הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ו' מרץ 27, 2020 10:08 am
מצאתי ברשת:
קצת ביקורת עצמית לא תזיק
נגיף הקורונה משתולל במלא עוזו ברחבי הגלובוס, וקשה עדיין להעריך את השפעתו. מחוץ לא תשכל חרב אבל מחדרים אימה. מצד אחד, לא ידוע איך תתפתח המגיפה, ואף תוצאותיה אינן ידועות. אבל מצד שני, היא גם לא הגיעה בהפתעה. הגורמים המוסמכים התריעו על כך מראש, והיא נפוצה בדיוק כפי התחזית.
בשורות הבאות אדון ביחסה של היהדות החרדית לנגיף הקורונה וללקחים שעליה, לדעתי, להסיק מכך לאתגרים הניצבים בפני היהדות החרדית באופן כללי
המדע המודרני והמודרניות בכלל העמידו ויעמידו לפני היהדות אתגרים מורכבים, והיהדות החרדית נדרשת לאתגרים אלו ובעצמה רבה. אופני ההתמודדות של היהדות החרדית עם אתגרים, לצד הצלחותיהם וכישלונותיהם, הם מסכת ארוכה שיריעתו של מאמר זה קצרה מלהכיל. התמודדות זו נמשכת כבר מאות שנים, וטרם תמה המערכה. עם זאת, ההתנהלות החרדית ב"משבר הקורונה" בשבועות האחרונים, רצף האירועים וההנחיות השונות, ראויים להתבוננות מיוחדת באשר הם כעין סרט מהיר שמאפיין את היחס החרדית למודרנה במשך מאות שנים. תהליכים שבדרך כלל נפרשים על-פני עשרות שנים התגלגלו במהירות עצומה תוך שבועיים.
המאמר להלן יהיה ביקורתי, חריף ומכליל. הוא יעשה את מה שבשעות רגילות אין לעשות – הצבעה על פגמים ללא הצעת תיקון. אולם, אם בימים כתיקונם מעשה ממין זה משול להטחת בוץ ילדותית, הרי שבשעה זו חיי אדם תלויים על כף המאזנים. אין מטרת הביקורת דלהלן השחרת פניה של החברה החרדית. אילו הייתי חפץ בכך, לא הייתי נשאר בחברה זו ומחנך את ילדי בתוכה. אולם, התנהלות שביום יום נראית על פניה נסבלת, הופכת בשעות הקשות לקטסטרופה. מאידך, דווקא עתות משבר הם הזמן להפיק לקחים ולערוך חשבון נפש נוקב.
ביום רביעי, שושן פורים, ימים ספורים לאחר שהחלה הקורונה מתפשטת והולכת ברחבי העולם, הודיע ראש הממשלה על איסור התכנסות של למעלה מ-100 איש. איסור זה לא נקלט היטב בציבור החרדי, שבו התפילות וסדרי הישיבות המשיכו כסדרם, חתונות נערכו כרגיל, אם לא בגלוי אז במחתרת, מתוך אווירת גבורה פרטיזנית. הגעתי לחתונה כזו ביום חמישי, ט"ז אדר. מאות אנשים רוקדים, לוחצים ידים ומצטופפים במבואות ובפרוזדורים. בכניסה לאולם השאירו בחור צעיר "לשמור" שלא יכנסו יותר מדי אנשים (או לספר כך לשוטרים שיגיעו), אך מובן שלא הייתה לכך כל משמעות. הציבור זורם בהמוניו. נכנסתי לרגע להגיד מזל טוב למחותנים וברחתי מהאולם כל עוד נפשי בי, וביציאה נתקלתי בשוטרים שהגיעו לבדוק את הנעשה. והנה, אברכים וילדים מהתלים בשוטרים, זה שולח אותם לכאן וזה לכאן – העיקר להתעלל ב"ציונים הרשעים" שרוצים לבטל תורה ושמחה מישראל.
בשבת פרשת כי תשא (י"ח באדר) כמעט ולא ניכר שינוי בסדרי התפלה, ב"טישים" ובכלל ההתכנסויות החרדיות. במוצאי שבת התקבלה הוראה לסגור את מוסדות החינוך, ולהימנע מהתכנסות של למעלה מעשרה איש, וגם זאת תוך שמירת מרחק של שני מטר מאדם לאדם. בתחילה, כמעט כל מוסדות החינוך החרדיים נמנעו מלציית להוראה, והמשיכו בלימודים כסדרם. "תורה מגנא ומצלא". במקביל, התפרסמו קריאות לשמור על הוראות משרד הבריאות ביחד עם חיזוק בלימוד התורה, זאת על אף שההתנהלות בפועל לא הותירה כמעט אפשרות להקפיד עליהן.
