אך דעת הרמב"ם כדעת רבי יצחק להלן שהמספר אחר המת כאלו מספר אחרי האבן ואין שייך כלפיהם לעג לרש, תדע שלא הביא להלכה את האיסור להיכנס בבית הקברות מלובש בציצית, ומשום כך היה צריך להסביר את איסור ההליכה בבית הקברות בתפילין ובספר תורה ואיסור הקריאה בתורה בתוך ד"א של מת מטעם אחר – משום כבוד התפילין והתורה.לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא; וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ'.
רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווּ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתָא דְרַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר לֵהּ רַבִּי חִיָּא: דַּלְיָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁו מַלְעִיגִים אוֹתָנוּ.
מֻתָּר לִכָּנֵס בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהוּא לָבוּשׁ צִיצִית, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נִגְרָר עַל הַקְּבָרוֹת, אֲבָל אִם הוּא נִגְרָר עַל הַקְּבָרוֹת, אָסוּר מִשּׁוּם 'לוֹעֵג לָרָשׁ'.
לדעת הט"ז המניעה היא לאוננים בלבד, והטעם: הואיל ומוטל עליהם להתעסק בקבורתו, האכילה בעת הזאת עלולה להתפרש כאדישות כלפיו; ולדעת הש"ך המניעה היא לכל אדם מצד דרכי הנימוס, כי האכילה בפני המת נראית כזלזול בכבודו. (מתוך פורום 'בית המדרש', נושא 'תפילה וקרי"ש בבית הקברות')נוטר הכרמים כתב:יש לדון באוכל בפני המת, אם הלעג הוא בעצם המעשה, או שהלעג הוא במה שאוכל ואינו מתעסק די בכבוד המת.
מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו אמרה חדא לחברתה חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם אמרה לה חברתה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים.
שייף נפיק כתב:יח, ב
בני ר' חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו.
יש לתמוה למה אירע להם כדבר הזה? ויתכן, כי קרייתא הוא אחוזות - כפרים ויושביהן כמוש''כ רש''י סוכה מד, ב, והוי עסק וטפול בצרכי רבים, והעוסק בצרכי צבור משכח תלמודו כמוש''כ המדרש תנחומא בפרשת וארא. ועיין.
ביקורת תהיה כתב:לדעת הט"ז המניעה היא לאוננים בלבד, והטעם: הואיל ומוטל עליהם להתעסק בקבורתו, האכילה בעת הזאת עלולה להתפרש כאדישות כלפיו; ולדעת הש"ך המניעה היא לכל אדם מצד דרכי הנימוס, כי האכילה בפני המת נראית כזלזול בכבודו. (מתוך פורום 'בית המדרש', נושא 'תפילה וקרי"ש בבית הקברות')נוטר הכרמים כתב:יש לדון באוכל בפני המת, אם הלעג הוא בעצם המעשה, או שהלעג הוא במה שאוכל ואינו מתעסק די בכבוד המת.
שומע ומשמיע כתב:יט. 'אם יכולים להתחיל ולגמור . . אפילו פסוק אחד': יש ענין דוקא בפסוק? ואם זה משפט אחד [נגיד עד אתנחתא]. אם כן מה הענין?
שומע ומשמיע כתב:יט.
'אם יכולים להתחיל ולגמור .. אפילו פסוק אחד'. יש ענין דוקא בפסוק? ואם זה משפט אחד [נגיד עד אתנחתא]. אם כן מה הענין?
שומע ומשמיע כתב:הפשטן כתב:שומע ומשמיע כתב:יט.
'אם יכולים להתחיל ולגמור .. אפילו פסוק אחד'. יש ענין דוקא בפסוק? ואם זה משפט אחד [נגיד עד אתנחתא]. אם כן מה הענין?
מגילה כב ע"א, תענית כז ע"ב: "כל פסוקא דלא פסקי' משה, אנן לא פסקינן לי' ".
ומזה מתחייב גם שאין ענין להגיד חלק מפסוק?
ידידיה כתב:צלח
בברכה המשולשת כתב:זה לא עניין של בושה מהמתים האחרים?
תורה מפוארת כתב:מדוע קיימא לן להלכה שהמדבר על המת אפי' אחר מותו יש לו לבקש מחילה מהמת [עיין שו"ע סי' תרו ס"ג ובמשנ"ב שם], והרי למת עצמו ממש לא איכפת והרי זה כמדבר על אבן כדמוכח בגמ'.
ואכן המשנ"ב נרט שיש לו לבקש מחילה על שעבר על החרם, אז יש על מה לבקש סליחה על מה הקשר שצריך לבקש מהמת דייקא.
