נחמיה חייא חיון

[הנאמן בפקדונו]

הרשע הנ"ל היה מאנשיו של שבתי צבי ימ"ש
האם היה בדורו - סמוך לדורו
חכם ורב העונה לשם רבי חייא חיון?

[יאיר]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7 ... 7%95%D7%9F

[הנאמן בפקדונו]

תודה.
אבל חסום לי

[יאיר]

היה כבן 8 כששבתי צבי שר"י מת

נחמיה חייא חיון (בערך 1668–1730) היה מנהיג שבתאי, מגדוליה בזמנו, ועורר את התנועה השבתאית באירופה בדור שלפני התנועה הפרנקיסטית.


תוכן עניינים
1 תולדותיו
1.1 ראשית ימיו
1.2 פולמוס אמסטרדם
1.3 אחריתו של חיון
2 ספריו
3 לקריאה נוספת
4 קישורים חיצוניים
4.1 מהדורות מקוונות של ספריו
5 הערות שוליים
תולדותיו
ראשית ימיו
לפי עדותו שלו, נולד נחמיה חייא חיון באלכסנדריה להורים ילידי סרייבו שהיו בדרכם לירושלים. בהיותו כבן שש עברה משפחתו מאלכסנדריה לארץ ישראל, ונחמיה הצעיר גדל בירושלים ובשכם. בהיותו כבן שמונה עשרה שבו חיון ומשפחתו לסרייבו והוא התפרסם בכשרונותיו ובידיעותיו. הוא נישא למזל טוב בת שמואל אלמולי ונסע לבלגרד לרגל עסקיו. ב-1688 נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג וחיון נפל בשבי האוסטרים. ב-1689 נפדה מהשבי בכספים שהועברו לאביו על ידי הרב בנימין הכהן ויטאלי. ב-1690 התמנה לתפקיד רבה של העיר סקופיה בהמלצת הרב אהרן הכהן פרחיה, אולם עזב את תפקידו זה בשנת 1695 ושב לארץ ישראל.[1] סיבת נטישתו את רבנותו הייתה במוקד של שמועות שונות, לפיהן נתפס חיון בהתנהגות לא-מוסרית ובעברות שונות. שמועות מסוג זה, על היותו רועה זונות והולל בחייו הפרטיים, ליוו את חיון לאורך חייו בכל מקומות נדודיו.

קרבתו של חיון לסלוניקי, שהייתה אז מרכז השבתאות, חשפה אותו להגות השבתאית, ובעיקר למשנתו של אברהם מיכאל קרדוזו מגדולי ההוגים השבתאים בדור שלאחר מותו של שבתי צבי. בביקוריו אצל שבתאי סלוניקי הגיע לידו ספר קבלי בשם "רזא דמהימנותא", שקרדוזו טען שהתחבר בידי שבתי צבי אחרי שהמיר את דתו. חיון שינה את שם הספר ל"מהימנותא דכולא", וחיבר עליו שני פירושים, "עוז לאלהים" ו"בית קדש הקדשים".

בשנת 1702 התאלמן חיון מאשתו. הוא עבר לצפת, שם נשא אשה שנייה וממנה נולד לו בן. באותה שנה עזב את ארץ ישראל וירד למצרים, בה שהה שש שנים. בשנת 1708 נסע לאיזמיר, בניסיון לגייס כספים להדפסת ספריו. רדיפות וחרמות רבני איזמיר נגדו לא הועילו והא יצא משם לארץ ישראל כשהכספים בידו.

בארץ ישראל שהה חיון תקופה קצרה, מאחר שרבני ירושלים, ובראשם הראשון לציון רבי אברהם יצחקי, רדפו אותו בעקביות. בשנת 1709 הגיע לאיטליה, בה הציג עצמו כחכם ומקובל מארץ ישראל, כשהוא מסתיר את דעותיו השבתאיות.

כשהגיע לליוורנו פנה חיון לרבי יוסף אירגס, מקובל מפורסם ומחבר ספר "שומר אמונים", על מנת לקבל הסכמה על ספרו. אך אירגס הבחין בכך שהספר איננו אלא העתקה של הספר השבתאי המפורסם "רזא דמהימנותא" וגירשו מן העיר. לאחר מכן פרסמו רבני ליוורנו חרם על חיון.

