1.
ביום ששי, ערש"ק פרשת חיי שרה, כ"ד במרחשוון, מלאה רבע מאה להסתלקותו של רבי שלמה גורן זצ"ל, גאון אדיר ופוסק נועז, שכל חדרי ההלכה היו נהירים לו.
הפוסק שידע להחמיר עם עצמו (למשל, בביתו התקין גנרטור לשבת, כדי להימנע מצריכת חשמל שיוּצר בשבת) ולפסוֹק לקולא לזולתו, וזאת בכוח היושרה ההלכתית, הלמדנות והבקיאות, והכפיפות לעיקרון המנחה של 'לא תגורו מפני איש'.
דומה שכבר סופרו ב-25 השנים הללו כל הסיפורים המופלאים על גדלותו בתורה, בקיאותו בבבלי ובירושלמי ובספרות ההלכה לדורותיה, שקדנותו, דעתנותו, מקוריותו, עוז רוחו ושאר תכונות הנפש של מייסד הרבנות הצבאית וראשה ב-24 שנותיה הראשונות, ולאחר מכן רבה של תל אביב ולבסוף רבה של ארץ ישראל כולה. בכל אחד מתפקידיו, היה תמיד האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.
2.
לכבודו נטלנו פסק זמן מן העולם הפוליטי הרוגש, על מנת לחשוף לראשונה את הסיפור שלא סופר, על מעורבותו בסיפורם המפתיע של מסתערבים ישראלים שהוטמעו לאחר קום המדינה בקרב 'ערביי 1948', שנותרו כאן לאחר המלחמה, מרירים ועויינים לאחר שהובסו במלחמת השיחרור. לימים נשלחו המסתערבים גם למשימות עלומות בארצות ערב.
סיפורם של המסתערבים, נפרש בהרחבה בגיליון הראשון של הביטאון 'ישראל דיפנס', אבל בשל תפוצתו המוגבלת לא הפך לנחלת הכלל ואינו מוזכר בביוגרפיות הרשמיות של הרב.
3.
מדינת ישראל הצעירה, לא בטחה בשנת 1952, בנאמנותם של הערבים שלא ברחו ב-1948, מה גם שאליהם הסתפחו מידי לילה מסתננים ממדינות ערב, אשר שבו בחשאי ונחשבו פוטנציאל נפיץ. ראש הש"ב (כך נקרא אז השב"כ) איסר הראל, יזם החדרת סוכנים סמויים לכפרים הערביים, על מנת לקבל דיווחים ממקור ראשון על המתרחש בהם, בחדרי חדרים.
על כל אשר אירע מאז סיפר אחד מבכירי השב"כ, שמואל מוריה, שרק לפני חודשים אחדים הלך לעולמו, לא לפני שהתראיין ומסר עדות מכלי ראשון בפרשה עלומה זו. מוריה, עולה ותיק מבגדד ומזרחן בהשכלתו, התגייס לש"ב. בשל הרקע האישי שלו הטיל עליו איסר הראל להקים יחידה מיוחדת של סוכנים, שיאמצו לעצמם זהות פלשתינית בדויה, יחדרו לכפרים ולריכוזים הערביים במסווה של פליט פלשתיני וידווחו מהשטח.
כל המגוייסים היו יהודים דוברי ערבית צחה, גם הם עולים מעירק, שמוריה הכיר עוד מחו"ל ויכול היה לסמוך עליהם. אלא שלשונם היתה מורגלת ללהג העירקי, שאינו זהה כלל ללהג הפלשתיני. במשך חודשים הוכשרו הללו ללבוש זהות פלשתינית: שיננו את רזי האיסלם והקוראן, סיגלו לעצמם את הלהג הפלשתיני, ואף ביצעו תרגילים חיים בהופיעם כפלשתינים בערי ישראל, ללא היתר הממשל הצבאי שנהג אז, מה שהוביל למעצרם המיידי בידי המשטרה (שלא ידעה דבר על זהותם האמיתית) והשלכתם למעצרים בחברת פלשתינים אחרים שנתפסו ברחובות. כאן נזדמן להם תרגיל ראשון בתנאי אמת: הם כל כך נכנסו לתוך הדמות החדשה, והרשימו בידיעותיהם בענייני האיסלם, עד שנתבקשו ע"י העצירים להשמיע את הדרשה הדתית השבועית בתפילות יום השישי שנערכו בבתי המעצר.
