ההנהגה הראויה בעת שרואים יהודי מבזה חבירו שלא כדין

[דרופתקי דאורייתא]

ילמדוני רבותי,
עמדתי ברחובה של עיר,
והנה ראובן ניגש ומתחיל לבייש ברבים את שמעון,
שמעון כולו נעלב ומבוייש, אזיל סומקא ואתי חיורא,

לדעתי, כצופה מן הצד, הטענות של ראובן אינם מוצדקות כלל ועיקר,
וגם אם הם מוצדקות, זה בודאי לא הדרך ולא העיר,

יותר מזה, ראובן מוכר כאדם 'עצבני' שמתרגז על כל דבר מה, ועל כן ככל הנראה ניתן להניח בפשטות ששמעון סך הכל בטעות לא עשה את המצופה ממנו (אליבא דראובן), וכבר זכה הוא בזה לכוס של רותחין.

מה עלי לעשות?
האם עלי לצעוק על המבזה?
האם עלי לשתוק, ובעצם להיות שותף לביזוי בעצם היותי נוכח במקום ושותק?!

חשבתי אולי אדם כזה ש'הורג' את חבירו, שמע מינה דסבירא ליה לדידיה, דשרי לבזות חבירו, אם כן כך אעשה לו אף אני...

מלבד התגובות מסברא, חשוב לי מאד 'מקורות' להכרעה כיצד יש לנהוג במקרה כזה, מדברי חז"ל, או איזה 'מעשה רב' עד דורות אחרונים.

[אבני גזית]

ממעשה דבר קמצא ("שמע מינה דניחא להו"), למדנו ששתיקה נותנת גיבוי לתוקף, ולמדנו שהמתבייש מצפה שיבואו להגנתו.

מצד שני לא ברור ממעשה זה, האם חכמים עשו כהוגן ששתקו, או לא (זה שהשוטה הלך והטביע את כל הספינה בגלל שביישוהו ולא מחו, לא מלמד על מה שנדרש מהחכמים במקרים כאלו).

הסברא אומרת שאדם הנופל, צריך לתמוך בו. השאלה איך תתמוך במתבייש - לצעוק בחזרה על ראובן?
להרגיע אותו?
לעודד את שמעון?
לחבק אותו? (ממרחק שתי מטר, כמובן. ועם כפפות).

ממילא, ברור לי שהאופצייה של לשתוק וללכת אינה במקום כלל.

[דרומי]

אמנם במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד ואפילו לרב!

[אבני גזית]

אמנם במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד ואפילו לרב!

והיכי דמי חילול השם?

[איש גלילי]

אני חושב שכל (או לפחות רוב) מי שעבר פעם בזיונות והיתה שתיקה מסביב, יכול להעיד שתחושתו היתה כאילו כולם יחד מבזים אותו.

[אשרי יושבי ביתך]

באורחות חיים להרא"ש (אות ס"ה) כתב:
"אל תתעבר על ריב לא לך, כי לבסוף הם ישלימו ביניהם, ואתה תשאר בכעס".

ואולי כוונתו על מריבה ללא ביוש חברו באותה שעה ממש (אלא סתם מחלוקת בין שני שכנים), אבל כשרואה בעיניו ביוש - אז אולי כן חייב להתערב.

גם יתכן לפרש כונתו שלא יתערב לצד מסוים בדווקא, אבל אם מוכיח את האחד רק על כך שמבייש את השני ברבים-
ומדגיש בדבריו, שאין כוונתו שהשני צודק, אלא שהצעקה והביוש ברבים אינה צודקת, ובעצם הוויכוח אינו מסכים עם שום צד, אולי כן יכול ואף חייב.

ועי' בפי' של הגר"מ קליין זצ"ל בעל המשנה הלכות שם באות קכ"ב,

[אברהם מ]