חיון נסע לקנדיה, ולאחר מכן הגיע לוונציה, שם הדפיס קיצור מספרו בשם "רזא דיחודא" בשנת 1711. הוא המשיך לסובב ברחבי אירופה על מנת להפיץ את ספרו, והגיע בין השאר לפראג, לווינה ולברלין. בפראג קיבל חיון הסכמות על ספרו "דברי נחמיה" מרבי דוד אופנהיים, אך הוא השתמש בה גם לספרו הקבלי-שבתאי "עוז לאלהים". חיון קיבל הסכמה ל"עוז לאלהים" מרבי נפתלי כ"ץ, אך אופנהיים וכ"ץ הודיעו לחיון כי הסכמותיהם בטלות. חיון סירב להשיב את ההסכמות, ורבנים אלו פרסמו את חזרתם מהסכמותיהם בספר "מלחמה לה' וחרב לה'" של רבי משה חגיז, שנדפס באמסטרדם בסביבות 1714.[2]

חיון המשיך לסובב בערי מערב אירופה כשהוא מעורר את שרידי השבתאים ומפיץ את ספרו. במהלך נדודיו פגש את הנביא השבתאי ליב פרוסטיץ, שסייע לו רבות.

פולמוס אמסטרדם
בשנת 1713 הדפיס חיון בברלין את ספריו "דברי נחמיה" ו"עוז לאלהים", ולאחר הדפסתם נסע לאמסטרדם. באמסטרדם היו באותה תקופה שתי קהילות גדולות. הקהילה הפורטוגזית הגדולה החזקה והעשירה, והקהילה האשכנזית. רבה של הקהילה הפורטוגזית היה רבי שלמה אאיליון, ורב הקהילה האשכנזית היה רבי צבי הירש אשכנזי הידוע בכינויו "חכם צבי". בין הקהילות שררו יחסי מתיחות באותן שנים, בשל יחסה הפטרוני של הקהילה הפורטוגזית לקהילה האשכנזית וסירובה של זו האחרונה להיכנע תחת מרות הפורטוגזים.

באותן שנים עשה באמסטרדם גם רבי משה חגיז, שהיה שד"ר ירושלים, ושהה בביתו של ה"חכם צבי". שני רבנים אלו ניהלו מלחמה קנאית וממושכת נגד שרידי השבתאים, ונטרו את צעדיו של הרב הפורטוגזי, רבי שלמה אאיליון, שהיה חשוד בעיניהם בשבתאות.[3] ה"חכם צבי" הכיר את חיון עוד מימי שבתו בסרייבו בימי נעוריו, וכאשר שם חיון פעמיו לעיר קיבל החכם צבי מכתב אזהרה מרבי אברהם יצחקי, אויבו של חיון מירושלים, כי השבתאי הנודע נודד באירופה ופניו מועדות לאמסטרדם. עם בואו של חיון לאמסטרדם פנה חגיז לפרנסי העיר הפורטוגזים בעניינו, ואלו פנו לחיון והזהירוהו שלא לבוא לבית הכנסת של הקהילה. במקביל פנו הפרנסים הפורטוגזים ל"חכם צבי" שאישר בפניהם את היכרותו עם חיון ואת דעתו השלילית אליו, ואל הרב הפורטוגזי רבי שלמה אאיליון שהשיב כי אין לו דעה בנושא. חיון המורחק פנה אל ה"חכם צבי" וטען כי איננו אותו האיש אשר חכם צבי הכיר בסרייבו וכי איננו שבתאי ולחינם נטפל אליו, וזה השתכנע מדבריו והודיע לפרנסים כי הוא מבטל את הודעתו השלילית על חיון.

רבי משה חגיז לא שהה בשעה זו באמסטרדם, אך עם בוא ההתפתחויות לאזניו נחפז לשוב לעיר. הוא שכנע את הפרנסים הפורטוגזים לבדוק את כתבי חיון, אך זה האחרון סירב להציגם בפניהם. עותק יחיד מספרו של חיון נתן חיון לרבי שלמה אאיליון, אך גם זה סירב לשתף פעולה עם הפרנסים שנאלצו להוציאו מידו בעורמה. אחד הפרנסים שיתף פעולה עם רבי משה חגיז והעביר את הספר לידו, וזה מיהר להציגו בפני ה"חכם צבי", ושניהם עברו עליו בצוותא וחיוו עליו את דעתם השלילית. למרות זאת, סירב חכם צבי לשתף פעולה עם הפורטוגזים, וסירב לשבת בדין אודות חיון ביחד עם רבי שלמה אאיליון, בו חשד בשבתאות. הפרנסים הפורטוגזים ראו בסירובו של החכם צבי משום עלבון, והושיבו בית דין מיוחד בראשות אאיליון לדון בטיבו של חיון. בית הדין זימן את החכם צבי לבוא בפניו, אך זה סירב בטענה שבית הדין מוטה וכי אין לחבריו הבנה בנושא, וכי אין הרב האשכנזי כפוף לקהילה הפורטוגזית. בעצם דיוני בית הדין הפורטוגזי הדפיס ה"חכם צבי" את פסק דינו "לעיני כל ישראל" לפיו חיון הוא כופר וכי יש לבער ולשרוף את ספריו.

