הגדה של פסח - "היושבת בגנים" מאת הגאון ר' אברהם שפירא

[מבני ציון וירושלים]

רצ"ב הגדה עם חידושים וביאורים מהגאון הגדול ר' אברהם אלקנה כהנא שפירא ר"י מרכז הרב
בברכת חג שמח.

----------

קובץ מעודכן של ההגדה נמצא בהמשך השרשור

[מה שנכון נכון]

תודה רבה על ההעלאה.

[צולניק]

חלק ההלכות הוא גם מהרב שפירא?? [כי לא מופיע בהם שום ציון].

[מה שנכון נכון]

חלק ההלכות הוא גם מהרב שפירא?? [כי לא מופיע בהם שום ציון].

ראה עמוד י.

[איש_ספר]

בעמ' חידש, שאין שומע כעונה בבר"כ משום שנאמרת בלשה"ק, ולפי"ז אף מקרא ביכורים אין שומע כעונה, ויש ראיה לזה מראב"ן שכתב דמקרא בכורים אפשר בע"פ דאל"כ מה עשו מי שאינו יודע לקרוא, ואם היה אפשר בשומע כעונה, איו ראיה.

[מבני ציון וירושלים]

את הראיה מהראב"ן ניתן לדחות כי ודאי צריך שהמשמיע יהי' בר חיובא ולא תמיד יש שניים שהם מביאי ביכורים יחד

[סעדיה]

בעמ' חידש, שאין שומע כעונה בבר"כ משום שנאמרת בלשה"ק, ולפי"ז אף מקרא ביכורים אין שומע כעונה, ויש ראיה לזה מראב"ן שכתב דמקרא בכורים אפשר בע"פ דאל"כ מה עשו מי שאינו יודע לקרוא, ואם היה אפשר בשומע כעונה, איו ראיה.

אם כונתך לדבריו בסי' מ"ב - אני הבנתי שכונתו שכשהאינו יודע לקרות (גם לא מתוך הכתב) חוזר על מה שהקריאו לו הרי"ז בע"פ.
אמנם אפשר להביא ראיה מב"ב פ"ב ע"א למאי דנקטינן דבמקום ספק עושים תנאי בשומע כעונה, ודו"ק.

[רון]

בעמ' חידש, שאין שומע כעונה בבר"כ משום שנאמרת בלשה"ק, ולפי"ז אף מקרא ביכורים אין שומע כעונה, ויש ראיה לזה מראב"ן שכתב דמקרא בכורים אפשר בע"פ דאל"כ מה עשו מי שאינו יודע לקרוא, ואם היה אפשר בשומע כעונה, איו ראיה.

הרב אי"ס שליט"א כתב להוכיח אם מהני שומע כעונה בביכורים,

ולא הבנתי,
הלא היא משנה מפורשת בפשטות בביכורים פ"ג מ"ז דמי שאינו יודע לקרוא מקרין אותו והנצי"ב בהעמק שאלה פרשת יתרו נד' הוכיח דהוא ע"י שומע כעונה ומזה הק' על הבית הלוי דלא מהני שו"כ היכא דבעינן קו"ר דהא בביכורים בעינן קו"ר

ודרך אגב אשאל,
הלא מקור דין שו"כ הוא מההיא דשפן הסופר כמבואר בסוכה לח' והנה זה פשוט דדין שו"כ אינו שייך בדברי חולין, רק התחדש בדברים שאדם מחוייב לומר, ובזה הוא דחדית רחמנא דשו"כ, ואינו מובן איזה דין היה על המלך לקרא?

[אוצר החכמה]

לגבי בר"כ
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=11133
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=7185

[מילה בסלע]

שמעתי שהגר"א שפירא זצ"ל לאחר הסדר היה רוקד עם המסובין מסביב לשולחן הסדר בשירת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". האם ידוע המקור למנהג זה? והאם ידוע על עוד רבנים שנהגו כך?

