ש. ספראי כתב:את הרמ"א אני מכיר. השאלה היא האם כל מה שנאמר שם הוא בגלל שביטלו את הקריאה "מחמת קטטה וכיוצ"ב", אך אם לא התכנסו כלל למנין וקריאה, ג"כ חייבים להשלים. שמעתי שלא חייבים בכה"ג.
מקורות?
מה פירוש 'שמעתי'?
האם יש איזה טעם לחלק?
ש. ספראי כתב:את הרמ"א אני מכיר. השאלה היא האם כל מה שנאמר שם הוא בגלל שביטלו את הקריאה "מחמת קטטה וכיוצ"ב", אך אם לא התכנסו כלל למנין וקריאה, ג"כ חייבים להשלים. שמעתי שלא חייבים בכה"ג.
מקורות?
טברייני כתב:לא ראיתי שער אפרים, אבל אפשר לדייק שהשתא גם נצטרך משום שדווקא ב-לא ביטלו באונס רק שלא היה שם עשרה אין צריך, והשתא זהו אונס ומחמתו לא היו עשרה.
רק שלא הי' שם עשרה כו'. כנלענ"ד, דדוקא היכא דבני חיובא הם לקרות, אלא שאירע להם אונס; אבל היכא דלא הוו עשרה מעיקר'א - לאו בני חיובא נינהו, וא'ינם צ'ריכים להשלים. דמעיקר'א הכ'י אתקון חיוב הקריאה על מקום שיש שם עשרה דוקא:
"איכא עשרה" היינו מכונסין במקום אחד, דחל עלייהו חובת קריאה.
לענין כתב:אצלנו הודיעו (ומסתמא הוא על דעת הרב) שיראו אחר כך את כל הפרשיות שהפסידו. יה"ר במהרה.
דרך ישרה כתב:תכל'ס, השבוע 'פרשת צו', או 'ללא פרשה'. נפק"מ כמובן לענין שנים מקרא ואחד תרגום.
אפילו יתקבצו יחדו אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד יוסף ושלמה ומשיח עמהם - אינם יכולים לומר דבר שבקדושה, אלמלא יצטרף עמהם עם-הארץ בן י"ג שנה ויום א'.
בלי מפטיר, והקדיש יהיה אחרי ההפטרה.יוצא פוניבז' כתב:כבר הציעו שהבעל קורא בעצמו יעלה לכל העליות
דעת_האברך כתב:לעניין קריאת התורה עם ברכה אחת תחילה וסוף או שבע ברכות תחילה וסוף. הדבר תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א, שלדעת המחבר הוי ברכה לבטלה, ואילו לדעת הרמ"א שאפשר להעלות סומא או עם הארץ לקריאת התורה, הוא הדין לכאורה שניתן להעלות לתורה גם מי שאינו סמוך לספר התורה אלא נמצא במרפסת ביתו ושומע את בעל הקורא.
ומבואר במשנה ברורה שברירה זו עדיפה על פני האופציה שאחד יקרא את כל העליות. וכך אנו מתעתדים לנהוג אי"ה בשבת זו, להעלות את האשכנזים שבבנין הנמצאים במרפסות ולהשלים כך למנין שבעה.
עיין בשלחן ערוך סוף סימן קמ"ג:
בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם, וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים, כמספר העולים של אותו היום.
ובמשנה ברורה שם ס"ק לג:
(לג) שאין בהם וכו' - ר"ל שאינם יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב, והמחבר אזיל לטעמיה בסימן קל"ט ס"ב דכתב שם דבאופן זה לא יעלה אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם בסעיף ה' דאנו קוראים אפילו לע"ה ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא וכמו שכתבנו שם במ"ב וא"כ ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו וכן משמע בביאור הגר"א שם בס"ד ד"ה ומהרי"ל כדברינו:
אלא שהסתפקתי קצת שהיות והמניין אצלנו בבנין מורכב בחציו מספרדים שלדידם זו ברכה לבטלה אולי לא טוב לעשות כן כי יוצא שלדידם כאילו לא עלינו ז' עליות (ויש לעיין האם יכולים בכלל לענות אמן וברוך ה' המבורך על ברכה זו), אך לא ראיתי מעולם שספרדים נמנעים מלבוא למנייני קריאת התורה של אשכנזים מחשש שמא העולה לא יקרא עם בעל הקורא, וכנראה שלא חוששים לזה, שכיון שלעולה שהוא אשכנזי מותר לנהוג כשיטת הרמ"א ולדידו אין זו ברכה לבטלה, אם כן גם הספרדים יוצאים ממנו.
