הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' מרץ 04, 2020 8:43 pm
יום השנה השני. נא ללמוד משניות לעילוי נשמתו של רבינו האהוב רבי שמואל בן רבינו שלמה זלמן זי"ע.
אצרף כאן מעט דברים שנאמרו בשבוע האחרון.
"אבי אבי" זה אביו ואמו
[א] כתיב במלכים (ב ב, יא-יב): וַיְהִ֗י הֵ֣מָּה הֹלְכִ֤ים הָלוֹךְ֙ וְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֤ה רֶֽכֶב־אֵשׁ֙ וְס֣וּסֵי אֵ֔שׁ וַיַּפְרִ֖דוּ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֑ם וַיַּ֙עַל֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְּעָרָ֖ה הַשָּׁמָֽיִם: וֶאֱלִישָׁ֣ע רֹאֶ֗ה וְה֤וּא מְצַעֵק֙ אָבִ֣י׀ אָבִ֗י רֶ֤כֶב יִשְׂרָאֵל֙ וּפָ֣רָשָׁ֔יו וְלֹ֥א רָאָ֖הוּ ע֑וֹד וַֽיַּחֲזֵק֙ בִּבְגָדָ֔יו וַיִּקְרָעֵ֖ם לִשְׁנַ֥יִם קְרָעִֽים.
ובמועד קטן (כו, א) איתא: ואלו קרעין שאין מתאחין הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה... אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן, דכתיב ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אבי אבי זה אביו ואמו, רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלימדו תורה.
הרי לנו שבכפילות התיבות 'אבי אבי' רמוז אבי ואמי, ויש להבין מה המשמעות שאלישע מתאונן ומבכה את אליהו הנביא שהיה לו גם בבחינת אב וגם בבחינת אם.
ובאמת מצינו כהאי לישנא ממש על אלישע עצמו במלכים (ב יג, יד): וֶֽאֱלִישָׁע֙ חָלָ֣ה אֶת־חָלְי֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָמ֖וּת בּ֑וֹ וַיֵּ֨רֶד אֵלָ֜יו יוֹאָ֣שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֵּ֤בְךְּ עַל־פָּנָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אָבִ֣י׀ אָבִ֔י רֶ֥כֶב יִשְׂרָאֵ֖ל וּפָרָשָֽׁיו.
"כאילו ילדו" בכפליים
[ב] ואולי יש לומר, דהנה איתא בסנהדרין (יט, א): ארשב"נ אר"י כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנא' ואלה תולדות אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן לומר לך אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.
ובסנהדרין (צט, ב): אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן, ופירש"י, דמתרגמינן דשעבידו לאורייתא בחרן וקרי להו עשיה.
והיינו בחינה של 'אב' שישנו ברבו שמלמדו תורה.
אולם עוד מצינו במגילה (יג, א): ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד... ילדה, והא רבויי רביתיה. לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה.
ובסנהדרין (יט, ב): כתיב ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את אדמני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל אשר ילדה לעדריאל המחלתי וגו'... אמר לך רבי יהושע וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה, מירב ילדה ומיכל גידלה, לפיכך נקראו על שמה. ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
הרי לנו שישנה בחינה נוספת של 'כאילו ילדו' במגדל יתום בתוך ביתו, ונראה שזו הבחינה של 'אם' האמורה כאן, שהרי באמת ילפינן דבר זה משני נשים צדקניות בתיה בת פרעה ומיכל אשת שאול, והיינו כי מלבד לימוד תורה שזה בבחינת 'מביאו לחיי העולם הבא' ישנה בחינה של 'גידול בתוך ביתו' בבחינת מביאו לחיי העולם הזה, לגדלו בכל מה שצריך לו ברוחניות ובגשמיות.
[ויעוי' בהגהות חכמת שלמה (אבן העזר סי' סא ס"ק ג) למאור הגולה הגאון רבי שלמה קלוגר שכתב לדון אם המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו קיים מצות פרו ורבו, וראה עוד בשו"ת הרמ"א (סי' קיח) לענין אמירת קדיש, ובשו"ת חת"ס ח"א או"ח סי' קסד ד"ה ובנידון, ובאה"ע ח"א סי' עו ד"ה הנה וד"ה איברא, ובשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קסה)].
'נוטל אדם את בנו' ו'אשה מדדה את בנה'
[ג] ומעתה נראה שזוהי הבחינה של אב ואם שמצינו באליהו הנביא ותלמידו אלישע הנביא, שהרי בשניהם מצינו שהיו כצינור להשפיע משמים רוב טובה וברכה לא רק ברוחניות ובלימוד תורה וגילוי דברי נבואה, אלא גם בגשמיות שהם עצרו את הרעב ועשו אותות ומופתים להחיות מתים ולפקוד עקרות וכל כיוצא בזה, וזוהי הבחינה הנוספת של אם הכתובה בהם.
