הודעהעל ידי חברא » ו' מאי 22, 2015 4:47 pm
מתוך המאמר הנ"ל [של הרב נחום זאב רוזנשטיין]:
אחד הפוסקים החשובים שהצדיק בזמנו את השארת המנהג על מתכונתו הישנה, דהיינו שיש לומר "אקדמות" אחר ברכת הכהן וקריאת הפסוק הראשון, הוא האליה רבה [תצד, ה] ובדבריו נמצא טעם מענין למנהג זה. וז"ל "נמצא נדפס בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תיקנו אקדמות, וכו', וכיון שהמעשה היה במדבר לכן תיקנו לאמר אחר "במדבר סיני" זכר לנס".
הנוסח הקדום ביותר של המעשה המופלא שהוזכר באליה רבה, שבגללו תוקן אמירת פיוט האקדמות
כבר לפני כ400 שנה אנו מוצאים מעשה מופלא בנוסחאות שונות המתאר כיצד נכתב פיוט זה, תחת הכותרת "מגילת רבי מאיר".
מעשה זה הוזכר בקיצור בספר בית יער הלבנון לר' אברהם יגל מחכמי איטליה (נפטר שפג והתכתב בהלכה עם גדולי דורו כרמ"ע מפאנו, ועוד, והזכיר בדבריו כתב ששלחו רבני צפת מרן הבית יוסף המבי"ט ועוד, לרבני איטליה על פריצות גדר ביין נסך וריבית ושטענז), שנמצא בכת"י, וקטעים ממנו הודפסו במקומות שונים, וז"ל "ולקהילות הקדושות בני אשכנז נמצא מגילה אחת אשר קצתם נוהגים לזכרם בשבועות... מזכרון נס נעשה ליהודים בארצות אשכנז במקום מלך עריץ אשר לקול כומר אחד אשר... בכשפיו הרג והכה... ביהודים מכה רבה והיה מבקש להשריש ביצתם מארץ החיים והתכנסו כל קהילות היהודים אל המלך ושאלו זמן להביא גם המה איש בפרץ ויוכל להלחם עם הכומר ההוא בפעולותיו ודבריו ובזמן המקובל מהמלך הביאו איש עתי מבני עשרת השבטים אשר דבר בחכמתו על כומר ההוא והציל היהודים מידו". בתיאור זה לא מוזכר "מדבר", וכ"כ הוא לא מוזכר בנוסחא שהופיעה משנת תנ"ד (1694) ואילך, [ראה להלן], ולכן בהכרח שלפני האליה רבה היתה נוסחא אחרת.
לאחרונה התגלתה גרסא מפורטת למעשה, והיא הגרסא הקדומה ביותר שלפנינו, שהועתקה ותורגמה בשנת ש"צ (כת"י פריס – כי"ח 152/7 (ס' 3243 במכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבבית הספרים הלאומי) מכתב יד קדום יותר שנכתב באידיש, ע"י ר' ישראל כהן, ונדפסה בשנת ת"כ. ובה מתבאר למה היתה כוונת האליה רבא. כיון שהסיפור ארוך נעתיק אותו בקיצור ובראשי פרקים.
"בימי הקיסר אנדיס מרטין די לאנצי [בשנת ד"א תע"א] היו בעולם מכשפים רבים, ונתחברו יחד ובנו גלגל אחד, וקשרו אליו בחכמתם שד אחד. וכאשר רצו אנשים ללמוד את חכמת הקסם היו יושבים על אותו גלגל, והשד היה בוחר אחד מהם כשכר ועושה בו כל חפצו והורגו, ושאר התשעה היה מלמדם מלאכות קסם וכשפים, והיו רבים שעשו כך, ולמדו ממנו את חכמת הכישוף. פעם אחת באו עשרה יהודים לאותו גלגל, ואחד מהם שחשש שיבחר בו השד כשכר קרא קריאת שמע. והשד שפחד מכך כעס ושבר את הגלגל והרג את שאר תשעת היהודים.
