תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב
מודים מודים - משתקין אותו. אמר רבי זירא, כל האומר שמע שמע - כאומר מודים מודים דמי. מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה - הרי זה מגונה. מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה! - לא קשיא: הא - דאמר מילתא מילתא ותני לה, והא - דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. אמר ליה רב פפא לאביי: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה? - אמר ליה: חברותא כלפי שמיא מי איכא? אי לא כוון דעתיה מעיקרא - מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה.
והנה לא מצינו בראשונים דיון מפורש מה הדין בדיעבד של האומר שמע שמע.
ובמשנה ברורה סימן סא:
(כג) בין שכופל - ובדיעבד בכפילת הפסוק יצא ובכפילת התיבות צ"ע ועי' בבה"ל:
ובביאור הלכה סימן סא סעיף ט
* בין שכופל וכו' - עיין במ"ב במה שכתב ובדיעבד בכפילת הפסוק וכו' דלא מיבעי לפיר"ח דכפילת הפסוק רק מגונה הוי בודאי לא מיעקר עי"ז הקריאה ראשונה אלא אפילו לפירש"י דמשתקין אותו ג"כ מסתברא דיצא דהלא על אמירה ראשונה לא היה איסור ואמירה שניה לא הוי הפסק בק"ש דהרי לא שהה בזה כדי לגמור את כולה ודומה זה למה דמקשה הגמרא שם ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה וכו' והרי שם ג"כ אח"כ אמר עוד פ' ולא כיון אפ"ה לא מיקרי בזה הפסק ויוצא במה שאמר פעם ב' וה"ה הכא דיצא במה שאמר בפ"א. ובכפילת התיבות יש לעיין כי לפרש"י דפירש בגמרא דלהכי לא הוי בזה רק מגונה ואין משתקין אותו משום דקריאתו לא נחשב רק כמתלוצץ אפשר דלפ"ז דלא יצא אבל לפיר"ח דפירש דבזה משתקין אותו משמע דל"ל האי סברא דרש"י נראה דיצא בזה. וראיה ממה דמקשי שם הגמרא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולסוף כיון דעתי' ולפיר"ח קאי הקושיא על כפלות התיבה דבזה משתקין אותו אלמא לא חשיב הפסק מה דמפסיק בין תיבה לחבירתה בתיבה שלא כדין וה"ה בעניננו:
ולא הבנתי את ההוכחה: הביאור הלכה מניח בכוונת רב פפא , שלאחר שמעיקרא לא כוון דעתיה, ובפעם השניה כוון דעתיה, שוב קרא פעם שלישית ולא כוון בה, והפעם הזו לא נחשבת הפסק.
ומניין לו זאת שקרא שוב פעם שלישית?