◆ מאמרים - חוברות - שיעורים | חנוכה ◆

[יושב לפני חכמים]

לשמחת לב הלומדים.

HANUKA 1-80.pdf

(251.66 KiB) הורד 1083 פעמים

הערות יתקבלו כאן בברכה.

[גם זו לטובה]

עולת יצחק - חנוכה

[גם זו לטובה]

הגר"י טרגר בעל "הליכות שלמה" - וישלח חנוכה עשרה בטבת

[כנסת ישראל]

מש"כ בהערה 38 בשם רבינו ירוחם שיש חיוב בחנוכה 'להזכיר דינם' [ומקורו מסתמא מהציץ אליעזר] כבר נודע שהוא ט"ס וצ"ל 'להזכיר הנס' והטעות פשוטה.

[נוטר הכרמים]

מצורף בזה.

[נוטר הכרמים]

רוב ברכה בו, כאשר עיניכם תחזינה מישרים.

[מבקש תורה]

השאלות מתפרסמות בעלון מעדני אשר במדור משיב כהלכה

[גם זו לטובה]

.

[עושה חדשות]

להבנת סעיף טו על חידושו של חכם אחד להדליק באמצע החלון ולא בימינו, עי' בקובץ המצו"ב בד' הגר"ל מינצברג.
האם יש מקורות וראיות לנידון המקורי הזה?

[ספרים וועלט]

לקראת ימי החנוכה, הננו שמחים להו"ל מכת"י בן מאתיים שנה, דברי דרוש התעוררות ומוסר, את חדר השני מן חלק "בית המשתה" שבתוך ספר "בתי הנפש" להג"ר שלמה הכהן זצ"ל אב"ד צילץ בן הג"ר משולם זלמן בעל משען המים.

להצטרף לרשימת התפוצה לקבל גליונות של ספרי הרש"כ זצ"ל שאנחנו מוציאים מדי שבוע בשבוע , להערות או לתגובות, להצעות או התנדבות, נא לפנות אלי.

לינק להורדה:
https://drive.google.com/file/d/0B29Rll ... sp=sharing
חנוכה שמח!

לקריאה נוספת אודות "מפעל הוצאת ספרים שע"י אייוועלט", בקרו כאן: http://www.ivelt.com/forum/viewforum.php?f=97

[מבקש תורה]

הערות ונידונים בעניני חנוכה- כל הערה או הארה תתקבל בברכה.

[לב המועדים]

פניני הלכה ומנהג, בשפה שווה לכל נפש ובציון המקורות.
הערות והארות יתקבלו בשמחה רבה במייל שבפנים.

[משה הופמן]

שמונה תירוצים על קושיית הבית יוסף
download/file.php?mode=view&id=39036

רעיונות לימי חנוכה
download/file.php?mode=view&id=39035

[סייג לחכמה]

והדליקו נרות בחצרות קדשיך
אוסף ענינים נפלאים בעניני ודיני חנוכה והדלקת המנורה שנקבעו זכר להדלקת המנורה בבית המקדש, אוצר בלום בהלכה ואגדה משמנה של תורה

[משה הופמן]

אילן נאה חנוכה 3.pdf

(74.45 KiB) הורד 1232 פעמים

[לב המועדים]

לקט פנינים ומנהגים מענייני חנוכה המאירים, בשפה קלה השווה לכל נפש.
הערות והארות יתקבלו בברכה במייל שבפנים.
(ומוטב מאוחר וכו')

[ברור הלכות]

בירור הלכות חנוכה.pdf

(1.16 MiB) הורד 652 פעמים

[שומע ומשמיע]

אם תציין לחידושים/ראיות מיוחדים בקונטרס, זה בודאי יגביר את ההתעניינות.

[גל גל]

(בוורד ופי די אף)

[נהר שלום]

(בוורד ופי די אף)

[יצז]

ליקוטים מסודרים מאוצרו הטוב של הרב יאיר הס שליט"א בהלכה ובאגדה כיד ה' הטובה עליו
(מדרשים לחנוכה, ענײַן ההידור, גודל מעלת ימי החנוכה, ד' מלכויות ומלכות בית חשמונאי ועוד)

[לב המועדים]

עלון מענייני ימי החנוכה הבעל"ט, פניני הלכה ומנהג בשפה השווה לכל נפש.
ובסופו אומ"ר הבא מן החדש בענייני ימי השובבי"ם הממשמשים ובאים.
הארות והערות יתקבלו בברכה במייל שבפנים.