אחד תלמידיו של אותו שד היה כומר גדל קומה וכושי, ורצה לנקום על שבירת הגלגל ע"י יהודי. והרג בכח כישופו שלושים אלף ושמונה מאות וששים יהודים, ע"י נגיעה קלה במצחם. והתלוננו אצל הקיסר, והסכים הכומר המכשף להפסיק, בתנאי שבתוך שנה יבוא איש מהיהודים וילחם עמו ואם ינצח את הכומר יפסיק להרגם, ואם הכומר ינצח יהרוג ח"ו את כל היהודים. והיהודים פחדו מאד והתפללו וצמו ונתנו צדקה וחזרו בתשובה.
אחר זמן התגלה לחכמים בחלום שהאיש שיכול להלחם עם אותו כומר הוא אחד מבני עשרת השבטים הנמצאים מעבר לנהר סמבטיון שזורק אבנים כל השבוע ונח בשבת. ובעצה אחת החליטו לשלוח את רבי מאיר החזן עם מלווים שילך אל מעבר לנהר סמבטיון לקרוא לאותו איש. ועבר לבדו את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש שבשליחותו. וכשהגיע לשם רצה בית הדין של השבטים לדון אותו לסקילה על שחילל שבת. וכשראו את איגרתו שהגיע מחמת פיקוח נפש. והפילו בני עשרת השבטים גורל מי ילך להציל את היהודים ועלה הגורל ליהודי פיסח זקן וקטן שנקרא דן , ועבר את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש, ורבי מאיר נשאר שם כיון שלא היה בחזרתו היתר של פיקוח נפש, ואף גיטין לא כתבו לנשותיהם כיון שענין זה לא דחה את השבת, ונשארו נשותיהם עגונות.
כשהגיע אותו יהודי זקן למקום בו אמורה להתקיים המלחמה בכישוף עם הכומר, התקבצו לשם הקיסר היהודים וגויי הארץ. בתחילה יצר אותו כומר בכוחות הטומאה נס [דגל] של נחושת כבד שכדי לסחוב אותו צריך שבעה אנשים, וע"י כישוף זרק אותה לאדמה ונבלע ולא ניכר מקומו. ואמר לזקן שינסה להוציא את הנס מהאדמה, והזקן אחר שרחץ ידיו הצליח בנס להוציא את הנחושת ולזרוק אותה ה באויר לגובה רב, ואמר לכומר שינסה להורידה ואם לא יצליח יהרגנו וראשו יהיה תלוי על אותה נחושת, ואח"כ יוליך אותה עם גוויתו למדבר ויקברנה שם במקום שלא יוודע לאיש, ולא הצליח אותו כומר להורידה.
אח"כ עשה הכומר נסיון שני וברא שני אבני ריחים גדולות טוחנות, ואח"כ עשאם בכישוף לחתיכות מפוררות בידו. והזקן אמר שבכח הקב"ה יכול גם הוא לעדשות כן, ובתחילה עשה מאותם פירורים הר גבוה, ונפח אח"כ באפיו והתחלק ההר לשנים, וגיבלם –לש אותם ונעשו משני חלקי ההר שני ריחים גדולות מהראשונים שעשה הכומר, ואח"כע פיררם לחול דק, ושוב יצר מהם ריחים, והכומר רצה להוריד את הריחים ולא יכל.
אח"כ יצר הזקן שלהבת אש בוערת שאינה מזיקה, ושרף באש זו את כל מלמדי הכישוף של הכומר. ואמר לכומר שינסה לכבותה, והביא הכומר מים רבים בכישוף ולא הצליח לכבות את האש. ורק היהודי הזקן הצליח להעלים את האש. והתייאש אותו כומר מחייו, והתחננן לזקן שלא יהרגנו.
