יב טו), מביאה רמב"ן בפרשת פקודי:

רבי חייא בר יוסף אמר: ב' פעמים בכל יום היה משה מעמידו ומפרקו: אחת בבוקר ואחת בערב. רבי חנינא הגדול אומר: ג"פ בכל יום: אחת לתמיד של שחר, ואחת למלואים, ואחת לתמיד של ערב.

אך צ"ע כיצד יפרנסו את העטרה 'ראשון לעבודה'.
ב. הרב אבן עזרא לשיטתו, כי שבעת ימי המלואים היו אחרי הקמת המשכן באחד לחדש הראשון.

[ביקורת תהיה]

א. משנה תמיד ל"א ב' נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן, [כבר מודגש הזכות שזוכים להדיח דגם זה כבוד גדול לשולחנו של ממ"ה].
ב. אהרן הכהן ימשיך עם ההעלאה והקטרה.
ג. יש לעיין בשינוי כאן דכתיב ב' הקטרות בפנ"ע.

א. אהבה מקלקלת את השורה! הזכייה המוזכרת כאן היא על ההקטרה, ולא על ההדחה.
ב. בני אהרן הם שהמציאו אליו את האיברים.
ג. אין ההקטרות האמורות בפרשה זו כמשמען, שהרי טרם היתה אש על המזבח.

[אליהו חיים]

א. עי' ברמב"ן ב' פירושים ובשניהם מיישב למה נאמר דוקא כאן.
ב. מהיכ"ת הקרבת קרבן ר"ח יהא בדיוק בין קרבנות אלו להשלמים?

א. לפירוש הראשון, דבא הכתוב ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה, אין מיושב מדוע נאמר דבר זה אחרי המנחה; אחרי העולה היה לו להאמר! והפירוש השני הוא דלא כפירוש רש"י, ואנן על פירוש רש"י קיימינן.

כמו דהוצרך הכתוב לומר דאין עולת העם פוטרת עולת התמיד כך הוצרך הכתוב לומר דאין מנחת העם פוטרת מנחת התמיד ואף דזה נקמצת וזה כליל, [ונראה דהטעם דס"ד דפוטר דהוי אמינא דהקרבת התמיד ביום הח' עדיין אינו משום חובת היום אלא משום מילואים ולכן ס"ד דהוראת שעה דקרבן מילואים עולה למילואים דהתמיד (ובפרט דכל קרבנות חנוכת הבית הם הקרבת הוראת שעה והקרבות מחודשות אשר לא מצינו כדוגמתם לדורות עי' רמב"ן סוף פרשת נשא ורש"י שיר השירים ה' א' ומש"כ באשכול על רש"י שיר השירים לפני כמה ימים לכן דכ"ז במכוון תחילה לאכול דרך חיבה האינו ראוי עם הראוי) והקמ"ל הוא דעולת התמיד ביום הח' היה הקרבת התמיד שבכל יום ושזה 'עולת הבקר' ולכן אינו פוטר, אמנם אם לו יצוייר היה הקרבת התמיד ומנחתה בתורת חינוך היה צד דיוצא במנחה אחת בתורת חינוך כמו דס"ד דיוצא עם עולה א'].

אמנם שו"ר דבהעמק דבר מחדש לפי פי' הא' דהרמב"ן דמה דכתיב בפסוק זה 'ויקטר על המזבח, מלבד עולת הבוקר' תיבות ויקטר על המזבח לא קאי על המנחה דברישא דקרא אלא על הקטרת העולה לבד דע"ז נאמר מלבד עולת הבוקר דסמוך ליה, דבאמת אין הו"א דיפטור מנחת המילואים את מנחת התמיד. וזה מחודש טובא בפירוש הפסוק שלא כפשוט, וגם אינו מיושב לפי דבריו למה כתיב מנחה באמצע וכשאלת כבו'.

ומה דמחדש שם אח"כ למה כתיב מלבד עולת הבוקר דוקא על הקטרת העולה ולא על העשייה חזר הג' הנצי"ב מפירוש זה בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' צ"א, ואכמ"ל
ואגב יש לציין דהמהדיר בהוצה"ח של ההעמק דבר לא ציין זאת, וחבל שכאן וגם במקומות אחרות בספרו העמ"ד לפעמים הוסיף או חזר ולא ציין מזה המהדיר (עכ"פ לפי מה שבדקתי בזה קצת).

