מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל

[עשוי לנחת]

נצחו אראלים את המצוקים
יתומים היינו ואין אב
קשה לכתוב ברגעים קשים אלו

[לתועלת הציבור, העברתי את מש"כ למטה לכאן, כראוי לפתיחת אשכול חשוב זה]
אוי אוי, אין מלים, קשה לתאר את שברון הלב, רק אתמול הוא מסר שיעור כללי בהיכל המרכזי, והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתן מסיני, רק אתמול האיר לנו פנים עם חיוך כמו אב שמשתעשע עם בנו הקטן, קשה להוסיף מלים.
פתח את ההספדים מרן הגראי"ל שליט"א ובכמה מלים ציין את מסירות נפשו לעולם התורה, ובסוף אף בירך את ממלא מקומו בנו רבי אליעזר יהודה בן הרב נתן צבי [ובזאת הוא הכתיר אותו לראש הישיבה].
אחריו הספידו מרורות רה"י רבי אריה פינקל שליט"א שפתח בבכי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו; אבי בתורה, אבי במוסר וכו' הוא ציין כי בשבת האחרונה הוא היה במיר ברכפלד ואמר שהצוואה של רה"י הג"ר אליעזר יהודה פינקל זצ"ל היתה שכל בני התורה צריכים להיום כאיש אחד בלב אחד, זאת גם היתה הצוואה של רה"י הג"ר בייניש זצ"ל ושל שר התורה רה"י הגר"ח שמואלביץ זצ"ל. וכעת - אמר רבי אריה - למען האמת זו היתה צוואתו שלו, שכולנו נהיה כאיש אחד בלב אחד זו הצורה שהיתה וצריכה להיות במעמד קבלת התורה.
לאחמ"כ הספידו רה"י הגר"ר שמואלביץ שליט"א שציין את העמדתו וקיומו של עולם התורה. רבי רפאל השתנק מבכי: "גוף לא היה לו, הוא עשה הכל עם הנפש"...
אחיו הגאון רבי גדליה פינקל שהעלה זכרונות מימי בחרותם כשהגיעו לארץ ישראל לישיבה אצל הגרא"י פינקל זצ"ל.
אח"כ הספידו בנו בכורו ממלא מקומו הגרא"י פינקל שליט"א וסיפר כמה תבע מהם בנעימות שטייגען אין לערנען, עמל ויגיעה ללא לאות, הוא הוסיף להזכיר את המעשה שהיה תמיד מרן זצ"ל מזכיר מהגר"ח שמואלביץ שבכה בקבר רחל ואמר: מאמע מאמע, הקב"ה אומר לך מנעי קולך מבכי, אך אניי חיים אומר לך: תבכי תבכי, על עם ישראל, על בני התורה וכו'. וגם עכשיו מאמע מאמע תבכי עלינו "על בניה כי איננו"...
אח"כ בנו רבי שמואל שליט"א שהעלה זכרונות עוד מילדותו איך שלאורך כל היום היה סגור בחדרו עם החברותות, וכך היה לומד בהתמדה ללא הרף עד 2 בלילה ומ4 בבוקר כבר היה משכים ללמוד עם בחורים צעירים שהיו צריכים עזרה בלימוד. ר' שמואל הוסיף וסיפר כי הגר"ח קרייזוירט זצ"ל נכנס פעם לבקר אצל רה"י, לאחר הביקור שאלוהו מה לראש ישיבה גדול אצל ראש ישיבה צעיר לימים? ואמר, כי ראש ישיבה שיש לו 3000 תלמידים והוא מכיר את כולם, צריכים לבא לבקר אצלו, ואח"כ ספרו זאת לרה"י, והוא הגיב שאינו יודע אם הוא זוכר את כולם בשמם הפרטי, אבל מה שברור הוא, שהוא אוהב כל אחד ואחד.
אח"כ חתנו רבי נועם אלון מראשי ישיבת מיר ברכפלד והרבה לבכות עליו כשהוא מספר כמה היה ענק במוסר ובתורה.
אין איתי כעת פנאי להמשיך ולתאר בהרחבה מה הספידו, וסליחה על ההשמטות והבלבול, אני ממש כותב בדמע.
צריך להמשיך וללוות.
ובלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים ונאמר אמן.

[ירושלמי]

האנק דום. כאב מנסר וחותך, כפשוטו. רבי נתן צבי - - - זצ"ל!!! אהה!

משהו מיטשטש בעין, אבל דומה שזו העת לפרוק מלב אוהב. לכשתמצי לומר זו כל התורה כולה על רגל אחת: לב אוהב. מי שלא ראהו מגיע להיכל הישיבה/ות, תשוש, מפורק ולאה, ובעיני ראיתי (מעשים שבכל יום) את גבאיו בועטים קלות ברגליו התמירות שזו לזו נקשן מאחוריהן, דבלא הא לא סגי, וכך מטפס בשארית כוחותיו אם נשארו לו כאלו על הבימה, ומתיישב למסור את השיעור, בקול חלוש, והוא הולך ומתחזק, ותורה קמרתחא ביה, וכך נפרשת לה מערכת ענקית של ביאורי סוגיות, לרוב 'לשיטתו', בגאונות, היקף ועומק, כאשר רמקול מיוחד בן כמה ראשים הנפרשים לרוחב מוצב נוכח ראשו המיטלטל אנה ואנה לקלוט כל הגה, ידיו רועדות, רגליו לא נשלטות, אך ראשו צלול וממוקד, והוא נוקב יהלומים ומשבצן בכתרו של נותן התורה - לא ראה אהבת תורה אמיתית. אהבת תורה של רמ"ח ושס"ה, של חלב ודם ועוד דם, של השלכת גוף ונפש מבעד למען התורה ולומדיה.

האח, זכור אזכור ותשוח עלי נפשי, כאשר היה עושה את שבתו במחיצת בני הישיבה, והללו היו מסתדרין בתור נוכח מקומו לדבר עמו בלימוד, ופניו בורקות לעומתן, והנך רואה שהלב הענק הזה, ש'מגלגל המליונים' האגדי הזה, פשוט נמס, כפשוטו, מול הערה נכונה, נוכח 'פשט' בהיר, ומחבקן ומנשקן והיא לו חיים בימינו ועושר בשמאלו. ומה נאדר היה מראה כהן גדול עומד עלינו בסעודה שלישית, ומחזקנו במילים פשוטות, טבולות בים אהבה, כאשר השיא הוא עת היה חוזר על כל שמות הבחורים ששוחחו עמו, לא נפקד אחד (!!!!), ומזכיר בקצרה את הנושא עליו שוחחו, ועיניו לחות אך בורקות, עת מונה הוא את שמות ה'פרחים' (כך במקור) הגדלים בערוגתו, ומטעינים את המנוע הבלתי נתפס הזה לעוד שבוע גדוש ים של טרחה, כאב ראש, ולצערנו - בעיקר בשנים האחרונות - כאב לב בעיקר, אודות הקושי הגדול שבהחזקת אברכי הישיבה. שכעת כבר נודע כי דאגה זו היא היא שהביאתו להתבטא אמש בביתו של מרן הגר"ח שליט"א - "איני יכול יותר".