[גלאגוזים]

"אחרי עריכת הסדר היה מרן הגרי"ז יוצא בריקוד עם בניו, שש ושמח על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
והיה זה הריקוד היחידי בשנה שמרן זיע"א השתתף בו."
[הגש"פ 'מבית לוי', עמ' רנ"ח]

[איש_ספר]

"אחרי עריכת הסדר היה מרן הגרי"ז יוצא בריקוד עם בניו, שש ושמח על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
והיה זה הריקוד היחידי בשנה שמרן זיע"א השתתף בו."
[הגש"פ 'מבית לוי', עמ' רנ"ח]

בספר דחזיתיה לר"מ, מביא מהגר"מ זצ"ל שמכחיש סיפור זה מכל וכל, ומתאר את הגרעין עליו צמחה אגדה זו...

[איש_ספר]

מהדורה חדשה

תשע"ט

היושבת בגנים תשע''ט.pdf

(1.29 MiB) הורד 420 פעמים

[איש_ספר]

האם הגרב"צ שליט"א מוציא לאור השנה מהדורה חדשה?

[שומע ומשמיע]

"אחרי עריכת הסדר היה מרן הגרי"ז יוצא בריקוד עם בניו, שש ושמח על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
והיה זה הריקוד היחידי בשנה שמרן זיע"א השתתף בו."
[הגש"פ 'מבית לוי', עמ' רנ"ח]

בספר דחזיתיה לר"מ, מביא מהגר"מ זצ"ל שמכחיש סיפור זה מכל וכל, ומתאר את הגרעין עליו צמחה אגדה זו...

אפשר לכתוב תמצית הדברים?
מאכזב, אני גדלתי על הסיפור הזה.

[מילה בסלע]

מנהג קומרנא כן הוא, לרקוד לפני אמירת הפיוטים שבסוף הסדר.

[שומע ומשמיע]

מנהג קומרנא כן הוא, לרקוד לפני אמירת הפיוטים שבסוף הסדר.

כוונתך לרקוד במילים 'לשנה הבאה' או סתם לרקוד?

[מילה בסלע]

שמעתי מבית קומרנא שהיו רוקדים ושרים את "חסל סידור פסח".

[כדכד]

ע' מנהגי קומרנא שמב-שמג. נהגו לרקוד אך רוב האדמו"רים לא נהגו לומר את הפיוטים

[איש_ספר]

הקפצה.
כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה.

[איש_ספר]

