איש_ספר כתב:...האם מיחם שבמקרה 1 אינו חשוב בידים?
יעקובי כתב:וככל הנראה גם ביאור הגר"א סי' שיד סוף אות יא.
איש_ספר כתב:אתה מתכוון למש"כ שם בבאוה"ג לבאר בזה היתר של שליפת סכין? ומזה אתה למד שהוא הבין ד' המג"א כפשוטן דקאי גם בכלי...?
ואמנם צריך טעם למה מותר בלא שלפה מע"ש, כיון דהוי פסי"ר דניחא ליה, ואפילו אי לא איכפת ליה הרי דעת תוס' וש"פ דלא כהערוך, ופסי"ר דלא ניחא ליה אסור. ומדברי הגר"א סי' שיד למדנו דתיקון מנא דבני אדם מזלזלין בו ואין דעתם על תיקון זה ליכא עליה שם מלאכה כלל בלא ניחא ליה, וכמש"כ המג"א סי' שיח ס"ק לו בשם המ"מ במצרף דאי לא מכוין לצרף ליכא עליה שם מלאכה כלל.
איש_ספר כתב:לגבי עיקר דבריך יש לי להעיר: לד' הלח"מ והרבה אחרונים (וכן מג"א לד' מחצה"ש ודגו"מ ולבו"ש), שהמ"מ לא דיבר על מיחם אלא על גחלת, הרי שבמיחם באופן שהוא פס"ר, חייב (לסוברים שצירוף דאורייתא).
ואילו לפי החשבון המדובר, הרי שלד' מג"א פס"ר במיחם אסור, (וכן שבירת חרס בידים באופן של פס"ר, וכמש"כ מחצה"ש בסו"ד). ואין ראיה מהחשבון שמג"א סובר - כמו שהעמיס מחצה"ש בדעתו - שמיחם חייב !
והסברה עמוקה, דכל דבאמת אין זה כלי, אלא שאם מתכוין בו הוא עושה בו מעשה כלי, אבל אם אין מתכוין אינו נחשב לכלי, ותקונו הבא שלא בכוונה אינו מלאכה כלל, ולכן פטור, ולא שייך בזה פסיק רישא.
וכמה טבא הדא מרגניתא, דבזה יתפרש לן מה דאמר בפ"ק דכתובות (ה, ב) גבי בעיא דלבעול בתולה בשבת, דבעי את"ל דם מיפקד פקיד כו', ואת"ל לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי, הלכה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כו', והוא תמוה, דהא הוי פסיק רישא, דפתח ממילא מתעביד, וכתבו בתוספות (שם ד"ה לדם) דיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח, ומלבד דזה לא נזכר בשום מקום שיהיה יכול להוציא דם והפתח יהא סתום, עוד אינו מובן, וכו' ..... אבל לשיטת רבינו א"ש, דהחיוב משום פתח הוא משום מכה בפטיש, וכמו שפירש על הך דמפיס מורסא לעשות לה פה לעיל פרק י'... וא"כ הכא שבעצם אינה כלי, אלא שאם מתכוין הוא עושה מלאכת האומנים בכלי כן עושה לה, להכי אם אינו מתכוין אינה מלאכה כלל, ול"ש לומר דהוי פסיק רישא ולא ימות, אלא ללישנא דדם חבורי מיחבר, רק להנאת עצמו דקא צריך, ע"ז יתכן לומר פסיק רישא..., ודו"ק בזה.
צע"ג ! והלואי שהיינו יכולים לחלק כמו שחילקת בסוף, אבל האמת הוא ממש להיפך, דבפס"ר יש צד לפרש דהוי כמתכוין (דלא כמגיד משנה, וע' בזה בספרנו מא: מילואים 60) ואילו דשא"מ לר"י פשוט שאינו כן, (אלא אדרבה, סברת ר"י הוא דלא אזלינן בתר כוונה כמבואר בפסחים כ"ה ע' בדברינו דף קי"א הערה קיט)
איש_ספר כתב:
כתב לי חכ"א, בקי גדול ומעיין נמרץ במסכת שבתצע"ג ! והלואי שהיינו יכולים לחלק כמו שחילקת בסוף, אבל האמת הוא ממש להיפך, דבפס"ר יש צד לפרש דהוי כמתכוין (דלא כמגיד משנה, וע' בזה בספרנו מא: מילואים 60) ואילו דשא"מ לר"י פשוט שאינו כן, (אלא אדרבה, סברת ר"י הוא דלא אזלינן בתר כוונה כמבואר בפסחים כ"ה ע' בדברינו דף קי"א הערה קיט)
דעת ותבונה כתב:איש_ספר כתב:
כתב לי חכ"א, בקי גדול ומעיין נמרץ במסכת שבתצע"ג ! והלואי שהיינו יכולים לחלק כמו שחילקת בסוף, אבל האמת הוא ממש להיפך, דבפס"ר יש צד לפרש דהוי כמתכוין (דלא כמגיד משנה, וע' בזה בספרנו מא: מילואים 60) ואילו דשא"מ לר"י פשוט שאינו כן, (אלא אדרבה, סברת ר"י הוא דלא אזלינן בתר כוונה כמבואר בפסחים כ"ה ע' בדברינו דף קי"א הערה קיט)
מה שמציע בעל הרשימות שיעורים שם ליישב היא הצעה אפשרית?