כמו חי עומדת דמותו ביום שמחת לבו, בחתונת בתו האחרונה תחי', כשלא ויתר על מתן נשיקה לכל אחד ואחד מבני הישיבה. אף שמחמת כן נראתה בימת המזרח כזירת אירוע משטרתי; מחסומים ארוכים וסדרנים קשוחים לווסת את זרם האלפים, אך ה'רושישיבע' לא מוותר על אמירת מזל טוב ומתן נשיקה, לכל אחד. הלא תדעו כי אוהבן של עמלי תורה נסתלק היום מעמנו!

ואיה העין שתישאר יבשה למראה רבי נתן צבי לופת בכל כוחו את תכריך כתבי החידו"ת שמסרו בני הקיבוץ, ועובר באהבת אב שם שם, והיה מונה שבחן: "אהה, פלוני כתב על חצי נזק צרורות, ואילו אלמוני כתב על שכוני גוואי, טוב טוב..., רגע, היכן ה'חבורה' של פלמוני?" ודומה עליך כי אין לו, לאיש הזה בעולמו אלא הדאגה להיכן נעלמה החבורה של פלמוני, שהרי הוא זוכר אותו היטב שהוא מדבר לענין...
וכמה חיזוק הזרים והשפיע לאותו בחור יקר, עת פגשו בשמחה מסויימת, ולרוב חולשתו לא יצא את רכבו, אך משראה את הבחור דרש וקרא לו, ותבע ממנו "וורט" על הסוגיא. משסיים הלה להרצות, פשט חיוך על הפנים החוורות, ונענה ואמר לו: "היה שווה כל המאמץ לבוא עד כאן רק לשמוע את הוורט שלך"!

ודכירנא, עת דרכו רגלי לראשונה על מפתן הישיבה, וראש הישיבה הגיע למסור את שיעור הפתיחה, או אז נחשפתי לראשונה לצורת ואופן מסירת השיעור של רנ"צ, וכבר אז זלגה דמעת סוררת למראה ערימת האיברים המדולדלת הזו מקיאה את לשד פנימיותה אל הרמקול, תוך יסורים בכל רגע, נעניתי ואמרתי: לא רק שיעור הוא, כי אם שיחת מוסר חיה, תובעת ברוך, אך בתוקף - גדל.
אז אף קיבלתי מוסר בהלכות כבוד התורה: בשל מצבו, התקינו עבורו כסא מיוחד שלרגליו גלגלים, באמצעותו נע בבנין הישיבה. אפס, בפתח בית המדרש התעקש כל ימיו אשר חיה לעמוד על רגליו החולניות, ולצעוד בקושי וביסורים למקומו נאוה במזרח ההיכל, ולא הסכים להיכנס ישוב ומתגלגל על כסאו לבית המדרש.

לו ידענו על גודל שברו וצערו בשל קשייו במתן המשכורות בחודשים האחרונים, על לבו הגדול שקמל בתוכו פנימה, הלא היינו קורעים רקיע ושמים להחזיקו ולרפאותו ולהחיותו, והלב מרגיש כעת כי לא בחינם לקחו האלוקים בפתע פתאום, ולא נתן לנו פתח כחודו של מחט להיכנס בתפילה ותחנונים.

ומי ירפא לשברכם-שברנו, ממלכת "מיר" הגדולה ואלפי חוסיה, עת נעקר מאיתנו האילן הגדול אשר אמרנו בצלו נחסה, ומדמותו נשאב מלא חפניים תוכחה והוכחה לעמלה של תורה, למיתה באהלה, וממילא לעוצם אורה אשר שפוך היה עליו בכל עת וזמן.

עם ה' חזקו ונתחזקה, כי במותו ציוה לנו את החיים, כי הם חיינו ואורך ימינו. ומורשתו הכבירה היא לנו לעיניים בדרך אשר נלך והמעשה אשר נעשה, לאמור: חזקו בני והתאמצו בלימוד התורה, ומה אני עשיתי שלא תשתכח תורה מישראל, אף אתם עשו.

לך בשלום ונוח בשלום על משכבך. אלפי אלפי עמלי תורה ומשפחותהם אותם החזקת רוחנית וגשמית, גידולי הפאר שיצאו, ויצאו בס"ד, מהיכלה של מיר המפוארה הלא הם רשומים בשמך, ומלוים אותך בערפלי טוהר לישיבה של מעלה, בצותא עם אבותיך ורבותיך הששים לעומתך, נוטר הפיקדון היקר, אשר שכללו והגדילו עשרות מונים, והחזירו בטהרה ובשלמות. שם, בצותא עם ר' לייזר יוד'ל, עם ר' חיים ור' בייניש, תשב ועטרתך בראשך, והכל מודים כי ביושר ובדין נותנים לו כבוד, מהללים ומשבחים ומפארים.

רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, והוא 'לשיטתו'; ומה למטה עומד ומשמש אף למעלה כן. יעתיר בעדנו ובעד קהלנו, ויפיל תחינתו בפני יושב מרומים שלא תאבד שארית יעקב, לגיונות של מלך, העומדים נבוכים ותמהים, ומצפים לישועת הכלל והפרט.

[עשוי לנחת]

איי, איזה שמחה היתה לו על כל שטיקל של חידוש תורה של כל בחור או אברך, כל אחד שאמר לו חבורה הרגיש כאילו שאביו שמע חבורה ראשונה מהבן שלו. פשוט לא יאומן, ראו איזה חיות הוא שואב מהתורה.
לא פעם כשנגשנו לשאלו אם אפשר לבוא לומר אצל הערות בבית [כמקובל] הוא היה באפיסת כחות - שוכב על הספה מותש, ובמשך דקה חושב אם שייך עכשיו שיגיעו, ולאחר מאמץ רב 'מצליח' להוציא מפיו "כן" מרוסק. הוי אומר דוקא בגלל חולשתו הוא היה זקוק ל'חיזוק' זה, היה חשוב לו מאוד שיבואו דוקא עכשיו לומר הערות על הסוגיא, בבחינת תרופה וזריקת כח להמשיך הלאה.
יתומים היינו ואין אב - פשוטו כמשמעו!!!