[אליהו חיים]

א. עי' ברמב"ן ב' פירושים ובשניהם מיישב למה נאמר דוקא כאן.
ב. מהיכ"ת הקרבת קרבן ר"ח יהא בדיוק בין קרבנות אלו להשלמים?

א.
ב. טעמא רבה אית בה, שכן קרבנות השלמים הללו שלמי שמחה היו; ואף על פי ששלמי צבור היו, מכל מקום קדשים קלים היו ונאכלו בכל הרואה לכל אדם; הלכך דין הוא שיקרבו אחר המוספין הבאים על עולת התמיד.

מה המקור שהם בתורת שלמי שמחה? והאם לא היו בתורת מילואים שמחמת כן ראוי להקדים לשעיר ר"ח כמו דהקדימו אף המנחה של המילואים?
בכל הרואה- לכ' לא מצאנו אלא בשילה, ולכ' עדיין לא היה תורת מחנה ישראל ונאכל לפנים מן הקלעים אף בתורת קק"ל.

[אליהו חיים]

א. משנה תמיד ל"א ב' נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן, [כבר מודגש הזכות שזוכים להדיח דגם זה כבוד גדול לשולחנו של ממ"ה].
ב. אהרן הכהן ימשיך עם ההעלאה והקטרה.
ג. יש לעיין בשינוי כאן דכתיב ב' הקטרות בפנ"ע.

א. אהבה מקלקלת את השורה! הזכייה המוזכרת כאן היא על ההקטרה, ולא על ההדחה.
ב. בני אהרן הם שהמציאו אליו את האיברים.
ג. אין ההקטרות האמורות בפרשה זו כמשמען, שהרי טרם היתה אש על המזבח.

א. נכון, אבל בכל זאת רואים דהיה חלק מזכות הקרבה להתכבד עם הדחה.

ב וג. אין לנו עסק באמת עם הכוונות הנסתרות שבהקרבת המילואים, אמנם אכן נראה דמיוחד היו הקרב והכרעיים שיקטיר במיוחד אהרן הכהן וכאילו מקטירו על שאר העולה וכמדוקדק מקרא ויקטר על העולה המזבחה, ולכן נראה דחלוק שאר האיברים דבני אהרן המציאו אליו ואהרן הקטיר כתורת כהן גדול בכל קרבן דתנן בסוף תמיד (ז' ג') דהיה עולה לכבש והושיטו לו וזורק כל הנתחים [ודומה לזה כאן הושיטו לו], אבל הקרב והכרעים היה כאן ציווי מיוחד להקטרה לאהרן הכהן [המחודש בתורת חינוך] ולכן היה הוא גם מדיח אותן לפני ההעלאה ושאח"כ הקטירן על גבי מה שכבר הועלה מקודם על ידו.

[ביקורת תהיה]

עי' בחי' הגרי"ז עה"ת דהקרבת תמידין בז' ימי המילואים הוא מדין חינוך מזבח עם תמידין.

יש להבחין בין מלוּא ידים לבין חינוך.
בז' ימי המלואים מולאו ידי המזבח (ככתוב ביחזקאל: 'שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו ידיו'), לאמר, הוכשר לתפקידו; ובשמיני למלואים חונך המזבח, לאמר, הוקרב עליו הקרבת בכורה.
מרן הגרי"ז מתייחס בדבריו אל יום השמיני למלואים, שבו חונך המזבח, ולא אל ז' ימי המלואים.

[ביקורת תהיה]

א. מה המקור שהם בתורת שלמי שמחה?
ב. בכל הרואה לכ' לא מצאנו אלא בשילה.

א. גדלם מעיד על טיבם: הגדול שבבקר והגדול שבצאן, לעומת שלמי עצרת שהיו כבשים. וראה:
posting.php?mode=quote&f=46&p=617502#pr535130
ב. אכן 'בכל הרואה' שגגה היא. רש"י כותב בהדיא בפסוק 'תאכלו במקום טהור', שנאכלו תוך מחנה ישראל.

[ביקורת תהיה]

נראה דמיוחד היו הקרב והכרעיים שיקטיר במיוחד אהרן הכהן וכאילו מקטירו על שאר העולה וכמדוקדק מקרא ויקטר על העולה המזבחה.

האח! אמת כי לא נאמרה הקטרה על העולה בכל מקום אלא במורם מן השלמים, ומה סוד הקטרת הקרב והכרעים של עולת אהרן על העולה? אדני יי אתה ידעת!
השתא דאתית להכי, גם יתכן כי לאחר רחיצת הקרב והכרעים הוליך אותם אהרן בעצמו אל המזבח ולא בניו המציאום לו? מי חכם ויבן אלה?