מכתב מו"מ בהגדה מאת בנו הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

תשובות להערות חכם אחד על הגדה של פסח "היושבת בגנים"
יצא לי לעבור בימים אלו על הגדה של פסח עם הפירוש הנפלא "היושבת בגנים", מכב' אביך ראש הישיבה זצ"ל, והוא מלא וגדוש, וא"צ לא לדידי ולא לדכוותי.
והואיל והיו לי אי אלו הארות והערות על דבריו הנפלאים כדרכה של תורה, אני שמח להעבירם אליך, ועי"ז ירווח שמעתתא.
א) עמ' רס"ז אות ב' כ' דיש נ"מ אי הי' הקטרה באימורי פסח מצרים, לחייב על הקטרת אימורי פסח על החמץ, כמו שאמרו שם בפסחים ס"ג ב'.
והנה אמרו שם אמר קרא לא תשחט וגו' ולא ילין כו', אמר רב פפא הלכך כהן המקטיר את החלב עובר בל"ת, הואיל וישנו בכלל הלנת אמורין. ופרש"י ואע"ג דלא כתיב אלא לא תשחט, וזריקה מתרביא במכילתא מדם, אתי נמי הקטרה מדסמכיה ללא ילין, כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה, ישנו נמי באזהרת חמץ, הלכך מקטיר נמי עובר, עי"ש.
ולכאורה צ"ב מה שכ' רבינו בביאור הנידון אי אימורי פסח מצרים הוקטרו, דגם אם הוקטרו – מ"מ בקרא נאמר לא תשחט על חמץ, והקטרת אימורים אינה בכלל, ומה יתן ומה יוסף דבפסח מצרים האימורים הוקטרו.
ואם סבר את הלימוד הנז' בגמ' ס"ג ב' לחייב המקטיר על החמץ, א"צ להא דפסח מצרים הי' הקטרת אימורים, דסוף סוף יש לימוד לחייב על הקטרת אימורים על החמץ, וגם אם לא הי' הקטרת אימורים בפסח מצרים, מ"מ יש ריבוי לחייב על הקטרת אימורים על החמץ, אף דהתורה כ' להדיא דהחיוב הוא על שחיטת פסח על החמץ.
ויש להוסיף דרש"י כ' בשם המכילתא דיש ריבוי על מתן דם דפסח על החמץ, הרי דהוצרך להאי ריבוי אף דבפסח מצרים ניתן הדם על המשקוף ושתי המזוזות, ובגמ' אמרו ע"ז שהיו להם במצרים ג' מזבחות. הרי אף במצרים מתן דם – הוצרכו ללימוד לחייב על מתן דם הפסח על החמץ, הואיל ובפסוק נאסר רק שחיטה, א"כ ה"ה אימורים אף שהוקטרו בפסח מצרים – אין זה מחייב שיהי' חיוב על המקטיר אימורים פסח על החמץ שיהי' חייב. ואם לא סבר להאי לימוד, מה לי שאימורי פסח מצרים הוקטרו, מ"מ התורה אסרה רק שחיטה על החמץ.
ודוחק לומר דכל הלימוד האמור בגמ' ס"ג ב' לחייב המקטיר, הוא על צד שהי' בפסח מצרים הקטרת אימורין, [וכן נראה ממה שכ' במוסגר ביחס לחייב על הזריקה דנלמד ממה שנאמר "בדם", וגם בפסח מצרים הי' זריקה]. דהלימוד הוא מהיקש, והוא לימוד בפ"ע, גם אם לא הי' הקטרת אימורין בפסח מצרים, דאל"כ למה נאמר ההיקש [א].
ובעיקר הדבר שכ' דתלוי אם הי' הקטרת אימורין בפסח מצרים, לכאורה שייך לומר כן לשי' הרמב"ם בריש הל' ק"פ דמצות פסח דורות, נאמרה בכלל ציווי פסח מצרים.
אבל לרש"י ריש כריתות והיראים שכ' דהציווי של פסח לדורות אינו ממה שנאמר הציווי בפסח מצרים אלא ממקו"א, ונמצא דלדורות הוא ציווי אחר, ואינו ענין למה שהי' בפסח מצרים [ב].
[א] אין כאן דוחק, כי מבואר בתוס' להלן דף סד ע"א שהיקש זה, שהוא שנוי במחלוקת תנאים, תלוי בסברת כל אחד מהם אם להקיש רק לענין בני חבורה או גם לענין המקטיר. א"כ שפיר י"ל שלר' זירא הדבר תלוי אם היתה הקטרה בפסח מצרים.
ועוד, שבירושלמי פירשו שהמחלוקת היא בסברא, אם רק בעבודה המכפרת יש לאו, א"כ שפיר י"ל שלר"ז הדבר תלוי בסברא אחרת כנ"ל.
[ב] את פרטי דיני פסח דורות ודאי ילפינן מפסח מצרים כמו"ש בפסחים צו.

