המילה לִגְאָל ברות בקמץ קטן או רחב?

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ה' ינואר 09, 2020 6:53 am

1. המילה לִגְאָל (קרי) ברות (ד,ו) היא בקמץ קטן או רחב?

2. והאם יש הבדל בין לגאׂל (כתיב) ללגאָל (קרי)? (השו' אותו פסוק)

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל

יאיר אתמר · הודעהעל ידי **יאיר אתמר** » ו' ינואר 10, 2020 5:44 am

קטן, מ"ש על אתר וממסורה (ראה פרנזדורף עמ' 362). וכה"ג לִשְׁאָול - ש"א כב-טו, דהי"א יח-י, וע"ע בהודעה זו (שאגב, דרוש תיקון מרובה).
וראה מכלול טז: קפב., מ"ש מאמר המאריך ודקדוקי שי פרק ז הע' 22.

: מכלול טז ב.PNG (55.5 KiB) נצפה 12986 פעמים

: מכלול קפב א.PNG (50.1 KiB) נצפה 12986 פעמים

: מאמר המאריך להמ''ש.PNG (34.06 KiB) נצפה 12986 פעמים

Dikdukei Shai_p104-111.pdf: (2.24 MiB) הורד 295 פעמים

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ג' פברואר 11, 2020 7:39 am

יישר כוח
אז מה ההבדל למעשה בין הקרי לכתיב?

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל

חגי פאהן · הודעהעל ידי **חגי פאהן** » ג' פברואר 11, 2020 10:21 am

שצריכים לכתוב במגילה ו', ולקרוא את המילה בתנועה קטנה.

עזריאל ברגר

סליחות כתב:יישר כוח
אז מה ההבדל למעשה בין הקרי לכתיב?
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל

לנו האשכנזים יש הבדל ברור.

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ג' פברואר 11, 2020 2:17 pm

האם שמת לב שמדובר בקמץ קטן שנקרא אצל הספרדים והאשכנזים כאחד כ-o. לא ידוע לי על הבדל בין העדות בזה* . אולי כת"ר יסביר את דבריו?

מה שכתב הרב חגי קאהן נכון למבטא כל העדות.

חגי פאהן · הודעהעל ידי **חגי פאהן** » ג' פברואר 11, 2020 2:27 pm

אסביר את דבריו: אם הקרי היה כמו הכתיב אז האשכנזים היו קוראים 'לִגְאוֹיְל', אך עתה עם הקרי הם קוראים 'לִגְאוֹל'.

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ג' פברואר 11, 2020 3:32 pm

נכון. בהגיה האשכנזית המקורית (ולא המודרנית) ישנה תוספת יו"ד, כי חולם נקרא כ"אוי" בעוד שקמ"ק נקרא כ"או". ייש"כ. אך האם יש הבדל בין קמץ קטן לגדול בהגייה האשכנזית? כי אם לא, ייתכן שעיקר המונח הזה של קמ"ק מעיקרו ליתא לאשכנז.

כדכד · הודעהעל ידי **כדכד** » ג' פברואר 11, 2020 5:10 pm

מבחינת הדקדוק ודאי שיש הבדל
יתכן שאין הבדל מעשי בהגיית המלה אם הקמץ גדול או קטן

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ג' פברואר 11, 2020 10:28 pm

כדכד כתב:מבחינת הדקדוק ודאי שיש הבדל
יתכן שאין הבדל מעשי בהגיית המלה אם הקמץ גדול או קטן

מה הכוונה בכך?

עזריאל ברגר

סליחות כתב:
כדכד כתב:מבחינת הדקדוק ודאי שיש הבדל
יתכן שאין הבדל מעשי בהגיית המלה אם הקמץ גדול או קטן

מה הכוונה בכך?

כמו ההבדל בין חיריק מלא לחיריק חסר - לא ידוע לי על מי שמבחין בקריאתם, אבל ברור שזוהי תנועה גדולה וזוהי קטנה, המשפיעה על השוא שאחריה, ועד כדי שינוי משמעות (ויראו/תראי - לשון ראיה, וייראו/תיראי - לשון יראה).

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ג' פברואר 11, 2020 11:23 pm

עזריאל ברגר כתב:
סליחות כתב:
כדכד כתב:מבחינת הדקדוק ודאי שיש הבדל
יתכן שאין הבדל מעשי בהגיית המלה אם הקמץ גדול או קטן

מה הכוונה בכך?

כמו ההבדל בין חיריק מלא לחיריק חסר - לא ידוע לי על מי שמבחין בקריאתם, אבל ברור שזוהי תנועה גדולה וזוהי קטנה, המשפיעה על השוא שאחריה, ועד כדי שינוי משמעות (ויראו/תראי - לשון ראיה, וייראו/תיראי - לשון יראה).

מי שמבחין בין שווא נח לשווא נע (שייך לכל העדות) לא מסתבך עם ויראו (ראיה) ו-ויראו (יראָה).
האותיות ריש בשווא נח וריש בשווא נע, יוצרות את השינוי הן בהגייה והן בשמיעה.
ולכן לא זכיתי להבין מה עניין החיריק המלא והחסר למילים אלה ולשינוי המשמעות לאור הדברים הנ"ל.

עזריאל ברגר

מדוע השוא שב"ויראו" הוא נח וב"וייראו" הוא נע?
זה בא אחרי חיריק חסר - תנועה קטנה.
וזה בא אחרי חיריק מלא - תנועה גדולה.
וה"ה ל"תראי" (חיריק חסר ואחריו שוא נח) לעומת "תיראי" (חיריק מלא ואחריו שוא נע)

יאיר אתמר · הודעהעל ידי **יאיר אתמר** » ד' פברואר 12, 2020 5:44 am

סליחות כתב:יישר כוח
אז מה ההבדל למעשה בין הקרי לכתיב?
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל

אין הבדל - הו' הוא אם קריאה, תופעה ידועה ומוכרת בקו"כ, ראה בהודעה אליה קישרתי למעלה.

חגי פאהן · הודעהעל ידי **חגי פאהן** » ד' פברואר 12, 2020 10:30 am

האמת היא שמה שגורם לשוא ב'ייראו' לנוע הוא שבצורת היחיד אומרים 'יִירָא' והר' נעה. ולעומתו ב'יראו' צורת היחיד היא 'יִרְאֶה' והר' נחה, על כן גם ברבים היא נחה.
בכל מקרה זו קצת סטייה מהנושא. מה שהרב ברגר טען בפשיטות הוא שלשיטת ההגייה האשכנזית ההבדל בין קמץ גדול לקטן הוא כמו ההבדל בין חיריק מלא לחסר: זו תנועה גדולה וזו תנועה קטנה, מבלי שיש הבדל בצליל. אולי יש הבדל באורך הצליל למדקדקים.

