הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' מרץ 25, 2020 9:06 pm
בא בחדריך
(מועתק מ'פורום לתורה' מאותו כותב שבפתיחת האשכול)
בכל עת צרה, מזהירים חז"ל בהזהרה חמורה שישתף אדם עצמו עם צער הציבור - [תענית יא]: תניא, בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר וכו'.
אמנם זה נאמר בשעת הרעב, וכשם שיש במקום אחר בחז"ל [בבא קמא ס:]: רעב בעיר - פזר רגליך.
אולם בהמשך שם כתוב: דבר בעיר - כנס רגליך.
ומקורם ברוך בכמה פסוקים: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'. ואומר – 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך'. ואומר – 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה'.
ומביאה הגמרא אף את הנהגתו של רבא בשעת המגיפה – 'רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי דכתי' – 'כי עלה מות בחלוננו'.
-
וכל הוראה זו תמוהה לכאורה, איך יתכן שנצטווה להשאיר את החרב בחוץ ולהסתגר בבית, וטענת – 'שלום עלי נפשי' להיכן הלכה?
- - -
שני עניינים יש בכל חי, חיים ומזון.
'מאן דיהיב חיי יהיב מזונא'.
התכונה של המזון, שהוא בא מבחוץ פנימה, כל גוף חי ניזון ממה שחוצה לו, וכאשר יש רעב, אין מה להכניס פנימה.
ועל כן מי שיש לו עדיין בפנים, ובהשענו על מזונו שיש לו הוא מתעלם מהעובדה שבחוץ כבר אין כלום, אין 'שלום' זה אלא אחיזת עיניים, כי אף הוא סוף כל סוף חלק בלתי נפרד מהכלל, וזקוק הוא לאותו מזון הבא מן החוץ.
ואדרבה – ככל שירחיק האדם נדוד, עוד ועוד חוצה, כך גדלה האפשרות שימצא לעצמו מקור מחיה חדש.
ועל כן, ההוראה בשעה זו של 'רעב בעיר' - פזר רגליך!
אולם, התכונה של החיים לכשעצמם - הוא להפך, החיים עצמם נובעים מבפנים, נשמה שנתת בי טהורה – אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי, ואותם חיים הנובעים מבפנים, מתפשטים כלפי חוץ, וברבות ההמון בחוצות – שוקקים הרחובות חיים.
בחיות זו - פוגעת מכת הדבר.
מכת הדבר - מות היא לחיים בהתפשטותם, אף התפשטות המכה עצמה מאדם לאדם רוכבת היא על התפשטותם היסודית של החיים.
אולם כל אלו הדברים אמורים - בהתפשטות החיים מפנים חוצה, אולם בשורש החיים עצמם, החיים שבפנים – שם אין לו מגע.
דבר בעיר – כנס רגליך!.
- -
בא בחדריך!
לכל אדם יש חדרים בתוכו, על זה נאמר בפסוק: 'בדעת - חדרים ימלאו'.
החדרים של האדם - אין בהם משהו שאין בחוץ, 'פנימיות' איננה עוד איבר מאברי האדם, אלא היא 'מהדורה' שלימה שלו, כל מה שקורה בחוץ מופיע במהדורה נוספת - פנימית.
החיים החיצוניים, בהתפשטותם, מזקיקים כוחות נפש רבים מהאדם לעמוד לקראתם ולענות על דרישותיהם. משום שהחיים בחוץ, בנויים הם לתלפיות, וכל ענין וענין שהאדם רוצה להתמזג בו וליטול בו חלק, מוכרח הוא לדרוך את חושיו וכוחותיו כולם לקראתו.
ובעוד שהחיים הפנימיים הטבעיים של האדם, מורכבים מנקודות רבות, נקודות של חיפוש, של השתוקקות, של יכולות של חכמות ושל תכונות, כל אחת נקודה לעצמה, המתמזגת עם שאר הענינים הנוגעים בעצמו של האדם ומרכיבים יחד את אישיותו.
אולם, כאשר כל אלו יוצאים אל הרחוב, ומקבלים את ביטויים בציבור, כל מה שעמד כנקודה באדם נבנה כמציאות שלימה בחוץ, מציאות של כללים וחוקים, בעלי מבנה ברור וקבוע, וכדי לעמוד בהם, זקוק האדם לבנות אף הוא את נקודות אלו של חייו לכדי בנינים מפוארים – ובניה זו, היא היא התפשטות החיים שלו.
אולם פעמים – הצו האלוקי, מוציא כרוז ואומר – 'עת כנוס', או אז האדם צריך לעזוב לשעה את התפשטות חייו חוצה, ולאסוף את כל כליו ולהבריחם ביתה. או אז מתגלים בפניו, כל אותם נקודות נפשיות שבנה ושכלל בחוץ – אצלו פנימה.
דוגמא לדבר: התפילה שלנו מתנהלת בדרך כלל על מסלול קבוע. אם זה המתפלל הרציני, אשר לו מקום קבוע בבית הכנסת, אותו הסידור, תנועות קבועות, וכו' וכו' הכל ברצינות ובהתמדה. ולאידך, המתפלל המאחר, ש'אוסף' את התפילה שלו מתוך כמה מניינים וכדו'. וביניהם מאות ואלפי דרגות שונות.