[אהרן תאומים]

מאמרים בתוך חוברת זו על חנוכה מתוך דיוקים ברש"י בסוגיית מאי חנוכה, חלקם כבר פירסמתי כאן בעבר אבל פנים חדשות באו לכאן.
מאמר מיוחד על מימרותיו של רבי תנחום
אני מגיש לפניכם בשני גדלים ובשני תצורות וורד ופידיאף

[המשורר]

מנהג ישראל ללמוד הסוגיות במס' שבת הנוגעות לחנוכה.
מצורף קובץ שערי חנוכה והוא הערות ע''ד הפשט בסוגיות ועוד הערות על ספר בית הלוי בסוגיות הנוגעות לחנוכה

[דרומי]

מאמרים מהרב יחזקאל סופר שליט"א

[חיימקה]

נא למחוק - זו אותה החוברת דלקמן.

[תם מה הוא אומר]

דפים לחנוכה
נפלא ביותר!

[נוטר הכרמים]

עברתי היום מעט, כמנהגם של רבים, על החוברת שהועלתה כאן בהודעה שלפני פני (על שם חיימקה),
והיא מופצת בכל בתי המדרשות, ונוספו לי הרבה ידיעות והארות, תשו"ח.

ובכל זאת אעיר על כמה פרטים,

הא' בקשר ל'שמש', מובאים בהערה דברים מופלאים בשם 'קב הישר' שישנו איסור להשתמש בשמש לדברי חולין,
וקדושת השמשים גדולה מנרות החנוכה עצמם, שרפים עומדים ממעל 'לו'.

הדברים תמוהים ובניגוד להלכה הבסיסית בשו"ע שמטרת השמש היא לשימוש לדברי חולין!,
ובפרט לומר שהשמש הוא יותר מהנרות - לכאורה אין לדברים כאלו מקום בגליון הלכתי.
וכן שמעתי מהגאון רבי מרדכי אויערבאך שליט"א שישתקעו הדברים ולא יאמרו.

הב' עוד בנוגע לשמש, ארחיב מעט היריעה.

בשו"ע (סימן תרעג סעיף א): ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון, ויניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגים להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבהן מדליק הנרות, והוא עדיף טפי, ויש לעשותו יותר ארוך משאר נרות, שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר (מרדכי).

והנה המעיין היטב יבחין שבדברי הרמ"א נזכר מנהג שונה לגמרי ממה שמובא בדברי המחבר, ונקדים דברי הטור: ומפני שאסור להשתמש לאורה מוסיפין נר אחד שאם ישתמש לאורה שיהא השימוש לאור אותו הנר. שאלה לאחי ה"ר יחיאל נרות חנוכה שמדליקין אחד יותר בסתם לשמש ולא פירש איזה מהם יכול אח"כ לברור איזה שירצה להיות שמש אפילו הראשון או האמצעיות או דווקא האחרון. והכי מסתברא תשובה נרות חנוכה אין להפסיק בהן הלכך האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה שאם ישתמש לאורן ישתמש לאור אותו הנר ואין שם שמש עליו כי השמש הוא המדליק בו הנרות ע"כ.

ונראה שמקור דברי המחבר הוא בדברי הטור שהמנהג היה להעמיד נר נוסף שאינו השמש שמדליק בו את הנרות, וטעם הדבר הוא שלא ישתמש ח"ו בנרות, והיינו כמבואר בדברי המשנ"ב (ס"ק יד): פי' מלבד הנר שמניחין על השולחן דחוששין כיון שמדליקין בפנים אולי ישתמשו בנרות של חנוכה ולאו אדעתייהו, אבל מעיקר הדין כיון שיש לו נר על שולחנו א"צ להדליק נר נוסף.

ויש לדון שמנהג זה לא שייך כ"כ במי שמדליק בחלון ביתו או בפתח הפונה לרשות הרבים, ואכן כבר עמד בזה הב"י וביאר בזה"ל, ועכשיו אף על פי שמדליקין בפתח שהוא מקום שאין רגיל להדליק שם נר מדליקין נר אחד מובדל משאר נרות ונראה שכך הנהיגו הראשונים מפני שאין הכל בקיאין לחלק בין מקום שרגיל להדליק שם נר למקום שאינו רגיל.

ואותו הנר הנוסף הוא נר רגיל ולא הנר שמדליקין בו הנרות, ועל כן ההיכר היחיד להבדילו משאר הנרות הוא ע"י זה שמניח אותו בריחוק קצת משאר הנרות, וכל יעודו של הנר הוא הנחתו אצל הנרות על מנת שלא יכשלו בשימוש בנרות.

אולם בדברי הרמ"א נזכר מנהג אחר, והוא שמניח את השמש שעמו מדליק את הנרות אצל הנרות, ונקט הרמ"א שזה 'עדיף טפי' כי כאן אין ההיכר רק בכך שזה מונח בריחוק, אלא שזה נר אחר בחפצא, ולכן הנר צריך להיות ארוך משאר נרות או שיהיה מונח במקום גבוה יותר. ועי' משנ"ב בשם הפמ"ג: דבזה מוכח בהדיא לבני הבית שאינו ממנין הנרות.