באמסטרדם פרצה סערה ציבורית בשל צעדו של החכם צבי. בני העדה הפורטוגזית ראו בדבר משום פגיעה בסמכותם לדון את חיון, וגזרו שריפה על "לעיני כל ישראל". הוויכוח התפשט לקהילות נוספות, והשמצות הדדיות הופצו בידי שני הצדדים. בינתיים התכנס בית הדין הפורטוגזי והוציא את פסק דינו כי אין יסוד בהאשמות נגד חיון, ויצא בתמיכה גלויה בו. ה"חכם צבי" ורבי משה חגיז פנו באגרות דחופות לרבני אירופה, והדפיסו נגד חיון את הספרים "עדות לישראל" ו"חרב לה' ומלחמה לה'". הפורטוגזים מצידם ניהלו תעמולה חזקה בעד חיון, והמתנגדים לו נרדפים עד צוואר. בעקבות פניית פרנסי הספרדים לשלטונות גורשו חגיז וה"חכם צבי" מאמסטרדם ללונדון, ומשם עבר חגיז לאלטונה וה"חכם צבי" התקבל לרבנות לבוב. במהלך העימות באמסטרדם פרסם חיון ספר נגד יריבו ה"חכם צבי" בשם "הצד צבי".

בשנת 1714, בעוד העימות באמסטרדם בעיצומו, כתב רבי יוסף אירגס ספר חריף נגד חיון בשם "תוכחת מגולה" ושיגרו לאמסטרדם. חיון הגיב באופן בוטה נגד אירגס, והדפיס את ספרו "שלהבתיה", בו הוא תוקף את שיטתו הקבלית-פילוסופית של המקובל ההולנדי רבי אברהם כהן דה-הירירה, עליו מסתמך אירגס. לטענתו של חיון הושפע הירירה מהפילוסופיה היוונית, וכי שיטתו המטאפורית מנוגדת לפשוטם של דברי המקובלים. אירגס השיב לטענותיו של חיון בספרו "הצד נחש" (כפאפראזה על ספרו של חיון "הצד צבי" ועל שמו "חיון" שמשמעותו בארמית "נחש"). ספריו של אירגס הודפסו בלונדון בידי רבי משה חגיז בשנת 1715, מאחר שבאמסטרדם לא איפשרו תומכי חיון את הדפסתם. באותה שנה נדפס בלונדון הספר "אש דת" של רבי דוד ניטו, רב הקהילה הספרדית בלונדון, שמגן על הירירה מטענותיו של חיון.

אחריתו של חיון
בעקבות הסערה הציבורית נאלץ חיון לעזוב את אמסטרדם ולשוב לטורקיה. שם אילץ את רבני קושטא בסיוע השלטונות לבטל את החרם נגדו. בשנת 1725 חזר להמבורג וביקש להתיישב בה שנית בטענה שחכמי קושט הסיירו את החרם נגדו. בשלב זה אף ר' שלמה אאליון התנגד להתיישבותו בעיר והוא גורש ממנה. לאחר מכן המשיך לנדוד ברחבי אירופה כשהוא מסתיר את זהותו.

נחמיה חיון מת בשנת 1730. מקום מותו לא ידוע, אולם ידוע כי שהה בצפון אפריקה. בנו של חיון התנצר ברומא לאחר מות אביו.[4]

ספריו
רזא דיחודא, קיצור מספרו "מהימנותא דכולא", שהוא עריכה של הספר "רזא דמהימנותא" שיוחס בידי המקובל השבתאי אברהם מיכאל קרדוזו לשבתי צבי.
עוז לאלהים ובית קדש הקדשים, שני פירושים על "מהימנותא דכולא".
דברי נחמיה, על התורה.
שלהבתיה, נגד רבי אברהם כהן דה-הירירה ורבי יוסף אירגס.
הצד צבי ומודעא רבא, ועוד שלושה קונטרסים קטנים: פתקא מן שמיא, אגרת שבוקין, כתובת קעקע, כתבי הפולמוס נגד רבי צבי הירש אשכנזי ורבי משה חגיז.
ספרים שלא נדפסו ונותרו בכתב יד: ספר התעצומות על הזוהר, כתר עליון, שער הגדול.
לקריאה נוספת
מנחם פרידמן, אגרות בפרשת נחמיה חייא חיון, ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח י, תשכ"ו עמ' תפ"ה-תרי"ט.
יוסף שפירא, בשבילי הגאולה, עמ' קח-קיג.
בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, עמ' 198–217.
י"א הרלינג, מסתרי תורתו של נחמיה חייא חיון, בתוך מאסף "אמנה", תל אביב תרצ"ט.
מתניה פישהיימר,"והביט אל נחש הנחושת וחי" - עיונים חדשים בתורתו של נחמיה חיון, קבלה 24 (2011)
יוסף ויכלדר, "מרים קולי כשופר", "המבשר תורני", י אלול תשע"א
קישורים חיצוניים
מהדורות מקוונות של ספריו
[]
[]
[]
הערות שוליים
1. ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמודים 79-78.
2. מלחמות ה', אות י"א (אמסטרדם, ה'תע"ד) חזרתו של הרב נפתלי כ"ץ מההסכמה שנתן לספר 'עוז לאלהים' של חיון
3. אאיליון היה מתלמידיו של נתן העזתי, והטענה המקובלת במחקר מקבלת את טענת שבתאותו כל ימיו.
4. משנת חכמים לר' משה חגיז, תקכ"א.

