בפרק הבא על יבמתו תניא:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדוּתוֹ – יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ, הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּיַלְדוּתוֹ – יִהְיוּ לוֹ בָּנִים בְּזִקְנוּתוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים'.
בטעם הדבר ובגדר חיובו נחלקו רבותינו הראשונים:
א. רש"י בקהלת כתב:
נָשָׂאתָ אִשָּׁה בַּת בָּנִים בְּיַלְדוּתְךָ – שָׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים בְּזִקְנוּתְךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר – אִם בָּנִים שֶׁבְּיַלְדוּתְךָ יִתְקַיְּמוּ לְךָ, אוֹ שֶׁמָּא לֹא יִתְקַיְּמוּ אֶלָּא שֶׁבְּזִקְנוּתְךָ. מָצִינוּ בְּאִבְצָן 'שְׁלשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו', וְכֻלָּם מֵתוּ בְּחַיָּיו, וּבְזִקְנוּתוֹ הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְנִתְקַיֵּם לוֹ.
לאמר, מחשש מיתת הבנים הראשונים יש לו לאדם לעסוק בפריה ורביה כל עוד כחו במתניו.
ב. וביבמות כתב רש"י:
'אֵי זֶה יִכְשַׁר' – אֵיזֶה זֶרַע יְהֵא הָגוּן וִירֵא שָׁמַיִם וּמִתְקַיֵּם.
הוסיף הרב נימוק נוסף: הגדלת הסיכוי להוליד זרע הגון וירא שמים.
ג. וכתב הראב"ד בהשגותיו על ספר המאור:
כְּעֵצָה טוֹבָה קָאָמַר לָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
לאמר, לא מצות חכמים יש כאן, כי אם עצה טובה.
ד. אך הרמב"ן שם ב'מלחמת השם' כתב:
מִצְוָה דְרַבָּנָן דְּלָאו תַּקַּנְתָּא הִיא, אֶלָּא כְּעֵין יִשּׁוּב דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
מִצְוָה דְרַבָּנָן הִיא כְּמִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, מִדְּקָא נָסֵב לֵהּ תַּלְמוּדָא 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֲךָ' וְלֹא הִזְכִּירוּ בָּזֶה אִסּוּר, אֶלָּא 'יִשָּׂא אִשָּׁה', מִצְוָה דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא, אֵין כּוֹפִין וְלֹא קוֹרִין עֲבַרְיָנָא לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲסֹק בָּהּ.
לאמר, מצוה יש כאן, אך מצוה מעין המצוות שצוו חכמים בדרך ארץ היא.
ה. הרמב"ם בהלכות אישות סלל לו דרך מחודשת ממקור בלתי ידוע:
אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם אָדָם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, הֲרֵי הוּא מְצֻוֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִלִּפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כֹּחַ, שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף נֶפֶשׁ אַחַת בְּיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ בָּנָה עוֹלָם.
הגדיר הרב את המצוה כ'מצוה מדברי סופרים', ותכליתה: הוספת נפשות בישראל.
ו. והלכתא כרמב"ן, כמו שפסק מרן בשולחן ערוך אבן העזר:
אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אָסוּר לוֹ לַעֲמֹד בְּלֹא אִשָּׁה. וְצָרִיךְ שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים, אִם יֵשׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ יֶשׁ לוֹ כַּמָּה בָּנִים.
'צריך' דייקא.