ב"ה. קהיר. חשון תש"ח לפ"ק.
הנה פה מצרים הנהיג מקרוב חכם אחד מהרבנות הראשית בקהיר, לחלק בלילי שבת, לכל איש ואיש מהקהל היוצא מבית הכנסת המרכזי, אחר תפלת ערבית, עלון הנדפס בצרפתית הכולל תוכן מפרשת השבוע עם דברי אגדה ורמזים מהפרשה, כדי לתת מושג כל שהוא מפרשת השבוע להמון העם הפוקדים את בהכ"נ בלילי שבת, ובראותי כן אנכי העירותיהו בצדק על המכשלה אשר תחת ידו, שעל ידי כך הוא מכשילם באיסור הוצאה מרשות לרשות בלוקחם את העלים לבתיהם, וידוע שבמצרים אין עירוב רשויות כלל, ונמצא יוצא שכרו בהפסדו, והוא השיב לאמר שהואיל ובלאו הכי כמעט כל הקהל האלה מוציאים בכיסי בגדיהם מטפחות - אף ושאר חפצים, בתוספת העלים האלה אין שום איסור, שהכל הוצאה אחת, ונומתי לו שלא צדק בתשובתו, שהרי עכ"פ יש כאן ריבוי בשיעור ההוצאה, ולדעת כמה פוסקים יש בזה איסור מן התורה, והמכשילם עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ואמרתי לברר הדברים ע"פ ההלכה.
...
ח) ניהדר אנפין לנ"ד, שכבר נתבאר בדברינו שהריבוי בהוצאה כמו בנ"ד הוי איסור תורה, לא מבעיא לדעת הר"ן והריטב"א דס"ל שכל ריבוי בשיעורין הוי איסורא דאורייתא, אלא אפי' לדעת התוס' והרשב"א שאם הריבוי בשיעורין נעשה בבת אחת הוי איסור דרבנן בלבד, מ"מ זהו כשעיקר המלאכה נעשה בהיתר, לצורך פקוח נפש וכיו"ב, אלא שהוא מרבה בשיעורין, אבל כשעיקר המלאכה נעשה באיסור, ומרבה בשיעורין, הוי איסורא דאורייתא, וכדמוכח בשבת (צד א) שאם נודע לו וחזר ונודע לו חייב שתי חטאות. ונמצא שבמסירת עלונים אלה בפתח שער בהכ"נ על מנת להוציאם מרשות היחיד לרשות הרבים, עוברים משום לפני עור לא תתן מכשול, ואפי' את"ל דריבוי בשיעורין לעולם אינו אסור אלא מדרבנן, וכמו שהבין האור שמח והרב ארץ צבי, כבר כתב הרב יד מלאכי (כלל שסד), שאיסור לפני עור שייך גם במידי דלית ביה איסורא אלא מדרבנן, וכדמוכח בתוס' ע"ז (כב א) ד"ה תיפוק ליה, וכ"כ הכנה"ג (יו"ד סי' נה הגב"י אות פט) לדעת הרשב"א והר"ן. וכ"כ בשו"ת משפטי שמואל (ס"ס קלד). ע"ש. וע"ע בשדי חמד (מע' ו כלל כו אות כא). ע"ש. וכ"ש לפי מה שביארנו דריבוי בשיעורין בכה"ג יש בו איסור תורה. והא דאמרינן בע"ז (ו א) נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה, דאי אמרת משום לפני עור לא תתן מכשול, הא אית ליה לדידיה. נראה שזהו דוקא כשידוע שאין הגוי מקריב אלא בהמה אחת, אבל במקריב שתים אסור, משום שהוא מרבה באיסור. וכ"כ בשו"ת שדה יצחק חיות (סי' כה). ע"ש. אולם בפי' הרא"ה (ע"ז ב א) כתב, ואפי' מקריב שתיהן (אינו עובר משום לפני עור), שכן הוא עובר באחת כמאה. ע"ש. וצ"ע. וע' בחי' הריטב"א ע"ז (ו ב) שכ', הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא וכו', דכל היכא דתבעי ליה סתמא דומיא דיין לנזיר ואבר מן החי לבן נח שאנו חוששין לתקלה, אסור משום לפני עור, וכל היכא דמצי עביד איסורא שלא על ידינו ליכא משום לפני עור, ואף על פי שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מ"מ אי תבע ליה בפירוש לאיסורא, נהי דמשום ולפני עור ליכא, אכתי איסורא איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כל שאנו גורמים לו לעשות איסור, או להרבות באיסור. ע"ש. וע"ע בחי' הריטב"א ב"מ (ה א) שכ', אנן חיותא לרועה היכי מסרינן הא עברינן משום לפני עור, ואף על גב דהיכא דאית ליה בהמות מדידיה, דבלאו בהמות דידן מצי עביד איסורא, לית ביה משום לפני עור, כדאיתא בע"ז (ו ב), מ"מ אין לנו לגרום איסור, דמסייע ידי עוברי עבירה איכא, והכא נקטיה לקרא לרווחא דמילתא וכו', משא"כ בכוס יין לנזיר דאפשר דלאו למשתי בעי ליה. ע"ש. וא"כ עכ"פ גם בנ"ד הו"ל מסייע ידי עוברי עבירה. וע"ע למרן החיד"א בברכי יוסף חו"מ (סי' ט סק"ג). ע"ש.