יאיר אתמר

יאיר אתמר כתב:
סליחות כתב:יישר כוח
אז מה ההבדל למעשה בין הקרי לכתיב?
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל

אין הבדל - הו' הוא אם קריאה, תופעה ידועה ומוכרת בקו"כ, ראה בהודעה אליה קישרתי למעלה.

: וי''ו כאם קריאה לקמץ.PNG (116.95 KiB) נצפה 11708 פעמים

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ה' פברואר 13, 2020 1:07 am

ייש"כ. האם ידוע על האבחנה של מתקני הניקוד בין קמץ קטן לחולם? (אולי באורך התנועה?)

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ה' פברואר 13, 2020 2:31 am

חגי פאהן כתב:האמת היא שמה שגורם לשוא ב'ייראו' לנוע הוא שבצורת היחיד אומרים 'יִירָא' והר' נעה. ולעומתו ב'יראו' צורת היחיד היא 'יִרְאֶה' והר' נחה, על כן גם ברבים היא נחה.
בכל מקרה זו קצת סטייה מהנושא. מה שהרב ברגר טען בפשיטות הוא שלשיטת ההגייה האשכנזית ההבדל בין קמץ גדול לקטן הוא כמו ההבדל בין חיריק מלא לחסר: זו תנועה גדולה וזו תנועה קטנה, מבלי שיש הבדל בצליל. אולי יש הבדל באורך הצליל למדקדקים.

אכן, כפי שמבואר בספרי דקדוק.
ועי' בראש השנה ג.
"...והיינו דכתיב (במדבר כא) ויראו כל העדה כי גוע אהרן וא"ר אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו". (היו"ד הנוספת של וייראו היא תוספת מאוחרת?)

כדכד · הודעהעל ידי **כדכד** » ה' פברואר 13, 2020 10:24 am

ראה רש"י שם: "אלא וייראו - נתגלו" דהיינו שלשיטתו הקרי של הדרשה הוא לא בי' חרוקה אלא בי' צרויה ור' קמוצה משורש ר' א'ה' וכך משמע ברש"י על התורה שם (שהמתרגם דהא מית טועה אא"כ מתרגם ויראו "ואתחזיאו").
לא באתי לדחות את הדברים כשלעצמם אלא את הראיה ממסכת ראש השנה.

פייש · הודעהעל ידי **פייש** » ה' פברואר 13, 2020 11:34 am

סליחות כתב:נכון. בהגיה האשכנזית המקורית (ולא המודרנית) ישנה תוספת יו"ד, כי חולם נקרא כ"אוי" בעוד שקמ"ק נקרא כ"או". ייש"כ. אך האם יש הבדל בין קמץ קטן לגדול בהגייה האשכנזית? כי אם לא, ייתכן שעיקר המונח הזה של קמ"ק מעיקרו ליתא לאשכנז.

בליטא לא, אבל בפולין, וואלין, הגר, ביהם, מעהרן, ושאר ארצות אשכנז, יש הבדל בין קמץ קטן לגדול כמו שיש להספרדים הבדל, הקמץ גדול הגייתו כמלאפום, וקמץ קטן כקמץ הליטאי וחולם הספרדי. [רק שבמשך הימים נתבלבל קצת הכלל בזה, ובעיקר נשאר הגיית הקמץ קטן רק כשיש אחריו שוא נ"ח כשחסר נקודת השו"א, כמו לך בך כל, ודומיהם, וגם אצל הרבה עדיין מבטאים כראוי החטף-קמץ גם כן כקמץ קטן ].

חגי פאהן · הודעהעל ידי **חגי פאהן** » ה' פברואר 13, 2020 11:51 am

פייש כתב:ובעיקר נשאר הגיית הקמץ קטן רק כשיש אחריו שוא נ"ח כשחסר נקודת השו"א, כמו לך בך כל, ודומיהם

ממה שאני שומע סביבי, גם קמץ שיש אחריו שוא נע נהגה אצל החסידים כקמץ קטן. הלא כן?
ולידע כללי, מה זה ביהם ומעהרן?

אחד מעיר · הודעהעל ידי **אחד מעיר** » ה' פברואר 13, 2020 3:15 pm

ביהם זה בוהמיה יעני טשכיה
מרן איני יודע
בכל אופן אינני מאמין שהם יודעים דקדוק עד כדי להבחין בדקויות האלה
אני זוכר שפעם נקלעתי ל'גור'
והקורא קרא הוּמוֹן או בכתיב לטיני HUMON
הקמץ הראשון בהברה פתוחה נקרא U
השני בהברה סגורה נקרא O
אבל הם נוהגים כן גם בשווא אחרי תנועה גדולה [י"א שנקרא שוא נח והברה סגורה]
כמו השיבוש הידוע בני ישָשכָר שגם השין וגם הכ' נקראות O
בגלל שבטעות מבטאים את הש' השניה בשווא נח אע"פ שלטעותם זה צ"ל שווא נע

כדכד · הודעהעל ידי **כדכד** » ה' פברואר 13, 2020 4:48 pm

אין שם שווא בכלל בש השניה

פייש · הודעהעל ידי **פייש** » ה' פברואר 13, 2020 5:26 pm

חגי פאהן כתב:
פייש כתב:ובעיקר נשאר הגיית הקמץ קטן רק כשיש אחריו שוא נ"ח כשחסר נקודת השו"א, כמו לך בך כל, ודומיהם

ממה שאני שומע סביבי, גם קמץ שיש אחריו שוא נע נהגה אצל החסידים כקמץ קטן. הלא כן?
ולידע כללי, מה זה ביהם ומעהרן?

לא, במקורו היה צריך להיות ההבדל בין שתי ההגיות, כשיש קמץ גדול וקמץ קטן על פי דקדוק, למעשה, נשאר ההבדל כשיש הברה מופסקת, כמו הסגול הפולני..
מעהרען זה מורביה

עזריאל ברגר

כדכד כתב:אין שם שווא בכלל בש השניה

בפסוקים - זה דיון גדול.
אבל שם הספר "בני יששכר"' - כמדומני שקוראים אותו בלי להשמיט את הש' השניה, אלא מבטאים אותה בשוא נח.

מעט דבש · הודעהעל ידי **מעט דבש** » ה' פברואר 13, 2020 8:55 pm

על הברת החסידים
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=229359#p229359
viewtopic.php?p=79812#p79812

על קריאת 'יששכר'
viewtopic.php?f=46&t=10417
viewtopic.php?p=155572#p155572

יאיר אתמר

סליחות כתב:ייש"כ. האם ידוע על האבחנה של מתקני הניקוד בין קמץ קטן לחולם? (אולי באורך התנועה?)