עושה חדשות כתב:בלי מפטיר, והקדיש יהיה אחרי ההפטרה.יוצא פוניבז' כתב:כבר הציעו שהבעל קורא בעצמו יעלה לכל העליות
דעת_האברך כתב: אך לא ראיתי מעולם שספרדים נמנעים מלבוא למנייני קריאת התורה של אשכנזים מחשש שמא העולה לא יקרא עם בעל הקורא, וכנראה שלא חוששים לזה, שכיון שלעולה שהוא אשכנזי מותר לנהוג כשיטת הרמ"א ולדידו אין זו ברכה לבטלה, אם כן גם הספרדים יוצאים ממנו.
עני בן פחמא כתב:מעשה שאירע בירושלים (י"ב שבט תקמ"ז) . . ובשבת שאחרי' (יתרו) נסתפקו אם לקרוא בתורה שתי פרשיות או פרשה אחת . .
יבנה כתב:דעת_האברך כתב:לעניין קריאת התורה עם ברכה אחת תחילה וסוף או שבע ברכות תחילה וסוף. הדבר תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א, שלדעת המחבר הוי ברכה לבטלה, ואילו לדעת הרמ"א שאפשר להעלות סומא או עם הארץ לקריאת התורה, הוא הדין לכאורה שניתן להעלות לתורה גם מי שאינו סמוך לספר התורה אלא נמצא במרפסת ביתו ושומע את בעל הקורא.
ומבואר במשנה ברורה שברירה זו עדיפה על פני האופציה שאחד יקרא את כל העליות. וכך אנו מתעתדים לנהוג אי"ה בשבת זו, להעלות את האשכנזים שבבנין הנמצאים במרפסות ולהשלים כך למנין שבעה.
עיין בשלחן ערוך סוף סימן קמ"ג:
בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם, וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים, כמספר העולים של אותו היום.
ובמשנה ברורה שם ס"ק לג:
(לג) שאין בהם וכו' - ר"ל שאינם יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב, והמחבר אזיל לטעמיה בסימן קל"ט ס"ב דכתב שם דבאופן זה לא יעלה אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם בסעיף ה' דאנו קוראים אפילו לע"ה ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא וכמו שכתבנו שם במ"ב וא"כ ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו וכן משמע בביאור הגר"א שם בס"ד ד"ה ומהרי"ל כדברינו:
אלא שהסתפקתי קצת שהיות והמניין אצלנו בבנין מורכב בחציו מספרדים שלדידם זו ברכה לבטלה אולי לא טוב לעשות כן כי יוצא שלדידם כאילו לא עלינו ז' עליות (ויש לעיין האם יכולים בכלל לענות אמן וברוך ה' המבורך על ברכה זו), אך לא ראיתי מעולם שספרדים נמנעים מלבוא למנייני קריאת התורה של אשכנזים מחשש שמא העולה לא יקרא עם בעל הקורא, וכנראה שלא חוששים לזה, שכיון שלעולה שהוא אשכנזי מותר לנהוג כשיטת הרמ"א ולדידו אין זו ברכה לבטלה, אם כן גם הספרדים יוצאים ממנו.
שו"ע או"ח סימן קמא סעיף ב
לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם; ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה,
ביאור הלכה
* לבטלה - עיין במ"ב והנה לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן קל"ט ס"ג דנוהגין לקרות לסומא וע"ה אף שאינו יכול לקרות עם הש"ץ וא"כ היה לו להגיה גם כאן דלדידן אפילו אם אינו קורא עם הש"ץ שפיר דמי ואפשר דסמך אדלעיל ויותר נראה לומר דלא סמך הרמ"א אדברי מהרי"ל אלא לענין סומא וע"ה דאם לא יקראום לעולם איכא כיסופא טובא וגם אתו לאנצויי אבל בנידון דידן שהוא בקי בקריאה בודאי מחוייב לומר עם הש"ץ דהא כבר כתב בעצמו בדרכי משה שלא נראה לו דברי מהרי"ל אלא דברי הב"י שהביא בשם כמה ראשונים דאם אינו יכול לקרות עם הש"ץ אין יכולין לקרותו לתורה
נמצא שלהעלות מי שאינו קורא הוא בדיעבד אף לרמ"א, ואף לדבריו מעיקר הדין היה עדיף להעלות את הבעל קורא ז' פעמים [וכפי שכתוב בתוספ']. ומה שהרמ"א התיר בדיעבד, הוא דוקא בסומא וע"ה שהוא לעולם ואיכא כיסופא טובא ואתו לאנצויי, משא"כ כאן שטעמים אלו אינם שייכים.
כמה שכיח אצל אשכנזים שיודעים הלכה שהעולה אינו קורא שצריך לחוש לכך? ואם מיירי שאינם יודעים את ההלכה, אז נימא שגם הספרדים אינם יודעים ממנו.