וכל אותו זמן עמדו אותו נס [דגל] מנחושת, ואותם ריחים באויר, ואמר הזקן שיעשה עוד נסיון אחד - שהכומר שינסה לכופף עץ שעמד שם ולא נחתך מעולם, ולא הצליח. ואמר הזקן עכשיו תנסה אתה להחזיקנו ואני לכופפו, ולאחר שהזקן כופפו בקלות, אמר לכומר שיאחז בראש העץ ויישר אותו. ואמר הזקן לנמצאים שם "ראו אם יש בו כח להחזיקו אחרי שאני אעזוב את ראש האילן בידו", וכשעזב הזקן את ראש העץ התיישר העץ במהירות והכומר הועף מראש העץ וראשו ניתץ בנס הנחושת שהיה באויר , וגופו נטחן בריחים שהיו שם. ואח"כ פרחו כל הדברים הללו למדבר.
כך ניצלו היהודים, והקיסר ושריו הודו כי ה' האלוקים הוא מלך ישראל וגואלו וחזרו היהודים בשמחה לבתיהם. ולמחרת שהיה ערב שבועות חיבר אותו זקן מעשרת השבטים את פיוט האקדמות כשבראשי בתיו "רבי מאיר בר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן חזק ואמץ", שיש בו שבח הקב"ה והטובות שיקרו להולכים בדרכיו שומרי תורתו ומקיימי מצוותיו, ויש בו דברים על רום העולם והניסים שנעשו לאבותינו במצרים וחוזק אמנותנו והטוב הצפון לעם ישראל וסעודת הלויתן. ואמר להם שלזכר שמו שיאמרו פיוט זה ביום ראשון של שבועות, כשספר פתוח אחר הפסוק הראשון של קריאת התורה "בחודש השלישי באו מדבר סיני", לזכר הדבר שגוויות אותו כומר הסתלקה למדבר, וכך עשו, והתפשט המנהג בכל קהילות אשכנז. ואח"כ נשא אותו זקן אשה וילדה לו בן וקראו מאיר, ויוצאי חלציו של אותו ילד נקראו בשם דן ע"ש אבי אביהם. ונתנו לו היהודים לזקן ולצאצאיו מתנות ומחייה לו לכל חייהם, כיון שבזכותו ניצלו. ומסיים הכותב "ברוך ה' אלוקי ישראל עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם, וימלא כבודו את כל הארץ. ישראל כהן בב"א אברהם יצ"ו כותב בשנת ש"ץ ליצירה. ואחלה פני ב' להגות בזה הספר אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם".
גירסאות אחרות למעשה הנ"ל
מאוחר יותר הובא מעשה זה בשנת תנ"ד בשינויים קלים, וביניהם שהתאריך בו ארע המעשה לגירסא זו היה בשנת קכ"א. ושהיהודי שהגיע שהגיע מעשרת השבטים נקרא שם "היהודי האדמוני" ע"ש צבע שערו. לפי גרסא זו את פיוט ה"אקדמות" חיבר רבי מאיר, בזמן שליווה את היהודי האדמוני, לפני שחצה בחזרה את נהר הסמבטיון, והוא העביר את המנהג לקהילות אשכנז. לפי המסופר באותו מעשה רבי מאיר נשא לאשה את בתו של היהודי האדמוני, והיהודי האדמוני נסע לאשה את בתו של רבי מאיר.
ובספר מעשה גבורות ה' (שנת תרע"ו) המביא את תרגום המעשה באידיש מכת"י שהיה לפניו, ובגרסתו כתב שפיוט אקדמות נתחבר כבר ע"י בזמן קדום והיה נאמר ע"י עשרת השבטים בחג השבועות. ורק החלק הראשון בו יש ראשי תיבות של רבי מאיר התחבר ע"י רבי מאיר. תיקון נוסף מובא שם שהמעשה היה בשנת ד"א תשס"א ולא בד"א תס"א, כדי שזמנו יתאים לזמן הסמוך לחיי רש"י שהזכיר דברים ששמע מרבי מאיר.