אורייתא! כתב:בתוספות כתבו: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי.
ויל"ע כוונתו.
ואפ"ל שהוקשה להם: בשלמא עם ישראל אם יאמרו את הפסוק מי כעמך ישראל, מובן שמדברים להקב"ה ואומרים לו מי כעמך ישראל וכו'. אבל בתפילין דמרי עלמא הול"ל 'מי כעמי ישראל'. ודו"ק.
וזהו שאו' תוס': זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח בשחרית, לרבי שלמה הבבלי בימי גאוני בבל) טוטפת כלילו גדלי. ר"ל: זה לא שהקב"ה אומר זאת אלא כאילו התפילין הם האומרים זאת. ודו"ק.
הברכות כתב:אורייתא! כתב:בתוספות כתבו: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי.
ויל"ע כוונתו.
ואפ"ל שהוקשה להם: בשלמא עם ישראל אם יאמרו את הפסוק מי כעמך ישראל, מובן שמדברים להקב"ה ואומרים לו מי כעמך ישראל וכו'. אבל בתפילין דמרי עלמא הול"ל 'מי כעמי ישראל'. ודו"ק.
וזהו שאו' תוס': זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח בשחרית, לרבי שלמה הבבלי בימי גאוני בבל) טוטפת כלילו גדלי. ר"ל: זה לא שהקב"ה אומר זאת אלא כאילו התפילין הם האומרים זאת. ודו"ק.
כיוונת לפירוש הידוע והמוכר בתוספות. [הובא בשלמה משנתו (ד"ה ואני אעשה), שו"ת מור ואהלות (פוסק, דף ד.), שו"ת תירוש ויצהר (סי' קנד), הר צבי (בתוס' ד"ה מי). ובספר משאת כפי (ח"ה, עמ' סה) הביא פירוש זה בשם החזון איש.
לפירוש נוסף ראה בספר מי באר מים חיים (בתוס' ד"ה מי. הובא בשפתי חכמים או בבית ישראל - דירנפלד).
הברכות כתב:ו: ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות.
תמה הלב שמחה, היתכן לזכות בתורה ללא עמל ויגיעה ?
אלא - השיב הלב שמחה - 'זוכה לתורה' הכוונה שכל מעשיו יהיו "תורהדי'ג", בקדושה.
עד כאן ה'וורט', אך מעניין מהו הפשט האמתי, האם יזכה ללמוד הרבה, או שיזכה להבין את התורה יותר, או יזכה שתהיה קנויה בידו ?
אוצרניק כתב:ואם נתן לו (שלום) ולא החזיר, נקרא גזלן, שנאמר ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם.
רש"י פי' - גזילת העני, שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו.
והגר"א פי' - גזילת העני = גזילת העניה (=דעם ענטפערן)
ארי במסתרים כתב:מהי הכוונה בדברי הגמ' "ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק"?
במפרשים לא ביארו זאת, אבל מצאתי שזה מחלוקת מתיבתא ולובלין... לדעת מתיבתא האדם עצמו יחתום את פיו עצמו, ולדעת ש"ס לובלין יחתום את פי קנה הברזל.
ארי במסתרים כתב:מהי הכוונה בדברי הגמ' "ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק"?
במפרשים לא ביארו זאת, אבל מצאתי שזה מחלוקת מתיבתא ולובלין... לדעת מתיבתא האדם עצמו יחתום את פיו עצמו, ולדעת ש"ס לובלין יחתום את פי קנה הברזל.
יצא מפי כתב:ו: 'אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה'. בטעם הדבר פירש רש"י משום שמראה בכך שישיבת בית הכנסת דומה עליו כמשאוי. וכעין זה פירשו תלמידי רבינו יונה משום שנראה בכך כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה, ובית הכנסת הוא המנוחה והנחלה, עיי"ש.
פירוש מעניין מובא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א. הובא בהגהות הגרא"מ הורביץ ד"ה היוצא) שהטעם שאין לפסוע פסיעה גסה ביציאתו מבית הכנסת משום שמפסיד בכך שכר פסיעות.
ולכאורה יש להעיר היכן מצינו שיש שכר פסיעות גם ביציאה מבית הכנסת. וכן לפי זה מדוע בכניסתו לבית הכנסת יש מצוה לרוץ, הלא שם ודאי יש ענין של שכר פסיעות. [ויתכן שמכל מקום המצוה לרוץ עדיפה על שכר פסיעות].
ובעיקר דין זה תמיד הסתפקתי מהו השיעור של איסור הריצה ביציאה מבית הכנסת, האם רק בשעת היציאה, או גם כל עוד הוא סמוך ונראה לבית הכנסת, או עד שיגיע לביתו. ולכאורה יש לתלות זאת בטעמים הנ"ל, שלפי הירושלמי לכאורה דין זה שייך עד שיגיע לביתו. ולפי שאר הטעמים יש להסתפק אם עיקרם מפני הרואים ואז יתכן שהאיסור אינו אלא סמוך ונראה לבית הכנסת, אך יותר נראה שהאיסור מפני האדם עצמו, ואם כן אולי כל הדרך יש איסור. ופלא שלא ראיתי שעמדו על פרט זה בספרי ההלכה.