[הנאמן בפקדונו]

תודה על הטרחא בהעתקת המאמר.
לא פירטתי היטיב את שאלתי,
שאלתי האם בנוסף לרשע הנ"ל המדובר עליו בערך הויקי
האם היה חכם אחר באיזור איזמיר או בסביבותיה שנקרא בשם "רבי חייא חיון"?

[יאיר]

בויקיפדיה לא מופיע וגם בגוגל לא מצאתי

[הנאמן בפקדונו]

פשוט ראיתי אי מי שמעתיק בספרו דבר תורה משמו

[יאיר]

נשמח לציטוט

[הנאמן בפקדונו]

אני פוחד שאם אצטט את המחבר שמביא אותו,
זה יכול להביא כאן לפולמוס ולפגיעה בכבודו של המחבר

חיון.jpg (5.86 KiB) נצפה 5274 פעמים

[שייף נפיק]

פורום אוצר החכמה לא היה קיים אז, והיה יתכן שאז לא היה ידוע האמת אודותיו,... וראה במשיחי השקר ומתנגדיהם על טעויות של מסכימים שאחר כך נתבררה האמת וכבר לא הסכים להחזיר ההסכמה.

[חלמישצור]

ג' שלום, ר' אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, תש"י, החלק העברי עמ' תנא-תע.

[לעמל יולד]

טרם קראתי מאמר זו של שלום.
אבל בין תלמידי/חסידי/הולכי דרכו של הצבי שבור, גם כאלו ידועים כרשעים, מצינו שהיו גדולי עולם, אף בין מתנגדי התנועה, שייחסו ליחידים מביניהם כבוד או אפילו הערכה מסויימת.
אבל, גם לגדולים אלו, לא ראיתי שרחשו לו כבוד בכלל, אלא הזכירו אותו לגנאי ולדראון עולם.

[ספרים וועלט]

האם מישהו יכול לתמצת את תוכן כפירתו של נושא האשכול?
על מה יצא קצפם של הר"י אירגאס, החכ"צ, ור"א אלגאזי עליו, על תורותיו או על שהוא החזיק מצבי השבור?

[למה זה תשאל לשמי]

נחמיה חייא חיון האמין שהקב"ה לא משגיח בעולם, ומסר את ההנהגה לאיזשהיא אחת מהספירות, והיא זו שמנהיגה את העולם, ועל כן צריך לעבוד לה
ופסקו החכ"צ הכנסת יחזקאל ושאר גדולים שבאותו הדור שזו עבודה זרה גמורה, כמו לעבוד לבעל ולפעור ולמרקוליס
נמצא שנחמיה חיון הנ"ל היה עובד עבודה זרה ודינו סקילה אם היתה ידינו תקיפה

[אור קדמאה]

ספריו
רזא דיחודא, קיצור מספרו "מהימנותא דכולא", שהוא עריכה של הספר "רזא דמהימנותא" שיוחס בידי המקובל השבתאי אברהם מיכאל קרדוזו לשבתי צבי.
עוז לאלהים ובית קדש הקדשים, שני פירושים על "מהימנותא דכולא".
דברי נחמיה, על התורה.
שלהבתיה, נגד רבי אברהם כהן דה-הירירה ורבי יוסף אירגס.
הצד צבי ומודעא רבא, ועוד שלושה קונטרסים קטנים: פתקא מן שמיא, אגרת שבוקין, כתובת קעקע, כתבי הפולמוס נגד רבי צבי הירש אשכנזי ורבי משה חגיז.
ספרים שלא נדפסו ונותרו בכתב יד: ספר התעצומות על הזוהר, כתר עליון, שער הגדול.

שלשה ספרים הראשונים נמצאים בה"ב (!!)
הספר הרביעי בספה"ל.