יעקב בורלשטיין כתב:יש הבדל בין לתלות במשהו, לבין לראות מה קרה.
הקב''ה סגר לנו את כל המוסדות, זה אומר שהוא לא מרוצה מהם. מדוע? בזה לא באתי לגזור כלום, אלא רק לציין את עצם העובדה.
הרב יעקב שליט"א,
בטרם אפתח - הנני להביע את הערכתי ואת הערצתי אליך על ההשקעה האדירה שלך בשבועות האחרונים להחדיר את גודל הסכנה וחובת הזהירות, מה שנראה כ"כ פשוט לכל בר דעת, אך כפי הנראה - חלק מן הגזירה כאן היא 'משיב חכמים אחור ודעתם ישכל'. יהי חלקי עמך!
באשר לנושא החדש שאתה מעלה - פרשנות רצון ה' בקשר לגזירה - יש צדק בכך שכל אחד יבדוק לעצמו מה רוצה הקב"ה ממנו ומה עליו ללמוד מן המאורעות. אך כמובן שאין לקבוע מסמרות בדברים כאלה - זאת יכולים לעשות גדולים מאיתנו.
ולעצם העניין, כבן להורים מחו"ל שחלו בקורונה [ובחסדי שמים מרובים מחלימים בימים אלו, ולא נותר אלא חולשה ב"ה] וכמי שיש לו קרובי משפחה ברחבי העולם הנמצאים במוקד האירועים הקשים [ידיד נפש של אבי מורי נלב"ע, כמה מקהילתו בטיפול נמרץ ר"ל, בן דוד ר"מ בישיבה בחו"ל כבן 50 נפגע בליבו מחמת הקורונה ללא מחלת לב קודמת! והושתל בו קוצב לב, אחיו מונשם...], אבי ציוה עלי לא לצאת לתפילות כלל, למרות שיש אצלנו מקומות שמתפללים לפי ההנחיות.
אכן, מר"ח ניסן אני מתפלל בבית, הילדים בבית, אין עבודה וכו', ואני רוצה לשתף אותך ואת שאר החברים כאן שיחיו בבריאות, בתופעה מיוחדת במינה שקורה אצל רבים [כך שמעתי גם אצל אחיי הנמצאים בחו"ל]. אני מבקש לדייק, אני לא מתכוון להביע ביקורת כלשהיא על מוסדות החינוך, וברשותך אני חולק על קביעתך שאין נח"ר לרבש"ע ח"ו ממוסדות הלימוד ובתי מדרשות.
המוסדות מצויינים, בתי הכנסיות ובתי המדרשות מלאים תורה ותפילה בצורה מפליאה, מה גם בדור עני זה, ואין נח"ר להקב"ה יותר מכך.
אלא מאי? יש בעייה אצלנו! אנחנו לא אשמים בכך כנראה, אבל המציאות של היום הפכה להיות שאת החינוך משאירים למוסדות. חינוך של מוסד ככל שיהיה מעולה - זה לא חינוך של אבא ואמא שיש להם זמן להקדיש ורוגע. חינוך בכיתה של 30 ילדים - זה לא יכול להיות חינוך פרטני עם תשומת לב לכל ילד.
הקב"ה הכניס אותנו הביתה עם הילדים. לא רצים לשום מקום, יש זמן. נכון צפוף, צריך לאלתר חוויות ומשחקים, אבל זה בר ביצוע.
לראשונה יש לי זמן להקדיש לכל אחד מהבנים, ללמוד משהו שונה, מאתגר/מעניין, כשאני רגוע והוא מבחין שאני לא מסתכל על השעון. מתפללים ביחד - וכל המשפחה לומדת תפילה מהי. אומרים תהלים לרפואת החולים. בערב ר"ח - עצרת תפילה בבית, פרקי התהלים ואבינו מלכנו פסוק בפסוק, חווייה שלא היתה כמוה בתוך הבית. [כן, האבא ניגש לעמוד, וכשהוא מתחיל לחשוב על ההורים שלו, על מכרים וידידים בחו"ל שהלכו לעולמם באותו היום!!! הוא לא מתבייש להוריד דמעות]. לענ"ד, זו הזדמנות חינוכית שלא היתה כמוה.
שמעתי מאח הגר בארה"ב, בנו היה זקוק לטיפול רגשי, אך הטיפולים לא הועילו. אחרי שבועיים של הסגר עם ההורים ובלי לימודים, שמו לב שהבעייה נפתרה מאליה!!
ר' יעקב היקר! אני שוב מתנצל על שאני חולק עליך. הגזירה נוראה וקשה. אבל זה לא עונש. הקב"ה לא מעניש אותנו, הוא מחנך אותנו!
וההבדל הוא, חינוך צריך להיות כזה ש'גם כי יזקין לא יסור ממנו'. את החינוך הזה צריך להפנים, וכאשר בעזרת ה' בקרוב נחזור לכוללים ולישיבות, נשוב לחיידר ולבית יעקב, ואנו ההורים שוב נהיה עסוקים עם פרנסה ושמחות וכל מיני דברים חשובים מאוד שלאחרונה גילינו שמסתדרים מצויין בלעדיהם - נזכור את החינוך שהקב"ה ברב טובו וחסדו העביר אותנו, נזכור מה באמת חשוב ואיך הצורה הטבעית של בית יהודי. בטוחני שאז גם המוסדות שלנו הנפלאים ישתפרו לאין היכר.
הבה נהפוך את הקללה לברכה - כי ברור שה' רוצה להביא אותנו רק ברכה, ובנו הדבר תלוי!!