משקל של דעות דחויות מההלכה, על ההלכה

[איש_ספר]

לראשונה נתקלתי בענין בעסקי בערך מוסף, ולא מצאתי דיון בענין, ולנושא זה אייחד אשכול זה.

----

דעת הב"ח סי' רפ"ו שסעודה מותרת קודם מוסף, ותמהו מאי גרע מתפילת מנחה שאסור לסעוד סעודה לפניה.

וכתב במג"א שם ס"ק א, דכיון שיש כמה תנאים ואמוראים הסוברים שתפילת מוסף היא חובת ציבור ולא יחיד, אע"פ דלא קי"ל כוותיהו, מ"מ יש להתחשב בדבריהם לענין שיהיה ליחיד מותר לסעוד קודם מוסף לפניה.

ובשאג"א תמה ע"ז, מה לנו ולדעות דחויות מן הדין.

[איש_ספר]

וראיתי מציינים למהרש"ל בחכמת שלמה יבמות כח א, על תוס' שם. ולא עיינתי בפנים, ולפיכך איני יודע מה הנושא שם. וגדר הדבר דכשיש שתי דעות אע"פ דקי"ל כדעה אחת מ"מ לא גזרינן על קיום הדעה השניה.

וראיתי שר"פ הירשפונג הק' בילדותו לזקנו הגאון מדוקלא בעל מנחת סולת, שאם כללא הוא, למה שאלו במשנת עדיות: ולמה נזכרו דברי היחידים, ותירצו שאם תצטרך שעה יסמכו עליהם וכו', והלא נפק"מ גם לענין זה שכיון שיש דעות נוספות שוב לא יגזרו. אבל נראה שאינה קושיא, וממוסף אינו ראיה, ששם הסוברים שמוסף הוא חובת ציבור אינם יחידים כלל וכלל. ואין ראיה לדעות יחידות ממש.

[סעדיה]

ז"ל המהרש"ל

ואין סברא שפלוגתא יהיה רחוקה שהוא אף יגזור בעבור הראשונה כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שהוא אסור בודאי לדברי הכל וצ"ע

מתחילת דבריו משמע שאין הגדר שאנחנו לא נגזור כשיש מ"ד שמתיר, אלא שמדר' פלוני נשמע לר' פלוני, שגם להאוסר אינו כ"כ נורא.
וכגדר הזה י"ל לגבי מוסף.

וכעי"ז מצינו לקולא ש'כל המיקל הלכה כמותו בחו"ל', ודו"ק.

[בתבונה]

ז"ל המהרש"ל

ואין סברא שפלוגתא יהיה רחוקה שהוא אף יגזור בעבור הראשונה כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שהוא אסור בודאי לדברי הכל וצ"ע

מתחילת דבריו משמע שאין הגדר שאנחנו לא נגזור כשיש מ"ד שמתיר, אלא שמדר' פלוני נשמע לר' פלוני, שגם להאוסר אינו כ"כ נורא.
וכגדר הזה י"ל לגבי מוסף.

וכעי"ז מצינו לקולא ש'כל המיקל הלכה כמותו בחו"ל', ודו"ק.

לכאורה הדברים צ"ע שהרי אם מוסף הוא דין על היחיד נכלל בדין אכילה קודם כל חיובי היחיד אין צריך תקנה מיוחדת שלא לאכול במיוחד לפני מוסף.
ועוד הכי נאמר שמי הזכיר מוריד הגשם בסוכות או בפסח אינו חוזר היות ויש מחלוקת אם מזכיר משיב הרוח ומדר' פלוני נשמע לר' פלוני, שגם למ"ד שלא להזכיר אם הזכיר אינו חוזר, וכן האם נאמר דיכול לאכול קודם.
ו

[סעדיה]

ז"ל המהרש"ל

ואין סברא שפלוגתא יהיה רחוקה שהוא אף יגזור בעבור הראשונה כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שהוא אסור בודאי לדברי הכל וצ"ע

מתחילת דבריו משמע שאין הגדר שאנחנו לא נגזור כשיש מ"ד שמתיר, אלא שמדר' פלוני נשמע לר' פלוני, שגם להאוסר אינו כ"כ נורא.
וכגדר הזה י"ל לגבי מוסף.

וכעי"ז מצינו לקולא ש'כל המיקל הלכה כמותו בחו"ל', ודו"ק.