הברכות כתב:ו: - 'הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו הי עני הי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו'. רבים תמהו מה השייכות בין קביעות מקום לתפילה למידת הענוה (ראה תלמידי רבינו יונה, צל"ח, בן יהוידע, ילקוט הגרשוני, ועוד).
פירוש נאה ע"ד צחות פירש הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הובא בהערות על מסכת ברכות): בדרך העולם אדם קובע לעצמו בית כנסת להתפלל שם, עד שכעבור זמן מה מתרעם הוא על הגבאי מדוע לא נתן לו כיבוד זה וכדו', או שהשכן לצידו תפס לו את המקום וכו' וכו' עד שלבסוף בלית ברירה עוזב הוא את הבית כנסת ועובר להתפלל בבית כנסת אחר, ושוב כעבור זמן מה גם שם הסיפור חוזר על עצמו, מריבה עם השמש עם הרב וכו' וחוזר חלילה. ממילא אדם שאנו רואים שקובע מקום לתפילתו וכל חייו מתפלל הוא באותו הבית כנסת, ודאי אות נאמן הוא שאדם זה עניו וסבלן ולא יפריעו לו כל מיני קטטות ועיכובים.
[פירוש זה הובא גם בספר 'תולדות זאב' לרבי שרגא פייבל פראנק בשם אחיו רבי צבי פסח, ומפאת מגוריו הסמוכים לגריש"א לא ימלט שאחד שמע זאת מהשני].
'נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ'. 'בִּימִינוֹ' זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ'; 'וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' אֵלּוּ תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'.
לאמר: תפלתם של דור המדבר היתה בת ארבעה בתים, על אף שהכילה שתי פרשיות בלבד.לאחרי ווי רש"י איז מפרש "והיו לטוטפות בין עיניך – אלו תפלין שבראש", איז ער ממשיך: "ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת".
דעם טייטש פון "טטפת" האט שוין רש"י געשריבן פריער אין פ' בא, און דארט איז ער מפרש: "ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת".
אין אונזער פסוק איז רש"י משנה פון זיין פּי' לגבי פ' בא: דארט זאגט ער "שהם ארבעה בתים" און דא – "מנין פרשיותיהם".
איז דער ביאור אין דעם:
אויב מען זאל זאגן אז "טטפת" שבפ' בא איז ע"ש די פיר פרשיות, וועט דאַן אויסקומען אז ביז צו שנת הארבעים, וואס ערשט דאַן האט משה געזאגט די פרשיות שמע און והי' אם שמוע, איז דער גאנצער ענין פון תפלין ניט געווען שייך – היפך ווי עס קומט אויס, לכאורה, פון פשטות הפסוקים שבפ' בא אז דעם ציווי "והי' לאות על ידכה ולטטפת בין עיניך" זאל מען מקיים זיין גלייך. דערפאר לערנט רש"י אין פ' בא, אז דער נאמען "טטפת" איז "ע"ש ארבעה בתים".
ד.ה. לויט פרש"י זה א חידוש: אין צוויי בתים זיינען געלעגן די צוויי פרשיות "קדש" און "והי' כי יביאך", און צוויי בתים זיינען געווען אָן פרשיות.
הרי שלא יתכן שמנין הבתים יהיה פחות מארבעה – 'בשאר בתי מאי'?אָמַר לֵהּ רַב אַחָא בְּרֵהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִּׁי: תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי (שהרי ד' בתים הם).
אָמַר לֵהּ: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל', 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל', 'אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל', 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים', 'וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן'.
אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבֵי בָּתֵּי. אֶלָּא וכו'.
ביקורת תהיה כתב:'אוגיות' = תלוליות. חלקות בשדה או בכרם (מלבניות או עגולות) מוגבהות מלאכותית על ידי חרישת האדמה שמסביב להן.
המטרה: זריעת צידי התלוליות (בשדה), או מילוי התעלות שמסביבן מים לצורך השקיה (בכרם).
ביקורת תהיה כתב:'הדין אוגיא להוי פאה' – התלולית הזאת תהא פאה. כלומר, הערוגה הזרועה על התלולית הזאת.
אורייתא! כתב:הברכות כתב:אורייתא! כתב:בתוספות כתבו: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי.
ויל"ע כוונתו.
ואפ"ל שהוקשה להם: בשלמא עם ישראל אם יאמרו את הפסוק מי כעמך ישראל, מובן שמדברים להקב"ה ואומרים לו מי כעמך ישראל וכו'. אבל בתפילין דמרי עלמא הול"ל 'מי כעמי ישראל'. ודו"ק.
וזהו שאו' תוס': זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח בשחרית, לרבי שלמה הבבלי בימי גאוני בבל) טוטפת כלילו גדלי. ר"ל: זה לא שהקב"ה אומר זאת אלא כאילו התפילין הם האומרים זאת. ודו"ק.
כיוונת לפירוש הידוע והמוכר בתוספות. [הובא בשלמה משנתו (ד"ה ואני אעשה), שו"ת מור ואהלות (פוסק, דף ד.), שו"ת תירוש ויצהר (סי' קנד), הר צבי (בתוס' ד"ה מי). ובספר משאת כפי (ח"ה, עמ' סה) הביא פירוש זה בשם החזון איש.
לפירוש נוסף ראה בספר מי באר מים חיים (בתוס' ד"ה מי. הובא בשפתי חכמים או בבית ישראל - דירנפלד).
תודה רבה וישר כח
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 36 אורחים