הגמ' בגיטין (נו.) לכאו' מראה מקום טוב בענין זה. ומדברי רוב המפרשים שם נראה שהשתיקה בכה"ג שלא כהוגן היא [אלא שיש מהם שכתבו שלא ידעו רבנן בזה, ורק ב"ק סבר שידעו, ויש שכתבו שידעו בו שרשע היא ולכך שתקו]. ועי' מהרש"א שם שהיו מחניפים זה לזה [וכעין זה בשבת קיט: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה]. ועי' גם מרגליות הש"ס על הגמ' בגיטין שם, שהביא מר"מ סולובייצ'יק משווייץ שכגון דא שאינו משתתף נחשב לשנאת חינם. ועי' גם עיון מנחם שם, 'דעל פי רוב האיש כשהוא עומד יחידי לא יערב בנפשו להיות עז פנים, אלא בקיבוץ חברים כמוהו'. והוא דבר שהחוש מעיד עליו, שלרוב אם יידע אדם שכאשר יכלים פני רעהו ברבים, ירעימו הם כלפיו, אזי יימנע מכך מלכתחילה.
ועי' גם קידושין (מה:) מח' רב הונא ורב ירמי' ב"א אי שתיקה הוי משום דמירתח רתח או שמא משום דאיתנוחי איתנחא ליה. ויש לחלק.

[חבר פורום אוצר החכמה]

מה עלי לעשות?
האם עלי לצעוק על המבזה?
האם עלי לשתוק, ובעצם להיות שותף לביזוי בעצם היותי נוכח במקום ושותק?!

לעשות כמעשהו של המבזה ולצעוק עליו מי התיר (המבוזה עצמו מותר לו להחזיר לו כמעשהו כמבו' בחו"מ תכא).
האם חייב למחות בפניו בלי צעקה על שעושה שלא כתורה? דינו ככל הרואה חבירו עושה עבירה (שאיני יודע מה דינו)
לכאו' ראוי לעודד את המבוזה לאחר מעשה, אלא שבדרך כלל העומד מן הצד מופתע מן ההתרחשות הפתאומית ואין לו מילים מן המוכן לומר לא לזה ולא לזה.
(יתכן שבמעשה דגיטין היה מצב אחר כלומר היה להם זמן לחשוב איך להמליץ טוב בעדו ולא עשו כן)

[שש ושמח]

לעשות כמעשהו של המבזה ולצעוק עליו מי התיר (המבוזה עצמו מותר לו להחזיר לו כמעשהו כמבו' בחו"מ תכא).

??

שו"ע חו"מ סי' תכא סי"ג
כן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו, ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, יכול להכותו, כדי לאפרושי מאיסורא

ולכן אם יש תועלת למבוזה מכך שיצעקו על המבזה פשיטא שמותר.

[חבר פורום אוצר החכמה]

תועלת היינו שיפסיק לבזותו?

[שש ושמח]

גם אם לא יפסיק לבזותו, אם עי"ז תקטן הרגשת הבושה שנגרמה מהמבזה.

[דרופתקי דאורייתא]

כמובן שהדבר פשוט וברור שאם המבייש מבייש חבירו שלא כדין, צריכים למחות במבייש, על כל המשתמע מכך.

ברם, בדרך כלל, אנו חוששים, ו..שותקים. ובעצם, שותפים בשתיקה שמתפרשת כהודאה וכהסכמה, למעשה נורא של הלבנת פנים.

הייתי פעם בבית הכנסת 'אור הצפון'. עמד שם יהודי 'מוזר', היה לבוש עם ניילונים, נראה הלך מסכן. אבל עמד בתפלה. הוא היה רוסי, ולא נראה שהבין עברית. ניגש אליו איזה יהודי אחר, גם הוא אולי היה נראה 'טיפוס' קצת, אבל בכל זאת, לבוש בשמונה בגדים.. והוא החל לזעוק עליו ברוסית, כאשר ברור היה שהוא מביישו. והלה עודנו בתפלתו.

כך במשך דקות ארוכות. קבל עם ועולם. ואיש לא פוצה פה ומצפצף. אפשר לדון לכף זכות. לא הבינו מה ה'דו שיח' שיש בניהם, אבל מה שלא יהיה, לא מצדיק ביוש ברבים בצורה כזו.

לפתע, מירכתי בית המדרש, פסק מתפלת העמידה (!) יהודי של צורה, שהבין את המתרחש כאן, הוא ניגש, בלא אומר ודברים, עודו מעוטר בטלית ותפילין (היה זה בשחרית), מבלי להפסיק בדיבור באמצע התפלה, אחז ביהודי המבייש, ופשוט הדף אותו במהירות מחוץ ל'אור הצפון'. הוא היה גבוה וחזק, כך שהמבייש אפילו לא ניסה להתעמת מולו.

ושוב אחרי דקה בלבד, חזר ושב לתפלתו. כאילו לא ארע דבר.