והנה בשבת (קמא, ב) תנן: נוטל אדם את בנו וכו', ושם (קכח, ב) תנן: אשה מדדה את בנה. וכבר עמדו בזה על השינוי שכאן מיירי באב ולעיל מיירי באם. (ראה בפירוש שושנים לדוד על המשניות).
ונראה לומר בדרך דרוש, שאמנם תפקיד האב הוא ליטול את בנו, לרוממו ולהגביהו למעלה ראש, לנטוע בקרבו את השאיפה לגדלות ואת ההשגות העליונות, אולם לעומת זאת תפקיד האם הוא 'מדדה את בנה', להחזיק ביד הילד, לסעדו ולתומכו בצעדיו הראשונים, עדי יגדיל וילך בכוחות עצמו, יפרוש כנפיים ויגביה עוף.
חובק זרועות עולם
[ד] היה זה דבר מפליא מאוד, כמו בהרבה שטחים משטחי החיים, שאצל רבינו זצוק"ל ראינו הרמוניה מלאה, הרי התפקידים השונים של אבא ואמא כל כך שונים זה מזה, והלואי שנזכה לקיים אחד מהם בשלימות, ואצלו היה לאחדים, טוב אתה לישראל מאב ואם.
בכל הנהגותיו הוא חבק זרועות כל העולמות, מחד גיסא, 'כולם נסקרים בסקירה אחת', לראות את כל המרחב והצדדים שיש בכל דבר וענין, ומאידך, כבני מרון – כבני אמרנא, כל פרט ופרט עולם מלא ממש. למעלה מתפיסת בן אנוש.
בית המקדש - מציאות של חיבור למטה ולמעלה
[ה] ונראה להתעמק מעט ולאחוז בעקב.
בהספדו הנורא של רבינו זצוק"ל על מרן הגרי"ש זצוק"ל בתוך השבעה בקראוון אמר בתוך דבריו: רבינו הגר"א זצ"ל מבאר, כי בחסרון הבית, כשגלתה שכינה מישראל, יש חסרון בעמודי תורה שנתרופפו "אבדו שריה בגוים אין תורה" הבכי על החורבן הוא על גם על המיעוט בתורה, כי מציון תצא תורה וכשחסר ביהמ"ק חסר בתורה.
ורבינו הגר"א בשה"ש וכן באלשיך הקדוש בציווי התורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מבואר דעיקר התכלית היא שהקב"ה ישכון "בתוכם" בתוך ליבם של ישראל, בתוך כלל ישראל, זה התכלית.
איתא במדרש בראשית שלפני החטא, היה העולם מתוקן בשלימות, והיה רק אמת ושקר, אך לא היה מציאות של רע, ואם לא היה החטא, לא היה צריך מקום מיוחד לשכינה, מקום שמפסיק ומחבר בין שמים לארץ. רק אחרי שאתם עשיתם את הרע, אז צריך מציאות של משכן ומקדש. לחבר למעלה ולמטה.
וביעקב אבינו בחיר האבות, "תורה אחת כתיב ביה" הוא חיבר שמים וארץ, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, זו התכלית, לחבר עליונים ותחתונים. התורה היא למעלה למעלה, ומחברת את מה שנפרד.
לפני חתונתי שאלתי את רבינו זצוק"ל אודות הדרכה לחיים, ובין הדברים חזר ואמר, תמיד צריך לזכור להיות 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', כלומר, ה'ראשו' תמיד בשמים, הראש תפוס ברוממות ובגדלות, בעמקי סוגיות, בהשגות, בקירבת ד', המחשבות גבוהות, ועכ"ז טרודים תמיד שיהיה 'מוצב ארצה'.
ויש בזה שני חלקים, הא' שהכל יהיה מותאם ומשתלשל עד הלמעשה ממש, לא מחשבות ודיבורים בעלמא ולא למעשה.
וזה ראינו אצל רבינו זצוק"ל כשאמר שיחות בצורה שקשה להאמין, לא היה מסוגל לומר שיחה אם לא למד קצת מוסר לפני כן, ושמעתי שהתבטא שגם רבי דב יפה היה נוהג כך. ויתירה מזו, כמה פעמים כשביקשו שיגיד שיחה בישיבה אמר, לא למדתי היום, הייתי טרוד וכו', איני ראוי לומר מוסר וכו'.
והב' שיהיה מוצב ארצה, מבחינת כל מה שמתלווה, שלא יהיה על חשבון שום דבר, ושיעלה בקנה אחד עם הנהגת בין אדם לחבירו.