לכאורה הדברים צ"ע שהרי אם מוסף הוא דין על היחיד נכלל בדין אכילה קודם כל חיובי היחיד אין צריך תקנה מיוחדת שלא לאכול במיוחד לפני מוסף.
ועוד הכי נאמר שמי הזכיר מוריד הגשם בסוכות או בפסח אינו חוזר היות ויש מחלוקת אם מזכיר משיב הרוח ומדר' פלוני נשמע לר' פלוני, שגם למ"ד שלא להזכיר אם הזכיר אינו חוזר, וכן האם נאמר דיכול לאכול קודם.
ו

ממ"ד שתפילת המוספין הוא חובת ציבור נלמד למ"ד חובת יחיד, שאין הכונה חובת יחיד ממש כמו שאר התפילות דרחמי נינהו, אלא חובת ציבור הוא, אלא שכאו"א צריך לתרום את חלקו או ע"י מחצית השקל (בקרבנות) או בתפילה שלו (שא"א במחצה"ש), ואין לא' לסמוך על שהשני יתפלל.
אבל לענין לגזור שלא יאכל כדי שלא ימשך, י"ל שלא גזרו ואם מישהו ישכח להתפלל יתקיים המוסף ע"י אחרים.

[ישראל אליהו]

מתוך טל אמרתי (עמ' שנ): וכן יש להבין את דברי הפמ"ג שכתב שכל מחלוקת הפוסקים שנפסקה כמתירים אם מחמיר לא נקרא הדיוט ואדרבה תבוא עליו הברכה, ופשוט שלא מיירי לענין מחלוקת שנפסקה בגמרא, שהרי מבואר במהרש"ל (סימן צ"ד) ובב"ח ובמ"א (סימן תקנ"א) שאסור להחמיר אם נפסק בגמרא כמקילים אלא א"כ גם המתירים מודים שיש סרך מצוה לעשות כמחמירים, ואם הפמ"ג חולק על המגן אברהם בזה היה לו לפרש, אלא ע"כ שבמחלוקת הפוסקים לא נקרא הדיוט אם מחמיר ואף שנפסקה ההלכה כמתירים ודוקא בדבר שנפסק בתלמוד אסור להחמיר.

[מעט דבש]

אשכולות קרובים, ראה כאן:
viewtopic.php?p=423605#p423605

[איש_ספר]

דמיון למש"כ הרב סעדיה שיש ללמוד שאין המחלוקת מן הקצה אל הקצה, מצינו בפנ"י שכתב שאע"פ שהלכה כחכמים שחובת מוסף על היחיד מ"מ יש ענין להתפללה בציבור יותר משאר תפילות ולפיכך הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים יתפלל עמהם ולא יחוש לביטול קדושה וקדיש, אע"פ שבשאר תפילות דינו שיפסיד תפילה בציבור בשבילם.

ראיתי שבדעת תורה למהרש"ם משתמש בכמה מקומות בדברי מהרש"ל ומג"א הנזכרים.

מישהו מתנדב להסביר בשפה ברורה ונעימה על מה בדיוק הולך שם מהרש"ל ?

[ישראל אליהו]

זכורני שבדיני קטניות בפסח, הראשונים טורחים להדגיש שזה לא משום רבי יוחנן בן נורי, והיינו משום שנפסקה הלכה בגמ' דלא כוותיה, אלא זהו משום סייג וגדר.

[מעט דבש]

מישהו מתנדב להסביר בשפה ברורה ונעימה על מה בדיוק הולך שם מהרש"ל ?

(יבמות כז: - כח.)

ארבעה אחים. שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומת אחד בלא בנים, ונפלה אשתו ליבום לפני שני האחים הנותרים.
ושוב מת גם השני - הנשוי לאחות היבמה - בלא בנים, ונפלה גם אשתו ליבום לפני שני האחים הנזכרים.

בשעת נפילת הראשונה ליבום, היתה מותרת. אבל לאחר נפילת השניה, יש כאן ב' אחיות שנפלו ליבום, וכל אח משני האחים הנותרים, לכשעצמו אינו יכול ליבם את שניהם, מחמת איסור שתי אחיות.

וכיון שכן, לכאורה צריך להיות הדין "כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה". ואסורות שניהם ליבום.

הנידון הוא, האם אפשר שאח אחד יחלוץ לשניה, ואז הראשונה תחשב "יבמה שהותרה (בשנת נפילה), ונאסרה (בשעה שנפלה היבמה השניה ליבום), וחזרה והותרה" שהדין הוא "תחזור להיתירה הראשון".

ומבואר בגמרא, שאמנם כך סובר רבי יוחנן במקרה אחר, דומה, ש"תחזור להיתרה הראשון".

ועל זה קאמר בגמ' (כז:)
"איתיביה ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן, ארבעה אחין, ב' מהם נשואים ב' אחיות, ומתו הנשואין את האחיות, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. ואמאי, ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה, ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. א"ל (=רבי יוחנן) אחיות איני יודע מי שנאן" (כלומר, זו אינה משנה - רש"י).