הניקוד הטברני מסמן הבדלים איכותיים, לא כמותיים (ככל שהבדלים כאלו היו קיימים). מערכת הניקוד הטברני מעידה על הבחנה איכותית בין קמץ וחולם, ואי-הבחנה איכותית בין קמץ גדול וקטן. הדברים ידועים, וכבר נכתב בפורום הרבה בעניין. בייחוד כדאי לעיין במאמרים אלו. (כמדו' שהיה דיון בעניין בקבוצת מענה לשון.)

Geoffrey_Khan_Tiberian_Hebrew_Phonology.pdf: (775.24 KiB) הורד 325 פעמים

Joshua_Blau_Do_Tiberian_Vowel_Signs_Mark.pdf: (313.34 KiB) הורד 238 פעמים

מבטא התנועות (ירושתנו).pdf: (1.89 MiB) הורד 261 פעמים

בענייני מבטא.pdf: (4.06 MiB) הורד 487 פעמים

ר"ת הירושלמי הבין ש'לגאול' באמת אינו נסמך, ו'לי' מיותר. (כך לפי מהדורת 'האוצר'.) או כוונתו שהטעם שכאן, בניגוד ליתר מקרי המקור הנסמכים, לא איבדה המילה 'לגאול' את ההטעמה (ויחד עם זאת - לא נחלש החולם לקמץ), הוא להדגיש חשיבות הפעולה. (כך לפי מיכאל ווקסלר.) כך או כך, פירושו מחודש, ואינני יודע אם ניתן לפרש כך ביתר הדוגמות שהבאתי למעלה (ונוגדת, איפוא, את דעת מתקני הקו"כ). מסתבר שהוא לא הכיר את תופעת השימוש בו' כאם קריאה לקמץ.

כדכד · הודעהעל ידי **כדכד** » א' פברואר 16, 2020 12:27 pm

עזריאל ברגר כתב:
כדכד כתב:אין שם שווא בכלל בש השניה

בפסוקים - זה דיון גדול.
אבל שם הספר "בני יששכר"' - כמדומני שקוראים אותו בלי להשמיט את הש' השניה, אלא מבטאים אותה בשוא נח.

מבטאים אותו בלי תנועה כמו את הר' שבסוף המלה ואין בהן שוו"א. כך גם בקריאת הפסוק למי שנוהגים לקרוא את ב' השינים

עזריאל ברגר

כדכד כתב:
עזריאל ברגר כתב:
כדכד כתב:אין שם שווא בכלל בש השניה

בפסוקים - זה דיון גדול.
אבל שם הספר "בני יששכר"' - כמדומני שקוראים אותו בלי להשמיט את הש' השניה, אלא מבטאים אותה בשוא נח.

מבטאים אותו בלי תנועה כמו את הר' שבסוף המלה ואין בהן שוו"א. כך גם בקריאת הפסוק למי שנוהגים לקרוא את ב' השינים

אינני יודע מה ההבדל בין "בלי תנועה" לבין "שוא נח".
האם יש הבדל בין ריש של יששכר לריש של ארגוב?
האם יש הבדל בין שין שניה של יששכר (למנהגם) לשין של "וישטום"?

כדכד · הודעהעל ידי **כדכד** » א' פברואר 16, 2020 5:04 pm

ודאי שאין הבדל כמו שאין הבדל בין הן' הסופית שאין בה תנועה לך' הסופית שיש בה שוו"א
ההבדל הוא שאילו היה שם שוא הוא היה צריך להיות נע כדברי הרב אחד מעיר
אך כיוון שאין שווא ממילא ההברה נחה

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ב' פברואר 17, 2020 11:02 am

יאיר אתמר כתב:
סליחות כתב:ייש"כ. האם ידוע על האבחנה של מתקני הניקוד בין קמץ קטן לחולם? (אולי באורך התנועה?)

הניקוד הטברני מסמן הבדלים איכותיים, לא כמותיים (ככל שהבדלים כאלו היו קיימים). מערכת הניקוד הטברני מעידה על הבחנה איכותית בין קמץ וחולם, ואי-הבחנה איכותית בין קמץ גדול וקטן. הדברים ידועים, וכבר נכתב בפורום הרבה בעניין. בייחוד כדאי לעיין במאמרים אלו. (כמדו' שהיה דיון בעניין בקבוצת מענה לשון.)

Geoffrey_Khan_Tiberian_Hebrew_Phonology.pdf
Joshua_Blau_Do_Tiberian_Vowel_Signs_Mark.pdf
מבטא התנועות (ירושתנו).pdf
בענייני מבטא.pdf

ר"ת הירושלמי הבין ש'לגאול' באמת אינו נסמך, ו'לי' מיותר. (כך לפי מהדורת 'האוצר'.) או כוונתו שהטעם שכאן, בניגוד ליתר מקרי המקור הנסמכים, לא איבדה המילה 'לגאול' את ההטעמה (ויחד עם זאת - לא נחלש החולם לקמץ), הוא להדגיש חשיבות הפעולה. (כך לפי מיכאל ווקסלר.) כך או כך, פירושו מחודש, ואינני יודע אם ניתן לפרש כך ביתר הדוגמות שהבאתי למעלה (ונוגדת, איפוא, את דעת מתקני הקו"כ). מסתבר שהוא לא הכיר את תופעת השימוש בו' כאם קריאה לקמץ.

יישר כוח!
במילים אחרות לא היה קיים המושג של קמץ קטן בניקוד הטברייני? אם כן מה מקורו?

יאיר אתמר · הודעהעל ידי **יאיר אתמר** » ה' פברואר 20, 2020 8:29 am

סליחה על האיחור, משום מה שוב ושוב אינני יכול לגשת לאתר הפורום. האם זו תקלה טכנית כללית?

אצל הראשונים המונח 'קמץ קטן' משמש אך ורק לצירי. להתפתחות המונח 'קמץ קטן' כפי שאנו מכירים אותו - שלשה שלבים.

