תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה

[עושה חדשות]

האם שמיעת עשרת הדיברות וקבלת התורה הם בגדר "עבודה"?

[יבנה]

שמות פרק כד
(ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהֹוָ֖ה פָּרִֽים:
(ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
(ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:
(ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהֹוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:

[איש_ספר]

(אולי זו הסיבה שהביאה את החכם ההוא לפרש את מה שפירש... יעוי' שו"ת שער אפרים סי' סד וסה).

[עושה חדשות]

יש"כ.
מצינו בחז"ל ובקדמונים את ב' האפשרויות לפרש את ה"תעבדון", אם על קבלת התורה או על הקרבנות,
[ואם אזיל על הקרבנות, צריך לפרש מפני מה הזכיר דוקא את זה, ועי']
אבל אני שואל על מה שפירשו לענין קבלת התורה, האם מצינו עוד כן שזה בגדר "עבודה".

[יבנה]

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ס עמוד ב
העובד עבודה זרה אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה
וזה מתקיים באמירת נעשה ונשמע, לא בשמיעת י' הדברות.
או באמירת אנכי כו' עי' השגות רמב"ן למצוות ל"ת ה' בחצי השני.

[עושה חדשות]

שמות פרק כד
(ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהֹוָ֖ה פָּרִֽים:
(ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
(ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:
(ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהֹוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:

במשך כל המו"מ של משה רבינו עם פרעה, מדובר על מה שישראל רוצים ללכת למדבר ע"מ לזבוח לה'.
האם יש במפרשים שקישרו את זה לזביחה ולקרבנות שהיה לבסוף כאן בהר סיני?
(ועי' פי' הראב"ע שמות ה,א).

[עושה חדשות]

חזקוני שמות יט,ג -
מעצמו עלה לשאול מפי הקב"ה במה יעבדוהו לקיים מה שאמר לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, והקב״‎ה אמר לו כה תאמר לבית יעקב אם שמוע תשמעו וגו׳‎ זאת תהיה עבודתי. ואעפי"‎כ מצינו במתן תורה ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו'.

[עושה חדשות]

אם "ויחוגו לי במדבר" אזיל על הקרבנות של הר סיני,
הרי לנו חג של זמן מתן תורתינו העומד בפני עצמו בלי שום קשר ל'קציר',
אלא כפשוטו חג על קבלת התורה.

[צופה_ומביט]

אם "ויחוגו לי במדבר" אזיל על הקרבנות של הר סיני,
הרי לנו חג של זמן מתן תורתנו העומד בפני עצמו בלי שום קשר ל'קציר',
אלא כפשוטו חג על קבלת התורה.

היה מקום להתווכח עם ההנחה ש"יחוגו לי במדבר" שאמר משה לפרעה בשם ה' במצרים - הוא מה שהתקיים לבסוף בקרבנות מתן תורה, אבל אכן כך נראה מדברי אהרן בסוף 40 יום "חג לה' מחר", ולבו היה לשמים שיבוא משה למחר ויעבדו את המקום (רש"י), ואכן כך הוה ולמחר - באותו יום שעשו עולות ושלמים ואכלו ושתו (= חג לה') - ירד משה עם הלוחות.

וכלומר בדברי אהרן מצינו שעל מתן תורה (קבלת הלוחות הכתובים משמים, וחזרת משה מראש ההר עם כל התורה בלבו) עושים "חג", וממילא יש להבין כך גם את הקרבנות שעשה משה למחרת יום מתן תורה (שמיעת עשרת הדברות מפי הגבורה/משה, ולרמב"ן גם פרשת משפטים), אף שלא נזכר בהם הלשון "חג" אבל סוכ"ס עשו שם אותו הדבר שעשה אהרן, הקריבו עולות ושלמים ואכלו ושתו, בדיוק מה שעשו אח"כ ביום ירידת משה עם הלוחות (שמות לב, ו), שקראו אהרן "חג לה'". וא"כ י"ל שהוא הוא ה"יחוגו לי במדבר" שאמר משה מראש.

ואמנם יש כאן מקור יפה לחג [חגיגה] על מתן תורה, אבל עדיין קשה לומר שזהו היסוד למה שבחג שבועות שלנו עוסקים במתן תורה, שכן החג לה' שעשה משה היה למחרת מתן תורה (היינו ז' או ח' בסיון) והחג לה' שעשה אהרן היה בי"ז בתמוז.