[צום זאך]

תמונה מאת מרן ראש הישיבה זצ"ל

[גוראריה]

קבלתי מאחד מחו"ר אתרא הדין:

אעלה רסיסי דמע בקולמוסי, טיפין מן נאד הדמעות המלא על גדותיו מן המאורעות האחרונים שפקדו את בית ישראל בכלל, ועולם התורה והישיבות בפרט.
והאחרון הכביד, בסילוקו בחטף ובפתע של ראש ממלכת התורה 'מיר' מרן הגרנ"צ פינקל זצוק"ל, השר והגדול, בעל המעוף והחזון והפעולות הכבירות והנשגבות, כמה גדלו מעשי חייא.
וזאת אשר כתבתי לידיד מעבר לים: תחושת אבל ויתמות. הכל מיששו כמין חלל גדול ועצום שנפער, ועלטה גדולה באה. על מי נטשתנו – געו הצאן, זקנים עם נערים, נער ואיש שיבה.
פרצי הבכיה היו בעיקר בעת הספדו של ממלא מקומו וממשיך דרכו שהזכיר הווארט הידוע של ר' חיים שמואלביץ על רחל אמנו, הקב"ה אומר: מנעי קולך מבכי, ואני חיים אומר לך, מאמא רוח'ל אל תמנעי קולך, המשיכי לבכות ולהתחנן. והוסיף, כל כוחה של רחל היה במידת צניעות שבה, שמסרה סימנים לאחותה, כל מציאותה היתה בשביל אחרים, ולא הניחה לעצמה כלום, וכך זכתה לזה, וכך רה"י הגדול כל מציאותו היה כח הנתינה העצום שבו, והלב שהקיף את כולם.
הכל הגירו דמעה, אפשר כי כ"כ התאימו הדברים למצבינו הנורא, כאשר מעתירים תחינה שיאמר ה' לצרותינו די, ובפרט לאותה המכה אשר לא כתובה בתורה שניחתה עלינו חדשים לבקרים, - סילוקן של צדיקים. נתרופפו מוסדי ארץ.
כל המספידים הדגישו את האהבה הגדולה שזעקה כל ישותו ומציאותו של הנפטר, אותה זכיתי לראות בכו"כ הזדמנויות. אהב את התורה וכל בן תורה עד לאחת. זכורני היאך התנודד בבכי בהלווית הגר"ד פוברסקי זי"ע והגה לאט את המילים: מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. היתה לו 'מורשה' מיוחדת מאת זקינו הג"ר לייזר יוד'ל, אהבה עזה לחידו"ת ו'שטיקלאך תורה' באופן מיוחד, היה מביט ומקשיב שומע ומאזין בסבלנות ומשלם בעין יפה, ובנוסף לזה חבה יתירה נודעת לו לידיעת התורה - הספק ובקיאות, חזרה ושינון, הכל בקנה אחד, לא יאומן.
וכל מעשיו הגדולים נפעלו מתוך הנשמה, ולא בכוחות גופו הזעירים והחלשים. נוכחו בגודל גבורת הרוח ועוצמת תוקף הרצון והשאיפה, והכל בשלימות והרמוניה נפלאה, לבנות ולהקים עולה של תורה בגדלות וברוממות, בהיקף וברוחב מושגים, שלל מסגרות לכל המגזרים והצרכים, נחלים רבים אשר כולם הולכים אל הים הגדול, 'מרועה אחד ניתנו', בני איש אחד נחנו. אב רחימאי ומסור עד אין קץ אשר נושא בעול ברוחניות ובגשמיות.
ועוד מילין, על עמילות ושקיעות בתורה, נפלאות על ידיעה מופלגת בתורה ושקידה נשגבה, צניעות וענוה בתוככי הפרסום, במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, בחגוי סלעי תקיפות הדעת והנהגת המלכות מסתתר בשפריר חביון ולית ליה מגרמיה ולא כלום.

[ירושלמי]

ייש"כ.
השתדלו והרבו בהספדו של גברא רבה, לעורר להחזיק במדותיו וארחותיו הישרות, וזכותו תגן עלינו.

היתה לו 'מורשה' מיוחדת מאת זקינו הג"ר לייזר יוד'ל

אם לדייק, לא זקנו ממש, כי אם זקנה של רעייתו הרבנית תבדלחט"א. הדברים ידועים, ורק לרענן הזיכרון, ולשים רווח בין פינקל לפינקל.
רנ"צ אינו נכד לרא"י. רנ"צ הוא בנו של ר' אליהו מאיר זצ"ל, בן אחיו (מה שמו?) של רא"י, ונכדו של הסבא מסלבודקה, רנ"צ זצ"ל.
משפחת רנ"צ (דמיר) היתה אמריקאית, והבן נתן צבי עלה לארץ ללמוד בישיבת הדוד, רא"י. הוא קיבל יחס מיוחד, וזכה לישון בביתו של רא"י, אחיו של זקנו.
לימים נשא רנ"צ את בת דודתו השניה - ביתו של ר' ביניש, בן רא"י, (ר' ביניש ור' אליהו מאיר היו בני דודים) וכך נסגר לו מעגל משפחתי.

[לייבל]

ייש"כ.
רנ"צ אינו נכד לרא"י. רנ"צ הוא בנו של ר' אליהו מאיר זצ"ל, בן אחיו (מה שמו?) של רא"י, ונכדו של הסבא מסלבודקה, רנ"צ זצ"ל.
משפחת רנ"צ (דמיר) היתה אמריקאית, והבן נתן צבי עלה לארץ ללמוד בישיבת הדוד, רא"י. הוא קיבל יחס מיוחד, וזכה לישון בביתו של רא"י, אחיו של זקנו.
לימים נשא רנ"צ את בת דודתו השניה - ביתו של ר' ביניש, בן רא"י, (ר' ביניש ור' אליהו מאיר היו בני דודים) וכך נסגר לו מעגל משפחתי.

זקנו של הגרנ"צ ואחיו של הגרא"י הוא הג"ר אברהם שמואל פינקל שהיה משפיע רוחני בישיבת חברון, לאחר פטירתו הדפיסו תלמידיו את שיחותיו בספר נתיבות המוסר, בתחילת הספר כתבו מעט מתולדותיו.

[לייבל]

זקנו של הגרנ"צ ואחיו של הגרא"י הוא הג"ר אברהם שמואל פינקל שהיה משפיע רוחני בישיבת חברון, לאחר פטירתו הדפיסו תלמידיו את שיחותיו בספר נתיבות המוסר, בתחילת הספר כתבו מעט מתולדותיו.

בנתיבות המוסר שם נזכר שהגרא"ש הנ"ל היה חתנו של הגאב"ד דטשכנובצי, מי הוא?

[בן המחבר]

אנקדוטה:
באלול האחרון נשלחו - כרגיל - מטעם הישיבה מכתבי התרמה לבוגרים וכו'. הפעם צורף להם פרוספקט בשם "הנני - דבר מורנו ראש הישיבה שליט"א". מדובר בשיחת מוסר הנסבה על פרשת העקדה (פ"ש!) ודורשת כמעט כל פסוק באותה שיטה, כדרכו בקודש.

[יגל]

זקנו של הגרנ"צ ואחיו של הגרא"י הוא הג"ר אברהם שמואל פינקל שהיה משפיע רוחני בישיבת חברון, לאחר פטירתו הדפיסו תלמידיו את שיחותיו בספר נתיבות המוסר, בתחילת הספר כתבו מעט מתולדותיו.

בנתיבות המוסר שם נזכר שהגרא"ש הנ"ל היה חתנו של הגאב"ד דטשכנובצי, מי הוא?

