מרכאות ומרכאות כפולות

[עשוי לנחת]

אני שוב פונה בבקשת עזרה בענייני עריכה, [קשור ל"עיטור סופרים"...]
אני עובד כעת על ספר שאני רואה בו הרבה ביטויים - מושגים הלכתיים וכדו', אשר חלקם מופיע בתוך מרכאות כפולות "מושג", וחלקם מופיע בתוך מרכאות שאינן כפולות 'מושג'.
האם למישהו יש הגדרה ברורה בנושא, מתי משתמשים בכפול ומתי בפשוט.
יודגש כי אינני מדבר כלל על ציטוטים, אלא רק על ביטויים ומושגים.
[אולי יש משהו בויקיפדיה, אשמח אם יעתיקו לי, עקב כי אין לי גישה לשם]
תודה

[המהדיר]

בעברית המודרנית אין הבדל בין השניים ועניין של טעם כראות עיני הכותב.
בדרך כלל משמש האחד בתוך השני, כלומר: "וכך גם במקרא 'עזוב תעזוב', וכן במשנה...". או לחילופין, ב'חוץ' בודדים ו'בפנים' כפולים.
ובכלל בעניני עריכה עיין במאמר שהתפרסם בספר 'בית הועד' (מצוי באוצר), על דרכי ההדרה.

[אוצר החכמה]

מתוך ויקיפדיה ערך מרכאות

כללי השימוש במרכאות בעברית של ימינו מבוססים על הכללים הנהוגים בארצות הברית. כללי המרכאות פשוטים יותר מבעבר, בין היתר כנראה בשל הקושי להקליד במחשב את המרכאות התחתונות – כפולות או בודדות. הכללים:
המרכאות מקיפות את הביטוי שהן מסמנות, כלומר, זוג מרכאות יופיע בתחילת הביטוי וזוג נוסף בסופו.
ניתן לסמן מרכאות בין אות שימוש לבין המילה עצמה (למשל, ההתנהגות ה"נפלאה" שלך).
כאשר יש קינון של ציטוטים (מובאה בתוך מובאה) משתמשים לסירוגין במרכאות כפולות ובמרכאות בודדות.[2] לדוגמה:
"צריך להיות ברורים בעניין הזה... אנחנו נוטים לפחד מלשון של אמת, מסיבות 'אציליות'. מעדיפים לומר 'הצעירים', במקום ..."
– דרור משעני ואורליה סמוטרייז, ראיון עם אלן פינקלקראוט, מוסף הארץ, 18 בנובמבר 2005
כאשר בתוך משפט מצוטט יש הערת ביניים של המספר, המראיין וכדומה, מחלקים את הציטוט לשני חלקים שכל-אחד מהם מוקף במרכאות משלו. לדוגמה:
"המוזיקה נפסקה," אמרתי. "נגמר."
– גילה אלמגור, הקיץ של אביה, עם עובד (1985)

[עורך-תורני-מתלבט]

אינני יודע באיזה טקסט אתה עובד, אבל בטקסט כללי, לעיתים יש משמעות שונה למרכא כפולה, לעיתים זה מסמן - לשון סגי-נהור.
כיום המקובל ביותר להכתיר את ה'מושגים', אלו שאתה רוצה להזכיר לקורא שאתה לא מתכוון למושג אלא ל'מושג' על כל המשתמע ממנו,
את אלו שמים במרכאה אחת.
המרכאה הכפולה שמורה לציטוטים - וכאמור, כל ציטוט בתוך ציטוט, שב גם הוא למרכאה יחידה.
לעיתים, כשמתכוונים בלשון סגי-נהור, נהוג להכתיר בכפל מרכאות.
(נפוץ אצלנו בכתבי הפובלציסטים: "השכלה", "חופשיים" ועוד מושגים מהופכים).