ב) עמ' רע"ו בדין הזיה בפסח מצרים:
בבכורות (לט ע"ב): "והתניא שה תמים זכר בו שנה יהיה לכם (שמות יב, ה), שיהא תמים בן שנה בשעת שחיטה. ומנין בקבלה, הולכה והזיה, ת"ל יהיה וכו'". ובר"ג פירש דהזיה היינו דמשקוף ושתי המזוזות, והיינו דמיירי בפסח מצרים. ובגמ' שם פריך: "ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה ובשעת קבלה והולכה הוי בן שתי שנים".
ולכאורה צ"ב, הרי בפסח מצרים לא היה פסול בקבלה בלילה, דאפילו בבמה קטנה יש מחלוקת בזבחים קכ ע"א אם כשרה בלילה. ועי' ברש"י פסחים סה ע"ב ד"ה שחיטתו וזריקת דמו, אי אפשר אלא ביום כדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבניהם, ביום ולא בלילה. והרש"ש שם העיר שלכאורה הרי בפרשת פסח כתיב בין הערביים. ואולי משום דכתיב ביה נמי, שם תזבח בערב כבוא השמש. עכ"ד. וא"כ מכ"ש בפסח מצרים שלא נאמר עוד הדין דביום צוותו, ודאי י"ל שאין איסור לקבל להוליך ולהזות בלילה [ועי' מקדש דוד פ' טז אות ב. ועיין בהגדה של פסח "היושבת בגנים" עמ' רלח ד"ה במוסף]. וא"כ הרי אפשר דשחט ביום י"ד וזרק בליל ט"ו, וכפי שפירש רבינו גרשום להלן לדעת רבא דשעות פוסלות בקדשים, כלומר אם בשעת שחיטה היה בן שנה מעת לעת ובין שחיטתו לזריקתו שהה שעה או שתים בשנה האחרת הוי פסול, וכ"ה בר"מ הל' פסוה"מ פ"א הי"ג, והיינו שעיקר כוונת הברייתא שהזריקה תהיה ג"כ כשהוא בן שנה. וה"נ י"ל לגבי פסח מצרים, שעיקר כוונת הברייתא היא שהזריקה תהיה באותו יום שנשלמת שנתו ולא אח"כ בערב. ולכאורה י"ל דפשיטא לגמ' דכל הברייתא באה להשמיענו גם נפק"מ לזה"ז. ודוחק.
י"ל דהרגמ"ה לא סבר כרש"י והרש"ש, אלא דא"א לעשות את עבודת הדם בלילה, גם בלי הלימוד שנאמר ביום צוותו, ואף למ"ד דעבודת דם כשרה בבמה, הואיל ונאמר בפסח "בין הערבים" לפי' אין זמנו בלילה, וביותר דהציווי של הפסח נאמר ביום י"ד ניסן, ובלילה הוא ט"ו בניסן.
ויש להוסיף דבקרבנות המילואים נאמר בפ' תצוה (כט, לד) ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל וגו'. וכ' במשך חכמה, לא הזכיר שלא יותירו כמו שצוה בכל הקרבנות כו'. [וכן העיר באמבוהא דספרי פ' נשא עמ' 201]. דבבמה אין איסור להותיר. והא ששנינו בסוף זבחים (קיג, א) הזמן שוה בבמה, היינו שאם נותר אסור לאכלו, ותוס' כ' בע"ז (לד , א ד"ה במה) דכיון שלא היו המחיצות קבועות דין במה הי' להם, ולכן לא הי' אסור להותיר. ובפסח (שנאמר שמות יב, י ולא תותירו ממנו עד בקר) שאני, שבארתי במקו"א דדין קדשי מקדש הי' במצרים שנתגלה שכינה, והוי א"ש.
[וכוונתו הי' גילוי שכינה, כמו שאומרים בהגדה של פסח: במורא גדול זו גילוי שכינה, וכן אומרים שם: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה להם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. ובשמות (יב, יב) ועברתי בארץ מצרים, ובתרגום ועברתי מתרגם ואתגליתי. ובמכילתא פ' בא וראיתי את הדם (שם פס' יג) בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם. ובשמו"ר (יט, ז) כך ישראל נגלה הקב"ה לגאלם. ועי' משנת חיים שמות סי' כג. וביוב"ע שמות (יט, ד) כ' דפסח מצרים הוקרב במקום המקדש, ועי' בהיושבת בגנים לעיל עמ' קל"ט בשם המשך חכמה].
ולפ"ז י"ל דגם למ"ד דעבודת הדם בבמה כשרה בלילה, מ"מ בפסח מצרים שהי' לו גדר קדשי מקדש, לא קרב בלילה. וזו היא כוונת הרגמ"ה בבי' קו' הגמ' הנז' [ג].
[ג] בגיליון מס' מגילה הקשה אאמו"ר זצ"ל על מש"ש שעגלה ערופה ביום, מ"ט כפרה כתיב בה כקדשים, הרי על במה קטנה אמרו שנוהגת גם בלילה משום שאי"ז לפני ד', א"כ מאי שנא עגלה ערופה בנחל, אם לא שגזה"כ שע"ע היא כקרבן חטאת הקריבה בבמ"ג.