אגב, בכללות הענין יש גם ראיה למשמעות המילה "חג", שאין משמעותה רק כלפי עליה לרגל (ראה רמב"ם ריש הלכות ביה"ב וחוגגין אליו ג"פ בשנה, נעים ממקומם ובאים אליו מכל סביבותיו) אלא משמעותה כל אסיפה של שמחה. ותוי"ט כותב שהוא ע"ש ריקודים ומחולות, וזה דבר שלהדיא עשו ב"חג לה'" שעשה אהרן. [ידוע בזה גם הראיה מפסוק הנאמר על ראש השנה "יום חגנו", ואין בו עליה לרגל אלא רק חיוב שמחה (שאג"א), אמנם בפשוטו של מקרא מבאר הנצי"ב ש"יום חגנו" שם קאי אסוכות].

[לבי במערב]

עכ"פ, יש כאן כעין־מקור ליו"ט ש"ג בשבועות (ויומתק עם דברי החת"ס הנודעים, שאינו בתורת ספק כשאר י"ט).

[דרופתקי דאורייתא]

האם שמיעת עשרת הדיברות וקבלת התורה הם בגדר "עבודה"?

בספרי נדרש "עבודה" זו תורה, והעתיק זאת הרמב"ם במצות תפלה.
ובשלהי מנחות ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה.

[צופה_ומביט]

עוי"ל לפי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'".

עצם ידיעת ה' היא עבודה (ובדיוק כשם שאמרו חז"ל שתפילה היא עבודה. וכי מהי תפילה אם לא עמידה לפני ה', ככתוב בשו"ע, והוא יסודה של תפילה ואכמ"ל).

ידיעת ה' היא תכלית כל האדם לפי הרמב"ם. איזו עבודה גדולה יותר ליוצרו יכול האדם לעשות מאשר לממש את התכלית שעבורה נברא ואת תפקידו בעולם. וביותר לפי הרמב"ם ששכר העולם הבא הוא כגודל הידיעה הזו, הרי שהיא היא ה"היום לעשותם" של העולם הזה, דהיינו היא העבודה.

ממילא ההתגלות בסיני, אנכי ולא יהיה לך, היא העבודה. וידיעת דבר זה מצוה (רמב"ם ריש יסוה"ת), והוא יסוד כל התורה כולה, והוא העיקר (רמב"ם ריש ע"ז), ומי שחסר לו בידיעות האלה אינו בכלל ישראל ואין לו חלק לעוה"ב (פיה"מ פרק חלק), ואין ידיעה גדולה מזו שהיתה להם בסיני, פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש, הכירו את מי שאמר והיה העולם שהוציאם ממצרים (ברכות לח, א) וראו בבירור שאין עוד מלבדו (פרשת ואתחנן, ומפורט במדרשים שמהעולם כולו נשמע הקול יוצא אנכי ה' אלקיך).

[מקדש מלך]

לפי טענתי באריכות כאן viewtopic.php?f=53&t=19088&p=672954&hilit=%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93+%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99+%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A#p672954
כל מצוה שנעשית באופן של "עומד לפני המלך" נחשבת לעבודה. ואם כן פשוט שכל המצוות הקשורות למעמד הר סיני הם בגדר עבודה.

[שמואל שלומוביץ]

אם "ויחוגו לי במדבר" אזיל על הקרבנות של הר סיני,
הרי לנו חג של זמן מתן תורתינו העומד בפני עצמו בלי שום קשר ל'קציר',
אלא כפשוטו חג על קבלת התורה.

כתבתי בזה פעם :
ויש להדגיש, שברור הדבר שהיותו של יום המועד בעיקרו כיום מתן תורה הוא מדאורייתא, שהרי חג זה הוא הראשון שנצטוו ישראל לחוג במדבר עוד קודם שיצאו ממצרים, עליו נאמר 'ויחוגו לי במדבר' (שמות ה, א), ובעבורו הוציאו ישראל בהמתם ממצרים לזבוח לה' 'בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו' (שמות י, ט, ועי' ראב"ע ויקרא כג, יא), ועל העבודה הזאת נמסר האות בידם 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה' (שמות ג, יב).
ומהותו של יום המועד הוקבעה כך מתחילתו, ביום מעמד הר סיני. שהרי הסכימו בית שמאי ובית הלל בסוגית הגמ' (חגיגה ו, א) שהקריבו ישראל חגיגת הרגל ביום מתן תורה ע"י נערי בני ישראל במזבח אשר תחת ההר, ודעת ב"ש שאף עולת ראיה הקריבו שם בעלייתם להראות בהר ע"ש 'ויחזו את האלהים' (עי' רש"י). והרי בזמן המעמד ההוא אף חגגו ישראל שמחת הרגל על יום מתן תורה. ובוודאי שלא ניתן להאמר שלא הייתה אותה שמחה קשורה לשמחת מתן תורה וכריתת הברית שנעשתה שם בדם הקרבנות, ורק עסקו אז בקיום המועד העתיד להתחדש להם לעתיד בארץ על אודות הקציר ומצוותיו.