מעניין. צריך להתיישב בדבר.מקדש מלך כתב:אולי ניתן לומר שכאן שונה מקוטם קיסם, כיון שעל כרחו הוא צריך את הפתח בשביל להוציא דרכו את הדם, ואם כן בעצם יש כאן כוונה לעשות פתח.
אלא שעיקר כוונתו להוצאת הדם ופיתחא ממילא קאתי.
אבל זה ניחא רק למאן דאמר דבר שאין מתכוון מותר, אבל למאן דאוסר, הרי על כרחך לא איכפת לן כלל מעיקר כוונתו, ודיינו במעט כוונה המעורבת כדי להחשיבו כמכוון לפתח להדיא (אם נאמר דגם רבי יהודה מודה דבעצם צריך כוונה מדין מלאכת מחשבת).
איש_ספר כתב:אמנם האו"ש אומר את דבריו בד' המ"מ שהוא להדיא כותב שדבריו נכונים אף לר"י המחייב בדשא"מ.
עושה חדשות כתב:איש_ספר כתב:אמנם האו"ש אומר את דבריו בד' המ"מ שהוא להדיא כותב שדבריו נכונים אף לר"י המחייב בדשא"מ.
במ"מ עצמו לכאו' מבו' שיש בזה דרגות, דלגבי קטימת קיסם נכונים הדברים אף בשיטת ר"י, ואילו לגבי כיבוי גחלת הרי הביא שם דמפו' בגמ' דתליא בפלוג' ר"י ור"ש.
איש_ספר כתב:דעת ותבונה כתב:איש_ספר כתב:
כתב לי חכ"א, בקי גדול ומעיין נמרץ במסכת שבתצע"ג ! והלואי שהיינו יכולים לחלק כמו שחילקת בסוף, אבל האמת הוא ממש להיפך, דבפס"ר יש צד לפרש דהוי כמתכוין (דלא כמגיד משנה, וע' בזה בספרנו מא: מילואים 60) ואילו דשא"מ לר"י פשוט שאינו כן, (אלא אדרבה, סברת ר"י הוא דלא אזלינן בתר כוונה כמבואר בפסחים כ"ה ע' בדברינו דף קי"א הערה קיט)
מה שמציע בעל הרשימות שיעורים שם ליישב היא הצעה אפשרית?
הוא לא מציע כלום. הוא בעצם מחלק בין הגר"ז שלא אמר את דבריו כפשט בסוגיא, ולכן ניתן לפתור את הענין שהסוגיא היא אליבא דחד והוא אמר את דבריו אליבא דאחר (רחוק מאד) ואילו לגבי האו"ש הוא נשאר בצע"ג, אבל הוא מראה מאירי, שממנו יוצא שלר"י דשא"מ חמור מפס"ר. וזו מציאה גדולה (וראיתי באוצר שכבר הרגישו בה הגרש"ר והקה"י). אמנם האו"ש אומר את דבריו בד' המ"מ שהוא להדיא כותב שדבריו נכונים אף לר"י המחייב בדשא"מ.
אבל לרבנן מתוקמא שפיר אפי' בחבית שלימה שאם כך כמו שפירשו בתוספו' צרפתי' דגם אליבא דרבנן בעי' להעמיד במוסתקי דמשמע דאי הוו רבנן מחייבי חטאת בקיסם הוו גזרו בחרם אטו קיסם ואז הוו צריכי להעמיד מתני' דשובר אדם את החבית במוסתקי כדמוקמי' לה אליבא דר"א א"כ השתא נמי בעינן להעמיד במוסתקי דאי כשאינה רעועה הא איכא למיגזר אטו שמא יתכוין לעשות כלי. הא לא נהיר' דא"כ כל דבר שאין מתכוין יהא אסור אטו שמא יתכוין ודר"א גופיה דמוקמי ניהליה במוסתקי פי' בתוס' ריב"א דר"א כר' יהודה סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך אסר בשאר כלים.
איש_ספר כתב:באו"ז הל' שבת סי' עח יש קטע פלאי בשם ריב"א בתוספותיו. אין לי כח להאריך ואני מעתיקו. עיקרו לומר שלרבנן א"צ להעמיד את משנת שובר אדם את החבית (שבת קמו א) במוסתקי וז"לאבל לרבנן מתוקמא שפיר אפי' בחבית שלימה שאם כך כמו שפירשו בתוספו' צרפתי' דגם אליבא דרבנן בעי' להעמיד במוסתקי דמשמע דאי הוו רבנן מחייבי חטאת בקיסם הוו גזרו בחרם אטו קיסם ואז הוו צריכי להעמיד מתני' דשובר אדם את החבית במוסתקי כדמוקמי' לה אליבא דר"א א"כ השתא נמי בעינן להעמיד במוסתקי דאי כשאינה רעועה הא איכא למיגזר אטו שמא יתכוין לעשות כלי. הא לא נהיר' דא"כ כל דבר שאין מתכוין יהא אסור אטו שמא יתכוין ודר"א גופיה דמוקמי ניהליה במוסתקי פי' בתוס' ריב"א דר"א כר' יהודה סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך אסר בשאר כלים.