ג) עמ' רפ"ב בענין שה ולא הבכור:
"שה ולא הבכור" (פסחים מז ע"ב), ובתוס' ד"ה שה הקשו מהגמ' בחגיגה (ח ע"א) דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ויתכן לבאר לפי"ד התוס' שם לעיל דהמיעוט כאן שה ולא הבכור מיירי בשה דפסח. וא"כ יש לפרש דלמ"ד אשה בפסח ראשון רשות (פסחים צא ע"ב) הו"א שתוכל להביא הפסח משה שהוא בכור. וע"ז איצטריך למעט מהכתוב. ולפי"ז יש לבאר את הטעם שהר"מ לא כתב דין זה, דהרי הר"מ פסק דאשה בראשון חובה, ואין צורך למעט.
ר"ל דקרא שה ולא הבכור, הוא למ"ד דנשים בראשון רשות, דאינו דבר שבחובה, ונתמעט מלהביא שה בכור לפסח, וניחא שהרמב"ם לא הזכירו, הואיל ופסק נשים בראשון חובה.
ויש להעיר על דבריו, דאמנם הרמב"ם פסק נשים בראשון חובה, מ"מ הא פסק בהל' ק"פ פ"ה ה"ח דנשים בפסח שני – רשות. ועדיין איצטריך האי קרא שה ולא הבכור, למעט דאשה לא תביא בכור לפסח שני, ולמה לא כ' הרמב"ם [ד].
[ד] בפשטות, הר"מ לא מביא הלכה שאינה מפורשת במקומה, וכיון שהדרשה למעט בכור מוסבת על פסח ראשון, לא הביאה הר"מ בפסח שני.
וגם י"ל שלאחר שהאשה מקדישה לפסח הוי עליה חובה. (עיין באו"ש לעיל פ"ב ה"ד שמשווה רשות לנשים בק"פ לשאר מצוות שהז"ג שלר' יוסי נשים סומכות רשות וכתב שהו"ה לעולת ראיה, וכך נקט ר"ת בתשובות ספר הישר סי' סד – וא"כ לדעת המג"א סי' תפט ס"ק א' שבמצוה שנהגו שווינהו עלייהו חובה וכ"כ במקור חיים לחוות יאיר סי' ח', הוא הדין כאן. וכאן עדיף כי התורה ריבתה בפירוש בפסח, רשות לאשה.) ואם נניח שנעשה עליה חובה עתה, חוזר הדין של דבר שבחובה אינו בא מן החולין. ויל"פ לפי"ז שיטת הר"מ בפ"ב ה"ד ופ"ה ה"ח לגבי חבורה של נשים, שבימות החול עושות חבורה, כי דינן כעין פסח חובה.

ד) עמ' רפ"ד בענין שה בן שנה:
זבחים כה: "שה תמים זכר בן שנה, שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה. בקבלה בהולכה בזריקה מנין? ת"ל 'יהיה', כל הוויותיה לא יהיו אלא תם ובן שנה". עיי"ש היטב.
וק"ל דלקמן (נט ע"א) אמרינן דאם נפגם המזבח לאחר זריקה נפסל הבשר, משום דאיתקש בשרו לדמו, מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ופירש"י בשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל את הבשר, ולא בשעה שנהרס המזבח, וא"כ ה"נ הכא נימא, כיון דעכשיו אילו היה זורק את הדם הקרבן היה פסול, דכבר עברה עליו שנה, יפסל עכשיו הבשר. (והנה כאן אמרינן דזריקה מתרבית מדכתיב "יהיה", אבל במכילתא דרשב"י הלשון הוא: "יהיה לכם", כ"ז שהוא לכם יהיה בן שנה. ולכאורה לשיטת המכילתא דרשב"י גם מהכתוב "יהיה לכם" ראוי למעט אם בליל ט"ו עברה שנתו.)
ונראה פשוט, דזה שייך בפסולין סתם, אבל הכא העכוב משום שעברה שנתו שקצבה תורה, וע"כ י"ל דקציבת הזמן ניתנה רק בעבודות ולא באכילה ולא עבר הזמן כלל.


לכאורה הק' לא מובנת, דלא ילפינן דבכל מצב אם אינו ראוי לתת את דמו – אינו נאכל, אלא הוא דין מסוים במזבח, דילפינן דכמו שצריך מזבח בנוי למתן דמים, כן לאכילת הזבח בעינן מזבח בנוי, ולכן אם נפגם המזבח – הואיל ואינו ראוי למתן דמו, אינו נאכל. אבל לא איירי בכל דבר דאילו לא היה ראוי למתן דם – אינו נאכל [ה].
[ה] בדרשא זו אין הכרח שרק פגימת מזבח מעכבת, אלא בפשטות כל פסול שיכול להיות בזריקה מעכב. רש"י נקט: "נהרס המזבח" משום שבכך מיירי הסוגיא.

