נותן טעם לאניני טעם

[ישא ברכה]

האם יש התיחסות בהלכה לדבר איסור שנותן טעם בצורה עדינה מאד שרוב בני אדם אינם מבחינים בו, ורק אניני טעם מבחינים בו.
למשל בחביות הויסקי, שמעתי מהרב זמלמן שכמה שניסה לברר את המשמעות של הישון בחביות יין, לא הצליח לשמוע דבר ברור, וככל הנראה מדובר על ארומה עדינה מאד.
ומסתבר שרוב האנשים לא ירגישו הבדל בטעם בין ויסקי מחבית רגילה או ויסקי ששרה בחביות יין.

[הוה אמינא]

קפילא ארמאי, זה טועם מקצועי = אנין טעם.

וזה מוכח ביותר מדין א' מס', הרי אנשים רגילים לא מרגישים טעם בתערובת בהרבה יותר סמיכה מא' משישים, ואם שיערו טעם של קפילא במקום דליכא קפילא, בשישים, מוכח שהוא בעל טעם אנין. שבאופן מיוחד מרגיש בהבדל ובהשפעת הטעם עד א' מס'. וזה מה שקובע לדינא.

[אבי'ב]

הרשב"א בתוה"ב, הביאו הבית יוסף ריש צח כתב בפירוש שטעם האוסר הוי טעם הנרגש לכל בני אדם, ושמה שכתבה הגמרא קפילא הוא משום שהקפילא לא מרע חזקתיה ועל כן גם סתם בני אדם ניתן לסמוך עליהם ובלבד שיהו משיחין לפי תומן. לא זכיתי לראות מי מבין הראשונים שחולק בפירוש על עצם היסוד של הרשב"א שטעם האוסר הוא הנרגש לכל בני אדם, ועל כן נראה שהמחלוקת היא רק בגדרי נאמנות ולא בגדרי טעם האוסר - וכך כתב הבית יוסף עצמו שם בפירוש. והשו"ע בסעיף א פסק שאין צורך בקפילא דווקא אלא כל אדם נאמן ובלבד שיהיה מסיח לפי תומו, ועיין בגר"א ס"ק ב שפירש כן.
[אמנם, הש"ך בס"ק ב הביא את מחותנו ה"ר גרשון וז"ל: "דהא הרא"ש וסייעתו דמצרכי קפילא ע"כ לאו טעמא משום דלא מרע חזקה, דהרי הוא מסל"ת אלא הטעם הוא משום דאל"כ מנ"ל שיודע להבחין הטעם, וכן משמע בב"י וכן הוא בתה"א..." ולא הבנתי איך הסיק כן מדרי הרשב"א ומן הבית יוסף שכתבו לכאורה בפירוש להיפך]

[פלוריש]

על המחלוקת האם יש או אין בגידים בנותן טעם, כתב הרשב"א שזו לא מחלוקת במציאות, אלא ישנו טעם עדין ונחלקו האם יש לו משמעות הלכתית

[אבי'ב]

על המחלוקת האם יש או אין בגידים בנותן טעם, כתב הרשב"א שזו לא מחלוקת במציאות, אלא ישנו טעם עדין ונחלקו האם יש לו משמעות הלכתית

האם יוצא לפי זה שגם אם אותו אנין טעם מרגיש באיסור גם לו עצמו לא נאסר המשקה?
האם יש דיונים בשאלה זו, שאחד מרגיש בטעם והשני לא?

[דורש טוב לעמו]

עיין פניני הלכה כשרות ב', לד, ד, ובהערה שם באריכות.

[עזריאל ברגר]

על המחלוקת האם יש או אין בגידים בנותן טעם, כתב הרשב"א שזו לא מחלוקת במציאות, אלא ישנו טעם עדין ונחלקו האם יש לו משמעות הלכתית

יישר כח.
ברוך שכיוונתי מסברא להעמיד בכגון דא הרבה ממחלוקות חז"ל שנראה כאילו נחלקו במציאות.

[פלוריש]

על המחלוקת האם יש או אין בגידים בנותן טעם, כתב הרשב"א שזו לא מחלוקת במציאות, אלא ישנו טעם עדין ונחלקו האם יש לו משמעות הלכתית

ז"ל הרשב"א (חולין מב ע"ב ד"ה הא): "זה מן התימה, וכי נחלקו במה שיעיד עליו החך? ליטעמיה קפלא ולימא אם יש בו נתינת טעם אם לא. ואין זו דרך למחלוקתן של חכמים... ושמא סבירא להו דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא". וביאר הפלתי (סה קס"ב, וכן בצט סק"א): "דה"ל רק טעם קלוש, ונחלקו אי קרוי טעם".

וכעין זה בחידושי הר"ן לפסחים (ל ע"ב): "נ"ל להתיר כלי זכוכית אפי' במכניסן לקיום בשכשוך, דשיעי ואקישי ובליעתן מעוטה מכל הכלים", כלומר שהם כן בולעים אבל זו בליעה מועטת שאין לה משמעות הלכתית. ועפ"ז פסק בעל היבי"א שכלי זכוכית לא בולעים גם לאחר שבעל האול"צ עשה ניסוי שהראה כי הם בולעים מעט.