ובדרכי משה הביא עוד מספר מנהגי מהרי"ל (אות ג), וז"ל שם, היה תוחב השמש למעלה מכל הנרות, וסימן לשום שפלים למעלה. עוד סימן שרפים עומדים ממעל לו, ר"ל ל"ו נרות חנוכה מלבד השמשים שמדליקין בהן הם השרפים יעמדו ממעל הל"ו.

ומעתה נמצא שלפי המנהג הנזכר ברמ"א יש להקפיד שנר השמש יהיה הנר שמדליק בו הנרות, והעולם אין מקפידין בזה, אולם מו"ר זצ"ל נהג שהשמש הוא הנר שהדליק, והיה זה נר המונח בפמוט מיוחד מובדל בהיכר גדול. ושמעתי מהגאון רבי מרדכי אויערבאך שליט"א שכן נהג האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא זצ"ל.
וראה עוד בלבוש שחולק על דברי הרמ"א ובערוך השולחן כאן. [ועי' עוד במאמר "נר השמש שמעל נרות חנוכה" מאת הרב טוביה פריינד קובץ צהר א, תשנ"ח, עמ' קנה ואילך].

ולפלא שבדברי המלקט הנכבד נראה כי הכל אחד.

הג' בענין ביטול תורה לצורך הדלקת נרות, תמוה להביא טעמים חינוכיים למעלה,
וטעם הלכתי מוצק בשם הגרש"ז אויערבאך למטה.

בגליון הלכתי צריך לדקדק מאוד שלא לצאת מתחומי ההלכה הברורים.
אין אומרים בקרו גמל אלא בקרו טלה,
וחותמין מעין הפתיחה ביישר כח.

[נוטר הכרמים]

ועוד ענין שנכתב בעקבות הארה מחכימה בתחילת הגליון. חמרא למריה.

'ולהזכיר דינם'

כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ט ח"א):

בימי יונים בכ"ה ימים של כסלו נכנסו להיכל וטמאו כל שמן שבהיכל ורחם השי"ת למען חסדיו על ישראל וגברו בני חשמונאי הוא מתתיה כהן גדול ונצחום ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה זולתי פך אחד שהיה חתום בחותם כהן גדול ולא היה בו כדי להדליק יום א' ונעשה להם נס והדליקו בו שמונה ימים עד שעשו שמן זית זך כמו שצותה התורה וקבעום לדורות להיותם ימים טובים לקרות בהם ההלל ולהזכיר דינם ולהודות עליו והם שמונה ימי חנוכה כך פשוט בשבת.

ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן א) כתב לבאר, וז"ל, הנה למדנו מדברי רבינו ירוחם שפירש דזה שקבעום לדורות להיותם ימים טובים הוא גם לענין "להזכיר דינם" ומהו זה להזכיר דינם, בודאי הכוונה לדרוש בהם מענינו של יום כמו בשאר ימים טובים, וא"כ למדנו מזה שגם בחנוכה ישנו חיוב דרישה בענינו של יום דקבעוה לענין זה כמו שאר ימים טובים.

אבל באמת אין לשון רבינו ירוחם עולה יפה בפירוש זה, חדא, מהו 'להזכיר דינם', אטו דין הזכרה הוא זה, ה"ל למימר ללמוד או לשנות דינם.

ועוד צ"ב, אטו הדין ללמוד את הלכות היו"ט הוא חלק מקביעת השם יו"ט, והרי פשוט וברור שזה שלב אחרי קביעת היו"ט, שכיון שנקבע יו"ט ויש לו דינים והלכות, אזי תקנו ללמוד הלכות היו"ט.

ועוד צ"ב, מה שנכנס ענין זה באמצע הענין של הלל והודאה, פתח בהלל – לקרות בהם ההלל, וסיים בהודאה – ולהודות עליו, ופתאום באמצע נכנס ענין בפנ"ע של לימוד הדינים.

וביותר צ"ב, מהו הלשון 'ולהודות עליו', על מה קאי.

ועל כן נראה בס"ד שהביאור הנכון הוא כפי שפירש חכ"א דקאי על ה'דין' והעונש שנעשה ביוונים, וכמו דאיתא בנוסח על הניסים: דנת את דינם, והיינו שחלק מקביעות היו"ט הוא להזכיר את דינם, הדין שנעשה ביוונים, ולפי"ז מובן הלשון ולהודות עליו, היינו על הדין שנעשה ביוונים, וגם מובן לשון 'להזכיר', וגם את"ש מה שנכנס כאן באמצע ענין ההלל וההודאה, עכ"ד.