באגרות לראי"ה קפ"ח נדפס מכתב מהג"ר אברהם שמואל הנ"ל לראי"ה בדבר ייסוד ישיבה בירושלים. בניו היו ר' אליהו מאיר (אבי הגרנ"צ) ור' אליעזר מנחם, שניהם בארה"ב.

שמו של הרב מטשכנובצי היה ר' יהודה החנוכי.

[מותיב ומפרק]

מודעת אבל שנת תש"ז בהתבונה

[עשוי לנחת]

.

[עשוי לנחת]

רבי ניסן קפלן אמר היום [ה' וירא] בהספד שכתבו המקובלים שגדולי הדור שעולים למתיבתא דרקיעא הם נהיים הדיינים של אותו דור כשעולים לשמים, ודנים את הדור לפי מדרגתם והשגתם, וממילא התביעה היא גדולה, אם רה"י ידוננו לפי השגתו, איך נוכל לעמוד בזה??!!
מישהו מכיר מקור לדברים אלו?

[ירושלמי]

רבי ניסן קפלן אמר היום [ה' וירא] בהספד שכתבו המקובלים שגדולי הדור שעולים למתיבתא דרקיעא הם נהיים הדיינים של אותו דור כשעולים לשמים, ודנים את הדור לפי מדרגתם והשגתם, וממילא התביעה היא גדולה, אם רה"י ידוננו לפי השגתו, איך נוכל לעמוד בזה??!!
מישהו מכיר מקור לדברים אלו?

אאל"ט מובא כן מהח"ח זיע"א.

אינני בא להוריד ח"ו מהחיזוק, אך כמדומני ששני צדדים למטבע: גדול דורנו גם ידע ויכיר את שפלות הדור ואת חולשותיו, וידונם בהתאם למצבם. (לך תספר לר' חיים עוזר שבחור שלומד סדר א' מ9 עד 1 רצוף נקרא המתמיד של הישיבה). ובפרט רנ"צ, שאהב כל אשר בן תורה יכונה אהבה עזה עד לאחת, ודאי שילמד עליו זכות בדינו.

==================================================================================================
[כל המובא להלן בגדר הרהורי דברים של עני נכלם וקטן ממעש, ולואי שלכה"פ ידי "מחשבה אחת" יצאנו].
ואם כבר: שוחחנו היום בחבורה, מה זאת עשה ה' ככה לנו, ועל מה יצא הקצף הגדול הזה. והגע עצמך, כמה תורה נלקחה מעולמנו רק בשבוע שחלף: הגר"ד אונגרישר, הגר"ד שוורצמן, והגרנ"צ, זצ"ל. ומי מדבר על החודשים האחרונים. הרי אלו גופי תורה, סליחה על הביטוי, אבל נלקחו מאיתנו "בלוקים" של תורה!
[במאמר המוסגר: הרבה פעמים שומעים תשובה לשאלה זו (גם בשם גדולים וטובים), תשובה בסגנון: "לב יודע מרת נפשו, כל אחד יודע במה עליו להתחזק". אמנם נכון הדבר, אך ראיה מפורשת יש לנו שיש מצבים בהם לא סגי בתשובה זו, ועלינו לדרוש בנביאים וזקנים במה חטאנו, ואיה הדרך לשוב ולתקן דרכנו. שהרי גמ' ערוכה היא גבי חורבן הבית, "אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו', הרי כי ישנם מצבים בהם עלינו לדרוש לחכמים ולנביאים, ובאין מענה מהם, הרי הקב"ה עצמו 'נזקק' לקושיא זו, והלב מרגיש כי לעת כזו עלינו לשאול לחכמים ולנביאים].

שו"ר היום שמביאים בשם א' מהקדמונים (ושמעתי שכן אמר הגר"ש אויערבאך שליט"א מנפשיה) שכאשר הקב"ה לוקח צדקים באים בימים, תיתכן הרגשה של קרירות, לפיה הצדיקים הללו כבר באים בימים והגיעה שעתם, והקב"ה מקפיד על כך. ויתכן שבשבל כך נלקח הגרנ"צ כשהוא בשיא כוחו (שמעולם לא היה לו, אך ודאי שלפי גדולת מעשיו חשיב כצעיר וחסון) ועוצם פעולותיו. [שוב, אינני מחשב ח"ו חשבונות שמים, ומי יבוא בסוד קדושים, ורק אני מוצא כאן במה להעלות מהרהורי לבי הכאוב]. רק שעדיין לא ידענו אמאי נכחדו מאיתנו הגדולים הישישים גופא.

ושמא, הנה ע"ד רוב, מרביצי התורה עסוקים בהרבצת התורה והעמדת תלמידים בשנותיהם המוקדמות יותר. בזקנותם, יש מהם שאינם מתפקדים כלל, יש שמוסרים רק שיחות זעיר פה וזעיר שם, וכו' וכו'. כמובן שישנם כאלו הזוכים למסור תורה ולהרביצה עד יומם האחרון, אך כאמור ע"ד רוב כך הוא. [וטלו ע"ד משל את הגר"ד שוורצמן והגר"ג אייזמן, זכרם לברכה]. אכן, ודאי שההערכה וההערצה אליהם לא פוסקת, ואדרבה הולכת וגדלה כמה שמזדקנים יותר, וכד' חז"ל "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר (איוב יב | יב) בישישים חכמה". וכמדומה, ששורש הענין הוא, שדעתם היא דעת תורה, וזו הולכת וגדלה יותר ככל שמזקינין, והרי דעתם דעת תורה גדלה ומתרחבת. וחסד עושה עמנו הקב"ה, שבדורות האחרונים - והיא תופעה הגלויה לעין - זוכים גדולינו לאריכות ימים, כי הדור זקוק להם ולדעתם.

והנה לב יודע מרת נפשו, כמה שבתקופה האחרונה חלה קרירות ואדישות במושג זה של דעת תורה (אף כי בשוליים, אך ידוע ששוליים נוגסות בפנים), ואין להאריך בזה. וממילא ייתכן שלפי כל האמור אין אנו זכאין לאריכות ימיהם של אדירי התורה.

כ"ז כתבתי מתוך הרהור שחשבתי לעצמי, ואם טעיתי עמי תלין משוגתי. ואדרבה, אם שמע מישהו דבר חיזוק המתקבל על הלב לאור מאורעות אלו, יבוא וטעימנו, וזכות הרבים תלויה בו.

[לייבל]

מודעת אבל שנת תש"ז בהתבונה

האמנם אביו של הגרנ"צ שימש ברבנות? היכן?

[יאיר]

ואדרבה, אם שמע מישהו דבר חיזוק המתקבל על הלב לאור מאורעות אלו, יבוא וטעימנו, וזכות הרבים תלויה בו.

"כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כלומר הצדיק ואנשי חסד נאספו מן הדור טרם זמנם מפני הרעה העתידה לבא על הדור ההוא ושלא יראו הם ברעה ההיא, כמו שאמרה חולדה הנביאה על פי הדיבור ליאשיהו: הנני אוסיפך אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראנה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה.