המבייש, בכל אופן במשך כל התפלה, לא שב שנית.

כזה ראה וקדש!

[דרופתקי דאורייתא]

תוך כדי כתיבה אני נזכר ב'מעשה רב'. על הגה"צ רבי שלמה רוזנר זצ"ל,
שמעתיו מעד נוכח בשעת מעשה, ואני קצת מטשטש אי אלו פרטים שלא יהיה מזה לשוה"ר, למכירים מהשכונה.

ר' שלמה זצ"ל, בתקופה מסויימת היה נוהג להתפלל את אחת מתפלות השבת, במנין המתקיים באחד מבתי הכנסת בשכונה.

האיש ש'אחראי' על המנין והתפלה, הינו ת"ח מסגנון מסויים, ובכל עת שאי מי במנין לא מתנהל לפי גחמותיו, הוא זוכה לקבל מיד הערה ו'מחאה' פומבית, באופנים ובדרכים שונים, לפי הענין.

אינני יודע אם אי מי 'מינה' אותו לכך, אבל כלל הנראה שהוא הוא שמינה את עצמו ל'בעל תפלה', והעליות לתורה וכו'.

במנין זה הנהיג גם לגבי אמירת 'קדיש' באיזה קטע מהתפלה, שלא אומרים זאת באותו מקום, כפי מנהג חלק מעדות אשכנז. הדבר היה מוכר ומקובל במנין.

ועובדא הכי הוה, איקלע ובא למנין זה יהודי פשוט, ספרדי, שאינו בקי ב'מנהגי המקום'.. ובהגיעם לחלק בו על פי מנהג עדות המזרח, אומרים 'קדיש', התחיל באמירת ה'קדיש'.

כמובן שה'אחראי' מיד זינק לעברו, והשתיקו בקול מחאה, ש'מנהג המקום לא לומר' וכו'. הלה נשתתק מיד, כולו נבוך ומבוייש, וכמובן, לצערינו, כל המתפללים שתקו.

אבל ר' שלמה זצ"ל, באותו רגע נאזר בגבורה, עמד והרעים עליו קולו, היפך מטבעו ומנהגו כידוע לכל, באומרו אליו: "מי שמך?! מי שמך?!" (שי"ן שמאלית). והלה השתתק מיד.

ר' שלמה מוכר וידוע לכל בשכונה, בהפלגת מידותיו, בזהירותו בבין אדם לחבירו, בענייני לשון הרע ורכילות, על אחת כמה וכמה הלבנת פנים, אין זאת אלא החובה המוטלת לקיים מחאה, ו'במקום שאין איש' כפשוטו, להיות איש.

[חבר פורום אוצר החכמה]

כזה ראה וקדש!

ומה עשה כבודו?

[שומע ומשמיע]

אני מאד מתחבר לדבריך, אבל מה אתה מציע איך נדע מי הצודק? הרי כל אחד יודע שא"א באמת להכריע בין שניים בל לשמוע את שניהם.
במעשה שהבאת מר' שלמה רוזנר האו ראה בדיוק את כל המעשה.

[דרופתקי דאורייתא]

כזה ראה וקדש!

ומה עשה כבודו?

אמנם אין אדם משים עצמו רשע, אבל לצערי, שתקתי. למה? אולי כי פחדתי, אולי כי הייתי הצעיר שבחבורה, וציפיתי שמישהו יעשה מעשה. איך שלא יהיה, עצת היצר בודאי.

[דרופתקי דאורייתא]

אני מאד מתחבר לדבריך, אבל מה אתה מציע איך נדע מי הצודק? הרי כל אחד יודע שא"א באמת להכריע בין שניים בל לשמוע את שניהם.
במעשה שהבאת מר' שלמה רוזנר האו ראה בדיוק את כל המעשה.

אכן, זה תלוי בודאי בידיעת כל המעשה. אבל יש מעשים שבכל אופן לא ייעשו. שיעמוד אדם ויבזה את חבירו קבל עם ועולם במשך דקות ארוכות, בעוד השני באמצע תפלה, נבוך ומבוייש, אין מה שיצדיק התנהגות שפלה כזו.

[שומע ומשמיע]

אני מאד מתחבר לדבריך, אבל מה אתה מציע איך נדע מי הצודק? הרי כל אחד יודע שא"א באמת להכריע בין שניים בל לשמוע את שניהם.
במעשה שהבאת מר' שלמה רוזנר האו ראה בדיוק את כל המעשה.