גם י"ל דבנ"ד הרי הוחזקו להוציאם מרה"י שהוא בית הכנסת לרה"ר, ונעשו מועדין במשך כמה שבתות באיסור הוצאה לרה"ר, והחכם מהרבנות הראשית דקהיר שהוא העורך את העלונים, והוא המורה לגבאי בהכ"נ לחלקם בשבת, הוא נכשל באיסור לפני עור בריבוי שיעורי ההוצאה, או לכל הפחות כמסייע ידי עבירה, ועוד שהוא נותן חרב פיפיות בידי המון העם, נגד החרדים לדבר ה', המוכיחים את ההמון לבל יוציאו מרשות לרשות, והללו עונים להם, שאילו היה איסור בדבר לא היתה הרבנות הראשית נותנת הוראה לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל בעצם יום השבת, ונמצא שלא רק שאין הרבנות מוחה בידי העוברים על איסור הוצאה, אלא גם נותנת גושפקנא בידי העבריינים. וכל שכן שיש אנשים מהבאים לבהכ"נ שאין בכיס בגדיהם מאומה, ועל ידי הוצאת העלונים עוברים ממש על איסור הוצאה מרשות לרשות, וגם חלק מהנזהרים שלא להוציא בשבת רק במקרה שהדבר נחוץ ביותר, עתה יוסיפו לחטוא, ועד עתה בצינעא מכאן ואילך בפרהסיא ובריש גלי, שאחר שמקבלים את העלונים מגבאי בהכ"נ ויוצאים בהם לרה"ר הולכים וקוראים בהם לעין כל, גם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו שהרי חכם מהרבנות הראשית יעץ ומי יפר, ואדרבה חושבים שהם עושים מצוה בזה, וכל טעמים אלו נכונים וישרים לכל מודה על האמת. וע' בשו"ת פני דוד פאפו (חאו"ח סי' א) מ"ש בכיו"ב, ויש לחלק בין נידונו לנ"ד. וגם בנידונו יש מקום להשיב על דבריו. אלא שאין הפנאי מסכים לעת עתה, ועוד חזון למועד.
והנה אחר שהוכחתי את החכם העורך את העלונים הנ"ל, שהמכשלה הזאת תחת ידו, וכן הוכחתי לכמה מהמקילים בדרכי נועם, לא אבו שמוע לי, ויפרעו כל עצתי, ולריק יגעתי לבטל המנהג הרע הזה, דתבר גזיזי, ויקשו את ערפם ויתנו כתף סוררת, עד שבינתים פרצה מלחמת השחרור בשנת התש"ח, בין מלכות מצרים לבין מדינת ישראל שהוקמה אז, ושלטונות מצרים הובילו למעצר יהודים רבים אשר נחשדו בעיניהם בציונות, ואז נפל פחד השלטונות על היהודים פן יעצרו גם אותם, ואז הפסיקו גם חלוקת העלונים האלה מפחד אנשי הצנזורה, ופסקה התקלה הנ"ל. והשי"ת יחזירנו בתשובה שלימה לפניו. אכי"ר.
איש הגבעה כתב:מידי שבוע בבית הכנסת ליד ביתי עובדי העיריה המסורים דואגים לזרוק את ערימות העלונים המונחים ליד בית הכנסת לפחי האשפה- וא"כ יש כאן מצוה הבאה בעבירה גם בעניין חובת גניזת כתבי הקודש.
איש הגבעה כתב:ישנה בעיה נוספת- שמכשילים את הרבים בחוסר ריכוז בתפילה, ובמקום שיתפללו בנחת אצים רצים בתפילה כדי לקרוא עוד איזה סיפור או וורטל.
ובכלל דורנו דור העלונים, שכל אחד מוציא תחת ידיו עלון והרבה מהם עם סיפורי אגדות, ויש חלקם עם פרסומות שיש בזה גם מכשול נוסף באיסור שבת.
דרומי כתב:הרבה פעמים גם לכותבי התגובות כאן יש אינטרס כלשהו המסתתר מאחורי דבריהם, ויש לקחת את דבריהם בערבון מוגבל.
אם מדובר בזיכוי הרבים או להיפך
כדכד כתב:במקומנו הנהיגו שהעלונים מחולקים כבר ביום ששי ובזה לכאורה סרה תלונת ההחטאה בטלטול
יוצא פוניבז' כתב:וכבר יש שנסתפקו לאותם המקילים לקרוא סיפורי קובי לוי / חיים ולדר המופיעים בעלוני השבת ולא חוששים לשטרי הדיוטות משום שמא תהיה מזה איזה תועלת ליראת שמים, מה הדין כאשר מופיע בעלון רק חלק א' של הסיפור, עם הבטחה שהמשך יבוא בשבוע הבא בעזה"י. האם יש להתיר לקרוא על סמך התועלת ביר"ש שתצמח מזה שבוע הבא כאשר יבוא הסיפור אל סיומו הטוב, או שיש לחוש שמא בשבת הבאה לא יבוא לידו אותו עלון, ונמצא נכשל בשטרי הדיוטות, וצ"ע
איש הגבעה כתב:מידי שבוע בבית הכנסת ליד ביתי עובדי העיריה המסורים דואגים לזרוק את ערימות העלונים המונחים ליד בית הכנסת לפחי האשפה- וא"כ יש כאן מצוה הבאה בעבירה גם בעניין חובת גניזת כתבי הקודש.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 182 אורחים