יואל שילה כתב:לכאורה התקנות של זכר לחורבן מתבססות על שני פסוקים, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ועל אז ימלא שחוק פינו, ומהלשון ראש שמחתי וימלא שחוק משמע שהתקנות באו במקום של שיא השמחה, להוות תזכורת לחורבן או למעט במקצת משיא השמחה.
ולכן מובן מדוע תיקנו בעת חתונה אפר בראשי חתנים ושכלה לא תלבש את התכשיט המשובח ביותר, ובעת שממלא את כל השולחן - ישאיר מקום פנוי - שזה לא בעת אכילה נורמאלית אלא בסעודה מאד מיוחדת, ושאשה לא תלבש את כל תכשיטיה [שלענ"ד אין הכוונה שתשאיר כמה תכשיטים במגירה, אלא שתוותר על סוג מסויים של תכשיטים, כגון ללא טבעות או ללא צמידים] - והרי משתמשים ב'כל תכשיטיה' רק באירועים דרמטיים, וכן בבית חדש להשאיר פינה לא מטוייחת ולא להשתמש בסיד לבן לגמרי.
על כן חשבתי לדון שגם האיסור על כלי שיר הוא גזירה שיצטערו, אלא שבזמנם נגינה היתה משהו יקר ונדיר, וממילא רק מלכים יכלו להרשות לעצמם מנגן מדי לילה, וכן בחתונות השקיעו ממון רב במנגנים, ועל זה אמרו שבאירועים דרמטיים הראויים לנגינה - אל תנגן [ובזה לא גזרו על אירועי מצוה כחתונה], וממילא אצלנו שהניגון הוא לא ביטוי לשמחה דרמטית אלא רק לכך שרכשת נגן ועוד קובץ שמע [עדיין צריך את ההיתר הפורמאלי כנגד האיסור הפורמאלי, וממילא צ"ל שניגוני קבצים הם כזימרא דפומא שהוא קל יותר, אך לענ"ד העיקר שבכלל לא על זה גזרו].
דפח''ח.
ועוד, בשלמא מה שגזרו על קריעה כשרואה את מקום המקדש - הרי גם היום שועלים ושועלות הולכים בו, שהרי שם הקריעה היא לא על שבירת האבנים אלא על אבדן הרוחניות, אך ברואה ירושלים וערי יהודה - לכאורה פשוט ששם היא קריעה על הצער של ראיית מקום חרב, אך האידנא, שירושלים בנויה בכלל שכלול ואפילו גשר המיתרים ומנהרת הארזים, ויהודים גרים אפילו ברובע המוסלמי - חושבני שלא שייכת קריעה זו.
לכאו' לפי''ז, מי שקרע עם כניסתו לעיר העתיקה, יצטרך לקרוע שוב כשיגיע אל הכותל עצמו, שהרי הקריעה הראשונה לא היתה במקום שהוא בר חיוב קריעה.