הרשויות הודיעו שלא יתנו לתופעה זו להמשיך והגיעו לסגור מוסד אחר מוסד. בעקבות כך, לקראת סוף אותו שבוע רוב המוסדות הודיעו על סגירת שעריהם, ולא מרצונם הטוב. כיוצא בו, החתונות באולמות בוטלו, אך לא ממשמעת-יתר של הציבור: בעלי האולמות בארץ פשוט סגרו את שעריהם. התחליף לכך היה חתונות בחצרות הבתים תוך צפיפות ודוחק רב. יש שארגנו חתונות מרובות משתתפים והודיעו למוזמנים לשמור על חשאיות האירועים. "טיש יארצייט" שלא היה אפשר לוותר עליו נערך בהשתתפות מאות חסידים. באתרים החרדיים התפרסמו תמונות של אירועים שונים בציבור לגווניו, שבהם אין כלל שמירה על ההוראות. התנהלות זו, ראוי לציין, לא אפיינה דווקא את יחס היהדות החרדית בארץ למדינה הציונית, אלא הייתה משותפת גם לקהילות חרדיות מעבר לים. בארצות הברית חוסר הזהירות היה קטסטרופלי, והתוצאות הרות האסון כבר ניכרות בשטח ל"ע.
ב"יתד נאמן" ובאתרים החרדיים התריעו על כך שהוראות משרד הבריאות אינן נשמרות בציבור החרדי, תוך הקפדה לציין שמדובר במיעוט קטן מתוך הציבור. אך השטח ידע לספר שכמעט כל השטיבלאך המשיכו לפעול כסדרם, עם עשרות אלפי מתפללים. שלא במפתיע, בתקשורת החילונית הושמעו טענות קשות על החברה החרדית, ואף בארצות הברית נשמעה ביקורת קשה על חלקים גדולים בחברה החרדית שאינם נשמעים להוראות הבידוד.
לקראת שבת ויקהל פקודי (כ"ה באדר) התפרסמו הוראות מחמירות יותר, ואכן ניכרה נכונות לשמירה על ההוראות באופן חלקי למדי. ביום ראשון הכריז "יתד נאמן": "הציבור החרדי קידש שם שמים בציות מוחלט להוראות הזהירות". לצערי הרב, בשעת כתיבת שורות אלו (כ"ח באדר) עדיין מתפרסמים תיעודים שונים מאירועים חרדיים רבי משתתפים. תיעודים כאלה ממשיכים לזרום, למרות שהנפח שלהם ירד. וכדי ביזיון וקצף.
אני סבור שההתנהלות הכושלת של הציבור החרדי מול איום הקורונה משקפת באופן עמוק כשלים בהתמודדות החרדית עם איומי המודרנה בכלל. להלן אציין כמה נקודות משמעותיות בהתייחסות לנגיף הקורונה שמייצגות דפוסי התנהלות של הציבור ביחסו אל העולם המודרני.
ביטול העולם החיצוני
"תורה מגנא ומצלא" – היש מי שכופר בזה? ודאי שלא. האם זה פוטר אותנו מזהירות מסכנה? אין אחד שסובר כך. אף יהודי ירא שמים אינו חושב שבשעת הצורך אין ללכת לרופא אלא להתמיד בלימוד תורה (ואיני נכנס כאן לדברי הרמב"ן בעניין רשות הרופא לרפא, שכבר ביארו אותם גדולים וטובים). והרי התורה מגינה? אלא שכל יהודי יודע שמוטלת עלינו החובה לעשות השתדלות כדי לדאוג לרפואתנו.
כאשר משרד הבריאות מורה לסגור את הישיבות והתלמודי תורה, זו החלטה של גורמים מומחים האחראים על בריאות הציבור למנוע ממנו סכנה. אין סיבה שהחלטה זו תהיה פחות תקפה מכל החלטה אחרת על טיפול רפואי, שלא עולה על הדעת להימנע ממנו בשם הגנה על התורה. אולם, למרבה הפלא, הציבור נוהג אחרת.