ואין איש שם על לב -ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, שלא יראה ברעה.יבא שלום - כשנאסף הצדיק טרם זמנו לטובתו הוא, כמו שאמר מפני הרעה.ועוד כי במותו יבא למנוחה טובה ויבא בשלום,כי טרם הרעה ימות בשלום, כמו: ואתה תבא אל אבותיך בשלום"(רד"ק ישעיה נז א-ב).
וד"ל...

[ירושלמי]

שו"ר היום שמביאים בשם א' מהקדמונים (ושמעתי שכן אמר הגר"ש אויערבאך שליט"א מנפשיה) שכאשר הקב"ה לוקח צדקים באים בימים, תיתכן הרגשה של קרירות, לפיה הצדיקים הללו כבר באים בימים והגיעה שעתם, והקב"ה מקפיד על כך.

ז"ל בעל החיי אדם:

"כי הת"ח שמת, לא מת בעוונו רק בעוון הדור. והנה כבר נסתלקו ממנו שני ת"ח ר´ שאול ור´ חיים מ"ץ הנ"ל, ולא הספדנו אותם, כי תלינו שמאחר שזקנים היו כבר בא יומם. אבל עכשיו שראינו שערבונא שקיל, כמה משכונות לקחו ממנו גדיים הממושכנים על הרועים — להורות ח"ו שגם הם מתו בעון הדור".

========================================================================

והלב מרגיש כי לעת כזו עלינו לשאול לחכמים ולנביאים...אם שמע מישהו דבר חיזוק המתקבל על הלב לאור מאורעות אלו, יבוא ויטעימנו, וזכות הרבים תלויה בו.

]

orig_158FEAD68DEF4E059B576266A93810A5.jpg (447.11 KiB) נצפה 14403 פעמים

[חכם באשי]

רבי ניסן קפלן אמר היום [ה' וירא] בהספד שכתבו המקובלים שגדולי הדור שעולים למתיבתא דרקיעא הם נהיים הדיינים של אותו דור כשעולים לשמים, ודנים את הדור לפי מדרגתם והשגתם, וממילא התביעה היא גדולה, אם רה"י ידוננו לפי השגתו, איך נוכל לעמוד בזה??!!
מישהו מכיר מקור לדברים אלו?

המקור הראשון הידוע לי הוא ספרו של ה'רוקח', חכמת הנפש.

[צום זאך]

http://acheinu.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=4623

המכונית הביואיק שהובטחה
ביום שלישי (יא חשון תשעב) ליוו עשרות אלפי תלמידים ורבבות משתתפים את הגאון רבי נתן צבי פינקל למנוחת עולמים. תלמידו הרב צבי נשר מגלה פרט לא ידוע מחייו עתירי המעש של ראש הישיבה המנוח.

שלמה שטיין

בניגוד גמור למה שמקובל לחשוב, ראש הישיבה לא נולד בבית של רבנים חשובים ומפורסמים, הוריו היו יהודים פשוטים מארצות הברית.

ההכרות הראשונה של ראש הישיבה עם עולם התורה הייתה כאשר בתור נער צעיר הוא הגיע לביקור אצל קרובי משפחתו בארץ ישראל, קרוביו עמדו בראשות ישיבת מיר והבחור הצעיר נקשר מאוד לישיבה וביקש להישאר כתלמיד בישיבה. הוריו שחיו באמריקה במחצית המאה שעברה התקשו לעכל את הרעיון שבנם יקדיש את עצמו ללימוד התורה, הערך העליון באותם ימים בקרב יהודי אמריקה היה כסף! לא היו אז ישיבות באמריקה, ואנשים לא חשבו שאפשר בכלל להיות בן תורה במציאות של אותם ימים. הם ניסו בכל מחיר להחזיר אותו לארצות הברית אך נפשו חשקה בתורה הוא לא חזר. הם הציעו לו מכונית "ביואיק" אם יחזור, אך הוא העדיף את התורה על פני כל דבר אחר.

לימים הוא התמנה לראש ישיבות מיר, הוריו שעברו להתגורר לידו ראו את גדולתו בתורה ואת מעמדו כרב לארבעת אלפים תלמידים מנהיג ומורה דרך לרבבות.

אחד מתלמידיו ומעריציו בחר להביע את הערכתו לרבו, הוא קנה לו מכונית "ביואיק" חדשה- - -.

ללמד אותנו כי מי שמוותר על כסף ומעמד למען התורה, זוכה גם לתורה וגם למעמד וכסף ומי שמעדיף את הכסף על פני התורה פעמים רבות יישאר בלא כלום.

[צום זאך]

שמעתי שהרה"ג ר' בנימין אייזנברגר שליט"א רב דקהל היכל התפילה בברוקלין, הספיד את ראש הישיבה אחר הגר"מ קוטלר, האם זה נכון?

[עשוי לנחת]

שמעתי שהרה"ג ר' בנימין אייזנברגר שליט"א רב דקהל היכל התפילה בברוקלין, הספיד את ראש הישיבה אחר הגר"מ קוטלר, האם זה נכון?

כן בהחלט, והבאתי קודם באשכול את נאום הג"ר מלכיאל, ולצערי לא אסתייע מלתא להביא את נאום הג"ר בנימין, אך זאת יש לציין, כי הספדו היה מרתק ומרגש באופן יוצא מן הכלל.

[שיבר]

http://acheinu.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=4623
בניגוד גמור למה שמקובל לחשוב, ראש הישיבה לא נולד בבית של רבנים חשובים ומפורסמים, הוריו היו יהודים פשוטים מארצות הברית.

זה בניגוד גמור למציאות. כפי שמובא למעלה מלבד שסבו זקנו היה הסבא מסלבודקא, סבו היה משפיע בישיבת חברון, ואביו לפי הכתבה בתבונה שתצלומה הובא לעיל, שימש כרב.

[עשוי לנחת]

http://acheinu.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=4623
בניגוד גמור למה שמקובל לחשוב, ראש הישיבה לא נולד בבית של רבנים חשובים ומפורסמים, הוריו היו יהודים פשוטים מארצות הברית.

זה בניגוד גמור למציאות. כפי שמובא למעלה מלבד שסבו זקנו היה הסבא מסלבודקא, סבו היה משפיע בישיבת חברון, ואביו לפי הכתבה בתבונה שתצלומה הובא לעיל, שימש כרב.

זה לא בדיוק, אמנם היה נכד לסבא מסלבודקא, אך הוריו התלבטו מאוד אם בכלל לשלחו לישיבה, וכעת סיפר רה"י החדש ר' אליעזר יודל שאמו של רה"י זצ"ל ספרה שבפרשת וירא הגיע לארץ ישראל, ובפרשת וירא הסתלק, ולפני ששלחה אותו התלבטה מאוד, כיצד לשלוח לבד ילד בן 17 לארץ ישראל, ואז ראתה בפרשת העקידה, ואמרה לעצמה, אם א"א עקד את בנו, ודאי אני יכולה לשלוח אותו ללמוד בארץ ישראל.

