כל הבא בשערי הישיבה מורגל על פיו משפט המפתח של רבינו הרמח"ל זיע"א - 'אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על ה"לא תעשה" והזריזות על ה"עשה", והיינו (תהילים לד טו): סור מרע ועשה טוב'.
לאמר, הזהירות היא בסור מרע.
להיות עוסקים בעניינא דיומא, יכול מראש חדש, נתתי עיני בדברי הרמב"ם המפורסמים (חנוכה ד' י"ב) -
'מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק'.
אך קודם נפתח בבירור מהי 'מצוה חביבה', ומהו מקורו של הרמב"ם (מחבבין את הצרות? חיבה יתירה נודעת?), נבקש לעמוד על המשך הדברים 'וצריך אדם להזהר בה'. זהירות זו מהי? האם ישנם אנשים שנכשלים באי-הדלקה כראוי? מפני מה נצרך הרמב"ם להורות כאן על הזהירות המיוחדת במצוה?
חיפוש תבת 'להזהר' בספר משנה תורה, העלה בחכתו ארבעים ושלש תוצאות, כאשר ברובם המכריע נחוצה אזהרת הזהירות למנוע מחשש מצוי של טעות ומכשול. ולמשל, 'וצריך להזהר במלא וחסר' (תפלין ב' ג'), 'צריכות הנשים להזהר בוסתות' (איסורי ביאה ח' ד'), 'צריך להזהר שלא תסכך הגפן על הירק' (כלאים ח' י"א).
ענין הזהירות שהזכיר הרמב"ם בנר חנוכה, מזכיר את דברי התלמוד (שבת כ"ג ב') 'אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה... הזהיר בציצית... הזהיר בקידוש היום'... וכבר עמד על זה המגיד משנה [ובנותן טעם לציין לגירסת - 'הזהיר בנר', שנמצאת בבה"ג ובספרי דבי רש"י ובעוד מן הראשונים ז"ל, ויתכן בהחלט כי כן הוא בספרים שעמדו לפני הרמב"ם].
ואכן גם בהלכות מזוזה (ו' י"ג) כותב הרמב"ם 'חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד', אלא שגם כאן לא פירש לנו, זהירות זו מה טיבה.
את הפתרון מצאנו בזהירות השלישית, הזהיר בציצית. 'טלית של שאר מינין כגון בגדי משי ובגדי צמר גפן... וכיוצא בהן, אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים, כדי להזהר במצות ציצית' (ציצית ג' ב'). 'אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר'.
היינו, קיום המצוה הבסיסי הוא בבגדי צמר ופשתים, ובקשו חכמים להרבות ולהרחיב את העסק והשתדלות במצוה, ולשם כך הוסיפו לתקן מצות ציצית גם בשאר מינים. בדומה לזה, מורה הרמב"ם כי החסיד ראוי לו להשתדל להיות עטוף תמיד בציצית, וביותר בשעת התפילה, אז נדרשת ממנו 'סופר-השתדלות', להזהר לקיים אז את המצוה.
וממילא, אף כאן אם באנו לבקש להבין מהי הזהירות היתירה שהצריך הרמב"ם 'להזהר בה (בחנוכה) כדי להודיע הנס', עלינו להביט בהמשך אותה ההלכה - 'אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק'. הזהירות - אשר עניינה כאמור הוא השתדלות יתירה, נכתבה במיוחד עבור מי שאין לו אפילו מה לאכול, אף על פי כן יש לטרוח בכל עוז לקחת שמן ונרות ולהדליק בהם.
ומעתה מתוק ונאה סמיכות מימרא דרב הונא אודות הזהיר בנר, למימרא דרבא על 'נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף', להורות כי ענין 'זהיר בנר' עיקרו הוא למי שאין לו נר, להשתדל ביותר להשיגו.
בחמשה חומשי תורה נזכר השורש ז.ה.ר. פעם אחת, 'והזהרת אתהם את החקים ואת התורת' (שמות י"ח כ'). מהמפרשים (רס"ג, ראב"ע הקצר והארוך, רמב"ן, רשב"ם) נראה כי המכוון הוא להזהיר על שמירת לימוד התורה וקיום המצוות. וכעין שמפרש רש"י את הכתוב 'גם עבדך נזהר בהם' (תהלים י"ט י"ב) - 'נזהרתי בשמירתם'.
אם כן אפוא, פירוש תבת 'להזהיר' בלשון הקודש הוא לחזק את ההשתדלות והדקדוק בקיום התורה והמצוות. הרמב"ם מזכיר לשון זו בכמה וכמה מקומות כלפי קיום מצוות מעשיות, וכן נראה כבר בגמרא.
לא יתכן לפרש את ענין הזהירות רק כלפי 'סור מרע', מפני שפעמים רבות מצאנוהו בדברי חכמים כלפי קיום מעשי.
יתכן שדוקא בברייתא דרבי פנחס בן יאיר, המעמיד את הזריזות מעל הזהירות, דוקא שם הוצרך הרמח"ל לפרש כי ענין הזהירות הוא 'סור מרע'.
וגם זה מן הסתם לא במוחלט, שהרי בביאור חלקי הזהירות (פרק ג') כלל הרמח"ל גם את החובה לשקול במאזני הידיעה את החובה לדעת - 'מה מן הטוב להתמיד בו ולהתחזק בו'. היינו, הזהירות אינה מוגבלת רק סביב ה'לא תעשה', אלא יש לה מקום גם לחזק את ה'עשה'.