[צופה_ומביט]

כתבתי בזה פעם :
ויש להדגיש, שברור הדבר שהיותו של יום המועד בעיקרו כיום מתן תורה הוא מדאורייתא, שהרי חג זה הוא הראשון שנצטוו ישראל לחוג במדבר עוד קודם שיצאו ממצרים, עליו נאמר 'ויחוגו לי במדבר' (שמות ה, א), ובעבורו הוציאו ישראל בהמתם ממצרים לזבוח לה' 'בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו' (שמות י, ט, ועי' ראב"ע ויקרא כג, יא), ועל העבודה הזאת נמסר האות בידם 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה' (שמות ג, יב).
ומהותו של יום המועד הוקבעה כך מתחילתו, ביום מעמד הר סיני. שהרי הסכימו בית שמאי ובית הלל בסוגית הגמ' (חגיגה ו, א) שהקריבו ישראל חגיגת הרגל ביום מתן תורה ע"י נערי בני ישראל במזבח אשר תחת ההר, ודעת ב"ש שאף עולת ראיה הקריבו שם בעלייתם להראות בהר ע"ש 'ויחזו את האלהים' (עי' רש"י). והרי בזמן המעמד ההוא אף חגגו ישראל שמחת הרגל על יום מתן תורה. ובוודאי שלא ניתן להאמר שלא הייתה אותה שמחה קשורה לשמחת מתן תורה וכריתת הברית שנעשתה שם בדם הקרבנות, ורק עסקו אז בקיום המועד העתיד להתחדש להם לעתיד בארץ על אודות הקציר ומצוותיו.

למה כתבת שעשו את החג ביום מתן תורה? בכתוב מפורש שהיה זה למחרת. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. כך לפי פשוטו של מקרא ולשיטת הרמב"ן. לשיטת רש"י (בפסוק הנ"ל) היה זה בה' בסיון, לפני מתן תורה.

[שמואל שלומוביץ]

למה כתבת שעשו את החג ביום מתן תורה? בכתוב מפורש שהיה זה למחרת. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. כך לפי פשוטו של מקרא ולשיטת הרמב"ן. לשיטת רש"י (בפסוק הנ"ל) היה זה בה' בסיון, לפני מתן תורה.

אכן היה ראוי לדקדק את זה יותר, אבל זה לא נוגע לגופו של הטיעון, הכוונה היא שבאותה העליה שהיא חלק מסדר קבלת התורה ומעמד הר סיני בכריתת הברית על קבלת התורה, אז ראו את אלהי ישראל והקריבו עולת ראיה ושלמי חגיגה כדיני המועד, (אי משום שאז חל חיובם, אי משום תשלומין כל שבעה).
והטענה היא בעיקר על אלו שצידדו שכל ענין מתן תורה בחג השבועות הוא תוספת דרבנן. וזה אינו.
לענין פשוטו של מקרא ישנם דרכים נוספות אבל מאחר שאין להם בית אב, אכ"מ לדון בהם.

[עושה חדשות]

מתוך שיעור של הגר"מ שפירא בתחילת ימי השובבי"ם תשנ"ה

הימים האלה שקוראים את הפרשות של גלות וגאולת מצרים, חכמים נתנו לזה שם מיוחד. העובדה שקוראים בציבור את הפרשות האלה, משנה ונותנת איזה שהוא שם לימים. קראו להם בשם על שם ראשי התיבות של הפרשות. זה נקרא ימי השובבי"ם וזה מפורסם מאד. קודם כל להבין מה זה קשור. נגיד שהדברים קשורים לגלות וגאולת מצרים באיזה אופן שהוא, אבל מה הקשר בין זה לבין קריאת הפרשות? כל אדם ישב וילמד לעצמו את פרשות גלות וגאולת מצרים וזה יעלה לו במקום הקריאה הזאת. מה המיוחד בקריאת התורה בציבור שמשנה ונותנת לימים האלה כח וענין מיוחד. סימון מיוחד.