ונראה להטעים יותר, דהנה איתא בב"י (או"ח סי' תצ): כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו. כך מפורש בערכין פרק ב' (י.) והתם יהבינן טעמא מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא. ושבלי הלקט כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בנפול אויבך אל תשמח.

ומעתה יש לומר שיש כאן הדגשה מיוחדת בהלל דחנוכה שקבעו לגמור את ההלל ולהודות על הדין שנעשה ביוונים אע"פ שנעשה דין ביוונים, וליכא משום בנפול אויבך אל תשמח'.

ונראה להתעמק עוד בטעמו של דבר, דהנה כבר כתב מהרש"א בח"א (ברכות ט, ב) על הא דאיתא שם: דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה, וז"ל, מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (סנהדרין לט: מגילה י:) והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים גם בפ"ב דערכין (י: ע"ש) אמרינן טעם אחר דלכך אין אומרים הלל ביום אחרון דפסח משום דאין חלוקים בקרבנותיהן ודו"ק.

ועי' בצל"ח שם שהביא קושיית מהרש"א וכתב שמצא בדברי הזוהר הק' פרשת נח וז"ל, אבל בזמנא אחריתא ליתא חדוא קמיה קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא וכו' הה"ד ובאבוד רשעים רנה, הני מילי כד מטי ההוא זמנא דאוריך לון ולא תאבין לגביה מחובייהו, אבל אי אתאבידו עד דלא מטא זמנייהו כדין לית חדוא קמיה על דאתאבידו, ואי טעמא איהו עד לא מטא זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובגין כך עביד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה, ובגין כך איטבע מצראי בימא, עד כאן הצורך לענינינו. ותוכן כוונתו, דהמצריים בקשו להרע לישראל בשביל כך נטבעו בים הגם שעדיין לא נתמלא סאתם, ולכן לא חדי קב"ה באבודם ואין אומרים הלל. וא"כ מתורץ קושיית מהרש"א הנ"ל, הא דקאמר דוד המלך הללויה במפלתן של רשעים, היינו היכא דנתמלא סאתם יש חדוותא כלפי שמיא, אבל במצריים דלא נתמלא סאתם אלא בשביל שבאו להרע לישראל ובשביל כך נטבעו, אין לומר הלל. וכ"כ בשפת אמת (שם י, א).

ויתכן לומר בנוסח אחר קצת, דבאמת יש להבין מהיכי תיתי המצרים לא נתמלאה סאתם באותה שעה, ואילו מפלתן של רשעים דמיירי בהו דוד כולם נתמלא סאתם. ולכאורה החילוק ברור, דדוד המלך ע"ה מיירי בשונאי ד' שאינם קמים עליו לרודפו באופן אישי לכלותו, אלא הם נלחמים על ד' ועל משיחו, ורשעים כאלו בכל מצב שהוא נתמלאה סאתם, יען כי הינם במצב של מלחמה כנגד הקב"ה, ודוגמת המינים והאפיקורסים, משא"כ המצרים שהרעו לישראל, אבל לא באו להלחם בד', ולא זה היה עיקר מלחמתם, ודוק.

ומעתה יש לומר שחלוק הלל דחנוכה מהך דפורים שמצינו בגמ' חד מ"ד שאין אומרים הלל בפורים מחמת האי טעמא דאיבוד רשעים, וכן מהך דפסח, שכאן מלחמת היונים לא היתה לאבד הגופים אלא לאבד את הנשמות, וכנודע דברי הב"ח בזה, וממילא שיש כאן מצב של מלחמה בד' ולא מלחמה בעם ישראל, ולכן בכל מצב זה נתמלאה סאתם, ובאבוד רשעים רנה והלל.

וזהו שהדגיש רבינו ירוחם שבכלל ההודאה לד' הוא להזכיר דינם, וכאמור.

ואמנם היה מקום לומר שההלל בחנוכה הוא על נס פך השמן. וכן מוכח ממ"ש בפסיקתא רבתי (פ"ב), ולמה מדליקין נרות בחנוכה, אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי כ"ג את מלכות יון, נכנסו לבהמ"ק ומצאו שם שמנה שפודין של ברזל וקבעום והדליקו בתוכם נרות. ולמה קורין את ההלל, מפני שכתוב אל ה' ויאר לנו, עיי"ש.

[עושה חדשות]

ועוד ענין שנכתב בעקבות הארה מחכימה בתחילת הגליון. חמרא למריה.