כאשר מוצא האדם את עצמו, מוכרח לערוך את תפילתו בביתו יום יום, והוא חוזר ועושה שוב ושוב את המעשה הכל כך מוכר, אולם נטול כל הופעה חיצונית, ללא הדריכות אל הנהגת התפילה הציבורית, כמעט ללא התפשטות החיים חוצה, אלא התפילה עצמה לבד מופשטת וערטילאית, או אז פוגש הוא את התפילה 'בתוך החדר'.
גם המתפלל הרציני, עלול לשים לב שפסוקי דזמרה יש בהם מגע פשוט יותר, אישי יותר, עם רגשותיו הפשוטים. לא אלו הכוחות שדרוכים החל מהקימה בבוקר אלי כל החיובים אשר השתרגו עלו על צווארו, כוחות שמתוחים לעמוד במחויבותו של העולם היציב, השוקק, הקשוח. אלא אך ורק את עצם הדבר כפי מה שהוא אצלו, מקום מפגש כל העבודה וחלקי החיים – אצלו בנפש.
כאשר אוספים את החיים הביתה – 'החדרה', זה בדיוק מה שעומד למבחן, כמה התחושות הפנימיות האותנטיות שלמות עם מה שאנחנו עושים.
רגילים אנו לנהל את חיינו בתוך שגרה של מעשים טובים ונכונים, אולם כמעט אף פעם לא יוצא לנו לפגוש את המגע באדם שנמצא בפנים.
אנחנו לומדים תורה - באמת, שומרים שבת - באמת, מתפללים - באמת, מחנכים את הילדים - באמת, מדברים דיבורי אמונה וכו' וכו', אולם מרוב שעסוקים אנו בחיים בהתפשטותם, ממעטים אנו לחוש כמה פשוטים הדברים מצד עצמם ונוגעים בנו.
כעת, כאשר המבנה החיצוני, המוכר, סדוק לחלוטין, אין שום דבר מוכר ואין שום גורם חיצוני המעורב בחיים, אנחנו מוצאים את עצמנו ערטילאים מכל הבנינים שבנינו בעמלנו – אלא אך ורק עם מה שנגע בנו באמת.
עם מה שחדר אלינו.
- -
זוהי עניינה של מגיפה.
המגיפה מחסלת את כל מוסדות העם, באשר העם יסודו – ציבור, וציבור מתקיים על הרשות המשותפת, החיצונית, והיחיד בביתו אין בינו ובין הציבור כלום.
וכאשר המגיפה משביתה את הרחבות, מחוץ תשכל חרב, את כל המוסכמות היא מבטלת, ואת כל האזורים אשר לשם נבעו החיים הפנימיים היא סוכרת.
וממילא העם – חרב.
אמנם כן הוא בכל 'עם', אולם - 'עמי', העם השייך אלי, אף בתור 'עם', 'ציבור' אינו קיים רק ברובד העולמי ואפילו של הדת, כי גם מבפנים אנחנו שייכים אליו, בתור עם!
ועל זה נאמר 'לך עמי - בא בחדריך', בא ותתקיים עם מה שחדר אליך פנימה. יש לך לאן לברוח, הפנים – אצלך אינו נקודה בעלמא – חלל גדול יש בו, מקום לחיות, חדרים, וחדריך מלאים, 'בדעת חדרים ימלאו'.
תתפלל אמנם בבית, אין שגרה של תפילה, אבל אדרבה – תעלה מלבך תפילה שנגעה בך באמת, תגלה את השייכות האמתית שלך, מהצד שלך, לתפילה.
תפילה זו תפתח בפניך שערים לעולמות טמירים ונעלמים, עולמות של שייכות לקדושה, אולמות והיכלות מלאים כל טוב באמונה, ברצון לטוב, בתשוקה לבורא עולם, חיים שוקקים בלבך פנימה.
תורה, שבת, מידות טובות, רצינות, אחריות, כובד ראש, שמחה וכו' וכו' – כל מה שחרב בחוץ, ימצא תמורתו בפנים, עולם של חיות, של לב, של השגות, והכל מכח הנגיעה הפשוטה במעיינות החיים הנובעים בפנים - לא מחיים המתקיימים על החוץ.
- -
ואכן - דוקא במצב כזה, כאשר שאון ההמון נח מזעפו, ניתן לבחון את עצמנו, כמה האנשים שסביבנו נגעו בנו, והכו שורש בלבנו.
כשמתנתקים מהשגרה, ומתנהלים בינינו לבין עצמנו, זה הזמן לבדוק כמה האנשים שסביבנו מעניינים אותנו, כמה אולמות הם ממלאים בלבנו, והעם כולו מה הוא בשבילנו. גם ובדוקא בשעה זו, שאין העסק בהם העיקר, אלא המחשבה והרהור הלב, כאשר יונקים אנו את חיינו מבפנים.
נמצא, שאין עיקר העבודה בשעת מגפה - לחפש חסדים בחוץ, אלא לחפש את מקור החיים הנובעים בבית פנימה, שם בנקודה הפנימית ביותר – למצוא את אשר כל ישראל אחים הם, ושורש נשמתם אחד - 'צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם'.
- -
ובבית פנימה – הלא אין נביעת קדושת החיים בישראל חלה אלא משפחות משפחות, ומה לנו זמן גדול מזה - להשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
נסיט את שאון החיים הצידה, ונזכה בהארת הפנים בתוך משכן אוהל מועד, קדושת החיים, איש אשה, בן ובת – יחד סביב למשכן אוהל מועד יחנו, איש על דגלו באותות לבית אבותם.
ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו.
- -
מכל עניני העבודה, יש ל'תורה' מקום מיוחד בתוך חדרי הלב - 'אין לך תלמיד חכם שאין לו חדרי חדרים בתורתו'.
תלמיד חכם אמיתי, יש לו את היכולת לפגוש את דברי תורתו בצורה בלתי אמצעית, ללא תיווך ה'נוסחאות' והשו"ט החיצוני שבסוגיא - גם אם כולם קודש. כי הלב בתורה - קודש קודשים.
בכל דבר מדברי התורה יש פנימיות, סוד פנימי שנמצא בלב הסוגיא או הענין התורני, שם יש רק הבנת הלב, ללא מילים הגיגים ומחשבות, ואל הסוד הזה טרודים רעיוני לבו של החכם, למצוא אותו ולגלותו - 'טרודים לדעת סודה'.
אל החדרים הללו, צריכים אנו לשים מבטנו ומגמתנו בשעה זו, בברחנו מפני הרעה, לבדוק כמה דברי התורה נוגעים בנו באמת, בהבנת הלב בעמקי קפלי הנשמה - לא בשכל לבד.
ומסתבר, שמסגולת הזמן, למצוא כעת את שאהבה ליבנו, נאחז בו ולא נרפה, עד שנביאו אל בית אימנו ואל חדר הורתנו.
ולכשנמצא את שאהבה נפשנו, נדע באמת כי 'שלום לנו'.
אולם יחד עימנו, באותו שלום שנמצא לנפשנו – 'שלום עלי נפשי', נמצא יחד עימו את הכלל כולו.
- -
וכאשר נברח פנימה, החדרה, ונשיב את נשיבת רוח החיים הלזו בתוכנו, מי יתן וימצא הסדק, ותנשב הרוח חוצה, וישב אלוקים רוח על הארץ, וחמת המלך שככה – ותעצר המגיפה.
- -
עוד הארה אחת נוספת לעומק - בשולי הדברים.
מקור המגיפה, הוא באויר אותו אנו נושמים, כך גם מקום פגיעתה באדם - בדרכי הנשימה.
האויר הוא כוחה של הנשמה להחיות את הגוף, היא מתפשטת בכולו וממלאת אותו – 'כל אשר נשמת רוח חיים באפו' [אי אפשר לחתיכת בשר בלא מלח וכו'].
אולם נקודת התורפה שבאויר, הוא במה שלעולם הוא ממוזג מכל מרכיביו. אם באויר אחד ובחלל משותף יהיו גורם חום וגורם קור שולטים בו יחד, יהיה האויר ממוזג משניהם, כי לא ניתן ליצור אזור קר בתוך אזור חם ולהפך בתוך אותו החלל.
ובנמשל - כאשר הרע והטוב נוכחים יחד ברחובה של עיר, ברשות הרבים, האוירה היוצאת מבין שניהם היא אוירה אחת הכלולה משניהם, ומתמזגת מרעתו של זה וטובתו של זה – לאויר אחד.
זה הסיבה שכאשר גברה הרעה, וזוהם האויר עד כדי מות [מגפה], אין מקום לנסות להיאחז בצדקות הצדיק, ובשעה שניתנה הרשות - אינה מבחינה בין צדיקים לרשעים.
כי כאשר האויר מלא זוהמה, לא יועיל לצדיק צדקו שלא לסבול את זוהמת האויר, שהרי לא יתבצר לו מקום בחללו של עולם, ואין אפשרות ליצור אזור נקי ברשות הרבים, אי של טהרה בים של זוהמא, באשר האוירה שיש ברחוב היא אחת.
ועל כן, רק הקטורת בסגולתה המיוחדת, שהיא מטהרת את האויר כולו בריח הטוב והטהור - עוצרת מגיפה.
-
אולם למרות זה, מפלט יש לנו - בבית פנימה.
האויר והאוירה שם תלויים בנו, אנחנו יוצרים אותו, ומאיתנו הוא נובע.
וכפי שיעור קדושת החיים הנובעת מבפנים, כך יתמלא הבית כולו מענן הקטורת, יפזר את ריח המות, וימלא את חדרינו בדעת אלוקים – 'בדעת חדרים ימלאו'.
ובכן - יש בכוחנו להנשים את חדרינו באויר מסוג שונה, טהור, נוגע לעולם גבוה יותר, זך יותר, נקי יותר.
הבה נשמור עליו מכל משמר.
'לך עמי - בא בחדריך'.