[י. רבינוביץ]

אני שוב פונה בבקשת עזרה בענייני עריכה, [קשור ל"עיטור סופרים"...]
אני עובד כעת על ספר שאני רואה בו הרבה ביטויים - מושגים הלכתיים וכדו', אשר חלקם מופיע בתוך מרכאות כפולות "מושג", וחלקם מופיע בתוך מרכאות שאינן כפולות 'מושג'.
האם למישהו יש הגדרה ברורה בנושא, מתי משתמשים בכפול ומתי בפשוט.
יודגש כי אינני מדבר כלל על ציטוטים, אלא רק על ביטויים ומושגים.
[אולי יש משהו בויקיפדיה, אשמח אם יעתיקו לי, עקב כי אין לי גישה לשם]
תודה

קודם כל כלל ראשון בענייני עריכה עדיף כמה שיותר להמנע מסימני פיסוק עד כמה שניתן, כי זה עלול לסרבל לקורא במקום לסייע לו.
דבר שני: גרש בא מעל אות כדי לסמן קיצור של מילה (ר' = רבי, סי'= סימן, וכו', וכן הלאה)
הגרשיים - כדי לציין ראשי תיבות (זצ"ל, אא"א וכו') וכן כדי לציין דיבור ישיר, ועוד.

ולגבי מושגים אין שום כלל הקובע מתי להשתמש במרכאות יחידות ('מרכאות יחידות') ומתי להשתמש במרכאות כפולות ("מרכאות כפולות"), זה בדוק.
אבל לרוב נוהגים להשתמש במרכאות הכפולות. לשיקולך.
הכי חשוב שתהיה עקבי לכל אורך הדרך או שתשתמש בזה או בזה, אבל העיקר שתהיה עקביות.

מקור: אתר השפה העברית.

[הקיק]

ר"י רבינוביץ כתב: 'קודם כל כלל ראשון בענייני עריכה עדיף כמה שיותר להמנע מסימני פיסוק עד כמה שניתן, כי זה עלול לסרבל לקורא במקום לסייע לו'.

ולענ"ד יש כאן קצת הגזמה: נכון שריבוי הפסיקים והקווים המפרידים והנקודתיים וסימני השאלה והקריאה וכו' וכו' בטקסט תורני מיותר לגמרי, וכל המוסיף גורע. מצד שני העורך\המהדיר צריך לשרת את הקורא\הלומד, וצריך לשים גבול גם למטה ולא להמעיט מדי בסימני הפיסוק, כדי שהקורא\לומד יוכלו לקרוא את מה שלפניהם באופן נח וקריא ומהיר. כמובן שהפיסוק הוא גם פירוש ואינו רק ענין של נוחות הקריאה, ולכן הוא דורש תשומת לב רבה מאוד, הרבה יותר ממה שחלק מהמהדירים בעבר ובהווה מקדישים לו.
עוד נקודה, כדאתינן להכא, היא ענין החלוקה לפיסקאות: גם זה חלק מההכנה הנכונה של הטקסט, גם לזה יש חשיבות רבה מאוד, וגם כאן 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי' - לא להרבות מדי ולא למעט מדי. הרב בוקסבוים ז"ל אמר לי בזמנו שהממוצע (או החציון, ליתר דיוק...), צריך להיות שלוש פיסקאות בעמוד, ולענ"ד שאבל"א אולי עדיף קצת יותר, וגם לזה יש להקדיש תשומת לב רבה, לא פחות ואולי יותר מאשר מציאת מקור מדויק או הפניה מדויקת וכד'.
עוד נקודה שיש לתת עליה את הדעת היא שימוש בסימני פיסוק אחרים, נוסף על הנקודה והפסיק, בההדרת כתבים תורניים (במאמרים תורניים או במבואות לספרים בוודאי שצריך לפסק כמקובל, כולל השימוש בסימני הפיסוק האחרים). בספרים הישנים זה לא היה מקובל כמעט לגמרי, ושאלה כבדה היא אם יש לשנות את ההנהגה זו עכשיו. לענ"ד בדרך כלל אין בזה צורך, ואפשר לפסק טקסט תורני באופן מדויק ונח לקורא גם בשימוש בנקודה ופסיק בלבד.
הק' יואל קטן