1. שבעת הנקודות שמהווים מערכת הניקוד של מסורת טבריה אינם מסמנים הבדלים כמותיים [1], אלא שבעה איכויות תנועה, כאמור. ומכל מקום, בכת"י טברניים של המקרא, כמו הכתר וכת"י לנינגרד, נהגו הנקדנים לשים, לעתים רחוקים יחסית [2], שווא מימין קמץ הבא בהברה פתוחה לא-מוטעמת, להורות, כנראה, שיש לחטפה.
הם עדיין ראו בקמץ הרחב ובמה שאנו מכנים 'קמץ קטן', ואפילו במה שאנו מכנים 'חטף קמץ' (שהוא בעצם שווא הנוטה בהיגויו ל'קמץ קטן'), איכות אחת, וראיה - אחת מיני רבות: רשימת המילים שהחולם הפך בהם לקמץ של בעל דקדוקי הטעמים, הכוללת מילים שקמוצים קמץ רחב לצד מילים ה'קמוצים' ב'חטף קמץ' (כוונתי לשווא הנוטה לקמץ קטן).

2. בדורות הראשונים, עוד לפני ר' יוסף קמחי ובניו (עליהם - להלן), נהגו נקדני אירופה - בעיקר של ארצות צרפת ואשכנז - לסמן שווא לימין כל (או: מרבית) הקמצים שאנו מכנים אותם 'קמץ קטן', ועדוֹת רבות לכך בכתה"י. הטעם לכך, כי בארצות אלו ההגייה הרווחת הייתה ההגייה הידועה כיום כהגייה 'ספרדית', המבחינה כביכול בין שני סוגי קמץ [3], והיה צורך לציין את ההבדל שביניהם. הסימן שהם השתמשו בו - השווא (או: החטף, מילה נרדפת לשוא) הייתה, כמובן, שאולה מנקדני טבריה - לצורך אחרת (צורך שבאמת לא התאים לו השווא). קמץ זה כּוּנה אצל הראשונים: קמץ חטף, או חטף קמץ, כלומר - קמץ ושווא [4]. כך אנו מוצאים אצל רש"י [5], רשב"ם [6], ראב"ע [7] ועוד [8].
לפי מדקדקים אחדים הבדל זה היה נעוץ גם בתופעה דקדוקית - ראב"ע אומר במאזניים (י ב): 'והקמץ [...] והוא על שני דרכים, האחד שלא יהיה אחריו דגש לעולם כי אם אות נח נעלם, [...] והדרך השני לקמץ שיהיה חטף כמו רֳנּוּ שמים, זֳכְרָה-לִּי אלקי, והנה יהיה אחריו שוא נח או דגש לעולם'.
בתקופה זו עדיין התלוננו על כך שבארצות אירופה אינם יודעים לבטא את הקמץ הרחב ומבטאים אותו כפתח, כדבריו הידועים של ראב"ע (צחות ג ב): 'גם הפה נקמץ בקריאתו, ואיננו פתוח כפתח גדול כאשר אנחנו קורין אותו במקומות האלה, רק אנשי טבריה גם חכמי מצרים יודעים לקרוא הקמץ הגדול'.

3. בא ר' יוסף קמחי, אביו של הרד"ק, וחידש [9] את מה שמכונה 'התאוריה הקמחית'. כינוי זה הוא על שמו ועל שם בניו ר' משה קמחי [10] ור' דוד קמחי [11]. רמ"ק ובעיקר רד"ק שכללו את התיאוריה, ובמידה מרובה פירסומה נזקפת לזכותם, ובצדק.
לפי התיאוריה הקמחית, בעברית יש באמת רק חמש תנועות - קמץ חולם צירי חיריק וקיבוץ, ואלו מתחלקות לשני סוגים, אבות ותולדות, תנועות גדולות ותנועות קטנות [12]. תולדותיהם של החיריק והקיבוץ המלאים (דרך כלל) - החיריק החסר והקיבוץ החסר, סגול תולדתו של הצירי, ופתח תולדתו של הקמץ הרחב. תולדתו של החולם - ה'קמץ חטף'. על פי תיאוריה זו הוסברו כמה תופעות דקדוקיות [13], והיא התקבלה וזכתה לאהדה רבה בקרב המדקדקים עד לאמצע המאה הי"ט. ומכל מקום, מובן מאליו שתיאוריה זו היא פרי כפייתה של ההגייה 'הספרדית', שאצלה הצירי והסגול - אחד, הקמץ הרחב והפתח - אחד, והחולם וה'קמץ חטף' - אחד, על מערכת הניקוד הטברנית.
רי"ק ובניו עדיין קראו לקמץ שלפיהם הוא תנועה קטנה 'קמץ חטף', וגם במאוחר יותר משתמש בעל מנחת שי בכינוי זה (קמץ חטוף, ראה הע' 3), אולם בדורות האחרונים, בעקבות התיאוריה הקמחית, החלו לכנות את הקמץ הרחב - קמץ גדול, כלומר קמץ שהוא תנועה גדולה, ואת ה'קמץ חטף' - קמץ קטן, כלומר קמץ שהוא תנועה קטנה.

(רוב ככל הדברים האלה כתובים במאמרים שהעליתי. מצורף גם כמה מאמרים נוספים בעניין.)
____________________