[אליהו חיים]

עי' בחי' הגרי"ז עה"ת דהקרבת תמידין בז' ימי המילואים הוא מדין חינוך מזבח עם תמידין.

יש להבחין בין מלוּא ידים לבין חינוך.
בז' ימי המלואים מולאו ידי המזבח (ככתוב ביחזקאל: 'שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו ידיו'), לאמר, הוכשר לתפקידו; ובשמיני למלואים חונך המזבח, לאמר, הוקרב עליו הקרבת בכורה.
מרן הגרי"ז מתייחס בדבריו אל יום השמיני למלואים, שבו חונך המזבח, ולא אל ז' ימי המלואים.

לא הבנתי, כל הפרשיות שבפ' תצוה וצו על שבעת ימי המלואים נאמר דוקא, וכמבואר ברמב"ן תחילת פ' שמיני ותחילת פרשת המילואים בפ' צו, וכן פרשת התמידין שבפ' תצוה על ז' ימי המילואים נאמר וכן מפורש שם באב"ע ובחזקוני [הם הראשונים אשר לפני בחומש מ"ג וגשל, ומסתמא מוסכם] וברור דדברי הגרי"ז על ז' ימי המילואים נאמר, וביום הח' נראה דהתמיד לא היה מדין חינוך ורק שאר הקרבנות המיוחדים [וכדכתבנו סמוכים לזה בתגובה אחרת כאן].
גם מה שחילקתם בין מילוי הידים למזבח ובין חינוך לא נראה כן מדברי הרמב"ן בשורש ג' (עמוד ק"ד להוצאת רש"פ) עיי"ש.

[אליהו חיים]

אכן 'בכל הרואה' שגגה היא. רש"י כותב בהדיא בפסוק 'תאכלו במקום טהור', שנאכלו תוך מחנה ישראל.

א"כ גם לי היה שגגה שהסתפקתי לפו"ר לומר שאולי עדיין לא היה מחנה ישראל מוגדר עד שחנו עם הדגלים איש על מחנהו ועל דגלו.
איברא דמרש"י אולי אין סתירה לכ' לדברי, דיש לפרש דבריו שמכאן לומדים בתורת לימוד דקק"ל ראויים במקום טהור אע"פ דאינם מקום קדוש, וכלשון רש"י דאלו אין צריכים תוך הקלעים אבל צריכים הם ליאכל תוך מחנה ישראל וכו' מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר עכ"ל, אמנם למעשה כמו דלא היה עיר להם כעת כן גם לא היה להם מחנה מיוחד שיתאכל שם. אמנם יתכן אולי דתוך מקום היקף הענני כבוד נחשב למחנה ישראל.
ובוודאי מדברים הראשונים או האחרונים אולי תעזור לעני ממעש.

[אליהו חיים]

השתא דאתית להכי, גם יתכן כי לאחר רחיצת הקרב והכרעים הוליך אותם אהרן בעצמו אל המזבח ולא בניו המציאום לו? מי חכם ויבן אלה?

לזה היה כוונתי, וכפי שמבואר בפשוטו של מקרא, ואת העולה המציאו אליו ויקטר על המזבח [והיחס בינתיים היינו על העולה עצמו בלי הקרב והכרעים אף דודאי המציאו בני אהרן מעיקרא יחד עם הקרב והכרעים] והוא הקטיר בעצמו משום כבוד כה"ג (ואולי כאן גם הוליך האברים ולא כמו לדורות דעומד הכה"ג מעיקרא על הכבש לקבל האברים שם להקטרה), וחזר אח"כ אהרן בעצמו להדיח הקרב והכרעים ולהמשיך בעצמו להוליך ולהקטיר אותם על שאר העולה המזבחה.

[אליהו חיים]

כלל ישראל הקריבו שור ואיל לשלמים ביום השמיני למילואים. אולם אף שהיו שלמי ציבור, דינם היה כקדשים קלים הנאכלים לבעלים. הכהנים קבלו רק את החזה והשוק.
נשאלת השאלה, איך בדיוק חילקו אותם ומי אכלם?

רש"י שיר השירים ה' א' 'שתו ושכרו דודים' אלו ישראל אוכלי בשר זבחי השלמים שהקריבו לחנוכת המזבח. ובפשטות רש"י מיירי הן בז'ימי המילואים במשכן ויום הח' ולא מיירי רק בימי שלמה [עי' ברש"י הקודם וגם ברש"י שם מתחילת הפסוק].