ה) עמ' רצ"ט גוי שהפריש ק"פ.
באות א' הביא רבינו את קו' האחרונים על הרמב"ם איך יכול הגוי להקדיש ק"פ, הרי הגוי מקריב רק עולות.
[ויש להוסיף דהרמב"ם בהל' מעה"ק פ"ג ה"ב כ' דהגוי מביא רק עולות הבאות בנדבה ולא עולות חובה. ולכן הי' הדין נותן דגם למ"ד שהגוים מביאין שלמים יביאו רק שלמי נדבה, ולא פסח שהוא קרבן חובה] [ו].
וציפתי לראות בד' רבינו תי' על הקו' הנ', ובהמשך דן רבינו בנושאים אחרים, ולא ראיתי בדבריו ישוב על ד' הרמב"ם הנז' [ז].
[ו] מובא שם בעמ' ש' מהקרבן העדה ליבמות פי"ג ה"א שהסתפקו בירושלמי אם נכרי מקדיש ק"פ או חגיגה כשאר שלמים.
[ז] התירוץ נמצא בעמ' ש"ה, שכיון שיכול להקדיש שלמים עבור ישראל א"כ אם הקדיש פסח והתגייר, הוא עצמו מקריבו.
ובמנחת אברהם ח"ד עמ' קצ"ג כתב אאמו"ר: ובעיקר הדין דאין מקבלין מהגויים אלא עולות בלבד, יל"ע ממש"כ הר"מ בהל' מלכים פ"י ה"י: בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה מקבלין ממנו. נתן צדקה מקבלין ממנו. ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל הגוי שנתן צדקה וכו', משמע לכאורה שרק מי שיצא מכלל שם סתם גוי לכלל שם ב"נ, והיינו מי שאינו עובד ע"ז, או מי שמקיים ז' מצוות ב"נ, או דוקא ג"ת שמצוה להחיותו, רק ממנו מקבלין עולות, וצ"ב שהרי מבואר בחולין יג ע"ב דמקבלין קרבן מגוי מומר, וכ"ה בר"מ הל' מעה"ק פ"ג ה"ב דמקבלין עולות מגוי עובד ע"ז. ולכאורה יל"פ דמבן נח מקבלין גם עולות חובה כעולת ראיה, ואולי גם בשותפות עם ישראל (עי' תוספתא חגיגה פ"א ה"ו דעולת ראיה באה בשותפות). אמנם לגבי שלמים לא שמענו מכאן, עכ"ד.
יש לבאר הדברים, שב"נ רשאי להביא עולת ראיה, שהוא מכלל מש"כ הר"מ בתחילת הלכה זו שב"נ שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כו' אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה, ולכן יכול לקיים גם מצות הקרבת עו"ר. ומה שפירט הר"מ מצוה זו דהקרבת עולה בפני עצמה, הוא משום שמצוה זו הרי מתקיימת גם על ידי הכהנים המקריבים, וזה דין יותר מחודש משאר מצוות. (ועי' ברדב"ז שכתב: שמצוות שצריכות קדושה וטהרה כגון תפילין וס"ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן.) אמנם שלמים לא נזכרו בר"מ כאן. ויש לבאר שיש הבדל ביניהם, שבעולת נכרי ילפינן מהכתוב "איש איש וגו' לכל נדריהם וגו'" שרשאים הגויים לחייב עצמם בעולה, אלא שלא נכלל בזה אלא עולת נדבה דווקא, ולא מה שתלוי בחיוב התורה כעולת ראיה, שהיא נעשית עו"ר משום שהוקדשה ע"י המחוייב בכך, והיא תלויה בקיום מצות ראיה, לעולה זו לא התרבו גויים ואין מקבלים מהם, אבל אין מיעוט בכתוב שמפקיע גויים מדין עו"ר, אלא שאינו יכול להקריב עולה שאינו שייך בחיובה, ולכן בן נח שיצא מכלל סתם גויים והוא רשאי לקיים שאר מצוות התורה, הריהו רשאי גם לקיים מצוות הקרבת עו"ר. ואולי רק כשמקיים מצות ראיה. וכל זה בעולת חובה, אבל לגבי שלמים שיש מיעוט בכתוב לשלמי נדבה, י"ל שאין להבדיל בין גוי לב"נ. ועיין בשאלת הכהנים תורה למנחות עג, ועיין במנחת אברהם ח"א עמ' ע שגם בזמן שאין מקבלין גר תושב מ"מ אם מקבל על עצמו כל המצוות כולן רשאי לדור בין ישראל כג"ת.