[עשוי לנחת]

רבינו יואל
אחדשה"ט ושכ"ת
יישר כח על דבריו המאירים, וכמובן שגם עיינתי במאמרו היקר והמקיף ב"בית הועד", ודבריו קילורין הם לעיניים.
לגבי ספרי שו"ת קצרים שמקובל היום ל"מנהג אברכים חשובים" להביא לספר מפרי הטרדותיהם בשאלות את גדוה"ד שליט"א, ישנם הנוהגים להכניס סימן שאלה בסוף כל שאלה, ויש הנוהגים רק בנקודה, כיון שזה יותר מייקר את הספר כ"תורני" ואילו סימן שאלה לא נהוג בכתבים תורניים.
מה דעת כת"ר?[.]
יישר כח
עשול"נ
נ. ב. וכאן המקום להודות לכל המשיבים היקרים

[המהדיר]

זו אחת השאלות שההדרת? למי מופנים הדברים?

[עשוי לנחת]

זו אחת השאלות שההדרת? למי מופנים הדברים?

לבעל ההודעה הקודמת - הרב הניק - "הקיק" שליט"א

[י. רבינוביץ]

ר"י רבינוביץ כתב: 'קודם כל כלל ראשון בענייני עריכה עדיף כמה שיותר להמנע מסימני פיסוק עד כמה שניתן, כי זה עלול לסרבל לקורא במקום לסייע לו'.

ולענ"ד יש כאן קצת הגזמה: נכון שריבוי הפסיקים והקווים המפרידים והנקודתיים וסימני השאלה והקריאה וכו' וכו' בטקסט תורני מיותר לגמרי, וכל המוסיף גורע. מצד שני העורך\המהדיר צריך לשרת את הקורא\הלומד, וצריך לשים גבול גם למטה ולא להמעיט מדי בסימני הפיסוק, כדי שהקורא\לומד יוכלו לקרוא את מה שלפניהם באופן נח וקריא ומהיר. כמובן שהפיסוק הוא גם פירוש ואינו רק ענין של נוחות הקריאה, ולכן הוא דורש תשומת לב רבה מאוד, הרבה יותר ממה שחלק מהמהדירים בעבר ובהווה מקדישים לו.
עוד נקודה, כדאתינן להכא, היא ענין החלוקה לפיסקאות: גם זה חלק מההכנה הנכונה של הטקסט, גם לזה יש חשיבות רבה מאוד, וגם כאן 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי' - לא להרבות מדי ולא למעט מדי. הרב בוקסבוים ז"ל אמר לי בזמנו שהממוצע (או החציון, ליתר דיוק...), צריך להיות שלוש פיסקאות בעמוד, ולענ"ד שאבל"א אולי עדיף קצת יותר, וגם לזה יש להקדיש תשומת לב רבה, לא פחות ואולי יותר מאשר מציאת מקור מדויק או הפניה מדויקת וכד'.
עוד נקודה שיש לתת עליה את הדעת היא שימוש בסימני פיסוק אחרים, נוסף על הנקודה והפסיק, בההדרת כתבים תורניים (במאמרים תורניים או במבואות לספרים בוודאי שצריך לפסק כמקובל, כולל השימוש בסימני הפיסוק האחרים). בספרים הישנים זה לא היה מקובל כמעט לגמרי, ושאלה כבדה היא אם יש לשנות את ההנהגה זו עכשיו. לענ"ד בדרך כלל אין בזה צורך, ואפשר לפסק טקסט תורני באופן מדויק ונח לקורא גם בשימוש בנקודה ופסיק בלבד.
הק' יואל קטן