[חיים פ.]

אכן 'בכל הרואה' שגגה היא. רש"י כותב בהדיא בפסוק 'תאכלו במקום טהור', שנאכלו תוך מחנה ישראל.

א"כ גם לי היה שגגה שהסתפקתי לפו"ר לומר שאולי עדיין לא היה מחנה ישראל מוגדר עד שחנו עם הדגלים איש על מחנהו ועל דגלו.
איברא דמרש"י אולי אין סתירה לכ' לדברי, דיש לפרש דבריו שמכאן לומדים בתורת לימוד דקק"ל ראויים במקום טהור אע"פ דאינם מקום קדוש, וכלשון רש"י דאלו אין צריכים תוך הקלעים אבל צריכים הם ליאכל תוך מחנה ישראל וכו' מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר עכ"ל, אמנם למעשה כמו דלא היה עיר להם כעת כן גם לא היה להם מחנה מיוחד שיתאכל שם. אמנם יתכן אולי דתוך מקום היקף הענני כבוד נחשב למחנה ישראל.
ובוודאי מדברים הראשונים או האחרונים אולי תעזור לעני ממעש.

פרשת שילוח טמאים נאמרה ביום שהוקם המשכן, וא"כ כבר היה מחנה ישראל באותו היום ושם אכלו השלמים.

[אליהו חיים]

אכן 'בכל הרואה' שגגה היא. רש"י כותב בהדיא בפסוק 'תאכלו במקום טהור', שנאכלו תוך מחנה ישראל.

א"כ גם לי היה שגגה שהסתפקתי לפו"ר לומר שאולי עדיין לא היה מחנה ישראל מוגדר עד שחנו עם הדגלים איש על מחנהו ועל דגלו.
איברא דמרש"י אולי אין סתירה לכ' לדברי, דיש לפרש דבריו שמכאן לומדים בתורת לימוד דקק"ל ראויים במקום טהור אע"פ דאינם מקום קדוש, וכלשון רש"י דאלו אין צריכים תוך הקלעים אבל צריכים הם ליאכל תוך מחנה ישראל וכו' מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר עכ"ל, אמנם למעשה כמו דלא היה עיר להם כעת כן גם לא היה להם מחנה מיוחד שיתאכל שם. אמנם יתכן אולי דתוך מקום היקף הענני כבוד נחשב למחנה ישראל.
ובוודאי מדברים הראשונים או האחרונים אולי תעזור לעני ממעש.

פרשת שילוח טמאים נאמרה ביום שהוקם המשכן, וא"כ כבר היה מחנה ישראל באותו היום ושם אכלו השלמים.

אין ראיה לומר דכבר היה מחנה ישראל תיכף, ואולי כשנאמר הפרשה מחנה שכינה היה מיד, ומחנה לויה וישראל עדיין לא היו עד חודש השני דנאמר בציווי 'והלוים סביב למשכן יחנו' ובישראל 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו' (במדבר א' נ"ב ונ"ג) וכיו"ב שם ב' ב' 'וחנו על דגלו', ונתקיים במילואו רק אחרי סידור כל המחנות וכמשמעות סדר הפרשיות דכתיב פ' שילוח מחנות אח"כ (שם ה' א-ד) דאז היה אפשרות לקיים שילוח מכל ג' מחנות לראשונה. [ושוב פעם מסתמא מדברים אף הראשונים כבר בזה וכתבתי בינתיים בלי עיון במפרשים בפ' במדבר].

[ביקורת תהיה]

רש"י כותב בהדיא בפסוק 'תאכלו במקום טהור', שנאכלו תוך מחנה ישראל.

מקור דברי רש"י הוא ברייתא בפרק איזהו מקומן על מתניתין דקדשים קלים נאכלין בכל העיר:

תָּנוּ רַבָּנָן: 'אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר'. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי רִאשׁוֹנִים בְּטֻמְאָה אֲכָלוּם?! אֶלָּא 'טָהוֹר' מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא, טָהוֹר מִטֻּמְאַת מְצֹרָע וְטָמֵא מִטֻּמְאַת זָב. וְאֵיזֶה זֶה? זֶה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

וכיוצא בזה שנינו בפרק בתרא דזבחים:

מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

חנייתם של ישראל היתה בשטח מוגדר ('מחנה') מאז צאתם מארץ מצרים, ראה בספר שמות מפרשת בשלח ('וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה') ואילך.