[1] אם כי ייתכן שהבדלים כאלו היו קיימים, וייתכן שהם אף מסומנים במערכת ההטעמה, ראה במאמרו של יהושע בלוי 'המסמנות התנועות בניקוד הטברני הבדלים כמותיים?' שהעליתי בהודעתי הקודמת (וראה בהרחבה בספרו תורת ההגה), וראה גם במאמרים אלו (מצורפים): א' בנדויד 'מניין החלוקה לתנועות גדולות וקטנות' (שני חלקים), י' ייבין 'הגעיות ותפקידן', אנחל סאנץ-באדיליוס 'על התנועות בעברית לפי מדקדקים אחדים מימי הביניים', א' אלדר 'עיון מחודש בשיטת חלוקת התנועות של הקמחיים. וראה גם אנציקלופדיה יודאיקה [מהדורה שנייה] כרך 8 עמ' 565 והלאה, וכרך 13 עמ' 41 והלאה.
[2] למשל - בכתר: חֳרְבוּ (ירמיה ב-יב) וְשֳׁדְדוּ (שם מט-כח) מֳשְׁכוּ (יחזקאל לב-כ) זֳכְרָה (דהי"ב ו-מב); בלנינגרד: יַעְכֳּרְךָ (יהושע ז-כה) שֳמְרָה (דהי"א כט-יח). וראה מנחת שי תהלים קיח-יד.
[3] כביכול - כי למעשה מערכת הניקוד שנוצרה בהתאם להגייה זו לא הכילה קמץ בכלל! מה שנהגה כ'קמץ גדול' נוקד בפתח והנהגה כ'קמץ קטן' נוקד בחולם. המערכת הזו הייתה בנויה, איפוא, מחמש נקודות.
גם בצרפת ואשכנז ההגייה הייתה זו שמכנים 'ספרדית', כידוע.
אגב, גם בארמית סורית קיימות שתי מסורות-הגייה ושתי מערכות-ניקוד בהתאם: המסורת המערבית (איזור ארץ ישראל) מקיימת מערכת של שבע תנועות והקמץ אצלם (הזקפא) הוא כמו הקמץ האשכנזי של היום, ואילו במסורת המזרחית (ארצות אשור ובבל) יש מערכת של חמש תנועות, והקמץ אצלם הגוי כפתח (פתחא). וכבר העיר על כך שד"ל באוהב גר עמ' 97-98.
[4] ולא: קמץ חטוף, מונח המורה שיש להחטיף את הקמץ. בדורות המאוחרים נשתבש מונח זה לקמץ חטוף, ועדיין ניתן לפרשו כמשמעו המקורי - קמץ 'שְׁווּאָה', כלומר קמץ ששמו לידו שווא.
[5] בראשית טז-יג ע"ש, שמות טו-ב וישעיה יב-ב ותהלים קיח-יד, יט-כד ע"ש, כה-מ, ש"א א-ט, כה-מ, ישעיה א-לא, יואל א-ט, מיכה ז-א, תהלים קט-י, משלי יג-כג, כה-יא, איוב מא-כה, קידושין יח ב ובכורות לד א.
[6] בראשית כו-לה, כז-יט, לח-ז ע"ש, שמות יב-יד ע"ש, יד-ה, טו-ב, לה-כה ע"ש, איוב ז-יט, ט-כז, כ-כו ע"ש, שה"ש ז-יא ע"ש, דייקות כ"י ברלין 118עמ' נז ע"ש.
[7] בראשית ב-ב [הארוך] ע"ש, לז-כה [הקצר], שמות יב-ז, טו-ב, יט-יח, ויקרא יט-כ, במדבר כג-ז, ישעיה סו-יב, תהלים סט-ג, קלח-ב ע"ש, צחות ג ב, נד ב, ולהלן.
[8] והשווה דברי ריב"ג בספר הרקמה: וכאשר יצטרפו אלה הפעלים העתידים עם כינויי הפעלים - מה שבא מהם על יפעול, בוו המשך, יהיה רובם בהדבקו בכנוי הפעול בו מנוקד עינו בשבא ותפול וו המשך [...] ואפשר שיבוא מעט מהם בוו על עקרו [...] ויבוא קצת השער הזה בקמץ חטף (= קמץ קטן) בעין, להורות על הוו (עמ' קעב, וע"ע שם עמ' קצט ושמב).
ועיין עוד מכלול מ ב וקלז ב ועט סופר ג א, דרכי הניקוד והנגינות עמ' 51-52, מנחת שי בראשית כז-יט ויהושע טו-לט, ספר דקדוקי שי עמ' נה-נו, מאמר החטפים מבעל תורת הקורא, ומאמרו של י' ייבין 'שינויי איכות של חטפים' (מצורף).
[9] ספר זכרון עמ' 17-18. מקובל לראות בדקדוק הלטיני בן התקופה (המקיים חמש תנועות, כולם בשתי תבניות, ארוכה וקצרה) - המוזכר ע"י ר"י קמחי בספר זכרון - את מקור התיאוריה החדשה הזו. ראה מאמריהם של סאנץ-באדיליוס ושל אלדר הנ"ל הע' 1.
ראוי לציין שהחלוקה מפורשת בזוהר חדש עח ע"ד, וכבר האריכו בזה.
ביבליוגרפיה קצרה על הנושא ניתן לראות במאמרים שבהע' 1. הפנייה מרובה לספרות המודרנית מופיע אצל M. P. Anstey, Hebrew Studies, Volume 46, עמ' 79-81.
[10] מהלך שבילי הדעת, שער הניקוד.
[11] מכלול קלו א, עט סופר עמ' 2.
[12] מהות ההבדל שבין התנועות הגדולות והקטנות איננה ברורה, ראה מאמריהם של בנדויד, ס"ב ואלדר המצויינים לעיל הע' 1.
[13] למשל - כללי התחלפות התנועות, ראה מאמרו של בנדויד הנ"ל הע' 1, וראה מאמרו של הרב יעקב לויפר 'מבטא התנועות' שהעליתי בהודעתי הקודמת. אגב, כללו של ר"א בחור ששוא לאחר ת"ג נע, כלל שייתכן רק לפי חלוקתה של התיאוריה הקמחית, לא היה מוכר למדקדקים שקדמו להם.

מניין החלוקה לתנועות גדולות וקטנות 1 - אבא בנדויד.pdf: (2.07 MiB) הורד 293 פעמים

מניין החלוקה לתנועות גדולות וקטנות 2 - אבא בנדויד.pdf: (1.83 MiB) הורד 295 פעמים

הגעיות ותפקידן, ישראל ייבין.pdf: (1.3 MiB) הורד 362 פעמים

על התנועות בעברית על פי מדקדקים אחדים מימי הביניים - אנחל סאנץ-באדיליוס.pdf: (825.77 KiB) הורד 275 פעמים

עיון מחודש בשיטת חלוקת התנועות של הקמחיים - אילן אלדר.pdf: (292.62 KiB) הורד 277 פעמים

שינויי איכות של החטפים - ישראל ייבין.pdf: (1.47 MiB) הורד 341 פעמים

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ו' מרץ 13, 2020 2:57 pm

ייש"כ הרב יאיר המאלפינו בינה!
1. כשכתבת "אצל הראשונים המונח 'קמץ קטן' משמש אך ורק לצירי", למי התכוונת? (לחכמי הניקוד הטבריני?)

2. האם כוונתך לומר שק"ק הוא הוא צירי, ואחד מהמושגים בהכרח לא קיים כשהתפתח הניקוד?

3. אם מערכת הניקוד הטבריינית סימנה הבדלים איכותיים בתנועות, האם ידועה לנו התנועה של ק"ק וחולם חסר כדי שנוכל להבדיל ביניהם?

4. אם הבנתי נכון מדבריך, למערכת הניקוד הטבריינית הייתה איכות אחת לק"ק וקמץ רחב, כך שהשאלה המקורית (המילה לִגְאָל ברות בקמץ קטן או רחב?) אינה רלוונטית לדידם.

5. מדבריך ניתן ללמוד שההגייה התימנית (שלא לומר הבבלית) קרובה יותר לטבריינית, מאשר ההגייה האשכנזית או הספרדית. הבנתי נכון?

6. האם יש הסבר אפשרי להופעת שתי צורות של אותה מילה באותו פסוק? (וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל) בדרך כלל, אפשר למצוא שינויים המתבססים על מיקומה של המילה בפסוק, כגון באמצע ובאס"ף (גֶפן, גָפן). מה ההסבר אפוא כאן?