הנה לדוגמא ההבטחת אחד הרבנים מיום ראשון, י"ט באדר: "מי שימשיך בלימוד תורה ותפילה בבית הכנסת לא יארע לו שום נזק". ומי יעז לחלוק על כזו הבטחה?! והמציאות: "כשליש מהישראלים שנדבקו בנגיף הקורונה, נחשפו לו בעת שהתפללו או למדו בבתי כנסת ובישיבות" (גם אם הנתונים מוגזמים, לענייננו די אפילו בקשר קלוש עם האמת)
אם יהודי היה מגיע לרב ומספר לו שהוא סובל מדלקת ריאות, אבל הוא מתלבט האם ללכת לרופא או להמשיך ללמוד, כיצד היה מורה לו לנהוג? ללא ספק, כל רב חרדי מוכר היה אומר לו "משוגע, סגור את הגמרא ורוץ אל הרופא". אולם, כאשר הדבר נוגע להתנהלות ציבורית קיימת משום מה גישה של התעלמות מהמציאות, תוך כפירה בחובת ההשתדלות. המציאות כביכול בטלה מול התודעה הציבורית החרדית, ודרישה פשוטה ללקיחת אחריות ציבורית אינה זוכה למענה הולם. כל שמוטל עלינו כדי להתמודד עם האיום החיצוני הוא להדק עוד קצת את הגרטל. המציאות החיצונית כבר תקרוס כליל.
התנהלות זו, כאמור, באה לידי ביטוי בדרך כלל ביחס לאיומים רוחניים ותרבותיים. הציבור מתחנך על כך שכל העולם כולו הוא הבל וריק, ו''אין לנו שיור אלא התורה הזאת''. ביחס לאיומים רוחניים, התנהלות זו לפעמים מועילה, ולפעמים פחות – ובכל אופן מדובר במדיניות קוהרנטית ומוצדקת. הבעיה מתחילה כאשר הלך הרוח משתלט לגמרי על המחשבה הציבורית, והופך לטמינת ראש בחול ביחס לכל מה שמחוצה לנו. האם לא למדנו כלום משואת יהדות אירופה? שמענו מספיק פעמים אמירות "היה לא תהיה" על אסונות ממשמשים ובאים – האם אחד מאלו שהבטיחו זאת מוכן לבא ולפרוע את השטר ממשפחות שכולות ושבורות?
מגיע לנו – אנחנו מיוחדים
פועל יוצא של גישת ביטול העולם החיצוני היא תפיסה רווחת של "אני ואפסי עוד". הרי כל העולם כולו אינו מתקיים אלא בשביל הבל פינו. ישתגע אפוא העולם החיצוני, ואנחנו נמשיך בשלנו. הם מבטלים אירועים "שלהם" – שיבטלו! אבל איך זה נוגע לאירועים "שלנו"?! גם כאן, אפשר להישען על הרבה אמרות ראויות ונכונות מצד עצמן, אך לא רלוונטיות לחלוטין לסיטואציה הנוכחית. נכון, "אנו רצים והם רצים" – אינו דומה משחק כדורגל לכינוס של תורה ותפילה. אבל האם למשחית אכפת מכך? הרי כולנו יודעים גם כי כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית, הוא אינו מבחין בין צדיק לרשע.
אבל לא – אנחנו מיוחדים. סוגרים בתי-ספר ואוניברסיטאות? שהם יסגרו! אנו "לא נכנעים" ולא סוגרים ישיבות ותלמודי תורה. אפילו מקוואות גברים, שאינם אלא הידור שלא מן ההלכה, אינם יכולים להיסגר. כי מה, שיהודי יוותר על הטבילה שלו בגלל תקנות המדינה? והנה דו-שיח שפורסם:
ליצמן: לא יכול להיות שאפשר יהיה לרדת עם הכלב אבל מקווה יהיה סגור.
נתניהו: מה לעשות, הנגיף לא מכבד את הדת.
ליצמן: אז אם הוא לא מכבד, שאנחנו נכבד!
כיוצא בו, בכלי התקשורת החרדיים התפרסמה בקשה של ח"כ משה אבוטבול להחריג מספרות מהתקנות החדשות, כי יהודיים דתיים חייבים להסתפר לפני פסח.[3] המשק כולו מושבת, אנשים מאבדים את פרנסתם, פגישות בין-לאומיות מתבטלות. הבורסה קורסת וכלכלות עולמיות תלויות על כרעי התרנגול – אבל שומרי מצוות חייבים להסתפר (ודווקא אצל ספר)!