דעת_האברך כתב:יבנה כתב:דעת_האברך כתב:לעניין קריאת התורה עם ברכה אחת תחילה וסוף או שבע ברכות תחילה וסוף. הדבר תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א, שלדעת המחבר הוי ברכה לבטלה, ואילו לדעת הרמ"א שאפשר להעלות סומא או עם הארץ לקריאת התורה, הוא הדין לכאורה שניתן להעלות לתורה גם מי שאינו סמוך לספר התורה אלא נמצא במרפסת ביתו ושומע את בעל הקורא.
ומבואר במשנה ברורה שברירה זו עדיפה על פני האופציה שאחד יקרא את כל העליות. וכך אנו מתעתדים לנהוג אי"ה בשבת זו, להעלות את האשכנזים שבבנין הנמצאים במרפסות ולהשלים כך למנין שבעה.
עיין בשלחן ערוך סוף סימן קמ"ג:
בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם, וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים, כמספר העולים של אותו היום.
ובמשנה ברורה שם ס"ק לג:
(לג) שאין בהם וכו' - ר"ל שאינם יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב, והמחבר אזיל לטעמיה בסימן קל"ט ס"ב דכתב שם דבאופן זה לא יעלה אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם בסעיף ה' דאנו קוראים אפילו לע"ה ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא וכמו שכתבנו שם במ"ב וא"כ ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו וכן משמע בביאור הגר"א שם בס"ד ד"ה ומהרי"ל כדברינו:
אלא שהסתפקתי קצת שהיות והמניין אצלנו בבנין מורכב בחציו מספרדים שלדידם זו ברכה לבטלה אולי לא טוב לעשות כן כי יוצא שלדידם כאילו לא עלינו ז' עליות (ויש לעיין האם יכולים בכלל לענות אמן וברוך ה' המבורך על ברכה זו), אך לא ראיתי מעולם שספרדים נמנעים מלבוא למנייני קריאת התורה של אשכנזים מחשש שמא העולה לא יקרא עם בעל הקורא, וכנראה שלא חוששים לזה, שכיון שלעולה שהוא אשכנזי מותר לנהוג כשיטת הרמ"א ולדידו אין זו ברכה לבטלה, אם כן גם הספרדים יוצאים ממנו.
שו"ע או"ח סימן קמא סעיף ב
לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם; ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה,
ביאור הלכה
* לבטלה - עיין במ"ב והנה לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן קל"ט ס"ג דנוהגין לקרות לסומא וע"ה אף שאינו יכול לקרות עם הש"ץ וא"כ היה לו להגיה גם כאן דלדידן אפילו אם אינו קורא עם הש"ץ שפיר דמי ואפשר דסמך אדלעיל ויותר נראה לומר דלא סמך הרמ"א אדברי מהרי"ל אלא לענין סומא וע"ה דאם לא יקראום לעולם איכא כיסופא טובא וגם אתו לאנצויי אבל בנידון דידן שהוא בקי בקריאה בודאי מחוייב לומר עם הש"ץ דהא כבר כתב בעצמו בדרכי משה שלא נראה לו דברי מהרי"ל אלא דברי הב"י שהביא בשם כמה ראשונים דאם אינו יכול לקרות עם הש"ץ אין יכולין לקרותו לתורה
נמצא שלהעלות מי שאינו קורא הוא בדיעבד אף לרמ"א, ואף לדבריו מעיקר הדין היה עדיף להעלות את הבעל קורא ז' פעמים [וכפי שכתוב בתוספ']. ומה שהרמ"א התיר בדיעבד, הוא דוקא בסומא וע"ה שהוא לעולם ואיכא כיסופא טובא ואתו לאנצויי, משא"כ כאן שטעמים אלו אינם שייכים.
כמה שכיח אצל אשכנזים שיודעים הלכה שהעולה אינו קורא שצריך לחוש לכך? ואם מיירי שאינם יודעים את ההלכה, אז נימא שגם הספרדים אינם יודעים ממנו.
עיינתי בביאור הלכה הזה לפני שכתבתי מה שכתבתי, ואכן בתחילה גם לי היה נראה כדבריך, שלפי הביאור הלכה דווקא בסומא ועם הארץ שלא יוכלו לעלות לעולם התיר הרמ"א בדיעבד, ואם כן בנידון דידן שאין זה לעולם לא התיר. אולם מהמשך דברי הביאור הלכה "אבל בנידון דידן שהוא בקי בקריאה בודאי מחוייב לומר עם הש"ץ", ניתן לדייק שלא החמיר אלא במקום שיכול העולה לקרוא עם הש"ץ ולא במקום שאינו יכול לקרוא עם הש"ץ. ודנתי בדבר עם כמה תלמידי חכמים (ביניהם אחד שכתב ספר על הלכות קריאת התורה) ואמרו לי שפשוט שניתן להקל גם בנידון דידן כמו בסומא ועם הארץ.