צריך קודם כל לדעת, שתקנת קריאת התורה בציבור, זאת לא מצות תלמוד תורה בלבד. ללמוד תורה אנחנו לומדים, ולאו דווקא בעשרה, אבל קריאת התורה אי אפשר לקרוא רק בעשרה, והדין כמו שכתוב במשנה במגילה ובגמרא שזה מדין דבר שבקדושה, ודבר שבקדושה צריך להיות בעשרה. אם תלמוד תורה היה "דבר שבקדושה", אז אי אפשר היה לשבת וללמוד, רק בעשרה. מה המיוחד בקריאת התורה מתוך ספר תורה? הרי פעם כל תלמוד תורה היה מתוך ספר תורה. לא היתה אפשרות אחרת. דברים שבכתב נכתבו רק כך. למדו תורה רק מתוך ספר ולא היה צורך בעשרה ושום צורך בסדרים מיוחדים שנקראים "קריאת התורה". וכאן זה מהלך מיוחד ומסוים של "דבר שבקדושה" וזה צריך להיות דווקא בעשרה.

הפירוש מתבאר מתוך דברי רבותינו הראשונים שהתקנה לא היתה "תלמוד תורה", אלא זו היתה תקנה של "קבלת התורה". זה שקוראים את התורה בציבור, זאת לא פעולת לימוד בלבד, זה לא מעשה תלמוד תורה. תלמוד תורה אנו עושים תמיד בכל יום, בכל עת ובכל שעה, לבד, בהרהור, בדיבור או בחברותא, עושים את זה בכל מקום ובכל זמן ובלי שום תנאים מוקדמים. התנאי היחידי שזה לא יהיה מקום מטונף, חלילה. "בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה - חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא" (ברכות כד ע"ב). בכל מקום לומדים תורה.

קריאת התורה בציבור היא לא קיום של "תלמוד תורה", אלא שזה קיום של "קבלת תורה". לקבל תורה - כאן יש כבר תנאים. "קבלת תורה" זה כבר באמת דבר שבקדושה שמלכתחילה נעשה לכל הציבור ביחד. כתוב בפסוק "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). אנחנו יודעים שיש שני עמודים שהם נפרדים ונבדלים זה מזה. תורה היא עמוד בפני עצמו ועבודה היא עמוד בפני עצמו. הם שונים זה מזה. וכאן כאשר מדברים על מעמד הר סיני, קוראים לזה "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". זה נראה שמערבים פה שני עמודים יחד. העסק פה הוא בעמוד התורה ולא בעמוד העבודה. אלא זה ברור, "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" הכוונה 'תקבלו תורה'. לא 'תלמדו תורה' אלא 'תקבלו תורה'. "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", המדובר במעשה קבלת התורה שזה עבודה. אחרי שהתורה התקבלה, תלמוד תורה הוא דין תלמוד תורה. אבל העובדה שאנו שמים את עצמנו תחת עולו של בורא העולם ומקבלים את תורתו, זו פעולת עבדות. זאת פעולת "עבודה".

התקנה שנתקנה לקרוא פרשות תורה בציבור, וכמנהגנו שאנו מסיימים את התורה אחת לשנה, זו היתה התקנה לקרוא בתורה לא כמעשה לימוד, אלא כמעשה של קבלת תורה, לכן נאמרו דינים, למשל מה שהראשונים מביאים בשם הירושלמי שמקפידים מאד שבזמן קריאת התורה יהיו שלושה על הבימה, כנגד נותן התורה, מקבל התורה וזה שבאמצע שנשלח מהנותן אל המקבלים. כנגד הנותן - הקב"ה, ישראל, ומשה רבינו שהוא הסרסור שבין הנותן והמקבלים. זאת אומרת שאת מעשה קריאת התורה אנחנו צריכים לשייך למעשה קבלת התורה ולא לפעולת תלמוד תורה.

מכיון שנתקן לכלל ישראל שבכל שנה ושנה מקבלים את התורה שוב, אז הפעולה הזאת שהיא פעולת "קבלת תורה" זו פעולה שבה באיזה אופן שהוא דברי התורה האלה מתגלים כעת. זה לא דברי תורה שכבר ניתנו וכעת אנו חוזרים ולומדים אותם, אלא יש כאן צד שדברי התורה האלה מתגלים כעת. עכשיו היא שעת נתינתם והתגלותם של דברי התורה האלה. נתקן לקבל את הדברים מחדש. ובאמת בכל שנה ושנה אנו מקבלים את הדברים באופן אחר, ובטעם אחר. כל שנה ושנה צריכה להיות קבלה בפני עצמה. אנחנו חוזרים כעת בקריאת הפרשות האלה ומקבלים את התורה. זה מה שנותן לזמן הזה את הכח המיוחד, משום שאותם דברים תורה שנוגעים לזמן הזה - כעת הם מתגלים. כעת הם ניתנים. לא שאנחנו עסוקים בהם בלימוד, אלא אותם דברי תורה מתקבלים אצלנו - עכשיו.

[צופה_ומביט]

נפלא מאד. אמת אמת תפסיה.

נפל בדעתי לפי זה להבין "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", שכולם ביחס לתורה.
תורה= לימוד תורה.
עבודה = קבלת התורה.
גמילות חסדים = קיום התורה [גמרא בסוטה: "תורה תחילתה וסופה גמילות חסדים", לקח טוב: "התורה כולה חסד"].

[עושה חדשות]

מתוך שיעור של הגר"מ שפירא בתחילת ימי השובבי"ם תשנ"ה

...צריך קודם כל לדעת, שתקנת קריאת התורה בציבור, זאת לא מצות תלמוד תורה בלבד. ללמוד תורה אנחנו לומדים, ולאו דווקא בעשרה, אבל קריאת התורה אי אפשר לקרוא רק בעשרה, והדין כמו שכתוב במשנה במגילה ובגמרא שזה מדין דבר שבקדושה, ודבר שבקדושה צריך להיות בעשרה. אם תלמוד תורה היה "דבר שבקדושה", אז אי אפשר היה לשבת וללמוד, רק בעשרה. מה המיוחד בקריאת התורה מתוך ספר תורה? הרי פעם כל תלמוד תורה היה מתוך ספר תורה. לא היתה אפשרות אחרת. דברים שבכתב נכתבו רק כך. למדו תורה רק מתוך ספר ולא היה צורך בעשרה ושום צורך בסדרים מיוחדים שנקראים "קריאת התורה". וכאן זה מהלך מיוחד ומסוים של "דבר שבקדושה" וזה צריך להיות דווקא בעשרה.
הפירוש מתבאר מתוך דברי רבותינו הראשונים שהתקנה לא היתה "תלמוד תורה", אלא זו היתה תקנה של "קבלת התורה". זה שקוראים את התורה בציבור, זאת לא פעולת לימוד בלבד, זה לא מעשה תלמוד תורה. תלמוד תורה אנו עושים תמיד בכל יום, בכל עת ובכל שעה, לבד, בהרהור, בדיבור או בחברותא, עושים את זה בכל מקום ובכל זמן ובלי שום תנאים מוקדמים. התנאי היחידי שזה לא יהיה מקום מטונף, חלילה. "בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה - חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא" (ברכות כד ע"ב). בכל מקום לומדים תורה. קריאת התורה בציבור היא לא קיום של "תלמוד תורה", אלא שזה קיום של "קבלת תורה". לקבל תורה - כאן יש כבר תנאים. "קבלת תורה" זה כבר באמת דבר שבקדושה שמלכתחילה נעשה לכל הציבור ביחד.

בספר שיעורי הגרמ"ש על הל' ת"ת ברמב"ם, מביא הגר"מ רעיון זה בשם הגר"ח מבריסק. האם מישהו יודע היכן הובא כן בשמו?

[ארופאי]

האם שמיעת עשרת הדיברות וקבלת התורה הם בגדר "עבודה"?

בפ' תצוה סוף פכ"ט נכתבו כמה פסוקים מסכמים על תכלית המשכן: ונעדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבדי... ושכנתי בתוך בנ"י והיתי להם לאלהים, וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם',
ופירשו ראב"ע וחזקוני: וידעו, הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה. ע"כ.
הרמב"ן הביא לפי' ראב"ע, וכתב: ויפה פירש. ועש"ע.
מבואר שהדבר התקיים במשכן שהוקם ושכן בצידי ההר. [ולעיל הובא מהחזקני ביאור אחר אימתי נתקיים.]
אבל בפנים יפות חולק: 'אך מ"ש הראב"ע וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה אין זה במשמע על עבודת המשכן אלא על קבלת התורה, על המזבח שבנה משה קודם קבלת התורה כדכתיב בפ' יתרו אבל המשכן לא היה בהר'.