'ולהזכיר דינם'

כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ט ח"א):

בימי יונים בכ"ה ימים של כסלו נכנסו להיכל וטמאו כל שמן שבהיכל ורחם השי"ת למען חסדיו על ישראל וגברו בני חשמונאי הוא מתתיה כהן גדול ונצחום ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה זולתי פך אחד שהיה חתום בחותם כהן גדול ולא היה בו כדי להדליק יום א' ונעשה להם נס והדליקו בו שמונה ימים עד שעשו שמן זית זך כמו שצותה התורה וקבעום לדורות להיותם ימים טובים לקרות בהם ההלל ולהזכיר דינם ולהודות עליו והם שמונה ימי חנוכה כך פשוט בשבת.

ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן א) כתב לבאר, וז"ל, הנה למדנו מדברי רבינו ירוחם שפירש דזה שקבעום לדורות להיותם ימים טובים הוא גם לענין "להזכיר דינם" ומהו זה להזכיר דינם, בודאי הכוונה לדרוש בהם מענינו של יום כמו בשאר ימים טובים, וא"כ למדנו מזה שגם בחנוכה ישנו חיוב דרישה בענינו של יום דקבעוה לענין זה כמו שאר ימים טובים.

ולקושטא דמילתא, הגירסא הנכונה בדברי רבינו ירוחם היא - לקרות בהם ההלל ולהזכיר הנס ולהודות עליו.

ותל"מ.

[שייף נפיק]

מהגאון רבי נתן רוטמן שליט''א

חנוכה תש''פ 1 פתיחה בעניני הלל והודאה חובות היום וחובות הלבבות.docx

(16.19 KiB) הורד 437 פעמים

חנוכה תש''פ ענין מלכות בית חשמונאי, פנימיות מול חיצוניות..docx

(30.07 KiB) הורד 505 פעמים

[דורון רונן]

התבקשתי להעלות לפורום על ידי ידידי הרב אהרון גבאי אשר ידיו רב לו בברור נוסחאות התפילה הקדומות.

[עושה חדשות]

הגרנ קופשיץ חנוכה.pdf

(3.72 MiB) הורד 426 פעמים

להבנת סעיף טו על חידושו של חכם אחד להדליק באמצע החלון ולא בימינו, עי' בקובץ המצו"ב בד' הגר"ל מינצברג.
האם יש מקורות וראיות לנידון המקורי הזה?

בן מלך חנוכה.PDF

(123.46 KiB) הורד 425 פעמים

ויותר נראה דכלפי הדלקה בחלון כלל ל"ש ענין ימין וכד', וכמו דבמדליק על שולחנו בשעת הסכנה דבודאי ל"ש בזה ענין ימין, ואף חלון ענינו הוא הדלקה בתוך הבית באופן שייראה לרבים, וממילא דאין כאן שום יחס של ימין התלוי במיקום החלון.

[ברוז]

"עמק הסופגנים"
אכילת סופגניות בחנוכה. מקור המנהג, טעמיה, נימוקיה והלכותיה.
תלא עמודים.

[יוֹסֵפֶר]

"עמק הסופגנים"
אכילת סופגניות בחנוכה. מקור המנהג, טעמיה, נימוקיה והלכותיה.
תלא עמודים.

יישר כח! אם לא ראיתי לא האמנתי שניתן כך להקיף את ענין הסופגניות... ולחיבת הקודש אציין בדרך צחות שעמודי החיבור הם בגימטריא "העמק בסופגניה"...

[נוטר הכרמים]

דרוש לשבת חנוכה – פרשת מקץ

וטבוח טבח והכן

סמך לסעודות שעושים בחנוכה

[א] כתב בספר מטה משה (לרבי משה מת תלמיד מהרש"ל; ימי החנוכה סי' תתקצג)

אמר מהר"ם שרבוי הסעודה שמרבים בחנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעוה אלא להלל ולהודות לא למשתה ושמחה (תשב"ץ קטן סי' ק"ע). ומורי הגאון ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' פה) כתב דמצוה לשמוח, ומשום הכי קראו יום טוב והם ימי שמחה, וכן פסק הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ג) והמרדכי ארוך, ואנו נוהגין לזמר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, והוי סעודת מצוה לדעת כולם. וכן מצאתי בהגהות מרדכי (שלטי הגבורים פ"ה ע"ט ע"א) שיש קצת מצוה וז"ל, אני יום טוב הכותב קבלתי סימן אחר בפרשת ויהי מקץ, וטבוח טבח והכן (בראשית מג, טז) והחי"ת מטבח והתיבה והכ"ן הם אותיות חנוכה. וסמך לסעודות שעושים בחנוכה, ואותיות טבוח טבח בגימטריא מ"ד כמו הנרות ע"כ.

ויש לחקור ולמצוא התוכן הפנימי המרומז בפסוק 'וטבוח טבח והכן' המרמז לכך שסעודות חנוכה הינם סעודת מצוה.

[ובספרים רבים קישרו הרמז לימי החנוכה ותוכנם בכלל, אבל לא לענין סעודות מצוה דבזה מישתעי המטה משה,
ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ד בסופו קונטרס דברי חפץ].