הקיק כתב את הכלל הראשון שכתבתי ולאחר מכן כתב שיש בו קצת הגזמה. לאחר מכן, האריך עוד בחשיבות נושא סימני הפיסוק וכו' וכו' וכו' שבנושא זה אין חולק.
אך דא עקא שהכותב עצמו הגזים בדבריו, ונראה כאילו הכותב אינו מודע למצב או שבאמת אינו מודע למצב - שבקרב מהדירי הספרים בציבורנו לרוב אין מי שיודע מה הוא נושא מה הוא נשוא ומה הוא מושא; ואיני מדבר על תחביר בסיסי של משפט פשוט, משפט מאוחה, משפט מורכב, פסוקיות, איברים, חלקים כוללים, אוגדים, משפטים פועליים, משפטים שמניים וכו'.
גם כדי לשים נקודה ופסיק במקומם צריך לדעת את כללי התחביר, ולכל הפחות ברמה בסיסית.
אי ידיעת דברים אלה גורמת לא אחת להבנת דבר בכמה צורות, מה שגורם לבזבוז זמן יקר.
במקרה כגון זה, "שב ואל תעשה עדיף" מאשר שישבש את הטקסט לחלוטין עם פיסוקיו.

[המהדיר]

שבקרב מהדירי הספרים אין מי שיודע מה הוא נושא מה הוא נשוא ומה הוא מושא; ואיני מדבר על תחביר בסיסי של משפט פשוט, משפט מאוחה ומשפט מורכב. פסוקיות, איברים, חלקים כוללים, אוגדים, משפטים פועליים, משפטים שמניים, וכו', וכן איני מדבר על נושא השיחבור.

לא להיסחף,

ההדרת טקסטים אינה דורשת עבודת דוקטור בסמנטיקה רפרנציאלית, ואפילו לא בסמנטיקה לקסיקלית - כך שאין כל מקום לתערומתך המלומדת על מהדירי הספרים וכל שכן על הרב קטן.
וראה מאמרו המצוין על כללי ההדרת ספרים שציינתי לעיל, ולו היו מהדירי הספרים עובדים ע"פ כללים אלו - דיינו. על כללי הפסיק וכו' ראה גם: חוברת מיוחדת של "לשוננו לעם", כללי הפיסוק וכללי הכתיב חסר הניקוד, ירושלים תשס"ב.
ולא כל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל. (על כך ראה גם דבריו של ב' ריצ'לר בקובץ הנ"ל).

[י. רבינוביץ]

שבקרב מהדירי הספרים אין מי שיודע מה הוא נושא מה הוא נשוא ומה הוא מושא; ואיני מדבר על תחביר בסיסי של משפט פשוט, משפט מאוחה ומשפט מורכב. פסוקיות, איברים, חלקים כוללים, אוגדים, משפטים פועליים, משפטים שמניים, וכו', וכן איני מדבר על נושא השיחבור.

לא להיסחף,

ההדרת טקסטים אינה דורשת עבודת דוקטור בסמנטיקה רפרנציאלית, ואפילו לא בסמנטיקה לקסיקלית - כך שאין כל מקום לתערומתך המלומדת על מהדירי הספרים וכל שכן על הרב קטן.
וראה מאמרו המצוין על כללי ההדרת ספרים שציינתי לעיל, ולו היו מהדירי הספרים עובדים ע"פ כללים אלו - דיינו. על כללי הפסיק וכו' ראה גם: חוברת מיוחדת של "לשוננו לעם", כללי הפיסוק וכללי הכתיב חסר הניקוד, ירושלים תשס"ב.
ולא כל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל. (על כך ראה גם דבריו של ב' ריצ'לר בקובץ הנ"ל).

אבוי, דבריך גובלים בחוסר ידע משווע.
אם רמה של ביה"ס* נדמית בעיניך כרמה של דוקטורט, יש בזה כדי ללמד רבות על ידיעותיך בנושא זה.

*כל מה שכתבתי, ללא יוצא מן הכלל, הוא ברמה זו.

[המהדיר]

אם רמה של ביה"ס* נדמית בעיניך כרמה של דוקטורט, יש בזה כדי ללמד רבות על ידיעותיך בנושא זה

לא מבין איך היסקת זאת מדבריי.

ועדיין משנה ראשונה לא זזה ממקומה.