בברכות יז ע"א, החשיבו את מיעוט הדם והחלב בתענית כהקרבת קרבנות.
אך האם מצאנו דימוי הבכי לנסכים?
הרעיון מצוי הרבה בפייטנות ובשירה הספרדית הקדומה (ראה: י' רצהבי, מגנזי שירת הקדם: פיוט וחקרי פיוט, ירושלים תשנא, עמ' 273-271. ויש להוסיף על דבריו כהנה וכהנה, ולא עת האסף עתה), ולא לזאת אני זקוק.
שאלתי, האם הרעיון נרמז בדברי חז"ל ובפייטנים הקדומים (הקלירי וחבריו)?
אעיר, שהדימוי מופיע מעט גם אצל הפייטנים האשכנזיים והצרפתיים. כן מפייט ר' מאיר ש"צ בוורמייזא בסליחתו 'תמור עבודת מזין' ליום הכיפורים: "חֲשׁוֹב בִּכְיוֹ וְאַנְחָתוֹ / זֵכֶר נִסְכּוֹ וּמִנְחָתוֹ" (מחזור יום כפור, עמ' 679). ורבנו תם בפיוטו 'יגוני ומר חכי' לחג הסוכות: "וְאָשִׂים תְּהִלּוֹתַי לְפָנָיו תְּרוּמָתִי / דְּמָעַי - אֲשַׁו נִסְכִּי, בְּשָׂרִי בְּהַגִּישִׁי" (שירת רבנו תם: פיוטי רבי יעקב בן רבי מאיר, מהדורת י' מייזליש, ירושלים תשעב, עמ' 64).