אכן, זה תלוי בודאי בידיעת כל המעשה. אבל יש מעשים שבכל אופן לא ייעשו. שיעמוד אדם ויבזה את חבירו קבל עם ועולם במשך דקות ארוכות, בעוד השני באמצע תפלה, נבוך ומבוייש, אין מה שיצדיק התנהגות שפלה כזו.

שומע, אבל בשביל להפסיק א"א רק להגיד 'זה לא בסדר' כמו שתיארת צריך להפעיל כוח, נפשי או פיזי. ויכול להיות ש'תצא' עליו בעוד שהוא נרדף שאמנם פעל שלא כדין, אבל נרדף.
והכי מלחיץ שאת כל זה צריך להחליט תוך שניות.
באמת יועיל בדיון זה הנהגות מגדולי וחכמי ישראל.

[איש קריות]

בדידי נמי הוי עובדא בימי חורפי שביישני אדם בבית המדרש, כנראה משום שהחליפני במישהו אחר הדומה לי, ואף אחד לא פצה פיו כנגדו. וזכרוני שיותר משחרה לי העלבתו של אותו אחד שמעולם לא הכרתיו, חרה לי שתיקתם של מתפללי המניין שהכירוני.

[עזריאל ברגר]

בעיקר יש להיזהר בלאו ד"לפני עיוור לא תתן מכשול", שלא להיות כ"מכה בנו הגדול".
כלומר:
ראובן צועק על שמעון.
בא לוי וצועק על ראובן.
ראובן מגביר את צעקותיו וחירופיו וגידופיו נגד שניהם כאחד.
ויצא שכרו של לוי בהפסדו...

[דרופתקי דאורייתא]

שו"מ בכתביו של ר' שלמה רוזנר זצ"ל התייחסות הלכתית לנושא קרוב, ואולי יש להקיש לנ"ד, לא עיינתי כלל, והרי הוא מצו"ב.