והכינו את אשר יביאו

[ב] בספרים רבים כבר פתחו בדברי המכילתא פרשת בשלח כפי שהובאו בלשון רש"י בסוטה (יג, ב):

קיים זה מה שכתוב בזה - אגדה זו מפורשת במכילתא בפרשת ויהי בשלח פרעה. כתיב בזה אנכי וכתיב בזה התחת אלהים אנכי. כתיב בזה לא יהיה לך וכתיב בזה האלהים אני ירא. לא תשא חי פרעה. זכור את יום השבת וטבוח טבח והכן ואין זה אלא יום השבת, וכן הוא אומר והכינו את אשר יביאו. וכן כל עשרת הדברות לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור וחי אחיך עמך.

[וכן הוא בבראשית רבה פר' מקץ ובבמדבר רבה פר' נשא יד, ב ובתנא דבי אליהו אליהו רבה פרשה כד].
והנה באמת בקרא ד'והכינו את אשר יביאו' נאמרה מצוה מיוחדת של הכנת צרכי השבת, ובשו"ע (סי' רנ סעיף א): ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק; ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים; ור"ז היה מדליק האש; ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול; ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת.

והנה פשטות לשון השו"ע כי הטעם במצוה מיוחדת זו של הכנה, ושיעשה ע"י האדם בעצמו, הוא משום כבוד השבת, אבל יתכן עוד בגדר הענין, דנתחדש כאן לגבי הכנת צרכי שבת שההתעסקות בהכנת צרכי השבת לקיים בה מצות עונג כראוי היא ג"כ חפצא דמצוה, ותוכנה הוא שעי"ז שהאדם בעצמו מכין ומזמין את הדבר לשבת הרי הוא מעלה ומקדש את הדבר מדבר גשמי לרוחניות, והזמנה מילתא היא.

ובדעת קדושים (בוטשאטש; סי' רפט ס"ק ב) כתב שענין מצוה בו יותר מבשלוחו נתייחד בהכנת צרכי שבת וילפינן לה מקרא דוהכינו את אשר יביאו.


ישבעו ויתענגו מטובך

[ג] ונראה לבאר עומק הענין, ובהקדם דברי רש"י הידועים בביצה (טז, א) שביאר ענין נשמה יתירה בשבת, וז"ל, רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.

וכבר הרבו לתמוה בזה, שבפשוטו נראה כי ענין 'נשמה יתירה' הוא מעלה רוחנית, שיש יתרון לנשמה ביום זה, כן נראה בזוה"ק (ח"ב רצ ע"ב) שמקשה על לימוד חז"ל "וינפש", "וי אבדה נפש", לכאורה צריך לומר "וי אבדה גופא", ומבאר שיש נפש רוחנית ולא גשמית, וזה הכונה שכל ישראל מתעשרין בשבת, ורוח זו שורה במשך השבת ומסתלקת במוצאי שבת.
ובאבן עזרא (בראשית ב, ג. ושמות כ, ח) איתא שד' קידש זה היום וזמנו, לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים.
והא מיהת פשיטא שאין הכוונה בדברי רש"י שישנו 'גוף יתר' ותוספת כח תיאבון לאכילה ושתיה בשבת קודש, וכבר הארכנו בביאור הדברים בקונטרס וקראת לשבת עונג, יעו"ש.

ועתה נראה לבאר באופן זה בס"ד, ובהקדם דהנה בפתחא זעירא לספר הפלאה עמ"ס כתובות (אות יב) כתב וז"ל,

ויש לפרש עוד בזה מה שאמר ישעיה הנביא [נה ב] למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלי לשבעה והוכיח בזה מעלת התורה המשביע את האדם כמו שאמרו חז"ל [ברכות יד א] בפסוק ושבע ילין וגו' המשביע עצמו מדברי תורה וכו' על כן ידמהו הכתוב ללחם המשביע. ופרשנו בזה מה שתקנו בתפלת שבת כולם ישבעו ויתענגו מטובך שהיא מעלה נפלאה בתורת ה' ובמצותיו שבמדת בשר ודם יתהפכו הענינים יש שביעה בלא עונג ויש עונג בלא שביעה כגון במרבית אוכל ימצאו בו שביעה גמורה, אבל כשישבע ימאס בעיניו, כמו שכתוב [משלי כז ז] ונפש שבעה תבוס נופת. וברבות הכסף תתהפך ענינו כי לא ימאס במלא ביתו כסף וזהב. אבל אין לו שביעה, כמו שאמר הכתוב [קהלת ה ט] אוהב כסף לא ישבע כסף. אבל במדת הקדוש ברוך הוא כלי מלא מקבל (כדאיתא בברכות דף מ"ב) בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא וכו' וכמו שאמרו במשנה [אבות פ"ה משנה כב] מינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה. רצ"ל שלא כמדת בשר ודם אלא שיותר שירבה למודו וישבע מאוד יותר יערב ויתענג בה תענוג נפלא. וזהו כולם ישבעו ויתענגו שלאחר השביעה יתענגו בה ולא יזוע ממנה ואין לך מדה טובה מזה .