והקשו בגמ', למה תירץ לו רבי יוחנן כך, ולא תירץ לו שיש גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא, ואז השניה לא יהיה לה היתר, כיון שהיא לא הותרה מעולם (שהרי מיד בשעת נפילה היתה אחות היבמה הראשונה שנפלה), ויסברו שמותר, ויטעו שהוא כמו באופן שחלץ לשניה, שאז ראשונה חוזרת להיתרה הראשון (שהיתה מותרת קודם שנפלה השניה). ומחמת חשש זה, גוזרים אף באופן שחלצו לשניה, שאף שבאמת הראשונה מותרת, אוסרים אותה מחשש זה.

ועל זה כתבו התוס', שגזירה זו שייך לגזור לא רק קודם מעשה (שעדיין לא חלצו לשניה), ותהיה הגזירה שלא לחלוץ לה, אלא אפילו אם כבר נעשה מעשה, וחלץ אחד מן האחים לשניה, עדיין נאסור את הראשונה ליבום, אף שהיא מותרת, מחשש שיבואו להתיר בעלמא את השניה כשקדם וחלץ לראשונה.
ועל זה המשיכו התוס' וכתבו, "אבל במיתת שניה לא שייך למיגזר כי האי גוונא". דהיינו שאם מתה השניה, הראשונה מותרת ליבום, ולא חיישינן שבמקרה אחר יבואו להתיר את השניה.

והקשה המהרש"ל:
"תימה בעיני הא שייך נמי למיגזר דלמא אי שרית ליה במיתת שניה פעם אחרת יבא להתיר אף במיתת הראשונה".

=======

וכדי לבאר את תירוץ המהרש"ל, צריך להרחיב בדין מתה הראשונה. הנה התוס' כתבו בפשיטות שבמתה הראשונה אסורה השניה, אבל יש לדעת, שהתוס' כתבו כן רק לרבי יוחנן (שעל דבריו נסובה הסוגיא), אבל בתחילת הסוגיא (כז:) יש בזה מחלוקת - שרב סובר שאפילו אם מתה הראשונה, הותרה השניה. ואף שמעולם לא היה לה שעת היתר, שהרי מיד בשעת נפילה היתה אסורה ליבום יחד עם אחותה משום איסור שתי אחיות, מ"מ סובר רב, שכיון שבכל יבמה לכשעצמה לא היה איסור ליבום מדאורייתא (שאם ייבם רק אחת מהן, אינו עובר על איסור), וכל האיסור הוא רק מדרבנן משום אחות זקוקתו, בכה"ג ס"ל לרב, שאם פקע האיסור (שמתה הראשונה), היא מותרת.

ועל זה חולק רבי יוחנן, וסובר שאם מתה הראשונה, אסורה השניה, כיון שלא היה לה שעת היתר (ורק אם מתה השניה, הותרה הראשונה, כיון שהיה לה שעת היתר בשעת נפילה, ועכשיו במיתת השניה, חזרה הראשונה להיתרה הראשון).

ודברי התוס' הנ"ל, אליבא דרבי יוחנן אזלי, וכתבו שלשיטת רבי יוחנן, אף שיש מקום לגזור אם חלצו לשניה, שלא הותרה הראשונה, מחמת החשש דלמא קדים וחליץ לראשונה ויסברו שהשניה מותרת (ובאמת היא אסורה מחמת שלא היה לה שעת היתר מעולם), מ"מ אין מקום לגזור במתה השניה.

ועל זה הקשה המהרש"ל הנ"ל, "תימה בעיני הא שייך נמי למיגזר דלמא אי שרית ליה במיתת שניה פעם אחרת יבא להתיר אף במיתת הראשונה".

ותירץ המהרש"ל:
"ונראה לישב, דאין הסברא נותנת לגזור בעבור זה, מאחר שרב שרי אפילו לכתחלה. ואף שר' יוחנן פליג ואוסר, מ"מ אין סברא שפלוגתא יהיה רחוקה, שהוא אף יגזור בעבור הראשונה, כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שהוא אסור בודאי לדברי הכל. וצ"ע"

[איש_ספר]

דבש וחלב תחת לשונך! יש"כ גדול!