לפי האמור כאן, טעמיה דר' אליעזר האוסר לקטום קיסם להריח הרי זה משום דשא"מ (ומן הסתם ס"ל לאו"ז כמו שאר האשכנזים הסוברים שלר' יהודה דשא"מ בשבת אסור ולא חייב, שהרי בגמ' אמרו שקטימת קיסם להריח הוא שבות).
ואם קריאתנו את דבריו נכונה הרי לנו שהוא אינו מקבל את סברתו של הה"מ, ולכל הפחות לענין דבר שאינו מתכון לר' יהודה!
(הכל בהנחה שהה"מ מתכוון שכל שאינו מתכוון פטור לגמרי).
אבל לרבנן מתוקמא שפיר אפי' בחבית שלימה שאם כך כמו שפירשו בתוספו' צרפתי' דגם אליבא דרבנן בעי' להעמיד במוסתקי דמשמע דאי הוו רבנן מחייבי חטאת בקיסם הוו גזרו בחרם אטו קיסם ואז הוו צריכי להעמיד מתני' דשובר אדם את החבית במוסתקי כדמוקמי' לה אליבא דר"א א"כ השתא נמי בעינן להעמיד במוסתקי דאי כשאינה רעועה הא איכא למיגזר אטו שמא יתכוין לעשות כלי. הא לא נהיר' דא"כ כל דבר שאין מתכוין יהא אסור אטו שמא יתכוין ו[b]דר"א גופיה דמוקמי ניהליה במוסתקי פי' בתוס' ריב"א דר"א כר' יהודה סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך אסר בשאר כלים.
עין רואה שהמשפט המודגש אינו מדבר על היתר של הערמה! אלא כתוב כאן שכל שמכוון להצניע אע"פ שממילא החבית נסתמת בכך הרי זה מותר !כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב, לפיכך אסור לסתום נקב החבית ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן, אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר, ומותר * להערים בדבר זה.
מתוך הערך (שישאר בכתובים...) מכ"בעושה חדשות כתב:ליתן טעם למה אליבא דר"י ל"ש סברת ההיתר של המ"מ, י"ל לפ"מ שיסדו האחרו' בכמה ראיות, דלר"י "אינו מתכוין כמתכוין", ולהוסיף עוד דפסיק רישא אינו כמתכוין.
איש_ספר כתב:התעוררתי ללשון הרמב"ם שבת פכ"ג ה"ג, שלכאורה כלל בדבריו את יסודו של המ"מ, אמנם באיסור דרבנן ולא מצאתי שעמדו בו, והדבר פלא.
בשבת קלט ב, אמרו על חד מרבנן שהיה עושה הערמות לכמה מאיסורי שבת ובכלל זה שהיה מניח ברא דתומא - שן של שום בנקב שבחבית כדי שלא יזוב היין ממנה, וכשבא הדבר לפני חכמים, אמרו הניחו לו, שמותר לצורבא מדרבנן להערים במידי דרבנן.
ומשמע בגמ' שבלא היתר של הערמה אסור לסתום, והיינו אפי' בהנחת דבר מה בנקב החבית (ולא רק בסתימה מעלייתא שפשוט שאסור).
ועתה שימו לב ללשון הרמב"ם:עין רואה שהמשפט המודגש אינו מדבר על היתר של הערמה! אלא כתוב כאן שכל שמכוון להצניע אע"פ שממילא החבית נסתמת בכך הרי זה מותר !כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב, לפיכך אסור לסתום נקב החבית ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן, אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר, ומותר * להערים בדבר זה.
(ולפי"ז, המשך דבריו, שמותר להערים, היינו שמותר להניח שם ע"מ לסתום כל שהרואים יסברו שכוונתו להצניע וכל כה"ג).
ואיך מותר? ולמה לא יהיה פס"ר? ולכאורה הרי"ז כמ"מ. (אכן המ"מ חידש כן לענין מלאכות דאורייתא ואילו כאן הוא לכל היותר מיחזי כמתקן).
לא מצאתי לשום מפרש שהוא שיעמוד בזה!
(כבר עמדו ראשונים שהרמב"ם השמיט את התנאי של צורבא מרבנן להיתר של הערמה, ובשעה"צ עמד שמשמע ברמב"ם שהיתר של הערמה הוא אפי' בכוונתו לסתום. אבל איש לא עמד שמשמע ברמב"ם שאין איסור כל שאין כוונתו לסתום, והדבר מותר אפי' בלא הערמה!)
איש_ספר כתב:למה הזכיר מתקן מנא ולא די לו באיסור נולד וכו'.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 236 אורחים