[פלוריש]

על המחלוקת האם יש או אין בגידים בנותן טעם, כתב הרשב"א שזו לא מחלוקת במציאות, אלא ישנו טעם עדין ונחלקו האם יש לו משמעות הלכתית

האם יוצא לפי זה שגם אם אותו אנין טעם מרגיש באיסור גם לו עצמו לא נאסר המשקה?
האם יש דיונים בשאלה זו, שאחד מרגיש בטעם והשני לא?

מצאתי כמה מקורות בשו"ת מנחת אשר ח"א סי' מא, בפרק "כל אדם רשאי לסמוך על חושיו".
תורת הבית הארוך בית ד שער א (דף טז ע"א):

אלמא מדקאמר טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא משמע דלא בעי קפילא כלל אלא כל טעם שאינו נרגש לכל הטועמים אינו טעם ואין חוששין לו.

שולחן ערוך הרב יו"ד א קונטרס אחרון סק"ג:

...מי שבודק הסכין בכוונת הלב ואינו מרגיש כלום אף שיש מי שמרגיש אחריו, בוודאי שאינו מרגיש פגימה האוסרת מדינא, דהיינו שאוגרת כל שהוא אפילו חוט השערה, אבל אינה אוגרת שום דבר, היינו דמיא לסאסאה ואינה פגימה כדלקמן סי' י"ח, וזה שבדק כהלכה ולא מצא כלום על כרחך צריך לומר שזה שמצא אחריו לא מצא פגימה האוסרת מדינא, כי אי אפשר שתמצא פגימה האוסרת מדינא אחר בדיקה הראויה כהלכתה. דאם תמצי לומר שהראשון אין לו חוש ההרגשה בתולדה או שלא אימן את ידיו לכך, אם כן בדיקת הסכין אינה שוה לכל נפש מישראל אלא לפי תולדות בני אדם או לפי הרגל אמון ידיהם, אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו, שהרי הכל שוחטין לכתחלה, כל אחד ואחד לפי חוש הרגשתו בתולדה או באימון ידיו, ומה שאצל אלו הוא נבלה ולוקים עליה אחרים אוכלים ממנה. ועוד אם אחד ישחוט בהכשר לפי הרגשתו ויבא אחר וימצא אחריו למה נאסור. ואין לומר שהרוב מרגישים בפגימה דקה בתולדה או באימון יד ומיעוטא איכא דאין מרגישים, ולפי זה צריך לבדוק כל שוחט אם הוא מרגיש (כמ"ש בשמלה חדשה) מדינא אף אם הוא מעוטא דלא שכיחא, כמו שצריך לבדוק אם הוא מומחה אף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולהרא"ש הוא מעוטא דלא שכיחא. ובגמרא וכל הפוסקים משמע בהדיא דאין צריכין לבדקו אלא אם הוא מומחה ומוחזק, דהיינו שישחוט ג' פעמים בפני חכם ולא יתעלף, אבל לא לבדקו בבדיקת הסכין, רק שיודע דיני בדיקתו כדלקמן בהג"ה וס"ב בהג"ה...

פתחי תשובה יורה דעה סימן יח ס"ק ט

ישוב הדעת. עיין בספר של"ה ד' ע"ד ע"ב שכתב שראה חסיד אחד שלא אכל בשר שחוטה משום שראה בחוש המשוש שהסכין פגום והשוחט לא הרגיש בזה ע"ש עוד ועיין בתשובת בית יעקב סי' צ"ה שכתב דמדינא א"צ להחמיר בזה אלא ממדת חסידות יש להחמיר בחול ולא בשבת ויו"ט דמבטל מצוה אם אינו אוכל בשר ע"ש ואין דבריו מוכרחים עיין באו"ח סימן רפ"ח ס"ב ובש"ס חולין ד' י"א סוף ע"ב:

[פלוריש]

הגר"צ שכטר שליט"א (תשובות של האו.יו. (c-54), "ופעם שאלני אדם אחד על התפילין שלו אם מרובעות הן או לא, והסתכלתי בעיני, ואחר כך מדדתים עם נייר ויצא לי שמרובעים היו, אלא שהבעה"ב הזה אמר לי שהוא רופא שיניים, והורגל כל כך בסתימות-קטנטנות עד שעיניו כל כך חדות, שבכל יום כשהוא מניח תפילין, מכיר הוא – במו עיניו –שאינן מרובעות באמת, והדבר הזה מיצר לו, ואמרתי לו כנ"ל, שקביעות ריבוע התפילין אינו תלוי בכל אדם בפרט, אלא בראיית עיניו של אדם בינוני, ומאחר שלאדם בינוני נראה כמרובעות, אף בעדו הם גם כן חשובות כמרובעות, וכשרים. ובתשובות אגרות משה יו"ד חלק ב' סימן קמ"ו (בתשובה לה"ר חיים דוב גולבסקי בנדון קביעות רגע המות) השוה ב' ענינים אלו אהדדי, דקביעות ריבוע התפילין וכן איסור שרצים שניהם תלויים בהיאך הדבר נראה לעיני בני אדם, ולא בהיאך הדבר נראה לאחר שמשתמשים במכשירים מודרניים מדוייקים (precision instrument)".
[לא ראיתי בפנים, מועתק מסיכומי 'דור המלקטים']