הודעהעל ידי מאיר סובל » ה' אפריל 18, 2019 10:46 pm
מאמר קצר, אף שאין לי אותו בקובץ, יתכן שיהיה מעניין גם כשיפורט פה.
ליל שימורים, ההתבוננות.
א.
המסמלים של הלילה המיוחד, ליל חג החירות לדורות עולם, הם –
א. המצה החצוייה, ["יחץ". שהרי שתי השלימות שייכות לדין לחם משנה הנוהג בכל שבת וחג]. היא ה"לחם עוני"; [מה עני דרכו בפרוסה, ועליה עונים דברים הרבה, ה"מגיד" של מצוות היום סיפור יצי"מ];
ב. השאלות, ["מה נשתנה". ומי שאין לו מי שישאלנו, מצווה לשאול את עצמו].
ג. השירה, ["הלל" והלל-הגדול] שנאמר: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.
מה הענין המשותף באלו שלושת הענינים??
ב.
הנה בידוע שאין כמו ההעדר, הרווח החלק שאינו כלום, לתת את המשמעות הנכונה, ולהגדיר את מימד התוכן.
למילים אין יכולת להביע עצמן אם ייכתבו ברצף בלי רווחים בין מילה לרעותה.
אמנם הריווח אינו כלום, אבל הוא יוצר את ההבנה למילים, ההפסקה הממוזערת הזו בכתיב, יוצרת במוחו של הקורא הפסקה בקריאה הרצופה, וההפסקה מעניקה את השלמות ואת התבנית לכל מילה שנכתבה.
הוי אומר – אי קריאה, היא הקריאה הנכונה.
"בין השיטין" [בין השורות] הוא ביטוי להבנה של המסתתר מלמטה, תחת השורות הכתובות, במה שלא נאמר... [אולי מחוסר כלי ביטוי].
זה לכאורה העדר, שלילה. אבל יש לו תוכן חיובי. ונעלה יותר מתוכן החיוב הנראה לעין גופו.
על זו הדרך אומרים חז"ל על הריווח שנתן משה רבינו בין פרשה לפרשה, כדי שיהיה מקום וזמן להתבוננות.
[מעניין לציין: ברווחים שבין הפרשיות שבתורה, יש "פרשה פתוחה", ויש "פרשה סתומה, לכאורה ההבדל הוא בצורת הכתיבה של ספר התורה בלבד, ריווח שמסתיים בתוך אותה שורה אחרי מקום ריק בשיעור של ט' אותיות, לעומת ריווח שמסתיים בשורה שלאחריה. האמת היא שמוכח מדבריהם במקום אחר, שהריווח משמש הוא לצורך פירושה של הפרשה, ולא עומד כדין בפני עצמו. שהרי ויחי היא פרשה ללא ריווח, ונאמרו ב' הסברים לחוסר הריווח (כעין קוצר מחשבה) דוקא בפרשה זו, אם מחמת פטירת יעקב אבינו, או מחמת תחילת השיעבוד במצרים. כלומר הפרשה עצמה היא סתומה ומוקשית כשאין ריוח בינה לבין זו שלפניה. ודוק].
ג.
הריווח, אם כן, נותן את הטעם הנכון – את הניגון ואת ההטעמה (לחיך), את הפירוש וההתבוננות לפרשה, "בלי מילים", בשתיקה שהיא יותר מסייג לחכמה, והיא גופה חכמה עמוקה.
זהו מימד שבירת השורה בשירה, השילוב בין הכתיבה, הקטיעה, והמרווחים. היינו הרבה עומק של מחשבה להבנה בלי מילים.
השירה בתורה, מתייחדת בכתיבת "אריח על גבי לבנה". פירוש: גם הבנה של פרשה "פתוחה", וגם של "סתומה". השורות נשברות לסירוגין זו אחר זו, במרווחים שהמשכם שורה הבאה, ובמרווחים שהמשכם באותה שורה. [כלומר, עיקר השירה היא בכפל כפליים של פירוש, מעבר למילים הכתובות].
מילים נמלצות כשלעצמן – אינה "שירה".
השיר הוא המתרונן, שהמילים בקושי משיגות את עוצמת השמחה, והינן רק ביטוי ככלי חיצון לאחוז את הרגש הגואה מעל ומעבר להן. [השירה הראשונה בתורה, היא "שירת הים". ולעומת זאת "...האזנה אמרתי, כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי..." אמנם משמש כפיוט משיכה התנצלות ופיוס מצד למך לנשותיו בשפת מליצות, אבל אין שם מסר עמוק או נעלה הגואה מעל התוכן הכתוב].
השירה שעל הקרבן בבית המקדש היתה, מעוררת הרגש, ההשתפכות, עד "אין רוה"ק שורה אלא מתוך שמחה".
ד.
הגאולה היא "יום"! הנה יום בא... לפני בוא יום ה'... ובפרט גאולת מצרים שנאמר בה "ואתם לא תצאו... עד בוקר", היתה ביום. בעצם היום... יצאו צבאות ה' מארץ מצרים.