האם מותר לאדם לבזות את מי שבזהו ברבים
שאלה: אדם שפירסם קלונו של חבירו ברבים, האם מותר לחבירו לפרסם על אותו אדם דברים מכוערים שהמפרסם הזה עשה, ולהשיב לו כגמולו
תשובה: הח"ח בכלל י' סעיף ט"ז כ' שאם תראה לאחד שמדבר לשה"ר על חבירו, וכאשר תשאלנו למה אתה מדבר לשה"ר ישיב לך שגם הוא דיבר עלי, זו טעות גדולה, דלוּ יהא שהדבר אמת שהוא דיבר עליך, ג"כ אסור מחמת זה לילך ולדבר עליו לשה"ר. וכן כתב הח"ח בכלל ב' ס"ק א' "אם חרפו חבירו בחנם, בודאי מותר להשיבו בדרך החירופין שחירפו הוא (אם לא עפ"י מדה קדושה בעלמא כמו שאמרו חז"ל (יומא כ"ג.) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים) אבל אינו מותר עפ"י הדין רק להשיב גמולו בראשו ולחרפו בינו לבין עצמו כדרך שהוא חרפו, אבל לילך ולספר דבר זה לאחרים מיקרי לשה"ר אף בפני יחיד כ"ש בפני רבים עכ"ל הח"ח, הרי שאסר הח"ח לספר לאחרים מה שחרפו חבירו, ורק התיר לחרף אותו חזרה בינו לבין עצמו, והח"ח מיירי שגם חבירו חרפו בינו לבין עצמו, וכתב שם ואם מיירי דהוא חרפו ברבים ונתפרסם הדבר בלאו הכי, א"כ מותר לספר לאחרים מה שהוא חרפו כיון שכבר נתפרסם הדבר עיי"ש, ומשמע דוקא לספר מה שחבירו עשה לו מותר כיון שחבירו חרפו ברבים אבל לספר עליו דברים אחרים לא התיר הח"ח. אבל בפתיחה בלאו ח' ט' כתב וז"ל אך לענין לנקום ממנו דהיינו לילך ולגלות גנותו בפני בני אדם צריך עיון גדול, ונראה דאסור. כי לו יהא שאינו עובר על הלאו דסיפור לשה"ר עכ"פ עובר על הלאו דלא תשא משום השומע עכ"ל, הרי שאסר אבל לא מטעם לשה"ר אסרו לספר, רק מטעם השומע שיעבור באיסור לא תשא.
והנה בכלל י' ס"ק ל"א (שאסר לספר רעה שעשו לו) כתב "ולא תקשה על דברינו ממה דאיתא בחו"מ סי' רכ"ח דאם הוא מגנה את עצמו מותר להונותו. וכתב הסמ"ע דבנמ"י ס"פ הזהב כתב דכן איתא במדרש, וסיים דזה אינו קרוי עמיתך עכ"ל הנמ"י, וכתב עוד ושמעתי מפרשים דאם אחד מבזה אותך אתה מותר להונותו, "ועצמו" דכתב, רצה לומר עצמו של זה, שמתיר לו המדרש לחזור להונותו, וכ' הסמ"ע דפי' זה לא נראה לו אלא הכוונה למי שמאנה את עצמו שמזלזל בכבוד עצמו, על כזה לא הזהירה התורה וגם אחרים מותרים להונותו ולזלזל בכבודו עכ"ל הסמ"ע, ותמה הח"ח על הסמ"ע למה דחה הפירוש השני דהרי מבואר כן להדיא בספר יראים להרא"ם בעל התוס' ועכ"פ משמע שמותר להונות למי שמאנה אותך, וכ' הח"ח דכוונת השו"ע דמותר להונותו בינו לבין עצמו בלבד אבל לא לגלות דבר זה לאחרים עכ"ל הח"ח.
ולא הביא הח"ח ראיה לדבריו דדברי השו"ע מיירי שמותר להנותו רק בינו לבין עצמו, ונעתיק לשון היראים דמדבריו משמע דמותר להונותו חזרה בפרהסיא וז"ל במצוה ק"פ "שלא הזהיר הכתוב בהונאת דברים אלא ליראי ה', אבל אם עבריין במזיד הוא אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה רשאי להונותו בדברים והיינו דאמרינן במגילה כ"ה: האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בגימל ושין כדאמרינן במו"ק שנידה רב יהודה מאן דסני שומעניה, ואמר רב אמי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי עבריינא והיינו דאשכחן במדרש מנין ההונה אותך שאתה רשאי להונותו ת"ל עמיתו, פירוש כיון שהונה אותך הרי הוא עבריין ואינו איתך בתורה ובמצות" עכ"ל היראים.
הרי מפורש בדברי היראים דהטעם שמותר להונות את חבירו אם הונה אותו משום שיצא מכלל עמיתך ואינו עמך בתורה ובמצות, והוא כמו מי שהוא עבריין במזיד אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה שמותר לבזויי בגימל ושין ומותר לקרותו עבריין, ובודאי כוונת הגמ' בפרהסיא כדמוכח בהמשך הגמ' "האי מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה". ושם בודאי הכונה לשבחו ברבים. וא"כ גם מה שהתירו לגנותו הכוונה ברבים, ועפ"י היראים יהא הפירוש בדברי השו"ע שאם הונה אותך מותר להונותו ומשום שיצא מכלל עמיתך, ומותר לגנותו כיון שהוא עבריין ולא עשה תשובה, ואינו אתך בתורה ובמצוות, ומשמע דאפילו ברבים מותר וכמו שאמרו בשבת דף מ' "האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא" ובודאי גם ברבים מותר ועיין בח"ח כלל ד' סק"ז.
אלא שהח"ח שם בכלל ד' סק"ז כתב לפרש המימרא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא, או שעבר בפרסום שיודעים בלאו הכי הרבה אנשים או שעבר על האיסור כמה פעמים דמוכח שאין פחד אלקים לנגד עיניו, וכן פירש בכלל ז' סק"ח המימרא דמגילה כה: "האי מאן דסני שומעניה דשרי לבזויי בגימל ושין", ופירש הח"ח שיוצאות עליו שמועות רעות שעובר עבירות כמה פעמים ועי"ז ניתחזק וחשוד על העבירות, עיי"ש.
ולפי"ז גם אם נפרש בדברי השו"ע שמותר להונותו משום שיצא מכלל עמיתך, יהא זה דוקא אם רגיל בכך להונות אחרים אבל בפעם אחת שהונה אותך אכתי לא יוצא מכלל עמיתך, ובפרט למש"כ הח"ח בכלל י' סק"ל שבדברים שבבין אדם לחבירו אינו יוצא מכלל עמיתך משום שהיצר מטעה את האדם שמותר לעשות לשני כל דבר רע, בודאי לא יוצא מכלל עמיתך בפעם אחת.
ועוד יש להעיר שהח"ח בכלל ד' ס"ק ל"ב ובכלל י' סעיף ב' פרט ה' כתב שאם מגנה מי שיצא מכלל עמיתך צריך שיכוון לתועלת, ולפיכך אסר בכלל י' סעי' י"א לספר לאחרים איך שהיה לו עסק עם פלוני שחרפו או ציערו או ביישו, וכתב שם בבמ"ח ס"ק ל"א דודאי אין כוונתו לתועלת.
העולה מן האמור:
א. אם אחד סיפר עליו לשה"ר פעם אחת אין לספר עליו חזרה דאכתי לא יצא מכלל עמיתך משום פעם אחת שסיפר.
ב. ואם סיפר עליו כמה פעמים בשאט נפש נראה שיוצא בזה מכלל עמיתך ומותר להונותו משום כך.
ג. דוקא אם כוונתו לתועלת אז מותר להונותו ברבים והח"ח ס"ל (בכלל י' ס"ק ל"א) דאם הונו או ציערו אותו וחוזר ומחרף את חבירו ודאי שאין כוונתו לתועלת כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע, ולפיכך יתרחק מדבר זה כיון שקרוב הוא שאין כוונתו לתועלת ולדעת הח"ח תנאי זה מעכב כמ"ש בכלל י' סעי' ב בפרט ה'