[אוצר החכמה]

ה לא בדיוק, אמנם היה נכד לסבא מסלבודקא, אך הוריו התלבטו מאוד אם בכלל לשלחו לישיבה, וכעת סיפר רה"י החדש ר' אליעזר יודל שאמו של רה"י זצ"ל ספרה שבפרשת וירא הגיע לארץ ישראל, ובפרשת וירא הסתלק, ולפני ששלחה אותו התלבטה מאוד, כיצד לשלוח לבד ילד בן 17 לארץ ישראל, ואז ראתה בפרשת העקידה, ואמרה לעצמה, אם א"א עקד את בנו, ודאי אני יכולה לשלוח אותו ללמוד בארץ ישראל.

הכרות הראשונה של ראש הישיבה עם עולם התורה הייתה כאשר בתור נער צעיר הוא הגיע לביקור אצל קרובי משפחתו בארץ ישראל, קרוביו עמדו בראשות ישיבת מיר והבחור הצעיר נקשר מאוד לישיבה וביקש להישאר כתלמיד בישיבה. הוריו שחיו באמריקה במחצית המאה שעברה התקשו לעכל את הרעיון שבנם יקדיש את עצמו ללימוד התורה, הערך העליון באותם ימים בקרב יהודי אמריקה היה כסף! לא היו אז ישיבות באמריקה, ואנשים לא חשבו שאפשר בכלל להיות בן תורה במציאות של אותם ימים. הם ניסו בכל מחיר להחזיר אותו לארצות הברית אך נפשו חשקה בתורה הוא לא חזר. הם הציעו לו מכונית "ביואיק" אם יחזור, אך הוא העדיף את התורה על פני כל דבר אחר.

שני הסיפורים האלה לא בדיוק דומים, לחשוש לשלוח נער בן 17 לארץ אחרת זה חשש שיכול לקנן גם בלב אמא אוהבת תורה ואשת רב.

[בן המחבר]

פוסט של "רב צעיר":
http://ravtzair.blogspot.com/2011/11/blog-post_08.html

[יוסי 10]

מי זה אותו "רב צעיר", יצא לי כמה פעמים לקרוא דברים ממנו.

כמובן, שהשאלה רק על הצד שאין לו בעיה עם חשיפת שמו.

דרך אגב, כמה שנים הוא ישאר בתואר "רב צעיר"?

[חוצפא יסגא]

מי זה אותו "רב צעיר", יצא לי כמה פעמים לקרוא דברים ממנו.

כמובן, שהשאלה רק על הצד שאין לו בעיה עם חשיפת שמו.

דרך אגב, כמה שנים הוא ישאר בתואר "רב צעיר"?

שמו בישראל הרב בנימין דה לה פואנטה, רב קהילה במודיעין. כל הרוצה יותר פרטים עליו יכול לשלוח אליו שאלות במייל: [email protected], והרב ישתדל לענות על כל שאלה.

[ירושלמי]

דרך אגב, כמה שנים הוא ישאר בתואר "רב צעיר"?

<<מעיון במאמריו שם, עולה כי לפנינו עוד כמה שנים טובות.>>

[היא שיחתי]

http://www.torah.org/features/firstperson/trust.html

Howard Schultz

I grew up in federally subsidized housing in Brooklyn. I was part of a generation of families that dreamed about the American dream. My dad had a series of blue-collar jobs. An uneducated man, he was kind of beaten by the system. He was a World War II veteran who had great aspirations about America, but his dream was not coming true.

At the age of seven, I came home one day to find my dad sprawled on the couch in our two-bedroom apartment in a full-leg cast; he had fallen on the job and broken his leg. This was way before the invention of Pampers, and he worked as a delivery driver for cloth diapers. He hated this job bitterly, but on this one day, he wished he had it back. In 1960 in America, most companies had no workers' compensation and no hospitalization for a blue-collar worker who had an accident. I saw firsthand the plight of the working class.

That experience had a significant effect on how I see the world. When I got into a position of responsibility at Starbucks, what I wanted to try to do was build a kind of company that my father never got a chance to work for.

We at Starbucks have been trying to create an industry that did not exist, and a kind of brand that was very unusual. One real anomaly is that we have spent very little on advertising. We've had corporate executives try to understand how a brand could become so powerful and ubiquitous with so little promotion. The truth is we had no money to advertise, so we had to figure out a different way. We said to ourselves that if we wanted to build a large enterprise and a brand that had meaning, relevance and trust for all its constituencies, then we first had to build trust with our employees. So we tried to co-author a strategy in which those who worked for the business were really part of something. As a result, in 1989 we began to provide equity in the form of stock options to our employees.

When we did this, we had a couple hundred employees and fewer than 50 stores. Today, we have close to 50,000 employees, whom we call partners, and we will open up our 3,500th store at the end of this month. We have built, I think, an enduring business upon a premise that says the experience that we create inside our company will be the defining mechanism of building our brand. We said we must first take care of our people.

It's critically important in building a business that every single strategic decision go into the imprinting of that brand. If you don't tell the truth to some constituency, you can't later say that decision just didn't matter. Everything matters. A business must be built on a set of values, a foundation that's authentic, so you can look in the mirror and be proud of what's going on.

Recently I was walking down a street in London that was a very high-fashion piece of real estate. It had one designer store after another. Expensive stores, expensive rents. Out of the corner of my eye, I saw a storefront that just did not fit. It was about 12 feet wide, and no more than a 500 square foot store. In the midst of all these fancy signs and fancy stores, this store had one word on top of the door: "Cheese." I couldn't figure out what it was, so, curious, I went in.

Behind the counter was a poorly dressed 70-year old guy, and I was the only customer. As soon as I walked in, he came to life. I said, "I don't know much about London, but it appears to me that this store really doesn't fit on this street." He replied, "Many people have said that to me, young man. But the truth is, it's been here over 100 years."

I said, "I'm sure you can make a lot more money on this store if you leased it or you sold your business." He replied, "Well, I wouldn't lease it because I own the building. The legacy, responsibility and pride that I have is to the generations of my family who have come before me. That is why I come to work every day to be a purveyor of cheese to honor the people who've come before me."

The cheese just came to life with his words.

Think about all our experiences every day. How often does anybody honor us as a consumer? Rarely. But when it does happen, the power of the human spirit really does come through. At the end of the day, when business is really good, it's not about building a brand or making money. That's a means to an end. It's about honoring the human spirit, honoring the people who work in the business and honoring the customer.

When I was in Israel, I went to Mea Shearim, the ultra-Orthodox area within Jerusalem. Along with a group of businessmen I was with, I had the opportunity to have an audience with Rabbi Finkel, the head of a yeshiva there. I had never heard of him and didn't know anything about him. We went into his study and waited ten to 15 minutes for him. Finally, the doors opened.

What we did not know was that Rabbi Finkel was severely afflicted with Parkinson's disease. He sat down at the head of the table, and, naturally, our inclination was to look away. We didn't want to embarrass him.

We were all looking away, and we heard this big bang on the table: "Gentlemen, look at me, and look at me right now." Now his speech affliction was worse than his physical shaking. It was really hard to listen to him and watch him. He said, "I have only a few minutes for you because I know you're all busy American businessmen." You know, just a little dig there.