הגדיל לעשות רב באחד מארצות אירופה שבלי בושה מספר במכתב לבני קהילתו:
בישיבה משותפת עם נציגי הממשלה נסינו לדחות את הדבר עד לאחר ש"ק, בטענה שעלינו להתכונן ולהתארגן, גם עקב האורחים החשובים שהגיעו לעירנו לשבת מיוחדת זו (פרשת פרה), וכן שבעלי השמחות כבר הכינו קידושים ועוד ועוד, אולם הם באחת ומי ישיבנו שאין באפשרותם להוציא מן הכלל אף חלק הכי קטן מהאזרחים, והחלטות הממשלה חייבות להתבצע במילואם ובמועד שנקבע, שכל אחד ואחד חייב לשאת באחריות גמורה עם הכלל, והם עומדים ע"ז בכל תוקף.
מול עניין בוער של פיקוח נפש, עומד רב ומתלונן על אכזריותם של הרשויות בכך שבעלי השמחה הכינו קידושים! באותה מדינה הרי סגרו עשרות אלפי אירועים שגם אליהם התכוננו והתארגנו, אבל לנו היהודים מגיעה פריבילגיה כי יש לנו "פרשת פרה" ואורחים מכובדים. כמובן שבקצב אירועי הקורונה אותו רב חזר בו.
כמה שנאה וחילול ה' התנהגות זו מביאה.
לצערנו, מדובר בסימפטום לדפוס התנהגות מצוי בקהילה שלנו בכלל ובארץ ישראל בפרט. אנחנו מיעוט, ואנחנו נלחמים על שמירת התורה אשר יקר סחרה מכל סחורה. אבל אסור לנו לשכוח את מקומנו ולפתח תודעת "אני ואפסי עוד" מסוכנת.
העדר חשיבה מערכתית
בערב שבת האחרון פניתי לרב במקום מגורי ומחיתי על סדרי התפלה בבית הכנסת בשבת שרחוקים מהוראות משרד הבריאות מרחק רב. הוא ענה לי שאין כאן מגפה, שהרי עוד לא מת אף אחד. עניתי לו: כשימות מישהו כאן זה יהיה מאוחר מדי. ואכן, נגיף הקורונה התפרץ והתפשט בארץ בדיוק כפי שהתריעו עליו מראש הגורמים המוסמכים. עם זאת, ההתעוררות הרצינית בקהילה החרדית בארץ החלה רק כאשר הנגיף התגלה אצל כמה מבני הקהילה, בצירוף מקרי פטירה ל"ע בקהילות שונות בעולם.
לא זו בלבד שטחו עינינו מלקרוא את הכתובת שנכתבה על הקיר באותיות קידוש לבנה, אלא שמי שכן גילה מידה של ראיית הנולד זכה לגינויים ועלבונות, כביכול הוא רודף דת. הנה למשל מה שספג ראש עיריית פתח תקוה, שעיניו צפו למרחוק כבר בשושן פורים. בכתבה "ראש העיר 'מחמיר' על חשבון בתי הכנסת", נכתב כך:
זעם בעיר פתח תקוה לאחר שבניגוד גמור להנחיות משרד הבריאות האוסרים לקיים התכנסויות של למעלה ממאה איש, ראש עיריית פתח תקוה רמי גרינברג מרחיק לכת, ומקבל החלטות מחמירות הרבה מעבר לנדרש, מה גם שהוראותיו חורגות לכאורה מסמכותו.[4]
תכנון עתידי מערכתי להתמודדות עם אתגרים שונים אינו כלול כלל בתודעה החרדית. כפי שלעג הרב יצחק ברויאר ז"ל למטרה שאגודת ישראל הציבה לעצמה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל", קרי: לא לעסוק ביצירה ובבניין לעתיד אלא לבנות בתי חולים מתחת לגשר.[5] לדוגמא: כלכלנים במשק מודאגים מכך שאחוז הילדים שאינם לומדים ליבה גובר והולך. בעיתונות החרדית כל מי שמעלה חשש כזה מוקע מיד כשונא חרדים הבז ליהדות ורוצה בעקירתה. בלי להביע עמדה כלשהי בנושא לגופו, הרי ברור שבעיה מסוג זה לא ניתנת לתיקן באופן מידי והיא דורשת תכנון רב-שנתי; אך אצלנו יודעים היטב רק לכבות שריפות. אין כל נכונות לדון בבעיות המצריכות ראיית הנולד.
בסוף תמיד מגיעה ההתפכחות. בקצב האירועים במשבר הקורונה, היא הגיעה מהר מאוד. אבל כמה אנו סובלים ונסבול עוד מהתפכחות מאוחרת.