4.
בני משפחותיהם של המסתערבים לא העלו על הדעת שיקיריהם היו – למראית עין - למוסלמים אדוקים. ואילו הם עצמם התערו היטב בכפרים, עד הפכו יעד לחיזוריהן של אבות לרווקוֹת, שחשקו בהם לחתנים. המסתערבים נבוכו. ככלות הכל, הם היו נשואים כדת משה וישראל לנשים יהודיות. שמואל מוריה ביקש את הנחיות מטה השב"כ, והתשובה שקיבל התירה לכל אחד להחליט בעצמו בסוגיה רגישה זו.
רוב המסתערבים אכן נישאו למקומיות. זו היתה הדרך היחידה למניעת חשדות ב'רווקים' המבוקשים. כולם זכו לחתונות מפוארות, כמיטב הפנטזיה האיסלמית, עם ירי באוויר וזיקוקי די-נור. לימים נולדו להם ילדים – מוסלמים לכל דבר. בהמשך הם יצאו איתם למשימות במדינות ערב.
5.
שתיים עשרה שנה אחרי שהוקמה, הוחלט לפרק את היחידה. בשנת 1964 נצטוו המסתערבים להיפרד מזהותם הכפולה וממשפחתם הערבית. לרווקים שבהם הוצע לגייר את נשותיהם הערביות ולהמשיך בחיי הנישואין. ואילו הנשואים שבהם ייפרדו מנשותיהם המוסלמיות, שיזכו בשל נישואי המירמה הללו לתמיכתה הכספית של מדינת ישראל לכל ימי חייהן.
אבל מי יבשר לנשים על הטרגדיה שלתוכה נקלעו? הוחלט ששמואל מוריה, אז כבר היה נציג השב"כ בפריז, יזמן בתואנות שונות את הנשים לפריז ושם יחשוף בפניהן הכל. "הבעל שלכן יהודי". אין לשער את גודל תדהמת הנשים המרומות. חלקן התעלפו במקום. כדי להרגיען הבטיח להם מוריה, כי יתאפשר לכל המעוניינות בכך לעבור גיור מהיר ולהיות יהודיות כדת וכדין, ובכל מקרה תזכה כל אחת בתמיכה כספית נדיבה של מדינת ישראל לאורך כל ימי חייהן, בזכות היותן 'נשואות לשב"כ'.
6.
בשלב זה הוכנס לתמונה הרב גורן. הוא ושני רבנים נוספים הוטסו לפריז, הקימו בית דין וגיירו את הנשים שהביעו נכונות להצטרף לעם היהודי. אבל גילם הצעיר של ילדיהן המוסלמים, לא איפשר גיורם. עד שפסק הרב גורן, שלנוכח נסיבות הולדתם "בשליחות מדינת ישראל", הם ייחשבו ויתחנכו כיהודים, עד שיחליטו בבגרותם על עתידם. חלקם חזרו לימים לערביותם, אך קיבלו את תמיכתה הכספית של ישראל, כל ימי חייהם. היתה אפילו אישה אחת, שלאחר גירושיה מהמסתערב שלה, נישאה לפעיל טרור, אך גם אז לא נפגעה התמיכה החודשית שלה. האחרים חיים עד היום בתוכנו, גילאי 55-65, כיהודים ישראלים לכל דבר, לאחר שעברו גיור מלא בבגרותם.
7.
פרשת גיורם של נשות וילדי מסתערבי 1952-64, היתה עוד מעשה נועז, ממלכתי, פרי גדלותו של הגאון רבי שלמה גורן זצ"ל.