אבל אנו חוגגים את יציאת מצרים ואת חירותינו – בלילה!!
לילה, מהו?
הגלות נמשלה ללילה, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו – על אברהם אבינו בברית בין הבתרים כשהתנבא את ד' הגלויות שיעברו בניו.
תחינתנו היא: תאיר כאור יום, חשכת לילה. שיאור כבר יום הגאולה את חשכת הגלות, הנקראת לילה.
לילה משמש סמל לצרות ולגלות. "ואמונתך בלילות" [רש"י בפרשת וזאת הברכה], לומר שאז זמן הסתר הפנים, אי אפשר להאחז בראיה ברורה אלא באמונה ובתקוה.
"ליל שימורים" שלפני הגאולה הבטוחה של מחר בבוקר, בהיותו מפריד בין הימים, הוא הנותן לאור היום את ההבחנה שלו, ומאורו מתקבל בהרגשת התשועה, שלולא הלילה לא היינו יודעים כי יתכן אחרת, ולא היינו מעריכים אותו.
שוב, אין הלילה רק העדר ושלילה, אלא מתן דגש וקו מבהיר, לאור היום.
[ככזה, חשיבותו אולי גדולה מהיום עצמו, וכבר כתוב כעי"ז בספרים, שהרי על החושך נאמר לשון "בריאה" ועל האור לשון "יצירה"].
זה אולי יחודו של ליל הסדר, מעל חג החירות כולו.
כי השתא עבדי אנן, עדיין איננו אלא באמונה ובציפיה לשנה הבאה בני חורין בארעא דישראל. ואכן עיקר החג הוא חצות ליל שימורים, אשר תחילתה של גאולת מצרים החלה במכת בכורות, מאמצע הלילה. משיאו של הלילה. [וכן, למנצח על אילת השחר, תחילת הפצעת הגאולה העתידה - מתוך סוף הלילה, שסופו הוא החשוך והסמיך ביותר, מנקודה זו מתחילה קרן האור הראשונה שממנה השחר עולה].
וכן יסד הפייט: "להאיר מתוך חשכה", וידוע מאמר החכם: "כי תהיה החשכה סיבת האורה".
וכאשר אנחנו מסיבים בליל הסדר מדגישים אנו את חירותינו בעיצומו של ליל הגלות האופף אותנו עדיין. ולכן נאמר בהסיבה מה שלא נאמר בשום מקום ומצווה אחרת "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" דרך חירות בתוככי העוני. כי הגאולה היא בהרגשה, הפנימית. "חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא...".
נגאלנו גאולת הנפש.
מעבדות עולם – לחירות עולם. כעת גם אם ישתעבדו בנו אין למשעבדים שליטה על נפשותינו, על רוחינו. רק על הגוף. עבדי הם ולא עבדים לעבדים.
ה.
הגמרא לומדת מהפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, שיש דין שירה מיוחד בליל הסדר.
מהו?
לפי המתבאר, מהי שירה, לא סתם אמירת מילות של שמחה הנראים לעין ומובנים לכל תינוק בחוש, אלא יציאה מתחום החוש אל הנרגש והמושכל, אל האור הבלתי נתפס בכלי עולם הזה, שהוא לכאורה תוהו והעדר, ושם אין לה לשמחה ולביטוייה גבולות.
שירת ליל הסדר היא ענינו של לילה. הלילה שלכאורה מקדים את הגאולה, ועודנו בחשכת הגלות. הגאולה נעדרת, אבל היא מורגשת.
ועל כן דוקא ה"יחץ", השבירה והריווח שבין שני חלקי המצה, מבטאים את ענינו של ליל הסדר.
הוא הריווח שנותן את הגדרת התוכן לאותם שני חלקים שבורים.
הוא נגד "קרבן פסח" שאיננו איתנו בעוונותינו הרבים, הוא ה"צפון", עד לעתיד לבוא.
עליו עונים דברים הרבה – את כל מצוות הלילה של הגדת הגאולה כשמתחיל בגנות – בחושך שהיה קודם לשבח, לגאולה – להבליט על ידו את עצמת הגאולה. הכל באותו יסוד עובר.
ההגדה אינה רק "מתחיל בגנות", אלא בעיקר נוסף: דרך שאלה ותשובה. בן את אביו, אשה את בעלה, ואפילו הוא את עצמו. מהו הענין בזה?
כי סיפור כשלעצמו הוא יפה, אבל לא חודר כל כך עמוק, כמו סיפור העונה על כמיהה, על תמיהה, על שאלה. השאלה היא יצירת כלי של העדר לתוכו ניצוק הסיפור בתוכן נעלה ורם הרבה יותר, עם התבוננויות נוספות, עם תובנות מחודשות, עם רצון להבין. מה העדות והחוקים והמשפטים...
ו.
"נרצה". כאשר עשה כסדר הזה, הוא רצוי לפני השי"ת, הוא כבר נרצה בהוה ובלשון עבר. כמי שכבר נגאל, אפילו שעדיין לילה.
כי תהיה אצלו החשכה סיבת האורה.
פסח כשר ושמח.