דוגמא: אחד מהמוסדות שהמשכילים (הראשונים, אלו של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) ירו בו את חיציהם היה התלמוד תורה היהודי. הם זעקו נגד התעללות קשה המתרחשת במוסדות אלו ועל תנאים פיזיים שאינם נאותים. רבים מהמשכילים סיפרו שהחינוך בתלמודי התורה היה הסיבה ליציאתם מכלל היהודים החרדים לדבר ה'. אולם, כל מי שניסה לדבר על משהו בנאלי כמו פתיחת חלונות בבתי התלמוד תורה הוקע כמשכיל והואשם בשנאת הדת. לבסוף, לאחר מאה שנה, המשכילים יכולים להיכנס לתלמודי התורה שלנו ולהיות מרוצים. כל הרעיונות שלהם מיושמים היטב במוסדות החינוך. כיוצא בו, אני עוד זוכר את התגובות הנזעמות להוראת משרד החינוך שלא להכות במוסדות החינוך. יודעי דבר ידעו לדבר עד כמה החינוך "שלהם" גרוע ואיך בשנאתם הם רוצים להתערב ולומר לנו מה לעשות. והנה, היום ב"ה כולנו מסתדרים היטב בלי הכאת תלמידים בתלמודי התורה, ואף יודעים להסביר שחינוך מתוך אהבה ומתוך משמעת זו הדרך החינוכית המסורה לנו על ידי רבותינו מדורי דורות וח"ו להכות תלמיד.
גם כאן, האינטואיציה של המגננה מובנת בהחלט. איננו רוצים שמשרד החינוך יגיד לנו מה לעשות ואיך. איננו רוצים גם שהרשויות יאמרו לנו מתי אנחנו יכולים לפתוח בתי כנסת ומתי לא. אנחנו מלומדים בגזירות שאכן נובעות משנאת דת באצטלה הומנית, כמו גזירות על השחיטה ועל המילה. אולם, הבעיה היא שתודעת המגננה מעוורת לעתים את עינינו ומונעת מאתנו את היכולת לראות את הנולד.
היתממות ומלחמת קודש
מתוך הגישה המתוארת לעיל, גם כאשר ביקשנו להתמודד עם המגפה היה זה בדרך של "אין ולאו ורפיא בידיה". במכתב שהתפרסם ב"יתד נאמן" ביום שני, כ' באדר, נכתב בראשיתו על חשיבות תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן, ולאחריו אזהרה חמורה לשמור על הניקיון ולאוורר את הכיתות ולשים רווח בין עדר לעדר. ברור שלקיים ישיבה או תלמוד תורה עם שמירה על ההוראות של משרד הבריאות הוא דבר בלתי אפשרי. ילדים עוברים מכיתה לכיתה, פוגשים זה את זה בהפסקות, נוסעים ביחד בחזרה לביתם. האם אפשר לקיים תלמוד תורה שיש בכל כיתה עשר ילדים במרחק של שני מטר אחד מהשני? האם אפשר ללמוד עם חברותא במרחק של שני מטר? היעלה על הדעת תקנון צניעות שיכתב שם: "חצאית עד הברך בלבד. ויש להזהר בזהירות עצומה שלא יתגלה שום חלק מהרגל מעל הברך"? ואכן, המסר חילחל עמוק, ההוראות נשמרו באופן חלקי עד בכלל לא, עד שהמשטרה התחילה לכפות על המוסדות את סגירתם.
ביום שישי (כ"ד באדר) התפרסם מכתב מרבני בני ברק תחת הכותרת: "הכרעת התורה", אודות הזהירות הנדרשת וכללי ההתנהגות בעת הזו. נכתב שם: "ושמענו את דברי כמה מהרופאים המומחים והדרכים שהם מציעים". אין די בהנחיות הכלליות של משרד הבריאות, אלא היה צורך בהתייעצות מיוחדת. ומה הם ההוראות המיוחדות: "לפצל את המניינים לעזרת נשים וכו' ולקיים מנינים רבים". בחשבון פשוט, גם אם נפצל את כל האנשים המתפללים לכל המניינים האפשריים, בלתי אפשרי לחלוטין לעמוד בכללים של שתי קבוצות של עשר אנשים רחוקים שני מטר אחד מהשני (זאת מבלי להזכיר את קריאת התורה – וכי בעל הקורא יעמוד במרחק שני מטר מהעולה?). "וכן ילדים עד קרוב לבר מצוה לא יתפללו בבית הכנסת". בשונה מרבני מודיעין עילית שפטרו ילדים עד גיל בר מצוה מבית הכנסת, רבני בני ברק לא היו מסוגלים לוותר אף על "הקרובים לבר מצוה", ושוב מבלי לתת גדר מדויק בדבר. מעניין להעריך כמה ילדים "קרוב לגיל בר מצוה" יש בבני ברק. יתכן שדי בהם לבד למלא את מכסת המתפללים האפשרית מתוך שמירת הוראות משרד הבריאות. "היכלי הישיבות והכוללים. חובה לקיים את ההוראות ללא התחכמויות ולפזר את התלמידים לקבוצות קטנות". עינינו הרי ראו שאי אפשר להחזיק מוסד בצורה כזו. מדוע להמשיך ולזלזל בשלום הציבור (החרדי בפרט, והכללי בכלל)?