[מעט דבש]

לנושא האשכול:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=357897#p357897

[אבן זועקת]

יעויין חולין מ"ט: אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים ובמ"ש הרמ"א סי' ס"ד סעיף ט' שאין אוסרים כלים של בני ריינוס ומשם בארה

[בתבונה]

ממ"ד שתפילת המוספין הוא חובת ציבור נלמד למ"ד חובת יחיד, שאין הכונה חובת יחיד ממש כמו שאר התפילות דרחמי נינהו, אלא חובת ציבור הוא, אלא שכאו"א צריך לתרום את חלקו או ע"י מחצית השקל (בקרבנות) או בתפילה שלו (שא"א במחצה"ש), ואין לא' לסמוך על שהשני יתפלל.
אבל לענין לגזור שלא יאכל כדי שלא ימשך, י"ל שלא גזרו ואם מישהו ישכח להתפלל יתקיים המוסף ע"י אחרים.

ביאור נאה.

[עושה חדשות]

יעויין חולין מ"ט: אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים ובמ"ש הרמ"א סי' ס"ד סעיף ט' שאין אוסרים כלים של בני ריינוס ומשם בארה

מה באמת ההסבר בהיתר הכלים של בני ריינוס. הלא המדובר הוא על איסור דאורייתא לדידן, ואם יתבשלו בטעות חלבים אלו בכלים שלי, ודאי הכלים צריכים הגעלה וכל מה שייעשה בהם קודם ההגעלה ה"ה טרייף, ואילו המאכל שבושל בכלים של בני ריינוס מותר בשופי. וכי חל היתר בכלי לפי הבעלים?

[בברכה המשולשת]

יעויין חולין מ"ט: אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים ובמ"ש הרמ"א סי' ס"ד סעיף ט' שאין אוסרים כלים של בני ריינוס ומשם בארה

מה באמת ההסבר בהיתר הכלים של בני ריינוס. הלא המדובר הוא על איסור דאורייתא לדידן, ואם יתבשלו בטעות חלבים אלו בכלים שלי, ודאי הכלים צריכים הגעלה וכל מה שייעשה בהם קודם ההגעלה ה"ה טרייף, ואילו המאכל שבושל בכלים של בני ריינוס מותר בשופי. וכי חל היתר בכלי לפי הבעלים?

למיטב זכרוני יש על זה גם בשו"ת מהריב"ל ושם דן בזה.
(ולמיטב זכרוני, אך לאו דווקא שם, זה קצת דומה לשאלת אמירה לישראל בשבת בדבר המותר לו ואסור למבקש)

[עושה חדשות]

יש"כ. המהריב"ל (ג,קג) מגביל את ההיתר דוקא לכלים שאב"י שאין איסורם אלא מדרבנן.

[ביליצר]

קיבלו להחמיר בשריפת חמץ כדעת רבי יהודה למרות ההלכה כחכמים דאף מפזר וכו,!

[עושה חדשות]

יש"כ. המהריב"ל (ג,קג) מגביל את ההיתר דוקא לכלים שאב"י שאין איסורם אלא מדרבנן.

אבל הש"ך שם (וכו') התיר אפי' בתערובת ממש ואין ס' כנגד, ולא רק בבליעות של כלים.

[בברכה המשולשת]

יש"כ. המהריב"ל (ג,קג) מגביל את ההיתר דוקא לכלים שאב"י שאין איסורם אלא מדרבנן.

אבל הש"ך שם (וכו') התיר אפי' בתערובת ממש ואין ס' כנגד, ולא רק בבליעות של כלים.

אולי הש"ך סבר כמו המהרי"ל (לפחות חלקית) בעניין זה?

[עזריאל ברגר]

ראה ברכות לג,ב ועירובין מו,ב שיש כמה סוגי הכרעות במחלוקות, ובלשון חז"ל: הלכה, מטין, מורין, נראין. ויעוין במפרשי הש"ס שם.

[איש_ספר]

בפמ"ג מש"ז סי' טו ב, דאע"פ דלא קי"ל כלי קופסא חייבים בציצית, מ"מ משום זה יש לחוש שלא להתיר ציצית מבגד לבגד כשיש ציציות מצויין בעיר.

===
אמנם אליבא דאמת הדוגמא לא כ"כ מוצלחת כי י"א שהלכה שכלי קופסא חייבים בציצית.

[מגופת חבית]

נחלת דוד מסכת ברכות דף יא עמוד א
שם עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום. כבר קדמני בזה בספר אלפי מנשה בפירושו, דבכל מקום דפליגי תרי תנאי או אמוראי אחד מחמיר ואחד מיקל שאף שההלכה כדברי המיקל עכ"ז מצוה מן המובחר לעשות כדברי המחמיר כו' עכ''ל

ברם יתכן שיש חילוק בין יחיד ורבים הלכה כרבים, להיכא שהוקבע הלכה כדברי פלוני, כמדומה שכן הוא משמעות הגמ' בעירובין בערך דף מז