Then he asked, "Who can tell me what the lesson of the Holocaust is?" He called on one guy, who didn't know what to do-it was like being called on in the fifth grade without the answer. And the guy says something benign like, "We will never, ever forget?" And the rabbi completely dismisses him. I felt terrible for the guy until I realized the rabbi was getting ready to call on someone else. All of us were sort of under the table, looking away-you know, please, not me. He did not call me. I was sweating. He called on another guy, who had such a fantastic answer: "We will never, ever again be a victim or bystander."

The rabbi said, "You guys just don't get it. Okay, gentlemen, let me tell you the essence of the human spirit.

"As you know, during the Holocaust, the people were transported in the worst possible, inhumane way by railcar. They thought they were going to a work camp. We all know they were going to a death camp.

"After hours and hours in this inhumane corral with no light, no bathroom, cold, they arrived at the camps. The doors were swung wide open, and they were blinded by the light. Men were separated from women, mothers from daughters, fathers from sons. They went off to the bunkers to sleep.

"As they went into the area to sleep, only one person was given a blanket for every six. The person who received the blanket, when he went to bed, had to decide, 'Am I going to push the blanket to the five other people who did not get one, or am I going to pull it toward myself to stay warm?'"

And Rabbi Finkel says, "It was during this defining moment that we learned the power of the human spirit, because we pushed the blanket to five others."

And with that, he stood up and said, "Take your blanket. Take it back to America and push it to five other people."

Howard Schultz is chairman and chief global strategist of Starbucks. Schultz received the Columbia Business School's Botwinick Prize in Business Ethics last September. This article is excerpted from his acceptance speech. Reprinted from Hermes magazine, Columbia Business School, Spring 2001. Reprinted with permission from the Yated Ne'eman.

[היא שיחתי]

תרגום של גוגל לסוף המאמר

כשהייתי בארץ, נסעתי מאה שערים, האזור החרדי בתוך ירושלים. יחד עם קבוצה של אנשי עסקים הייתי עם, היתה לי הזדמנות להיות קהל עם הרב פינקל, ראש הישיבה שם. מעולם לא שמעתי עליו ולא ידעתי עליו שום דבר. הלכנו לחדר העבודה שלו חיכה עשר עד 15 דקות עבורו. לבסוף, הדלתות נפתחו.

מה שלא ידענו היה כי הרב פינקל לקתה קשות עם מחלת פרקינסון. הוא התיישב בראש השולחן, באופן טבעי, הנטייה שלנו היא להסתכל הצידה. לא רצינו להביך אותו.

כולנו היינו מבטה, ושמענו את זה המפץ הגדול על השולחן ". רבותיי, תראו אותי, תסתכל עלי עכשיו" עכשיו נגע בנאומו היה גרוע רועד הפיזי שלו. זה היה ממש קשה לשמוע אותו ולראות אותו. הוא אמר, "יש לי רק כמה דקות בשבילך, כי אני יודע שכולכם אנשי עסקים אמריקנים עסוקים". אתה יודע, רק עקיצה קטנה שם.

ואז הוא שאל: "מי יכול להגיד לי מה את לקח השואה הוא?" הוא קרא על בחור אחד, שלא יודע מה לעשות, זה היה כמו להיות קרא בכיתה ה 'בלי התשובה. והבחור אומר משהו כמו שפיר, "אנחנו לעולם, לעולם לא לשכוח?" והרבי דוחה אותו לחלוטין. הרגשתי נורא על הבחור עד שהבנתי הרב התכונן לקרוא על מישהו אחר. כולנו היינו סוג של מתחת לשולחן, מביט הצדה, אתה יודע, בבקשה, לא אותי. הוא לא קורא לי. אני מזיע. הוא קרא על בחור אחר, שהיה כה נפלא התשובה: "אנחנו לעולם לא, לעולם להיות קורבן או עובר אורח."

הרב אמר, "אתם פשוט לא מבינים את זה. בסדר, רבותיי, תנו לי לספר לכם את המהות של הרוח האנושית.

"כפי שאתם יודעים, בזמן השואה, העם הועברו בדרך, הגרוע ביותר לא אנושי על ידי קרונוע. הם חשבו שהם הולכים למחנה עבודה. כולנו יודעים שהם הולכים למחנה השמדה.

"אחרי שעות על גבי שעות במכלאה זה לא אנושי עם אור לא, לא אמבטיה, קר, הם הגיעו למחנות. הדלתות היו נפתחה לרווחה, והם היו מסונוור האור. הופרדו גברים ונשים, אמהות ובנות, אבות מ בנים. הם הלכו על בונקרים לישון.

"כשהם נכנסו לאזור לישון, רק אדם אחד קיבל שמיכה אחת לשישה. מי שקיבל את השמיכה, כשהלך לישון, צריך להחליט," אני הולך לדחוף את השמיכה לחמשת האחרים אנשים שלא לקבל אחד, או שאני הולך למשוך אותו כלפי עצמי כדי להתחמם? "

והרב פינקל אומר, "זה היה רגע במהלך זה המגדיר כי למדנו את כוחה של הרוח האנושית, כי דחפנו את השמיכה עד חמישה אחרים".

ועם זאת, הוא קם ואמר, "קחו שמיכה שלך. קח את זה בחזרה לאמריקה לדחוף אותו עד חמישה אנשים אחרים."

הווארד שולץ הוא יו"ר אסטרטג גלובלי ראשי של סטארבקס. שולץ קיבל Botwinick בית הספר לעסקים של קולומביה פרס אתיקה עסקית בספטמבר האחרון. מאמר זה הוא קטע מתוך נאום התודה שלו. התפרסם במגזין של הרמס, קולומביה, אביב 2001. התפרסם באישור יתד נאמן

[יוסי 10]

מכתבי תנחומים של הרבנים למשפחת הגרנ"צ פינקל זצ"ל.

http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=34306

[עשוי לנחת]

מכתבי תנחומים של הרבנים למשפחת הגרנ"צ פינקל זצ"ל.
http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=34306

נשמח אם תוריד אותם לתמונה לטובת החסומים. תודה.

[יאיר]

גדולי ישראל, רבנים וראשי הישיבות באו בהמוניהם לנחם את בני משפחת הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל.

גדולי ישראל שלא יכלו להגיע פיזית לבית בשכונת בית-ישראל שלחו מכתבי תנחומים לאם המשפחה ולבניו האבלים.

לידי אתר '***** *****' הגיעו המכתבים ששלחו הגרי"ש אלישיב, הגר"ח קנייבסקי והגר"ח גריינמן.

הגרי"ש אלישיב: "בעשייתו - תנוחמו"

"המקום ינחם את המשפחה הרוממה אשר לוקח מהם עטרת תפארת בית ישראל ראש אולפנא רבתא ישיבת מיר הגאון המפורסם רבי נתן צבי פינקל זצ"ל אשר במסירות נפש הרביץ תורה לתלמידים ומסר עצמו להרחיב גבולות הקדושה לחזק עולם התורה, להוסיף עמלי תורה בטהרה ולהרבות כבוד שמים".