חגי פאהן · הודעהעל ידי **חגי פאהן** » א' מרץ 15, 2020 1:19 pm

הצורה הרגילה היא לִגְאֹל בחולם. אולם ההטעמה של מילים מוקפות היא כאילו היתה זו מילה אחת, כמו לִגְאָלְלִי, שאז ודאי שאי אפשר לשים חולם שהוא תנועה גדולה בא', משום שאחריו יש שוא נח (העיצור שבסוף המילה נחשב כשוא נח), ואם כן זו הברה סגורה שאינה מוטעמת, וההכרח להחליפו בקמץ קטן משום חוק סל"ק.

יאיר אתמר · הודעהעל ידי **יאיר אתמר** » ה' מרץ 19, 2020 9:02 am

סליחות כתב:ייש"כ הרב יאיר המאלפינו בינה!
1. כשכתבת "אצל הראשונים המונח 'קמץ קטן' משמש אך ורק לצירי", למי התכוונת? (לחכמי הניקוד הטבריני?)
אלו שמשתמשים במונח זה, כמו רש"י רשב"ם ראב"ע ועוד. וכבר בעל דקדה"ט ומנחם במחברתו עשו שימוש בו.

2. האם כוונתך לומר שק"ק הוא הוא צירי, ואחד מהמושגים בהכרח לא קיים כשהתפתח הניקוד?
ק"ק הוא מונח. הראשונים המשתמשים בו מתכוונים לצירי. מה שאנו מכנים 'קמץ קטן' לא הייתה מוכרת לאסכולת המסורה הטברנית כנבדלת מן הקמץ הרחב. (התופעה, היינו - קמץ בהברה סגורה לא-מוטעמת, בודאי התקיימה 'כשהתפתח הניקוד', אלא שהמסורה הטברנית לא הבדילה איכותית בין שני הקמצים.)

3. אם מערכת הניקוד הטבריינית סימנה הבדלים איכותיים בתנועות, האם ידועה לנו התנועה של ק"ק וחולם חסר כדי שנוכל להבדיל ביניהם?
אין הבדל בין חולם מלא וחסר - הו' היא אם קריאה. א"א לדעת בודאות איך נשמעו החולם והקמץ בשוקי טבריה, אבל חשוב לציין שידוע גם ידוע מבטאים שמבדילים בין הקמץ והחולם (והפתח).

4. אם הבנתי נכון מדבריך, למערכת הניקוד הטבריינית הייתה איכות אחת לק"ק וקמץ רחב, כך שהשאלה המקורית (המילה לִגְאָל ברות בקמץ קטן או רחב?) אינה רלוונטית לדידם.
אכן כן.

5. מדבריך ניתן ללמוד שההגייה התימנית (שלא לומר הבבלית) קרובה יותר לטבריינית, מאשר ההגייה האשכנזית או הספרדית. הבנתי נכון?
ידועים בעיקר שלושה מערכות-ניקוד מרכזיים: הטברנית, הבבלית והארצישראלית. המבטא התימני מתאימה לניקוד בבלי, המבטא הספרדי לארצישראלי, ודווקא ההגייה האשכנזית מתאימה למערכת הניקוד הטברני. כדאי לקרות את מאמרי הר"י לויפר.

6. האם יש הסבר אפשרי להופעת שתי צורות של אותה מילה באותו פסוק? (וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל) בדרך כלל, אפשר למצוא שינויים המתבססים על מיקומה של המילה בפסוק, כגון באמצע ובאס"ף (גֶפן, גָפן). מה ההסבר אפוא כאן?
לגאָל - מוקף, לגאֹל - בלתי מוקף. (ראה בהודעתי בתחילת האשכול, רש"י שמות יט-כד ועוד.)

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ה' מרץ 19, 2020 11:44 am

חגי פאהן כתב:הצורה הרגילה היא לִגְאֹל בחולם. אולם ההטעמה של מילים מוקפות היא כאילו היתה זו מילה אחת, כמו לִגְאָלְלִי, שאז ודאי שאי אפשר לשים חולם שהוא תנועה גדולה בא', משום שאחריו יש שוא נח (העיצור שבסוף המילה נחשב כשוא נח), ואם כן זו הברה סגורה שאינה מוטעמת, וההכרח להחליפו בקמץ קטן משום חוק סל"ק.

ייש"כ. יחד עם זאת, לפי מה שכתב הרב יאיר, היישוב הזה לא יעלה יפה עם בעלי הניקוד הטברייני שמלכתחילה לא היה להם הבדל כמותי בין קמץ לחולם, ההבדל איכותי בלבד.

סליחות · הודעהעל ידי **סליחות** » ה' מרץ 19, 2020 11:46 am

יאיר אתמר כתב:
סליחות כתב:ייש"כ הרב יאיר המאלפינו בינה!
1. כשכתבת "אצל הראשונים המונח 'קמץ קטן' משמש אך ורק לצירי", למי התכוונת? (לחכמי הניקוד הטבריני?)
אלו שמשתמשים במונח זה, כמו רש"י רשב"ם ראב"ע ועוד. וכבר בעל דקדה"ט ומנחם במחברתו עשו שימוש בו.

2. האם כוונתך לומר שק"ק הוא הוא צירי, ואחד מהמושגים בהכרח לא קיים כשהתפתח הניקוד?
ק"ק הוא מונח. הראשונים המשתמשים בו מתכוונים לצירי. מה שאנו מכנים 'קמץ קטן' לא הייתה מוכרת לאסכולת המסורה הטברנית כנבדלת מן הקמץ הרחב. (התופעה, היינו - קמץ בהברה סגורה לא-מוטעמת, בודאי התקיימה 'כשהתפתח הניקוד', אלא שהמסורה הטברנית לא הבדילה איכותית בין שני הקמצים.)

3. אם מערכת הניקוד הטבריינית סימנה הבדלים איכותיים בתנועות, האם ידועה לנו התנועה של ק"ק וחולם חסר כדי שנוכל להבדיל ביניהם?
אין הבדל בין חולם מלא וחסר - הו' היא אם קריאה. א"א לדעת בודאות איך נשמעו החולם והקמץ בשוקי טבריה, אבל חשוב לציין שידוע גם ידוע מבטאים שמבדילים בין הקמץ והחולם (והפתח).

4. אם הבנתי נכון מדבריך, למערכת הניקוד הטבריינית הייתה איכות אחת לק"ק וקמץ רחב, כך שהשאלה המקורית (המילה לִגְאָל ברות בקמץ קטן או רחב?) אינה רלוונטית לדידם.
אכן כן.