מהחשש שמא לא ישמרו ההוראות היה צריך לסגור את כל בתי הכנסיות, שכן יש כאן חשש סכנה ופיקוח נפש לרבים. בנסיבות אלו, כיצד אפשר לתת תורת כל אחד בידו ולהשאיר את הדברים להתנהלות הציבור, בפרט כאשר כל בר דעת מבין שאי אפשר לעמוד בכללים? לא לחינם סגרו במוצאי שבת הרבה מן השטיבלאך. הרי מי שראה איך הדברים התנהלו בשבוע שקדם למכתב יכול היה לדעת היטב כיצד יתרחשו הדברים בשבת.
כתבנו על מכתבו של הרב מאירופה המצר על כך שהרשויות לא נענו לבקשתו להתיר עריכת קידושים בבתי כנסיות. את מכתבו מסיים אותו רב בהצהרה שהוא לא ילך השבת לבית הכנסת אלא יתפלל במניין בביתו. הוא לא כתב בפירוש שאין להתפלל בבתי הכנסת בשבת, אלא הצהיר על עצמו. המשמעות של המכתב היא בערך כך: "השלטונות מתעקשים שלא לפתוח את בתי הכנסת, אני כרב לא יכול להגיע להתפלל, ואתם תעשו מה שאתם רוצים". צאן מרעיתו הבינו היטב את הדברים וביום שבת המשטרה נאלצה לסגור בכוח בתי כנסיות באותה עיר. התקשורת גם דיווחה על כך שאנשים מהקהילה הנ"ל הסתובבו בפארקים עד ששכניהם הגויים הזמינו להם משטרה. כלומר, הציבור הבין היטב לאן רוח הדברים נושבת. כנזכר, בהמשך השבוע, עם התגברות הקורונה אותו רב חזר בו וכבר דיבר בחריפות נגד הפרת ההוראות.
רק היום (חמישי, א' ניסן) פורסמו ב"יתד נאמן" מכתבים חד משמעיים המזהירים מפני זלזול בהוראות, ועל כך שיש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך". הרבנים מתרצים את שינוי ההוראות בכך ש"המציאות השתנתה". במחילה מכבודם, המציאות לא השתנתה. היא הייתה צפויה במדויק, אלא שלא היה להם את העוז לנקוט בצעדים הנדרשים.
נשים לב לדברי אחד האדמו"רים: "אנו עומדים בזמן קשה כאשר עולים גזירות שונים, ועכשיו גזרו גם כן על המקוואות. איני רגוע מזה". במקום לחזק את חסידיו לשמור את עצמם ולהיזהר מלהזיק אחרים, הוא מתמקד ב"גזירות", כאילו השלטון גזר עליהם גזירות רעות. ונניח שהשלטון לא היה "גוזר", הרי יש כאן סכנת חיים של הכלל איך אפשר לזלזל בזה? אדמו"ר אחר כתב לבחורי ישיבתו דברים ברוח דומה, שעל אף שהוא לא חושב שצריך להישמר כל כך, הוא סוגר את הישיבה "בגלל השלטונות". מתוך כך, לא פלא שבחורים צעירים שרים לשוטרים שבאו לבדוק האם שומרים על ההנחיות את הפזמון הנודע "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". אם המסר הוא שיש "גזירות", צריכים הרי למחות נגד הכופרים הגוזרים אותן.
אפשר להאריך בדוגמאות נוספות, אבל דומני שדי באלו להדגים את הרפיון שנקטה ההנהגה בכל הנוגע להשתדלות לעצירת המגפה. כולנו ידועים שמכתבי רבנים יודעים היטב כיצד להיות נחרצים, וכיצד להזהיר את הציבור להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ומן הדומה לדומה. אבל במקרה דנן, נראה כי הסיבות המנויות לעיל גרמו לצערנו לתגובה חלושה ורפה. כמובן, היו רבנים מעטים שאכן מתוך קריאת דבריהם ניכר שהם מתכוונים לשמירת ההוראות כפשוטם, אך לצערי הרב לא זו הייתה הרוח השלטת.