והנה זקיני בעל ההפלאה לקח לשון 'ישבעו ויתענגו מטובך' האמור בתפילת שבת קודש, ולפי"ז פירש ענין השביעה על כלל התורה והמצוות והמעלות הרוחניות, ובודאי הדברים אמת, אולם כבר האיר הגרמ"צ ברגמן שליט"א (במאמרו הנפלא 'ברכה מעין שבע' קובץ ישורון ג, תשנ"ז, עמ' רעד) שמאחר שנתכנו ישראל 'עם מדושני עונג' ביחס לענין זה של עונג שבת, נראה כי יש כאן הדגשה מיוחדת ביחס לעונג שבת.

והיינו שבעונג שבת מצינו סגולה מיוחדת של שביעה ודישון, שאחר השביעה והמילוי הנפש אינו קצה בזה אלא מוצאת בזה עונג, וזהו מענינה של הנשמה יתירה כדברי רש"י, שתוכנה הוא "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו".

ועומק הביאור נראה שבכל אכילה בעלמא לא שייך מושג של שביעה ועונג, כי הגוף והנשמה כצרות זו לזו, וכאשר הגוף שבע אין הנשמה מתענגת, ולכן הנשמה ואפילו הנפש של האדם אינם מתענגים, ולהיפך עוד 'נפשו קצה עליו', אבל בשבת קודש ישנו כח מיוחד של 'מדושני עונג' שהגוף מתעלה באכילת שבת, ועל כן אין הנשמה והנפש קצים בשביעת הגוף מן האכילה והשתיה.

ויתכן שזהו ג"כ המצוה המיוחדת של הכנת צרכי שבת, שע"י שהוא מתעסק בעצמו ומזמין ומקדש את הדברים הגשמיים ואומר עליהם שהם לשבת (עי' רש"י ביצה ב, ב דהזמנה בפה קאמר. ואולי זה מרומז גם בדברי המכילתא הנ"ל דמסמיך לענין ההכנה למצות זכור את יום השבת, וזכירה היינו בפה).

לקבל צדיק יסוד עולם דאיקרי כל

[ד] והנה בספר בני יששכר מאמרי השבתות מאמר ז העתיק לשון הזהר (ח"ג ש"ב ע"ב בתוספות) וז"ל,

תא חזי לקבל אינון שבעה זכאין (היינו אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד) פקיד קוב"ה באורייתיה לקרבא קרבן מוסף בשבעה זמנין בשתא, בגין לאוספא להו תפנוקין ועידונין מבי מלכא, אבהן ישבעון בקדמייתא ולבתר כן בנין, והם שבעה זמנין ולא יתיר, בשבתא לקבל צדיק יסוד עולם דאיקרי כל, ואיקרי מוסף שבת לאוספא ליה עידונין ממוחא סתימא.

ומבואר שענין התוספת קדושה של קרבנות המוסף בשבת היינו מכוחו ומהשפעתו של יוסף הצדיק. וכן מובא בכתבי רבי צדוק הכהן פעמים רבות בשם זוהר חדש פר' תולדות.

והנה הכח של 'נשמה יתירה' מקבלים בתפילת המוסף, כמו דאיתא בביאור הגר"א לתקו"ז (תיקון כא): "שבכל יום המוסף יש לו לאדם נשמה יתירה והיא המוסף תוספת נשמה והוא מבינה דבחול משכינה תתאה, והכלל כי הנשמה לפי התפלה והנשמה היתירה שנתוסף רוח הקודש".

ונמצא איפוא שהכח הזה של נשמה יתירה לאכול כראוי את סעודות השבת, באופן של 'ישבעו ויתענגו מטובך' הוא כוחו של יוסף הצדיק שכנגדו תפילת מוסף של שבת קודש.

והביאור הפשוט בזה הוא כי יוסף הצדיק הוא מידת יסוד – 'כי כל בשמים ובארץ', החיבור של שמים וארץ, ולכן בכח ה'יתירה' על הנשמה הזה ישנו חיבור והתעלות של הגוף אל הנשמה, שהנשמה מתעצמת ומעלה אותו, ואין מרגישים הסתירה ביניהם, וכאמור.

ואמנם כן הוא לשון הזוה"ק הנ"ל, "בשבתא לקבל צדיק יסוד עולם דאיקרי כל, ואיקרי מוסף שבת לאוספא ליה עידונין ממוחא סתימא".