5. מדבריך ניתן ללמוד שההגייה התימנית (שלא לומר הבבלית) קרובה יותר לטבריינית, מאשר ההגייה האשכנזית או הספרדית. הבנתי נכון?
ידועים בעיקר שלושה מערכות-ניקוד מרכזיים: הטברנית, הבבלית והארצישראלית. המבטא התימני מתאימה לניקוד בבלי, המבטא הספרדי לארצישראלי, ודווקא ההגייה האשכנזית מתאימה למערכת הניקוד הטברני. כדאי לקרות את מאמרי הר"י לויפר.

6. האם יש הסבר אפשרי להופעת שתי צורות של אותה מילה באותו פסוק? (וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל) בדרך כלל, אפשר למצוא שינויים המתבססים על מיקומה של המילה בפסוק, כגון באמצע ובאס"ף (גֶפן, גָפן). מה ההסבר אפוא כאן?
לגאָל - מוקף, לגאֹל - בלתי מוקף. (ראה בהודעתי בתחילת האשכול, רש"י שמות יט-כד ועוד.)

יישר כוח.
למעשה לא הבנתי כלל את הנאמר בסעיף 6. מה המשמעות של מוקף ובלתי מוקף בהקשר הזה? האם ההבדל הוא סמנטי או תחבירי בלבד?

חגי פאהן · הודעהעל ידי **חגי פאהן** » ה' מרץ 19, 2020 12:49 pm

סליחות כתב:
חגי פאהן כתב:הצורה הרגילה היא לִגְאֹל בחולם. אולם ההטעמה של מילים מוקפות היא כאילו היתה זו מילה אחת, כמו לִגְאָלְלִי, שאז ודאי שאי אפשר לשים חולם שהוא תנועה גדולה בא', משום שאחריו יש שוא נח (העיצור שבסוף המילה נחשב כשוא נח), ואם כן זו הברה סגורה שאינה מוטעמת, וההכרח להחליפו בקמץ קטן משום חוק סל"ק.

ייש"כ. יחד עם זאת, לפי מה שכתב הרב יאיר, היישוב הזה לא יעלה יפה עם בעלי הניקוד הטברייני שמלכתחילה לא היה להם הבדל כמותי בין קמץ לחולם, ההבדל איכותי בלבד.

ה"יישוב" הזה מוכרח לפי המסורה של בן אשר. ולזה התכוון החכם בסעיף 6.
ההבדל הכמותי (כלומר, תנועה קטנה היא קצרה יותר) בא מאליו, משום שלא ניתן להאריך בהברה סגורה כמו בפתוחה, ולא בלא-מוטעמת כבמוטעמת.

יאיר אתמר · הודעהעל ידי **יאיר אתמר** » ו' מרץ 20, 2020 4:07 am

סליחות כתב:
יאיר אתמר כתב:
סליחות כתב:6. האם יש הסבר אפשרי להופעת שתי צורות של אותה מילה באותו פסוק? (וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל) בדרך כלל, אפשר למצוא שינויים המתבססים על מיקומה של המילה בפסוק, כגון באמצע ובאס"ף (גֶפן, גָפן). מה ההסבר אפוא כאן?
לגאָל - מוקף, לגאֹל - בלתי מוקף. (ראה בהודעתי בתחילת האשכול, רש"י שמות יט-כד ועוד.)

למעשה לא הבנתי כלל את הנאמר בסעיף 6. מה המשמעות של מוקף ובלתי מוקף בהקשר הזה? האם ההבדל הוא סמנטי או תחבירי בלבד?

מדרכי הלשון, שבשטף הדיבור - המילים שבאמצע משפט מתקצרים (ראה מאמרו של א קימרון: צורות ההפסק - מה טיבן; י. בן-דוד כתב חיבור שלם בעניין). ומדרגות לדבר: יש מילים שכוחן אינה עומדת להן אלא בסוף דיבור (= הפסק; ישמוֹרו/ישמְרו, וימוֹת/וימָת), יש שמתקצרות רק במעמד של נסמך (דָּבָר/דְבַר), ויש שמתקצרות רק כשהן מוקפות (אֵת/אֶת-, כּוֹל/כָּל-, חולם/קמץ בסוף תיבה [בדר"כ לפני תיבה המוטעמת בראשה]). ויש שגם כשהמילה מוקפת איננה מתקצרת: יִגְנֹֽב-אִישׁ (שמות כא לז).

[בסוג האחרון נחלקו ב"א וב"נ בכמה מקומות, כשב"נ נוהג להפריד בין המוקפים. אין קשר בין שיטתו לניקוד הבבלי שבו אין החולם משתנה לקמץ בכגון אלה. ראה: א. בנדויד, על מה נחלקו בן אשר ובן נפתלי, תרביץ תמוז תשיז עמ' 392, ר"מ ברויאר, לבירורן של סוגיות בטעמי המקרא ובניקודו (ג), לשוננו תמוז תשמ עמ' 249.]

אין הבדל סמנטי כלל (בהעלם דברי ר"ת הירושלמי).

יאיר אתמר כתב:
סליחות כתב:1. כשכתבת "אצל הראשונים המונח 'קמץ קטן' משמש אך ורק לצירי", למי התכוונת? (לחכמי הניקוד הטבריני?)
אלו שמשתמשים במונח זה, כמו רש"י רשב"ם ראב"ע ועוד. וכבר בעל דקדה"ט ומנחם במחברתו עשו שימוש בו.

גם דונש ור"י חיוג'. פרנסדורף במבואו למחברת המסורה הגדולה שלו עמ' 11 מוסר שבא במסורה קמץ המכוון לצירי, ולא מצאתיו (בכתר אין).

משערים שהכינוי 'קמץ קטן' (לצירי) קדום להתקנת סימני הניקוד, ראה במאמרו של שטיינר עמ' 379 והע' 52 (המאמר נדפס בעברית בקובץ 'משאת אהרן'), ובספרו החדש של ג' כאן The Tiberian Pronunciation Tradition of Biblical Hebrew, כרך 1 עמ' 256-7 ובהערות. [פרק 2 של הספר עוסק בתורת התנועות של האסכולה הטברנית (הוא מדבר, בין השאר, על אופן הגיית הקמץ והחולם במסורת טבריה), והוא מומלץ מאוד. החיבור הוא המחקר המקיף והעדכני (נדפס בשנה זו) על מסורת ההגייה הטברנית, ונכתב ע"י אחד מן המומחים הבכירים בתחום. הוא כולל גם חלקים נרחבים מהדאיה אלקאר, עם הערות וביאורים מאת המחבר. ניתן להוריד את שני חלקיו בחינם: כרך 1, כרך 2.]