התמודדות עם ביקורת I: דו פרצופיות
עד כה דיברתי על פגמים בהתמודדות עם המשבר, הנובעים מדפוסי התנהגות שהשתרשו אצלנו בעקבות המאבק בהשפעות המודרנה. אולם, אם לטעויות שנעשו מתוך הרגל אפשר למצוא תירוץ, קשה הרבה יותר להגן על הימנעות מהפקת לקחים ועשיית חשבון נפש בעקבות אותן טעויות.
האם העובדה ששגינו כל כך בהתנהלות המוקדמת שלנו עם המשבר הביאה אותנו לעשות חשבון נפש? חלילה! דרך ההתמודדות שלנו עם השגיאות החמורות הייתה העמדת פנים ודו-פרצופיות. העמדנו פנים של שמירה על הוראות משרד הבריאות כדי להתמודד עם הביקורת החיצונית. כלפי חוץ נקטנו עמדה חסודה, וכלפי פנים המשכנו בעסקים כרגיל. וכשהגיעה הביקורת, במקום לומר חטאנו ולהפיק לקחים, עשינו את מה שאנחנו עושים תמיד והפכנו זאת למתקפה אנטישמית.
בזמן שהגורמים הרשמיים מתריעים על הסכנה החמורה והציבור החרדי אדיש ועובר על ההוראות בריש גלי, על סדר היום צריכה לעמוד התעוררות ציבורית לחזק כל אחד לשמור על עצמו שלא יזיק ושלא יוזק. לקח הרבה זמן עד שהעיתונות החרדית הבינה זאת. ב"יתד נאמן" של יום ראשון, י"ט באדר, הכותרת הראשית עדיין דיברה על "להתחזק בעת צרה", אך בעיתון מיום שלישי, כ"א באדר, הופיעה כבר בעמוד האמצעי כותרת גדולה על הזלזול במחוזותינו בהוראות משרד הבריאות ועל הסכנות הכרוכות בכך. האם זה אומר שהמסר הופנם? לא ברור. מימין לאותה כותרת, באותיות קטנות יותר, הופיעה כותרת נוספת: "אין לנו שיור רק התורה הזאת" – מאמר מערכת על החשיבות של לימוד התורה ועל כך שבהיכלי התורה ממשיכים ללמוד ברצף בלי שימת לב למה שקורה בחוץ. כיוצא בו, באותו עיתון מופיעה כתבה נרחבת על חתונות מחתרתיות, עם סופרלטיבים על "אנשים עם לב רחב" "שמחה עד הגג" "חתונה עם מלאכים" ועוד. הכתבה מתארת את החתונות הללו, ולפי התיאור הן רחוקות מאד מהוראות משרד הבריאות. מה הקורא אמור להבין מכך? מה עם פיקוח נפש? עם כל האזהרות החמורות שמופיעות באותו גיליון עצמו?
למחרת (רביעי, כ"ב באדר) כבר נסגרו כל המוסדות. בעיתון של אותו יום, במאמר המערכת, נכתב כך: "בשעה שבה השלטונות הורו על סגירת מקומות תורה ומוסדות החינוך שבהן נשמע תמיד קול תינוקות של בית רבן". שימו לב למסר בין השורות: "השלטונות" הורו על סגירת מקומות תורה. לא סגרנו אותם מתוך זהירות, אלא "השלטונות" כפו עלינו את גזרותיהם. למחרת, יום חמישי, הגיעה התפכחות, ובמאמר המערכת נכתב: "למלא ללא כחל וסרק את כל הוראות רשויות הבריאות, שנועדו לבלום את ההדבקה ההמונית". ה"שלטונות", בעלי הקונוטציה השלילית, הפכו בין לילה ל'רשויות הבריאות".
גם לאחר התגברות המגפה והזלזול המתמשך בציבור החרדי, ביום ש
לישי, כח אדר, מופיעים בעמוד הראשון מכתבים ארוכים לחיזוק בעניינים הצריכים חיזוק. אחד המכתבים זכר לציין בסופו גם: וכמובן שצריכים לשמור על כללי הזהירות. אחד הרבנים אף אומר שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" מחייבת גם להתפלל על השני. כאמור, רק היום, חמישי, נזכרו ב"יתד" לפרסם אזהרה חמורה על שמירת הוראות הזהירות, מדין "לא תעמוד על דם רעך".
