קראה ע"פ לא יצא, אבל אם קרא רובה מתוך הכתב יצא.
ובזכרוני שדנו בזה, באופן ששמע מכמה שקראו את המגילה, וכל אחד מהקוראים קראה רובה מן הכתב ומיעוטה בעל-פה, אלא שהשומע הלז שמע מכל קורא רק את החלק שבעל-פה.
ובפשטות, ודאי השומע לא יצא יד"ח.
רק אולי יש מקום לחדש שמכח רובו ככולו חשיב ה"בעל-פה" דידהו כמי שנקרא מתוך הכתב וממילא גם כלפי השומע מהני.
אשמח למצוא היכן דנו בזה
כעת התעוררתי שבלש' הרמב"ם והשו"ע מפורש לכאו' דמהני בכה"ג, וצ"ע.
ז"ל הר"מ "אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו לא יצא השומע ממנו", ובשו"ע העתיק כך, (ועי' מג"א סק"ח), וביאר המשנ"ב "כיון שהקורא קראה ע"פ ואינה חשיבה קריאה אף לעצמו לא עדיף השומע ממנו - בזה תרצתי דלא תקשה, הלא בעלמא קיימא לן דאפילו היכא שכבר יצא באותו מצוה או שהוא מתכוון עתה שלא לצאת בהמצוה מכל מקום יוכל להוציא את חברו, וכדלעיל בסימן רע"ג סעיף ד, הכא גריעא טפי, דהקריאה אינו נחשב לקריאה כיון שהיא בעל פה ואיך יוכל השומע לצאת בה".
ואחר כל האריכות הלז, לכאו' יוצא בבירור שאם הקורא יוצא בקריאה הזו, אז אין חיסרון בכלל אצל השומע, וכמעט ס"ד שאפי' כשהוא קורא הכל בע"פ, השומע יצא יד"ח, אלא דכללא הוא דלא עדיף השומע ממנו. אבל עכ"פ במקרה דנן כשהקוראים יוצאים יד"ח, אז השומע ודאי יד"ח אפי' כשהשמיעה שלו מורכבת רק מקריאות בע"פ.
אלא שאולי בכה"ג כבר לא יהיה דין רובו ככולו, ואם תיבה אחת הוא יאמר בעצמו בעל-פה כבר לא יד"ח, כי גם שאר המגילה אין לו מתוך הכתב.
והדבר צ"ע, מאי עדיף השומע מן הקורא לצאת יד"ח בקריאת ע"פ, (אולי לפי היראים?). האם עמדו על לש' הרמב"ם הנ"ל?