כפי שהיה רגיל תמיד על לשונו הענין של חיבור שמים וארץ, שזה נעשה ע"י בית המקדש, ומצאתי בזוהר חדש פר' ויצא: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' עולים ויורדים בו. רבי פתח בהאי קרא כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים. והיינו שבית המקדש נקרא צואר שהוא מקום החיבור בין שמים לארץ, כמו הצואר המחבר בין הראש לכל הגוף, וזה נרמז ב'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה' שהיה במקום המקדש.
אולם באמת יש בזה עומק גדול יותר, שעד כמה שאדם חי בקרבו את החיים האמיתיים כמציאות חיה וקיימת ממש, אזי אין ב' רשויות ח"ו, אלא הכל מציאות אחת, וממילא כל החיים מקבלים מימד אחר. אין חיי עולם הזה וחיים של רוחניות, אלא הכל זה מקשה אחת.
נשמה יתירה - רוחב לב
[ו] ידוע מה שמתקשים העולם בדברי רש"י בביצה (טז, א) בביאור הענין של 'נשמה יתירה', שביאר "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו", אטו זה הענין הנשגב של נשמה יתירה, זהו גוף יתר. מי שזכה לחסות בצילו של רבינו זצוק"ל מבין את הדבר הזה לאשורו. אכן אצל רבינו נראה ה'רוחב לב' האמיתי, לא היו אצלו סכסוכים ומריבות בין הגוף לנשמה, ששים יחד לעשות רצון קונם.
תמיד היה נראה לעין חיצונית כאילו רבינו יש לו נגיעה ושייכות להנאות עולם הזה, כאילו יש לו טעם במאכלים מסוימים, יש לו גישמאק בעוד דברים חוץ מתורה. הוא 'מבין' ביין ובהרינג ועוד, הוא לא נזיר ופרוש מתענוגות עולם הזה. אינני יודע איך להסביר כל הנהגה על מכונה. אחת היא לי, אצל רבינו היה רוחב לב, ת"ח בחינת שבת כל ימות השבוע, וזו היתה הבחינה, כולו קדושה, כולו רוממות, כולו דביקות בחיים האמיתיים, וזולת זה – רוחב לב, 'ואין נפשו קצה עליו'.
יש בזה הרבה להאריך, ונעתיק מעט ממה שכתבנו בספר בלבת אש תניינא, 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי', על דרך כבישת החומר ותשוקות הגוף אנו למדים בדברי הספדו המרטיטים של רבינו זצוק"ל על הבחור הקדוש אליעזר שלזינגר הי"ד (ספר הזכרון אש תמיד עמ' תש"ז).
"הרמח"ל מבאר כי תשוקת הלב היא הבונה את האדם ומעוררת בו את חשקת הגוף. וענינו כמו שמצינו בדוד המלך ע"ה שאמר "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (תהילים סח). כי הנפש הינה בטבעה צמאה לקנינים רוחניים אלא שחומר הגוף עומד ומעכב, הנפש רוצה בכה והבשר רוצה בכה. אולם האדם השלם מגיעה מעלתו עד כדי 'כמה לך בשרי', לא רק שישנם בו נקודות טהרה עמוקות המתנוצצים ובאים מפעם לפעם, אלא כל כולו במצב של השתוקקות וכמיהה. כבר אינו זקוק למלחמות עם הגוף השפל לפי שכבר נזדכך ובא לידי טיהור הבשר למעלות רוחניות.
ומהי הדרך להגיע לכלל 'כמה לך בשרי'? 'צמאה לך נפשי'. צמאון נפש האדם לרכוש עוד ועוד תורה מורה על היותו מחבב את התורה, ולמי שזו מידתו משפיע הקב"ה עליו שפע חכמה... וכיון שהקב"ה משפיע עליו בתמידות שפע חכמה ואמתחתו מתמלאת חכמת ד', אם כן בידו יותר ויותר כוחות אשר בעזרתם יכול הוא להעפיל ולהתעלות עוד ועוד מבלי להזדקק למלחמות עם יצרי גוף פעוטות".
וכך מובא ברשימות הגאון רבי אוריאל הלוי איזנטל שליט"א: "אמר בשם ר' גדליה אייזמן מדוע המים מטהרים משום שהם בוכים, ובכמה מקומות מוזכר שהמים בוכים.
והוסיף מו"ר הגר"ש דהמים הם תמיד סמל לתענוגים (מבואר בר"ח ויטאל ועוד), ובאמת המים תשוקתם האמיתית היא להיות לפני המלך, וכמבואר שבהפרדת המים התחתונים מהמים העליונים המים התחתונים בכו שרצונם להיות לפני המלך, והובטח להם ניסוך המים בחג וברית מלח בקרבנות, וכל כח התשוקה שיש באדם מקורו האמיתי בתשוקה לרוחניות אלא שכח זה עובר גלגולים ומתלבש בצורה של תשוקה לדברים חולפים ושפלים, וזה עיבור צורה של אותו כח".
