האם עדיף להתפלל במנין במקום פרוץ או להתפלל ביחיד בבית?

[י. אברהם]

או"ח סי' צ' ס"ה לא יתפלל במקום פרוץ כו'
מה עדיף להתפלל במנין במקום פרוץ או להתפלל ביחיד בבית?

[בברכה המשולשת]

לכאורה ביחיד בבית
(אצלנו המנין בחוץ הוא ברחבת בית הכנסת מול הקירות, כך שזה לא מקום פתוח, ויש גם קצת מקומות מקורים, בלי קירות רק עם תקרה, כך שזה מקום פתוח לפי ההנחיות)

[י. אברהם]

וכי לא בעינן מוקף מחיצות?

[בברכה המשולשת]

וכי לא בעינן מוקף מחיצות?

לענ"ד יש בזה כמה שנתות:
א. בית כנסת
ב. בניין סגור אחר
ג. מקום מקורה סמוך לקיר, אך לא מוקף מחיצות
ד. מקום מוקף מחיצות אך איננו מקורה.
ה. מקום סמוך לקיר אך איננו מקורה.
ו. מקום פתוח לגמרי.

[אליהו חיים]

או"ח סי' צ' ס"ה לא יתפלל במקום פרוץ כו'
מה עדיף להתפלל במנין במקום פרוץ או להתפלל ביחיד בבית?

מקור הדין ברכות לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא
בפסקי הריא"ז שם 'דרך חציפות הוא להתפלל אדם בבקעה מקום שהרבים מצויים,ואם היו מתפללין שם בעשרה אין בו משום חציפות'.
אך בשו"ע כתב הטעם 'מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר' ולפי עיקר טעם זה לכ' אין נפק"מ בין ציבור ליחיד
אמנם בספר הבתים שער התפילה פ"ח הלכה י"א [דהביא הלכה זו בתוך כלל הלכות של תיקון המקום לתפילה] כתב וז"ל אין מתפללין בבקעה מפני שנראה כמראה תפילתו ברבים ועוד שעוברין ושבין מפסיקין אותו ולא יכול לכוין, וכשהוא מתפלל במקום צנוע חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. יש מי שכתב שלא אמרו זה אלא ביחיד אבל בצבור שהם מתקבצים יחד מותר' עכ"ל. והיינו דבקיבוץ יחד בצבור קיים אימת מלך ומתבטל טעם הב' [וכנראה גם לא הוי מראה תפילתו ברבים כיון דהוא עומד עם רבים].
אך לא כתוב כמה זה צבור ואם דוקא בעומדים צפופים אבל במצב שלנו דצריכים לעמוד דוקא שלא במקהלות אולי לא שייך.
גם במשנ"ב לא הובא חילוק זה בין יחיד לציבור ורק בהולכי דרכים מתיר משום דאין אפשרות אחרת אבל כאן שאפשר ביחידות לכ' לא מן הראוי לבטל דין מעיקרי דין התפלה משום מעלת תפילה בציבור.
אך מן הראוי לדעת שהרמב"ם השמיט דין זה ומשמע דסובר דהוי רק חוצפה להתפלל כך, ולפי דעתו עולה היטב עם הריא"ז הנ"ל דבמקום שיש עשרה אין זה חציפות דמעלת התפילה בציבור מסלק החציפות, ובפרט במצב הזה דאין ברירה אחרת לקיים בבית במנין ק"ו דמסלק החציפות. אך לפי השו"ע שמובא הלכה זו כאיסור ממש לכ' תפילת יחיד בבית עדיפי

[ישראל אליהו]

לענ"ד במצב שכזה, הלב נשבר.
ושפיר דמי להתפלל במקום פתוח.

[שש ושמח]

בפסקי הריא"ז שם 'דרך חציפות הוא להתפלל אדם בבקעה מקום שהרבים מצויים, ואם היו מתפללין שם בעשרה אין בו משום חציפות'.
... בספר הבתים שער התפילה פ"ח הלכה י"א ... כתב וז"ל ... יש מי שכתב שלא אמרו זה אלא ביחיד אבל בצבור שהם מתקבצים יחד מותר' עכ"ל.

לכאורה מקורם ממה שמתפללים ברחובה של עיר בתעניות ובמעמדות. וצ"ע האם אפשר לחלוק ע"ז.
מלבד זאת מסתבר שהחוצפה בתפלה במקום פרוץ היא רק כשאפשר להתפלל בבית, אבל אם עושים כן לצורך תפלה בציבור אין בזה חוצפה.

[צביב]

לענ"ד במצב שכזה, הלב נשבר.
ושפיר דמי להתפלל במקום פתוח.

לענ''ד כך רק היום הראשון .

[מה שנכון נכון]

בפסקי הריא"ז שם 'דרך חציפות הוא להתפלל אדם בבקעה מקום שהרבים מצויים, ואם היו מתפללין שם בעשרה אין בו משום חציפות'.
... בספר הבתים שער התפילה פ"ח הלכה י"א ... כתב וז"ל ... יש מי שכתב שלא אמרו זה אלא ביחיד אבל בצבור שהם מתקבצים יחד מותר' עכ"ל.

לכאורה מקורם ממה שמתפללים ברחובה של עיר בתעניות ובמעמדות. וצ"ע האם אפשר לחלוק ע"ז.
מלבד זאת מסתבר שהחוצפה בתפלה במקום פרוץ היא רק כשאפשר להתפלל בבית, אבל אם עושים כן לצורך תפלה בציבור אין בזה חוצפה.

יעו"ע באשכול ובהערה ה.

[ביקורת תהיה]

מענין לענין באותו ענין:
מעשה רב א: בקיץ תשסו איקלע רבנו אהרן טייטלבוים נר"ו מסאטמר לאוסטריה. בהיותו בתוך שנת אבלות, דאגו החסידים לזמן מנין לתפלה גם בהיות הרב בדרכים.
ויקר מקרֶהָ של אחת התפלות חלקת שדה שצדהּ האחד פרוץ אך מכוון כנגד בית קדש הקדשים, וצדהּ האחר מחוּיץ אך מכוון כנגד אחת מארצות העמים.
התפלל הרב נוכח המחיצה וכיוון את לבו כנגד בית קדש הקדשים.

ומענין לענין שלא באותו ענין:
מעשה רב ב: אותו פרק חדש מנחם־אב היה. הגיע ליל חמשה עשר וטרם נראתה הלבנה בחידושה. בירך הרב ברכת הלבנה אף על פי שליל המעונן היה, בהורותו: בעיצומו של חדש אפשר לברך על חידושו אף כאשר הלבנה מכוסה עננים.

[עזריאל ברגר]

או"ח סי' צ' ס"ה לא יתפלל במקום פרוץ כו'
מה עדיף להתפלל במנין במקום פרוץ או להתפלל ביחיד בבית?

פוק חזי מאי עמא דבר.
כמדומני שמנהג העולם ברור שמעדיפים להתפלל במנין, גם על חשבון התפילה במקום סגור (ואינני מדבר דווקא בתקופה האחרונה, אלא גם ב"בין הזמנים" בטיולים וכיו"ב).

[י. אברהם]

כלומר אין צריך מקור הלכתי כתוב?

[עזריאל ברגר]

כלומר אין צריך מקור הלכתי כתוב?

לא אמרתי שלא צריך. אבל הובאו כאן מקורות לשני הצדדים, וקיי"ל שכל מקום שהלכה רופפת בידך - פוק חזי מאי עמא דבר.

[עזריאל ברגר]

מענין לענין באותו ענין:
מעשה רב א: בקיץ תשסו איקלע רבנו אהרן טייטלבוים נר"ו מסאטמר לאוסטריה. בהיותו בתוך שנת אבלות, דאגו החסידים לזמן מנין לתפלה גם בהיות הרב בדרכים.
ויקר מקרֶהָ של אחת התפלות חלקת שדה שצדהּ האחד פרוץ אך מכוון כנגד בית קדש הקדשים, וצדהּ האחר מחוּיץ אך מכוון כנגד אחת מארצות העמים.
התפלל הרב נוכח המחיצה וכיוון את לבו כנגד בית קדש הקדשים.

ומענין לענין שלא באותו ענין:
מעשה רב ב: אותו פרק חדש מנחם־אב היה. הגיע ליל חמשה עשר וטרם נראתה הלבנה בחידושה. בירך הרב ברכת הלבנה אף על פי שליל המעונן היה, בהורותו: בעיצומו של חדש אפשר לברך על חידושו אף כאשר הלבנה מכוסה עננים.

שני המעשים מאוד מאוד תמוהים, ואינם כפי שנוהגים עמא-דבר.

[בברכה המשולשת]

או"ח סי' צ' ס"ה לא יתפלל במקום פרוץ כו'
מה עדיף להתפלל במנין במקום פרוץ או להתפלל ביחיד בבית?

פוק חזי מאי עמא דבר.
כמדומני שמנהג העולם ברור שמעדיפים להתפלל במנין, גם על חשבון התפילה במקום סגור (ואינני מדבר דווקא בתקופה האחרונה, אלא גם ב"בין הזמנים" בטיולים וכיו"ב).

נכון, כך אכן מנהג העולם, אם כי יש (ואני הקטן ביניהם) הנוהגים אחרת בזה ומעדיפים תפילה במקום סגור.

[י. אברהם]

לא אמרתי שלא צריך. אבל הובאו כאן מקורות לשני הצדדים, וקיי"ל שכל מקום שהלכה רופפת בידך - פוק חזי מאי עמא דבר.

הקיי"ל הנ"ל הוא כלל המובא בפוסקים הרבה? ובכל חלקי השו"ע? כלומר זה פתרון הלכתי נפוץ או שמא יש בזה כללים?
אולי גם מייתר את הצורך ל"עשה לך רב"?

[יוסף חיים אוהב ציון]

לענ"ד במצב שכזה, הלב נשבר.
ושפיר דמי להתפלל במקום פתוח.

מקור הילכתי?

[ישראל אליהו]

אין לי מקור. כך נראה לי מסברא.
שהרי כל הטעם הוא משום שאין לב נשבר, וכאן יש לב נשבר.

[אשרי יושבי ביתך]

ידוע מהגר"א ועוד, שכל דבר שחז"ל הקד' צוו לנו, יש להם עוד הרבה טעמים כמוסים שלא גילו לנו,
ועל כן יש לקיים כל דין שחז"ל אמרו לנו גם אם הטעם לא שייך (מים מגולים - גם במקום שאין נחשים, וכהנה רבות).

[דרופתקי דאורייתא]

בלא"ה התירו הפוסקים תפלה בבקעה בציבור, שלא נאמר האיסור אלא ליחיד.

וכמדומה שבראשונים בברכות שהקשו מהא דיצחק דהתפלל בהר המוריה, מבואר בתירוצם, דכיון דהוי מקום מקודש, שאני, ולבו נשבר, והביאור בזה, שאם נמצא במקום שמטבע הדברים לבו נשבר שרי, ולפ"ז י"ל הכא נמי על המציאות והזמן שלבו נשבר, אם כי יש לדחות ולחלק, ובכלל צ"ע בסוגיא. וכתבתי רק לפו"ר.

[ביקורת תהיה]

שני המעשים מאוד מאוד תמוהים, ואינם כפי (שנוהגים) [ד]עמא דבר.

תמיהתך על ההוראה הראשונה בלתי מובנת: כלום משקלו של כיוון הפנים כנגד ירושלים עודף על משקלה של תפלה בצבור, אשר כמה מחברינו נטו לומר שאינה עומדת בפני תפלה במקום צניעות?

ועל דבר ההוראה השניה הועפה אלי ביעף שורה זו:

מסתמא הבאת את הסיפור השני ללמד שא"א ללמוד שום דבר הלכה מהסיפורים על הנהגתו של אותו רב.

וזאת אשר השיבותי:

אדרבה ואדרבה! רבי אהרן מופלג בתורה ובחכמה ובהוראה הוא. וההוראה השניה הוראה של טעם היא: בעיצומו של חדש, מתוך שהלבנה במילואה שברירי אורהּ נוקבים וחודרים דרך סדקי העננים.

[אליהו חיים]

בלא"ה התירו הפוסקים תפלה בבקעה בציבור, שלא נאמר האיסור אלא ליחיד.

וכמדומה שבראשונים בברכות שהקשו מהא דיצחק דהתפלל בהר המוריה, מבואר בתירוצם, דכיון דהוי מקום מקודש, שאני, ולבו נשבר, והביאור בזה, שאם נמצא במקום שמטבע הדברים לבו נשבר שרי, ולפ"ז י"ל הכא נמי על המציאות והזמן שלבו נשבר, אם כי יש לדחות ולחלק, ובכלל צ"ע בסוגיא. וכתבתי רק לפו"ר.

לא מצאתי פוסקים שהתירו או חילקו בזה ובפוסקים על השו"ע עד המשנ"ב ועד בכלל סתמו בזה [אלא דיש כמה ראשונים דמחלקין או מזכירין שיטה כזו -עי' לעיל באשכול זה מס' הבתים והריא"ז וס' האשכול אבל מסתימת הפוסקים נראה דלא נתקבל].
מה שמובא מהראשונים שהקשו מהא דיצחק דהתפלל בהר המוריה, הדברים מבולבלים דתוס' והראשונים הקשו מהפסוק דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, ותירצו וי"ל דהתם מיירי בהר המוריה, ולא כתבו בתירוצם מה שהובא כאן בשמם דהלב נשבר. ומפרש הט"ז בסי' צ' סק"ב דבריהם פירוש שנקרא שדה אבל לא היה פרוץ. ולא על הכיוון של הכותב כלל.
אך כעת ראיתי דאמנם גם הב"ח מפרש כהט"ז אך כתב דזה דלא כלבוש דכתב טעם מדעתו ולא נהירא, וז"ל הלבוש שאני התם שהיה הר המוריה אשר היה נעקד שם ובוודאי היה נכנע בשברון לבו ואימת מלכו יתברך בזוכר עקידתו אשר הצילו ממנה עכ"ל. ומשמע דוקא משום שהיה מקום שהקב"ה הציל אותו שם ונעקד שם, אבל לא מועיל מה דהוי מקום מקודש לכך לבד וגם לא היה מועיל לאחרים אלא ליצחק אבינו בעצמו דניצל שם, וכ"ש לומר דהוי כעת זמן של שבירת לב נראה רחוק ממזרח למערב מדבריו [ופוק חזי אם אנו עומדים עם שבירת לב ממש]. וגם הב"ח לא הסכים להלבוש בפירושם של תוס' והט"ז סתם דלא כפירושו וכנ"ל.

[דרופתקי דאורייתא]

יש"כ על הבהרת הדברים

דברי הראשונים דבעשרה שרי, הובאו לדינא בספר כף החיים שם.

[דודי צח]

ומענין לענין שלא באותו ענין:
מעשה רב ב: אותו פרק חדש מנחם־אב היה. הגיע ליל חמשה עשר וטרם נראתה הלבנה בחידושה. בירך הרב ברכת הלבנה אף על פי שליל המעונן היה, בהורותו: בעיצומו של חדש אפשר לברך על חידושו אף כאשר הלבנה מכוסה עננים.

אינני בטוח שיש מקורות הלכתיים נאמנים לפסק זה, אך יש מקום לחוש כי ענייני "קידוש לבנה" היוו מקום של הנהגות שונות ובלתי הלכתיות דווקא - בין האדמורי"ם [שהרב הנזכר נמנה ביניהם] והצדיקים, במשך הדורות.

לדוגמא - הנהגת הרה"ק מוהר"ן מברסלב, כפי המובא בספר ליקוטי הלכות (ענין קדושה דסידרא הלכה ו אות ו):
"וְעַל כֵּן עִקַּר קִדּוּשׁ הַלְּבָנָה הוּא כְּשֶׁאֵין עֲנָנִים מְכַסִּין אוֹתָהּ מִלִּרְאוֹתָהּ... וּבִשְׁבִיל זֶה הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִים יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁלֹּא לְקַדְּשָׁהּ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ הָעֲנָנִים לְגַמְרֵי, אֲבָל הֵם טוֹעִים בָּזֶה, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִכַּמָּה צַדִּיקִים וּמֵאֲדמו"ר ז"ל, וּבִפְרָט בְּעֵת שֶׁהַזְּמַן דָּחוּק שֶׁסָּמוּךְ לְסוֹף חֲצִי הַחֹדֶשׁ, בִּפְרָט בַּחֹרֶף שֶׁבְּוַדַּאי הוּא שְׁטוּת גָּדוֹל לִדְחוֹת מִצְוָה נוֹרָאָה כָּזֹאת בִּשְׁבִיל דִּקְדּוּק קַל שֶׁלֹּא נִזְכָּר בַּגְּמָרָא כְּלָל, כִּי לֹא אָמְרוּ רַק הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ וְכוּ', שֶׁמּוּבָן שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָהּ צְרִיכִין לְבָרֵךְ, רַק שֶׁבַּפּוֹסְקִים מְבֹאָר שֶׁכְּשֶׁהִיא מְכֻסָּה בַּעֲנָנִים לֹא יְבָרְכוּ, וְהוּא דְּבַר אֱמֶת וּמוּבָן בְּוַדַּאי, אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָעֲנָנִים סְבִיבָהּ וְהִיא נִרְאֵית מִתּוֹךְ עָנָן קָלוּשׁ, בְּוַדַּאי מְחֻיָּבִים לְקַדְּשָׁהּ וְכַמְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ שָׁם (בְּסִימָן תכו), אִם יֵשׁ עָלֶיהָ עָנָן קָלוּשׁ וְכוּ'. וְאֵיךְ נוּכַל לְהַחְמִיר, בִּפְרָט כְּשֶׁהַזְּמַן דָּחוּק, לִדְחוֹת מִצְוָה כָּזֹאת בִּשְׁבִיל דִּקְדּוּק קַל.
וּבֶאֱמֶת זֶה הַטָּעוּת נִמְשָׁךְ מֵחֲמַת גֹּדֶל חֲבִיבַת הַמִּצְוָה שֶׁיְּקָרָה מְאֹד אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְהִיא מְרַמֶּזֶת עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ, עַל-כֵּן הַכֹּל חֲפֵצִים שֶׁתְּהֵא זַכָּה לְגַמְרֵי. אֲבָל לֹא כִּוְּנוּ יָפֶה בָּזֶה, כִּי הֵם שׁוֹכְחִים שֶׁאָנוּ עַתָּה בְּזֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפָל וְהַחֹשֶׁךְ, בִּפְרָט עַתָּה בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁהַגָּלוּת, בִּפְרָט גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ מִתְגַּבֵּר וּמִתְפַּשֵּׁט מְאֹד מְאֹד בִּכְלָל וּבִפְרָט עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. עַל - כֵּן עַתָּה כָּל הַמְּאוֹרוֹת אֵינָם מְאִירִין כָּרָאוּי, כִּי מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת, כִּי אָז נֶאֱמַר (שָׁם יג), "חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ". וְאָנוּ מְחַיִּין עַצְמֵנוּ בִּמְעַט דִּמְעַט אוֹר הַמֵּאִיר עָלֵינוּ מִתּוֹךְ עֹמֶק הַחשֶׁךְ אֲפֵלָה הַזֹּאת. וְעַל - כֵּן בְּכָל הַמִּצְוֹת וּבְכָל הַקְּדֻשּׁוֹת אִם נִרְצֶה חַס וְשָׁלוֹם, לְהַמְתִּין עַד שֶׁנּוּכַל לְקַיֵּם הַמִּצְוָה בִּבְהִירוּת וּבְזַכּוּת וּבְצַחוּת גָּדוֹל כָּרָאוּי. כְּבָר בָּטְלָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת חַס וְשָׁלוֹם חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בְּוַדַּאי אֵין בְּיָדֵינוּ לְקַיֵּם שׁוּם מִצְוָה בִּשְׁלֵמוּת עַתָּה בְּכָל הַדִּקְדּוּקִים וְהַפְּרָטִים, וּבִפְרָט בְּזַכּוּת וְצַחוּת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא הָעִקָּר, אֲבָל אַף - עַל - פִּי - כֵן אָנוּ צְרִיכִין לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְוֹת כְּפִי מַה שֶּׁנּוּכַל, וְרַק בָּזֶה אָנוּ מְחַיִּין עַצְמֵנוּ וּמְשִׁיבִין נַפְשֵׁנוּ בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, בִּפְרָט כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ כָּל אֶחָד מְרִירַת נַפְשׁוֹ וְנִגְעֵי לְבָבוֹ וְכוּ', עַל - כֵּן בְּוַדַּאי חָלִילָה לָנוּ לִמְנֹעַ מִמִּצְוַת בִּרְכַּת הַלְּבָנָה בִּשְׁבִיל דִּקְדּוּקִים הַנַּ"ל, רַק לְקַיֵּם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַז"ל בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים שֶׁמְּבֹאָר שֶׁחַיָּבִים לְקַדְּשָׁהּ אֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָהּ מִתּוֹךְ עָנָן קָלוּשׁ וְכַנַּ"ל. וְעַיֵּן הֵיטֵב בְּדִבְרֵי אֲדוֹנֵנוּ, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וּבְמַה שֶּׁעֲזָרָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבָאֵר וּלְחַדֵּשׁ בָּהֶם, מְבֹאָר וּמוּבָן הֵיטֵב שֶׁעַתָּה כָּל קִיּוּמֵנוּ וְחִיּוּתֵינוּ הוּא רַק עַל - יְדֵי הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁאָנוּ חוֹטְפִין מִתּוֹךְ הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וְכוּ', וְהָבֵן הֵיטֵב הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. כִּי יֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְדַבֵּר הַנּוֹגֵעַ לִכְלַל קְדֻשַּׁת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּבִפְרָט לְהַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה, לְהַחֲלוּשֵׁי כֹּחַ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וּבִפְרָט כְּמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בְּנַפְשׁוֹ. אִם יִרְצוּ עוֹד לְדַקְדֵּק וּלְהַחְמִיר בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, יְכוֹלִים לְהִכָּשֵׁל וְלִפֹּל עַל - יְדֵי זֶה יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם חַס וְשָׁלוֹם, וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ הַרְבֵּה בָּזֶה:

כמו כן, רווח סיפור ידוע על הבבא סאלי זצ"ל, שפעם לא נראתה הלבנה ונתכסתה בעננים, והבבא סאלי הזיז את ידיו לכאן ולכאן, ובעקבותיו אף העננים זזו הצדה, ויכלו לקדש את הלבנה בהידורה - - -
אך במקביל לזה, באחד האשכולות שבפורומנו, מספר אחד מלומדי ישיבה בארץ רוסיה, בשם 'איתן' (כך שמו וניקו), שהיתה בנשיאות הג"ר משה שפירא זצ"ל, שהיה מגיע שם הרבה, וזה לשונו: פעם כל הישיבה עלתה לגג כדי לעשות קידוש לבנה. השמים היו מעוננים מאד. כזכור לי, בחוץ הייתה טמפרטורה של מינוס והיה שלג. חיכינו כרבע שעה. איזשהו בחור אמר שהבבא סאלי היה יודע להזיז עננים עם הידיים. אז דרך ליצנות גם אני ניסיתי להזיזם. ואז הרב אמר לי: "איתן, אל תדאג, גם הבבא סאלי לא הצליח".

כנראה יש דברים בגו, שהצדיקים מצאו בקעה להתגדר בהם, כל אחד והנהגותיו הוא.....

[ביקורת תהיה]

מעשה רב ב: אותו פרק חדש מנחם־אב היה. הגיע ליל חמשה עשר וטרם נראתה הלבנה בחידושה. בירך הרב ברכת הלבנה אף על פי שליל המעונן היה, בהורותו: בעיצומו של חדש אפשר לברך על חידושו אף כאשר הלבנה מכוסה עננים.

לתיקוף העדות: המעמד היה על גג ביתו של הרב אלכסנדר אשר מרגליות ב-Lilienbrungaße בוויען.

[עזריאל ברגר]

לא אמרתי שלא צריך. אבל הובאו כאן מקורות לשני הצדדים, וקיי"ל שכל מקום שהלכה רופפת בידך - פוק חזי מאי עמא דבר.

הקיי"ל הנ"ל הוא כלל המובא בפוסקים הרבה? ובכל חלקי השו"ע? כלומר זה פתרון הלכתי נפוץ או שמא יש בזה כללים?
אולי גם מייתר את הצורך ל"עשה לך רב"?

א. כמדומני שכן. אינני יודע מהם בדיוק כלליו.
ב. הוא לא מייתר את הצורך בשאלת רב, אלא רק במקרה שיש מנהג ברור אצל העם.

[מלא מדע]

נפסק להלכה (צ,ה) לא יתפלל במקום פרוץ, כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. עפ"י הגמ' ברכות לד:
אני כשלעצמי מאז הפסקת מניייני תפילת החלונות וירידה לרחוב, החלתי להתפלל ביחידות, אחרי שהרגשתי מספר תפילות שראשי בל עמי בשמו"ע על הכביש ואנשים עו"ש.
אבל לגוף הנידון כנראה שדנים בזה, מה עדיף תפילה בציבור בבקעה, או ביחידות במקום צנוע.
אשמח להחכים.

[עזריאל ברגר]

נפסק להלכה (צ,ה) לא יתפלל במקום פרוץ, כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. עפ"י הגמ' ברכות לד:
אני כשלעצמי מאז הפסקת מניייני תפילת החלונות וירידה לרחוב, החלתי להתפלל ביחידות, אחרי שהרגשתי מספר תפילות שראשי בל עמי בשמו"ע על הכביש ואנשים עו"ש.
אבל לגוף הנידון כנראה שדנים בזה, מה עדיף תפילה בציבור בבקעה, או ביחידות במקום צנוע.
אשמח להחכים.

נכב"ב. האשכולות אוחדו.

[יואל שילה]

מעניין שלגבי עירובין טען החזו"א שככל שהערים צפופות יותר כך היתר הטלטול מרווח, בשל מחיצות הבתים והחצרות, ולאן נעלמו מחיצות אלו למתפללים ברחבות וברחובות?
כוונתי - גם אם המחיצות מרוחקות מעט - האם זה נחשב בכלל מקום פרוץ?

[גמח]

בצי"א חי"ח אות ב' מצדד שאם מתפללים בעשרה אין איסור
וכל הנאמר הוא במתפלל יחיד או פחות מעשרה.