[יהושע100]

סיפר לי פעם ראש הישיבה בה אני לומד כי פ"א בשעה שהלך ברחוב ראה אדם אחד תופס בחוזקה ובצעקות בזרוע של אישה. ובתמימות הוא ניגש אליו אליו וניסה לשכנעו שירגע. אמר לו הברנש: זאת אשתי! אמר לו הרב: אז מה? נענה הברנש: אבל מגיע לה! ניסה הרב ואמר לו: אולי בכל זאת? אלא שהברנש כבר הרים עליו את אגרופיו וכמעט היכה גם אותו...
ובאמת כמו שציין ר' עזריאל צריך לדעת מתי ובעיקר איך להתערב. לא דומה ( -בד"כ) אדם צנום שמנסה להוכיח בריון בשעת כעסו, לאדם שכוחו במותניו שדבריו יכולים להועיל.

גם ידוע הסיפור עם הרב קוק זצ"ל שסטר לאדם שהתחצף לרב זליג ראובן בענגיס זצ"ל ודווקא תגובה זו גרמה לאותו יהודי להתחרט על מעשיו וחזר ע"ז בתשובה.
הקיצור צריך לדעת מי מסוגל ובאיזה אופן לפנות אל התוקף.

אבל, צריך לדעת, שגם אם אין דרך לדבר אל התוקף, יש לפנות ,לאחר מעשה, ליהודי שבוזה ולדבר על ליבו. כמו שהזכירו הרבנים, אחד כזה מרגיש שגם השומעים השתתפו בביזוי, ואם מדברים על ליבו של המבוזה לאחר מכן, הוא מבין שגם השומעים לא היה ניחא להם בדבר אך לא יכלו לצאת כנגדו. עשיתי את זה מספר פעמים וראיתי כפשוטו שחוזר למבוזה הסומק ללחיים.

[תם מה הוא אומר]

ע"ע במש"כ כאן viewtopic.php?f=51&t=48339

[זאב ערבות]

קישור לאשכול בקשת מחילה ממי שגינו אותו בפורום בשם גנאי viewtopic.php?f=51&t=41072
הדן באותו נושא אך במפגש וירטואלי.

[דרופתקי דאורייתא]

ויש להעיר ולדון בדין המבזה בביהכ"נ ממ"ש כאן viewtopic.php?f=17&t=52172

ודו"ק

[מבולבל]

עליך לשתוק.
מושך באזני כלב מתעבר על רעב לא לו.

[דרופתקי דאורייתא]

ראיתי בגליון אחד בשם הג"ר אלחנן פרץ שליט"א, שהעיר בזה לפי שיטת הראשונים דס"ל דהמבלין פני חבירו ברבים יהרג ואל יעבור, והרי זה כרציחה, אם כן י"ל שעל העומד מנגד מחוייב להשתיקו כיון שהוא רודף אחר חבירו.