Patah and Qames - On the Etymology and Evolution of the Names of the Hebrew Vowels, R Steiner.pdf: (857.98 KiB) הורד 315 פעמים

יאיר אתמר כתב:2. בדורות הראשונים, עוד לפני ר' יוסף קמחי ובניו (עליהם - להלן), נהגו נקדני אירופה - בעיקר של ארצות צרפת ואשכנז - לסמן שווא לימין כל (או: מרבית) הקמצים שאנו מכנים אותם 'קמץ קטן', ועדוֹת רבות לכך בכתה"י. הטעם לכך, כי בארצות אלו ההגייה הרווחת הייתה ההגייה הידועה כיום כהגייה 'ספרדית', המבחינה כביכול בין שני סוגי קמץ [3], והיה צורך לציין את ההבדל שביניהם. הסימן שהם השתמשו בו - השווא (או: החטף, מילה נרדפת לשוא) הייתה, כמובן, שאולה מנקדני טבריה - לצורך אחרת (צורך שבאמת לא התאים לו השווא). קמץ זה כּוּנה אצל הראשונים: קמץ חטף, או חטף קמץ, כלומר - קמץ ושווא [4]. כך אנו מוצאים אצל רש"י [5], רשב"ם [6], ראב"ע [7] ועוד [8].
לפי מדקדקים אחדים הבדל זה היה נעוץ גם בתופעה דקדוקית - ראב"ע אומר במאזניים (י ב): 'והקמץ [...] והוא על שני דרכים, האחד שלא יהיה אחריו דגש לעולם כי אם אות נח נעלם, [...] והדרך השני לקמץ שיהיה חטף כמו רֳנּוּ שמים, זֳכְרָה-לִּי אלקי, והנה יהיה אחריו שוא נח או דגש לעולם'.
בתקופה זו עדיין התלוננו על כך שבארצות אירופה אינם יודעים לבטא את הקמץ הרחב ומבטאים אותו כפתח, כדבריו הידועים של ראב"ע (צחות ג ב): 'גם הפה נקמץ בקריאתו, ואיננו פתוח כפתח גדול כאשר אנחנו קורין אותו במקומות האלה, רק אנשי טבריה גם חכמי מצרים יודעים לקרוא הקמץ הגדול'.

(רוב ככל הדברים האלה כתובים במאמרים שהעליתי. מצורף גם כמה מאמרים נוספים בעניין.)
____________________

[4] ולא: קמץ חטוף, מונח המורה שיש להחטיף את הקמץ. בדורות המאוחרים נשתבש מונח זה לקמץ חטוף, ועדיין ניתן לפרשו כמשמעו המקורי - קמץ 'שְׁווּאָה', כלומר קמץ ששמו לידו שווא.

תמצית הדברים שאצל הראשונים המונח הוא 'קמץ חטף', לא חטוף, והכוונה קמץ שלידו שוא ('חטף' הוא נרדף של 'שוא' אצל הראשונים). שוא זו איננה מורה על היחטפות, אלא היא סימון גרפי שהושאל מנקדני טבריה (אצלם הוא סימן היחטפות).

הדברים נכתבו ע"פ מאמריו של הר"י לויפר שהעליתי, אולם אין הדברים מדוייקים: אצל ראב"ע, אמנם מצאנו 'קמץ חטף', אבל מצאנו גם קמץ חטוף (צפניה ב-ט, תהלים קיח-יד), ובהקדמה לשיטה אחרת בראשית: וכל קמץ שאחריו דגש הוא חטוף. אצל ראב"ע 'חטף' לעולם אינו נרדף לשוא. ומדבריו במאזנים (מוה"ק עמ' מ-מב) ברור ש'חטוף' התפרשה אצלו כהיחטפות ממש: קמץ גדול [...] והוא על שני דרכים. האחד, שלא יהיה אחריו דגש לעולם כי אם אות נח נעלם, כמו האל"ף, ובסוף המילה אל"ף או ה"א. [...] והדרך השני לקמץ שיהיה חטף, כמו רֳנּוּ שמים, זֳכְרָה לי אלהי לטובה, והנה יהיה אחריו שוא נח או דגש לעולם. ובצחות (עמ' יב-יג): דע, כי תנועת קמץ גדול מורכבת מחולם ומפתח גדול [...] ולא יתכן להיות אחריו דגש כלל, רק אם יהיה חטוף, כמו רֳנּוּ שמים, חֳגִּי יהודה חגיך [...] על כן היא ההעמדה בנוח נעלם, יהיה במכתב או לא יהיה, כי העיקר הוא המבטא. ומ"ם שָמַר פתוח בפתח גדול, בעבור שאחריו נח נראה. (ובמאזנים שם (עמ' מב): ויהיה קמץ חטף עם שוא נע בכל האותיות כמו קדש הַקֳּדָשִׁים.)

העירני על כך הרב מ"ש גודמן, שמו"ל כעת ספר 'שפה ברורה' של ראב"ע (שלישי בסדרת ספרי הדקדוק של ראב"ע שהוא הגיה וביאר והו"ל ע"י מוה"ק). בסופו הוא סיפח אֶגְרוֹן המונחים הדקדוקיים של ראב"ע (כ-150 עמ'), והוא עשוי להיות כלי עזר חשוב.

בפירושי ר' מנחם בן שמעון, תלמיד של ר' יוסף קמחי, נמצא לרוב 'קמץ חטוף'. גם בפירושי רד"ק מצאנוהו (תהלים יח-ב, לה-י), וכן בפירושי ר"מ קמחי (משלי יט-ד). [לפי מאגר מק"ג הכתר, ושמא יש לזקוף הדבר לאשמת המעתיקים.] אולם לא ברור אם המונח התפרשה אצלם כהיחטפות ממש, אם כי לשיטתם בודאי היה ניתן להשתמש בו למשמעות זו.

יאיר אתמר · הודעהעל ידי **יאיר אתמר** » ב' מרץ 30, 2020 7:53 pm

יאיר אתמר כתב:קמץ זה כּוּנה אצל הראשונים: קמץ חטף, או חטף קמץ, כלומר - קמץ ושווא. כך אנו מוצאים אצל רש"י [5].
____________________
[5] בראשית טז-יג ע"ש, שמות טו-ב וישעיה יב-ב ותהלים קיח-יד, יט-כד ע"ש, כה-מ, ש"א א-ט, כה-מ, ישעיה א-לא, יואל א-ט, מיכה ז-א, תהלים קט-י, משלי יג-כג, כה-יא, איוב מא-כה, קידושין יח ב ובכורות לד א.

וראה פה.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר