רון כתב:כתב המשנ"ב דאין יוצאין יד"ח מרור בפחות מכזית אפילו אם אכל את העלה כברייתו דלענין ברכה אחרונה הוי בריה אך לענין מרור לא מהני. ובטעם הדבר כתב בשער הציון לבאר, דאף שבריה הוי דבר חשוב, אך הלא קבעה התורה מרור להיות זכר ל"וימררו את חייהם בעבודה קשה" וא"כ קבעה התורה שהשיעור לזכר הוא בכזית ובפחות מזה לא מהני להיות זכר.
האם מתאימים הדברים עם הדברים המיוחסים למרן הגר"ח דהדין כזית במרור אינו מצד עצמו ומוכח כן ברא"ש שכתב דהא דצריך כזית במרור הוא משום שלשון הברכה הוא "על אכילת מרור" ואין אכילה פחותה מכזית ומוכח שמצד הדין אכילת מרור בפ"ע ל"צ כזית. וטעם הדבר אסבר לן הגר"ח דהמרור אינו אלא הכשירא דקרבן פסח, והדין אכילה קאי רק על הקרבן פסח, אלא שצריך להיות מרור עמו ובזה סגי אף פחות מכזית. וכל זה לכאורה דלא כהשער הציון הנ"ל.
הנתיבות בהגדה שלו כתב דבאמת לא צריך כזית למרור וכמ"ש הרא"ש שכן היה ראוי להיות מעיקר הדין. אך הקשו עליו דא"כ שבכל שהוא יוצא יד"ח א"כ הרי אם אוכל יותר מכל שהו שאינו מחוייב בזה הרי השאר הוא אכילת רשות ומדוע לא נימא דאתי אכילת רשות ומבטל אכילת מצוה.
אך הישוב לזה הוא ברור לכאורה וזה עפ"י יסודו של הנצי"ב בכמה מקומות וכבר קדמו לו, דבמצוות שלא נתנה בהן התורה שיעור, הרי כל מה שעושה הוא מעשה המצוה, וכגון בנטילת לולב שלא כתבה התורה שיעור בזמן הלקיחה, הרי כל מה שנוטל הוי חלק ממעשה המצוה, אלא שיכול לצאת ב"מדאגביה נפק ביה".
וה"ה לענין אכילת מצה, הרי שאם אכל כזית יצא דגם זה מקרי אכילה, אבל כל מה שיאכל במעשה אחד הוי אכילה דקרא. וממילא גם לגבי מרור כל מה שאוכל מקרי אכילה דקרא אף שהוא יותר ממה שהוא מחוייב וא"ש דברי הנתיבות.