ועתה ניתנה ראש ונשוב לדידן, דהנה כבר נתבאר לעיל שהטעם של מהר"ם מרוטנבורג שרבוי הסעודה שמרבים בחנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעוה אלא להלל ולהודות לא למשתה ושמחה, היינו כדברי הלבוש שהיות והנס היה במישור הרוחני ולא במישור הגשמי לכן גם קביעות הימים נתקן להודות ולהלל ולא למשתה ושמחה, ברם יפה הכח של 'וטבוח טבח והכן' שמרומז בו ענין חנוכה להעלות את ה'משתה ושמחה' לדרגת 'יתענגו וישבעו', שיהיה מזה גם עונג רוחני, ודוק.

ועי' בשפת אמת (וישב תרנ"ג):

ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה. לכן נק' מוסף. וכמו כן הקרבנות במקדש שהיו מעלין הכל להשורש. ובשבת קרבן מוסף שהיא למעלה מעולת התמיד בחי' יוסף למעלה מסדר הטבע כנ"ל.

-----

[נוטר הכרמים]

איתא במגילה (יא, א):

במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול.

וצ"ב טובא, שהרי שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, והוא היה כהן גדול אחר עזרא וכמש"כ הרע"ב (אבות פ"א מ"ב), והיה בתחלת בית השני, ומבואר בעבודה זרה (ט, א) דמתחלת בית שני עד זמן החשמונאים עברו רי"ד שנים, עיין שם ברש"י ד"ה מלכות פרס, ומה עניינו ל'ימי יוונים'.

ובפשוטו יש לומר שהכוונה להא דאיתא ביומא (סט, א):

בעשרים וחמשה [בטבת] יום הר גרזים [הוא], דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם מי הללו אמרו לו יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם: למה באתם אמרו אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו אמר להם מי הללו. אמרו לו כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם הרי הם מסורים בידיכם.

הרי לנו תשועה גדולה שהיתה ע"י שמעון הצדיק בימי אלכסנדרוס מוקדון היווני.

ועי' במדרש ויקרא רבה פרשת שמיני (יג, ה):

ואת הארנבת זו יון כי מעלה גרה היא שמגדלת הצדיקים אלכסנדרוס כד הוה חמי לשמעון הצדיק הוה קאים על רגליה אמרין ליה מינאי מן קדם יהודאי את קאים אמר להם בשעה שאני יוצא למלחמה דמותו אני רואה ונוצח.

ועוד איתא בסוטה (לג, א):

ושוב מעשה בשמעון הצדיק, ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו.

ובדרך דרוש נראה, שמלחמת היוונים היתה על ה'נר המערבי', וכדאיתא בשבת (כב, ב): מתיב רב ששת: מחוץ לפרוכת העדת יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

ובספר צפנת פענח מדייק מלשון הרמב"ם (פ"ג ה"ב), והדליקו ממנו נרות המערכה, שזה קאי על נר המערבי בלבד. ובזה מתרץ לשון הפסיקתא דרב כהנא דמצאו שמונה שפודין של ברזל, דכיון דהיו גולמי כלי מתכות לא קיבלו טומאה, ואם ישתמשו בהם עוד הפעם יהיו נעשים כלים, ע"כ השתמשו בהם רק פ"א, ולא קבלו טומאה, והדליקו רק הנר המערבי, יעו"ש.

ואיתא ביומא (לט, א): תנו רבנן ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק... והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה.

והיינו שכוחו של נר המערבי שהוא עדות לכל באי עולם היה משמעון הצדיק.

ובשפ"א (מקץ תרמ"ד):

הפי' בנר מערבי עדות היא שהשכינה שורה בישראל הגם שהנס הי' רק בפנים. רק זה העדות שאין השראת השכינה רק בהבדלת בנ"י מן העמים עעכו"ם שם בתוכם יש התגלות השכינה ולכן כשנתקרבו הרשעים ופרצו פרצות בחומה נסתלקה הקדושה. וחנוכה נתקן בהלל והודאה. נראה לפרש ג"כ כנ"ל. דאחר שמעון הצדיק כבה נר מערבי. ונראה שהיונים גרמו זה במה שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו'. וכפו לפרש להם התורה יונית ואמרו שהמה שייכים לתורה וע"י זה ההתקרבות נסתלק הקדושה

.

[דרופתקי דאורייתא]

שני קבצים של אסופות מיוחדות על כל ענייני חנוכה

[אור החכמה]

עניני חנוכה מתוך ספר חידושי הגאון רבי דוב לנדו על שבת העומד לראות אור

חנוכה.pdf

(3.49 MiB) הורד 614 פעמים

[הצב''י]

נתבקשתי להעלות