ו) עמ' שכ"ג
רבינו חידש חידוש נועז, דעד מתן תורה או יצי"מ – מומר נפקע מחיוב המצוות. ולכן האיסור לבן נכר לאכול מפסח, לא הי' שייך על המומר עצמו – הואיל והוא אינו מצווה במצוות, והאיסור קאי רק על המאכיל את המומר.
וצ"ב במה יפקע מחיובו ע"י שנעשה מומר [ח].
[ח] בב"ר סו"פ תולדות: וירא עשיו וגו' נתן דעתו להתגייר. ובחדושי הרד"ל שם כתב: צ"ע דתחילה נמי חוטא הוא כמו"ש בקידושין יח ע"א דעשיו הוי ישראל מומר, והו"ל: נתן דעתו לשוב בתשובה. עכ"ל. ויש מכאן סמך לדברי מרן אאמו"ר זצ"ל דקודם מ"ת דין המומר כדין הגוי.
ויש הסוברים שגם מומר שבזה"ז, דינו מה"ת כגוי לגיטין וקידושין. ויל"ע בלשון תוס' מהר"מ ביבמות ע"א ד"ה ה"ג כל כו'. ועי' מאירי סופ"ק דיבמות ובקרן אורה שם. ועי' בשו"ת מהרש"ם ח"ב עמ' 90. ועי' בב"ח יו"ד סי' רס"ז בסוד"ה כתב רב יהודאי כו'. ועי' בספר תשובות רב נטרונאי גאון ח"ב עמ' 396. ועיין בר"ש לתו"כ פרשתא י"ד ה"א: ויצא בן אשה ישראלית וגו' בתוך בני ישראל וגו', מלמד שנתגייר. וכתב הר"ש: י"ל שנשתמד במצרים כשידע שאינו בן ישראל ושוב חזר בתשובה, ושפיר קרי ליה גר. וכן מנהג לגלח שערו וצפרניו לבעל תשובה ולטבלו. עכ"ל. משמע שלפחות במצרים, המומר שחזר בתשובה נקרא גר, ולכן דרשינן מהכתוב "בתוך בנ"י" "מלמד שנתגייר". ועיין בהגהות החת"ס לאו"ח סי' לט אות ד.
ז) וביותר חידש רבינו דלכן גם לדורות החיוב רק על המאכיל בן נכר מפסח ולא על האוכל עצמו.
וצ"ב הרי אחר מתן תורה המומר עצמו חייב במצוות, ואמנם כאשר נאמר ציווי זה – הי' הציווי רק על המאכיל שהוא חייב ולא האוכל, אבל אחר מתן תורה – יהי' החיוב גם על האוכל עצמו, שהוא לא גרע מהמאכיל, שהרי הוא מאכיל את עצמו, והוא בר חיובא, ומ"ש אם אחר מאכילו או שהוא מאכיל את עצמו [ט].
[ט] אם המומר לא התחייב אז במצוות א"כ גם החיוב שלא להאכיל לא נאמר עליו. ואם חיובי פסח דורות הם כחיובם בפסח מצרים, א"כ גם לדורות לא נאמרה חובה למומר.
ובעיקר הדבר כבר כתב מרן אאמו"ר זצ"ל במק"א כיו"ב גם לגבי חיוב נשים במצוות שקודם מ"ת לא היה הכלל של פטורין ממ"ע שהז"ג, לכן נשארו חיובים אלו גם לדורות. ועי' בשו"ת בנין ציון סי' צ"א.

*