"בהמשך עבודתו של ראש הישיבה זצ"ל לחיזוק בדקי הישיבה הקדושה ברוחניות ובגשמיות ימצאו מזור לעצבון לבבכם ובעל הנחמות ינחמם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא יוסיפו לדאבה עוד".



הגר"ח קנייבסקי: "נצטערנו מאד"
הגרנ"צ זצ"ל מנחם את הגר"ח.

הגר"ח קנייבסקי כתב במכתב בכתב ידו:

"נצטערנו מאוד לשמוע מפטירת הגאון רבי נתן צבי זצ"ל ראש ישיבת מיר, מקים עולה של תורה, המקום ינחם את המשפחה החשובה ובפרט את בנו ממלא מקומו הגאון ר' אליעזר יהודה בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".



הגר"ח גריינמן: "בין הגדולים בגן העדן"

הגר"ח גריינמן - דודו של הנרנ"צ זצ"ל - כתב במכתב הנחומים:

"דרכי שמים נעלמים וכולם חסד ורחמים וכשאנו חושבים על הסיעתא דשמיא המופלגת ביותר שזכה בה אביכם הגדול והדגול זללה"ה, להגדיל תורה ולהאדירה, על אף בריאותו הרופפת.

"הרי אנו בטוחים על חלקו בין הגדולים בגן עדן, ואם היינו זוכים לראות לא היינו צריכים לתנחומים, אבל מצוה לנחם.

"ולצערי נבצר ממני מלנחם כראוי והנני נאלץ להשתמש בכתב.

"ויהי רצון שמן השמים תנוחמו ולא תמוש התורה מפי הצאצאים הברוכים ויזכו לראות בנחמת ציון וירושלים, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

המשתתף בצערכם, מקום החתום חיים שאול (גריינמן).

[לייטנר]

.

[עשוי לנחת]

מסתבר שקצת קשה להעמיד את הסיפור הזה

הסיפור הזה ממש מזלזל, כי נראה כאילו רה"י מאוד רצה ביואיק, ורק ויתר ע"ז בשביל תורה, ו'ב"ה' הוא לא הפסיד מזה, וזכה שוב לביואיק.
יתכן שבבחרותו אכן הבטיחו לו ביואיק, אך מי שהכיר את רה"י אחרי שכבר צמח והתעלה, והיה ממש כמלאך אלוקים, ולא היה לו שום הנאה גשמית בגופו המיוסר, יודע שזה ממש זלזול בכבודו לומר דבר כזה, וידוע כמה סלד מדברים כאלו שקנו ועשו עבורו עד כמה ששם לב בכלל.

נו נו, מסתבר גם שלא כל גדול חייב להחזיק רקורד של 'בוצין בוצין מקטפיה ידיע'.

אכן, וכבר דברו על זה בהספדים שרה"י מחייב את כולם, וא"א לומר שהוא נולד גדול, הוא היה בחור אמריקאי טיפוסי רגיל, כשהוא הגיע לארץ הוא אפי' התפלא שלומדים יום שלם, אך מכיון שדבק ברבותיו והשקיע ועמל ללא גבול זכה למה שזכה.

[עשוי לנחת]

.

[צום זאך]

מסתבר שקצת קשה להעמיד את הסיפור הזה

הסיפור הזה ממש מזלזל, כי נראה כאילו רה"י מאוד רצה ביואיק, ורק ויתר ע"ז בשביל תורה, ו'ב"ה' הוא לא הפסיד מזה, וזכה שוב לביואיק.
יתכן שבבחרותו אכן הבטיחו לו ביואיק, אך מי שהכיר את רה"י אחרי שכבר צמח והתעלה, והיה ממש כמלאך אלוקים, ולא היה לו שום הנאה גשמית בגופו המיוסר, יודע שזה ממש זלזול בכבודו לומר דבר כזה, וידוע כמה סלד מדברים כאלו שקנו ועשו עבורו עד כמה ששם לב בכלל.

נו נו, מסתבר גם שלא כל גדול חייב להחזיק רקורד של 'בוצין בוצין מקטפיה ידיע'.

אכן, וכבר דברו על זה בהספדים שרה"י מחייב את כולם, וא"א לומר שהוא נולד גדול, הוא היה בחור אמריקאי טיפוסי רגיל, כשהוא הגיע לארץ הוא אפי' התפלא שלומדים יום שלם, אך מכיון שדבק ברבותיו והשקיע ועמל ללא גבול זכה למה שזכה.

הנה מה שפורסם עם וידאו שרואין את הרה"י אומר את דברים הללו - ראה כאן: http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=3 ... 6&scat=177

וכך סיפר: "אני באתי לארץ ישראל בגיל 14, בערך בגיל שלכם, הראש ישיבה ר' אליעזר יהודה זצ"ל לקח בשבילי 3 רבנים, שהם שלשה אברכים, גדולי תורה, ולמדנו מסכת בבא קמא.

"כל אחד למד איתי פעמיים, זאת אומרת ביחד זה 6 פעמים. למדנו מהתחלה ועד פרק מרובה, שישים דף.

"למדתי עם כל אברך פעמיים - זה שש פעמים, וחזרתי לבד עוד שבע פעמים. ביחד זה 13 פעמים.

"כך היה הדרך שהראש ישיבה חינך בחור אמריקאי בגיל 14, אז רואים איך צריכים ללמוד בהתמדה: לחזור 6 פעמים 13 פעמים ורק על-ידי כך אפשר לעשות שטייגען בתורה. אז ברכתי שתזכו ללמוד את מסכת סוכה 13 פעמים. וכן בכל הש"ס כולו".

אכן דברים הללו מכחישין את הסיפור הנ"ל, שבטח לא הובטח ע"י הוריו ביואיק בגיל 14....

אך גם מה שאמר בנו שהגיע למיר בגיל 17 נגד הנ"ל.

ועוד. לפי חשבון זה יוצא (כיון שרה"י נולד בשנת תש"ג) שהגיע ל'מיר' בשנת תשי"ז, ואילו חבריו בישיבה מדברים משנות תשכ"א - כ"ג, כהשנה שהגיע מאמריקה

מי יכול לעשות סדר כאן?

[צום זאך]

מסתבר שקצת קשה להעמיד את הסיפור הזה

הסיפור הזה ממש מזלזל, כי נראה כאילו רה"י מאוד רצה ביואיק, ורק ויתר ע"ז בשביל תורה, ו'ב"ה' הוא לא הפסיד מזה, וזכה שוב לביואיק.

סליחה, אך זה דיוק חלש, ואין זה מה שנראה מהסיפור

[טפח]

האגדה מספרת ששלושת האברכים היו ר' חיים קמיל, ר' חיים ברים ולהבדיל בין חיים לחיים ר' חיים ברנד. ויש מוסיפים שלמד אף עם ראש הישיבה ר' חיים שמואלביץ.

[לייטנר]

.