כדרך הנשר אשר בשמים
[ז] 'ראשו מגיע השמימה', למעלה למעלה מהשגתנו הדלה, ועם זאת 'מוצב ארצה'. היה נכנס ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבעיות של אחרים, בנבכי הגשמיות והעפרוריות, אך תדיר היה נראה לנו כי היא לא דבקה בו. כאן היתה ההרגשה שהוא מעל. כמה שהיה חי עמנו בעולמנו הילדותי כבחורים צעירים, יורד אל רמתנו ואל שיחנו, כביכול, אך היה כ'נשר בין תרנגולים' כהגדרתו הנפלאה של ר' י. ב. פרידמן, ממש כך.
בכלל היה מרומם מכל אבק של עפר, נמיכות ושפלות. כמדומה שהמפתח לכך הוא לשונו הזהב של מהרח"ו ז"ל בספר שערי קדושה בביאור שרשי המידות וזל"ק "יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר".
ואמנם רבינו זצוק"ל שכל תהפוכות החיים וסערות גליהם לא יכלו לו, היה האדם השמח והמאושר עלי תבל, כנראה לעין כל.
ואוסיף עוד עובדה, רבינו השתתף פעם בחתונה של תלמיד (רבי מלאכי כי טוב) שהתקיימה כאן בבני ברק בערב שבת, וסעודת החתונה היתה סעודת ליל שבת, והיו מסובים כל המשפחה, משפחת גרינימן, והגישו שם מרק עם קנידלאך, ורבינו הביע התפעלות מן הקנידלאך וכו', והחתן חשב לעצמו מי יודע כמה זמן הוא לא אכל קנידלאך, אולי מהשרויה של פסח, ולבסוף הוא גילה שרבינו השאיר את זה בצלחת ולא אכל כלל.
[היה שם גם מופת, בסוף הגיעו שם להודיעו שלא יאכלו מהקנידלאך, זה לא היה לפי כל ההידורים של המשפחה שם].
וכך כסדר, ההנהגה היתה 'מוצב ארצה' לגמרי, אבל ה'ראשו השמימה' היה מבהיל.
רוחב לב להכיל את כל הבריות
ה'רוחב לב' הזה התבטא בעוד נקודה יסודית מאוד, ההליכה כנגד רוחו של כל אחד ואחד. כמדומה שלא נמצא כמוהו אדם שמצא שפה משותפת עם כל כך הרבה אנשים מסגנונות שונים, וזה התבטא מאוד כשהיה שוהה במקומות מגוונים מאוד בשמחות של תלמידים שהגיעו מכל מיני רקעים שונים, מצא בכל מקום מסילות ללב שומעם. זה לא היה רק פקחות יתירה וכשרון של הסתגלות וקליטה, אלא רוחב לב להכיל את כולם ואת צרכיהם. 'לבו לב כל ישראל'.
זכורני שפעם היו מסובים על שולחנו גדולי התלמידים בחול המועד סוכות, ולפתע הגיע איזה תלמיד שלמד בישיבה, וכבר כשהיה בישיבה היה 'בעל בית', התעסק בכל מיני ענינים וקבע עיתים לתורה. רבינו התבטא עליו שהוא מחזיק אותו בישיבה בשביל התפילות ומוסר, היה מגיע בקביעות ולומד מוסר בשפתיים דולקות. והנה הוא מגיע, רבינו עוזב את כולם, ומדבר עמו בשפתו, במה אתם עוסקים, והוא ענה שעוסק ביצור 'געפליטע פיש', ורבינו יורד עמו לפרטי פרטים של היצור ואיך שמכניסים את זה לקופסאות. כולם גיחכו שם ונהנו, אבל מי שהבין ידע שרבינו חשב אז על הנכדים שלו, 'בחבלי אהבה אמשכם'.
ה'רוחב לב' הזה הביאו לראות מעלות וסגולות בכל אדם, ולהתפעל בהתפעלות אמיתית מכל דבר שראה. הוא כסדר 'למד' את האנשים ובפרט את התלמידים. זכורני שפעם הגיע אלי, זה היה בשנת תשס"א, אבי שליט"א היה בתוך שנת האבל על סבי, הייתי בחור מאורס אז, הוא הגיע בהתפעלות גדולה, וסיפר שביקר ברמות ונכנס שם להתפלל מנחה ב'אוהל יוסף', ובדיוק אבי נגש מחמת ה'חיוב', ואמר ששמע את חזרת הש"ץ, וגילה מה שלא ידע מקודם לכן, שלאבי יש כח וטעם בתפילה.
וכך היו עוד מעשים לרוב. תמיד חיפש מעלות ויתרונות באנשים, וחיבב ואהב אותם בשל סגולותיהם המיוחדות, והיה מעלה על נס את המעלות בפניהם ובפני אחרים.