דורש טוב לעמו כתב:בגמ' בדף כ. הובאו הסיפורים של רב גידל שישב בשערי טבילה, וכן ר' יוחנן. ושאלו חכמים את רב גידל מדוע אינו חושש מיצה"ר, אמנם את ר' יוחנן לא שאלו מדוע אינו חושש
מיצר הרע, אלא רק מדוע אינו חושש מעין הרע. וביאר הבן יהוידע, שאכן ר' יוחנן לא הסתכל על הנשים אלא עיניו היו טוחות בקרקע, לעומת רב גידל שכן הסתכל משום
שהדריך את הנשים כיצד לטבול. בנוסף, הובא בגמ' בסוף ב"ק, שהעפעפים של ר' יוחנן היו כבדות והיה צריך להרים אותם עם כפית, ולכן אולי גם זה מבאר מדוע לא שאלו
אותו על יצה"ר.
עזריאל ברגר כתב:תורה מפוארת כתב:מדוע קיימא לן להלכה שהמדבר על המת אפי' אחר מותו יש לו לבקש מחילה מהמת [עיין שו"ע סי' תרו ס"ג ובמשנ"ב שם], והרי למת עצמו ממש לא איכפת והרי זה כמדבר על אבן כדמוכח בגמ'.
ואכן המשנ"ב נרט שיש לו לבקש מחילה על שעבר על החרם, אז יש על מה לבקש סליחה על מה הקשר שצריך לבקש מהמת דייקא.
מסוגיא דידן נראה שלא מצאו חז"ל ראיה ברורה לכאן או לכאן.
חיימקה כתב:עזריאל ברגר כתב:תורה מפוארת כתב:מדוע קיימא לן להלכה שהמדבר על המת אפי' אחר מותו יש לו לבקש מחילה מהמת [עיין שו"ע סי' תרו ס"ג ובמשנ"ב שם], והרי למת עצמו ממש לא איכפת והרי זה כמדבר על אבן כדמוכח בגמ'.
ואכן המשנ"ב נרט שיש לו לבקש מחילה על שעבר על החרם, אז יש על מה לבקש סליחה על מה הקשר שצריך לבקש מהמת דייקא.
מסוגיא דידן נראה שלא מצאו חז"ל ראיה ברורה לכאן או לכאן.
עי' ערוה"ש סי' תרו ס"ד.
אי משום הא לא איריא, שהרי כבר הוזכר למעלה שהרמב"ם נקט כרבי יצחק; אלא אי קשיא הא קשיא: הרי הוא גופיה פסיק בהלכות ציצית שיש ליזהר בדברים שיש בהם משום לועג לרש, והיינו דלא כרבי יצחק.עזריאל ברגר כתב:תמהני מנין לערוה"ש להכריע כרבי יצחק נגד רבי חייא, דכוותיה נקטינן הלכה למעשה!
לענין כתב:כ"א ב' אפילו במעשה מרכבה פוסק.
ופי' ראשונים ז"ל (שכחתי מי) שהכוונה לתפילת המרכבה [דאם באמצע לימוד אין נ"מ בין נגלה לסתרי תורה].
וחזינן דתפילת המרכבה שם תפילה עלה, ובפרט למה דחותמת בברוך [וכעין ההיא דרבי נחוניא בן הקנה שקבעה הלשם בראש ספרו הטהור].
ויל"ע אם למאי דמסקו דלית הלכתא כוותיה אז רק בשמונה עשרה אינו פוסק ליהא שמיה רבא, או שמא להלכה גם בתפילת המרכבה אינו פוסק לאיש"ר.
.ובמסקנא אמר רבא הלכתא חולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום, וכן הגירסא בספרים מדוייקים, ויש גירסא אחרת ולא דייקא
מצפה כתב:מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ ירד וטבל ושנה להם אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ אמר להם אף על פי שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי:
פלא והפלא, מדוע ענה להם שמיקל רק על אחרים ולא על עצמו, בשעה שלכאורה היה יכול לענות להם באופן הפשוט ביותר, הלא הוא מהלך על שפת הנהר, ואף אם ביושב בישיבה מותר לשנות בהלכות ד"א, אבל עכ"פ כשהוא על שפת הנהר הדעת נותנת שיקדים לטבול.
אהרן תאומים כתב:בקשר לסיפור זה, האם יש דרך לברר איזה רבי יהודה זה? רבי? בר אילעאי ? בן בבא? בן בתירא? בן גמליאל?
מיללער כתב:אהרן תאומים כתב:בקשר לסיפור זה, האם יש דרך לברר איזה רבי יהודה זה? רבי? בר אילעאי ? בן בבא? בן בתירא? בן גמליאל?
האם סתם רבי יהודה בגמרא אינו רבי יהודה בר אילעאי?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 53 אורחים