ועתה שמעתי משם הרב גואלמן שליט"א שדעתו גם כן כי יש להקל לדעת הרמ"א שאשכנזים יעלו ויברכו ממקומם, כסומא ועם הארץ, אלא שלמעשה נקט שבנידון דידן יש להחמיר למעשה משום הסברא השניה שהעליתי, שמאחר ולספרדים שבבנין (המהוים חצי מהמניין) ברכה מרחוק היא כברכה לבטלה, נמצא שהברכות שמברכים האשכנזים מרחוק לא נחשבים כלל כברכות לדעת הספרדים, ולכן יש לנהוג שבעל הקורא יעלה את כל העליות בעצמו ויברך. אך לענ"ד יש לעיין בדין זה וכנ"ל, ואוסיף עוד שעד כמה שלאשכנזים הברכה עולה ונחשבת כברכה גמורה, האם יעלה על הדעת שספרדים לא יענו אחריה אמן, והלוא על דעת כן נתנה התורה, שכל אחד ינהג כפי הוראת רבותיו ומסורת אבותיו. ודוק כי קיצרתי.
דעת_האברך כתב:1. נכון. אלא אם כן אי אפשר בעניין אחר.
2-5. מה שהביאור הלכה כתב שיש להקל משום שיש לחוש לכיסופא ומריבות, היינו להסביר למה בכלל יש כאן שעת הדחק, הלוא ניתן להעלות אחרים, ועל כן כתב שלהעלות אחרים זה לא פיתרון כי נמצא שהסומא ועם הארץ לא יעלו לעולם ויבואו לאינצויי, אולם בענייננו הוי שעת הדחק מצד עצם המציאות שאי אפשר לקרוא מקרוב, וכי תאמר שיקרא רק בעל הקורא, הלוא זה גופא היתר של בדיעבד ושעת הדחק, ומאי אולמא להתיר באופן זה מאשר באופן זה, ואדרבה, במשנה ברורה כתב שעדיף טפי לתת לעם הארץ וסומא לקרוא מאשר לתת לבעל הקורא לעלות את כל העליות (לדעת הרמ"א שניתן להקל כמהרי"ל בשעת הדחק) ומבואר שעדיף טפי לסמוך על ההיתר שהעולה יברך בלי לקרוא מאשר על ההיתר שעולה אחד יעלה את כל העליות.
6. בעניין לענות אמן על ברכה שלדעת העונה היא ברכה לבטלה, לא עיינתי עדיין במאמר המצורף, אך עיין בביאור הלכה סוף סימן רט"ו שכתב שאפשר לענות אמן כיון שהמברך סומך על הדעות שיכול לברך, עיין שם.
דרך ישרה כתב:קשה לומר 'רבים'. וכ"ש שראשי ופרנסי ומנהיגי הדור לא שומעים לכ' קריאת התורה בשבת זו.
יבנה כתב:דעת_האברך כתב:1. נכון. אלא אם כן אי אפשר בעניין אחר.
2-5. מה שהביאור הלכה כתב שיש להקל משום שיש לחוש לכיסופא ומריבות, היינו להסביר למה בכלל יש כאן שעת הדחק, הלוא ניתן להעלות אחרים, ועל כן כתב שלהעלות אחרים זה לא פיתרון כי נמצא שהסומא ועם הארץ לא יעלו לעולם ויבואו לאינצויי, אולם בענייננו הוי שעת הדחק מצד עצם המציאות שאי אפשר לקרוא מקרוב, וכי תאמר שיקרא רק בעל הקורא, הלוא זה גופא היתר של בדיעבד ושעת הדחק, ומאי אולמא להתיר באופן זה מאשר באופן זה, ואדרבה, במשנה ברורה כתב שעדיף טפי לתת לעם הארץ וסומא לקרוא מאשר לתת לבעל הקורא לעלות את כל העליות (לדעת הרמ"א שניתן להקל כמהרי"ל בשעת הדחק) ומבואר שעדיף טפי לסמוך על ההיתר שהעולה יברך בלי לקרוא מאשר על ההיתר שעולה אחד יעלה את כל העליות.
6. בעניין לענות אמן על ברכה שלדעת העונה היא ברכה לבטלה, לא עיינתי עדיין במאמר המצורף, אך עיין בביאור הלכה סוף סימן רט"ו שכתב שאפשר לענות אמן כיון שהמברך סומך על הדעות שיכול לברך, עיין שם.
איזה צורך גדול יש שכולם יעלו ?!
המ"ב לא אמר שמעיקר הדין זה עדיף, אלא אמר שלשיטת הרמ"א שמעלים ע"ה וסומים כשאר אנשים כדי שלא יפגעו, באופן שהציבור לא יודעים לקרוא עדיין צריכים להעלותם כז' קרואים. אבל בנידון שלנו כו"ע יודו שיעשו כשו"ע.
לענין עניית אמן, הספרדים יותר נמשכים אחרי ר"ע יוסף מאשר לביה"ל.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 488 אורחים