"יתד נאמן", שופרו של הציבור החרדי הליטאי, נקט אפוא בדו-פרצופיות גלויה. הוא פיזר מילים יפות על החובה להישמע להוראות משרד הבריאות, להוציא מלבם של הקובלים על התנהלות החברה החרדית, אך עשה זאת תוך העלמת עין ממפרי ההוראות.
התמודדות עם ביקורת II: הכחשה והאשמה באנטישמיות
דו-הפרצופיות של העיתונות החרדית משמש בהמשך בתור חומה מפני הביקורת. כאמור, הציבור החרדי היה רחוק מלשמור על ההוראות, ולא נעשו מאמצים משמעותיים מצד מנהיגיו לעורר אותו לכך. היה צורך באכיפה נרחבת ובהתגברות משמעותית של המגיפה כדי להביא אותם להקפיד על הזהירות הנדרשת. על כך, עלתה בצדק ביקורת בציבור החילוני. האם ביקורת זו הביאה את הציבור שלנו לעשות חשבון נפש? ודאי שלא, שהרי כולנו יודעים שכל ביקורת על הציבור שלנו אינה נובעת אלא מ"אנטישמיות".
בימי שלישי ורביעי בשבוע שעבר (כ-כ"א באדר) נכתב ב"יתד" כי "רק בודדים אצלנו אינם נשמעים להוראות", וחס וחלילה להתנהג כך. אז אם כתוב ב"יתד" שרק בודדים מתנהגים כך, מי יאמר אחרת? הנה דבריו של הרב רביץ, ראש מועצת "גבעת יערים": "רשעות לחשוב שחרדים מזלזלים בהוראות".[6] במקום להכות על חטא (אם בקהילתו ואם בכלל) קובע רביץ כי זו "רשעות" אפילו לחשוב כך.
לאחר שעברה שבת שבה חלה התעוררות מסוימת ומסויגת בשמירה על ההוראות, אף שבמקומות מרכזיים רבים הם עדיין לא נשמרו כלל, כמו בשטיבעלך רבים, יצא "יתד נאמן" בכותרת ראשית: "הציבור החרדי קידש שם שמים בציות מוחלט להוראות הזהירות".
קידוש ה'?! חילול ה' בממדים נוראיים! במקום לעשות חשבון נפש, להכות על חטא ולומר כי שגינו באופן שבו נהגנו, אנו מכחישים את המוחשות, מאשימים את מי שמבקר אותנו בשנאת דת, ואז עוד מדברים על "קידוש ה"!
האם זו הדרך להתמודד עם חילול ה' הנורא, לקרוא לכך קידוש ה' ולצפות שמישהו יאמין לכך?
לצערנו הרב, כל מי שמתמצא בהוויה החרדית יודע שעיוות המציאות והעמדת פנים ביחס לביקורת על החברה החרדית אינם מיוחדים למקרה זה. מבקרים אותנו? אין זה אלא שמדובר באנטישמים שונאי תורה ויהדות. "רשעות" לבקר אותנו, כמו שאמר אותו ראש מועצה. ומה עם חשבון נפש על זלזול בחיי אדם? ומה עם עשיית תשובה על חילול ה'? ב"יתד נאמן" לא שמעו על רעיונות משונים כאלה.
***
רצף אירועי הקורונה הוא מהיר ביותר; תהליכים שבדרך כלל מתפרסים על פני עשרות ואף מאות שנים התהוו במהירות שיא. גם קיצוניות היתר שבמחננו מופיעה כאן בצורה החריפה ביותר שלה – אלה שמפגינים נגד ליצמן על סגירת בתי כנסיות, ואלו שמכריזים שהם ממשיכים בלימודים ובתפילות כסדרם. בימים כתיקונם, הפגמים שבהתנהלות הציבורית שלנו אינם בולטים כל כך, ואולי אף נדמים לגיטימיים. אולם, המגפה מקצינה את הכל וחושפת את הדורש תיקון.
הבה נשים לב לדרך ההתמודדות שלנו עם הקורונה, ניתן דעתנו על הכשלים שנמנו לעיל, ולא נלך שבי אחר סיסמאות המופרחות באיצטלה דקדושה. כך נהיה פתוחים יותר לביקורת, הן היוצאת מתוכנו והן המגיעה מחוצה לנו, ונשתמש בתובנות הללו לעמידה איתנה יותר באתגרים שתרבות המערב מציבה לנו השכם והערב.