חייא בר רב אמר, אמר "אני ה' אלהיכם" צריך לומר "אמת" [בתפילת ערבית], לא אמר "אני ה' אלהיכם" אינו צריך לומר "אמת". והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, דאמר הכי, "מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך".
ומבואר בזאת שברכת "אמת ואמונה" בנוסח הקבוע, שייכת רק לאומר פרשת ציצית, אבל כשאין אומרים פרשת ציצית ולא חותמים ב"אני ה' אלהיכם", אין טעם בנוסח ברכה זו. את הזכרת יציאת מצרים אומרים בנוסח אחר, המדלג ישירות לסוף הברכה, ב"שרנו לך" "מי כמוכה" וכו', עם פתיחה קצרה.
וכל לומד תמה, מה עניין ברכת "אמת ואמונה" ל"אני ה' אלהיכם" דווקא? נכון שההתחלה - "אמת ואמונה" - נמשכת אחרי חיתום פרשת ציצית, משום הפסוק בירמיה "וה' אלהים אמת", עד שלרבי יהודה אין ההפסק ביניהן נחשב ככל בין הפרקים וכמבואר שם בתחילת העמוד. אבל כל המשך הברכה, איך הוא קשור?
א.
ובאמת המתבונן בסדר ברכות אמת ויציב ואמת ואמונה ימצא דבר מעניין. בימינו ברכת "אמת ויציב" מחולקת בסידורים לשלוש פסקאות ("אמת ויציב", "על הראשונים", "עזרת אבותינו") ובכך התעמעם יופיה ואין ניכר סידורה.
היא מחולקת לשבע פסקאות, שכל אחת מהן פותחת ב"אמת" וחוזרת ל"ה' אלהיכם אמת" שבתחילה, והמשמעות היא - כשם שה"א אמת, כך אמת גם -
אֱמֶת יַצִּיב, נָכוֹן וְקַיָּם, יָשָׁר וְנֶאֱמָן, אָהוּב וְחַבִּיב, נֶחְמָד וְנָעִים, נוֹרָא וְאַדִּיר, מְתֻקָּן וּמְקֻבָּל, טוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ. לְעוֹלָם וָעֶד.
אֱמֶת. אֱלֹהֵי עוֹלָם מַלְכֵּנוּ, צוּר יַעֲקֹב מָגֵן יִשְׁעֵנוּ; לְדוֹר וָדוֹר הוּא קַיָּם וּשְׁמוֹ קַיָּם, כִּסְאוֹ נָכוֹן וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ קַיֶּמֶת. וּדְבָרָיו חַיִּים וְנֶאֱמָנִים לָעַד, וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, עָלֵינוּ וְעַל אֲבוֹתֵינוּ עַל בָּנֵינוּ וְעַל כָּל דּוֹרוֹתֵינוּ; עַל הָרִאשׁוֹנִים, וְעַל הָאַחֲרוֹנִים. דָּבָר טוֹב וְקַיָּם בֶּאֱמֶת, חֹק וְלֹא יַעֲבֹר.
אֱמֶת. שֶׁאַתָּה הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מַלְכֵּנוּ וּמֶלֶךְ אֲבוֹתֵינוּ, גּוֹאֲלֵנוּ וְגוֹאֵל אֲבוֹתֵינוּ, יוֹצְרֵנוּ וְצוּר יְשׁוּעָתֵנוּ, פּוֹדֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְאֵין לָנוּ אֱלֹהִים עוֹד זוּלָתֶךָ. עֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם, מָגֵן וּמוֹשִׁיעַ לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ, וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ עַד אַפְסֵי אָרֶץ.
אֱמֶת. אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁמַע אֶל מִצְווֹתֶיךָ, וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל לִבּוֹ.
אֱמֶת. אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמָּךְ, וּמֶלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם לְאָבוֹת וּבָנִים.
אֱמֶת. אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מוֹשִׁיעַ.
אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ: מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, וְכָל בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם בַּדֶּבֶר הָרַגְתָּ, וּבְכוֹרְךָ גָּאַלְתָּ, וְיַם סוּף בָּקַעְתָּ, וְזֵדִים טִבַּעְתָּ, וִידִידִים עָבְרוּ מִיָּם, וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם עַד אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר.
ומכאן עוברים לסיום הברכה, המקשר את הפיסקה האחרונה לשירה שנאמרה על הים.
(העתקתי את נוסח הרמב"ם כיון שבו הדברים בולטים יותר, וה"ה לשאר נוסחאות).
ב.
לא זו בלבד, אלא שבקטע הגניזה פריס כי"ח II B 295, הכולל "תפסיר" לברכה זו, אנו מוצאים פירוש מקורי שיתכן שהוא אמיתי -
הפתיחה "אמת" אינה לשון אימות דברים, אלא פנייה לה', המכונה בתואר "אמת", על שם הפתיחה ב"ה' אלהים אמת".
- 0.PNG (921.46 KiB) נצפה 5758 פעמים
תעתיק התחלת הקטע:
אלצאדק אלועד אלד'י מן מצר פכתנא, ומן בית אלעבודיה אפדיתנא ...
ותרגומו:
האמתי לעד, אשר ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו ...
לדעתו, מילת המפתח "אמת" החוזרת על עצמה בראשי הפיסקאות בברכה זו, חוזרת על "ה' אל' אמת" שבפתיחת הברכה. אנו שבים ואומרים, ה' אמת – אשרי איש שישמע למצוותיך, ממצרים גאלתנו, וכו' וכו'.
יתכן שלפי זה הנוסח הנכון אינו "אמת שאתה", אלא "אמת אתה". וע"ע מה שנכתב בזה כאן.
ג.
ומכאן לברכת "אמת ואמונה".
גם ברכה זו חוזרת ל"ה' אלהיכם אמת" בתשע פיסקאות. אלא שכדרך המקראות שבמקומות רבים מילה אחת "מושכת אחר עמה" כיסוד האבע"ז ושאר מפרשים וכמפורסם, כך שהמילה שבתחילה מוסבת על כל ההתחלות בלי שתיאמר, כאילו היא נאמרת, אף כאן ברכת "אמת" חוזרת על כל ההתחלות, כאילו היא נאמרת [להלן בסוגריים כאילו היא אכן נאמרת]:
אֱמֶת. אֱמוּנָה כָּל זֹאת קִיַּם עָלֵינוּ, כִּי הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ; אֱמֶת מַלְכֵּנוּ, וְאֶפֶס זוּלָתוֹ.
[אֱמֶת.] הַפּוֹדֵנוּ מִיַּד מְלָכִים, הַגּוֹאֲלֵנוּ מִכַּף עָרִיצִים.
[אֱמֶת.] הָאֵל הַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ.
[אֱמֶת.] הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ.
[אֱמֶת.] הַמַּדְרִיכֵנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְבֵינוּ, וַיָּרֶם קַרְנֵנוּ עַל כָּל שׂוֹנְאֵינוּ.
[אֱמֶת.] הָעוֹשֶׂה לָנוּ נְקָמָה בְּפַרְעֹה, אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּאַדְמַת בְּנֵי חָם.
[אֱמֶת.] הַמַּכֶּה בְּעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, וַיּוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם.
[אֱמֶת.] הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף, וְאֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע.
ומכאן, כמו בשחר, עוברים לסיום הברכה, המקשר את הפיסקה האחרונה לשירה שנאמרה על הים.
ד.
מעתה מי שאינו אומר "ה' אלהיכם" ואינו פותח ב"אמת", חסר לו כל מבנה הברכה, שכולו חוזר ל"אמת" שבתחילה, ולכן אינו אומר אלא פתיחת "מודים" קצרה, ומיד עובר לסוף הברכה, ואומר במקביל ל"ראו בנים את גבורתו שבחו והודו לשמו" - "ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך", וכמבואר בגמרא.
