הגאון רבי משה הלוי סולובייציק זצ"ל

[תוך כדי דיבור]

אליהוא, הבאת אותנו לדקדק בגוף המעשה: לא דובר במי שהאזין לתקיעה ותוך כדי כך התייפח, אלא בבעל תוקע שהתכונן לקראת מעמד התקיעה ואז בכה. הרי זה "קודם תקיעה או אחריה" כמה שכתבת. ואילו היה נוזף בו שראוי לו לשמוח בקיום המצוה ולא לבכות, אז היה האמור על הגר"א יכול להיות מקור נאה לכך. אבל לפי הסיפור מה שהתכוון הוא שאמורים לגשת לקראת מצות שופר כמו שניגשים לקראת כל מצוה אחרת - לולב למשל. ונתבארה עוד כוונתו על דרך גישתו של איש ההלכה וכו'. ועל זה תמהתי, שבנידו"ד מוכח מהגמרא שאופן הגישה לקראת המצוה הוא חלק מפרטיה עצמה ולא תוספת זרה.

(נ.ב. מה שכתבתי "יומא", נמשכתי אגב ריהטא דענייני ד'יומא' וצ"ל ר"ה כמובן).

[מתעמק]

כחסיד, אינני רואה בסיפור תקיעת שופר התגלמות של 'איש ההלכה' קר, העושה מצוות ה' כרובוט. להיפוך, יש כאן משמעות התבוננות עמוקה.
ובכן, מדובר בחסיד חב"ד, שבוודאי למד הרבה מאמרי חסידות, וביודעו עד היכן גודלו וערכו של תקיעת שופר, בכה, לא בכייה של תשובה, אלא בכייה של דביקות בה'. עיין בטו"ז או"ח סימן רפ"ח ס"ק ב' וז"ל

דאיתא באגדה שמצאו תלמידיו של רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר עונג יש לי. ונראה לי דהיינו שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים. וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה.

ועל זה הגיב הגר"מ, שמה נשתנה מנטילת לולב, כלומר אם בתקיעת שופר ידעת מקצת דמקצת מהסודות והתיקונים שבזה, הרי עליך לידע שכל מצוות הקב"ה הם גבוה מעל גבוה, ולכן בכיה מחמת דביקות דווקא במצוות מסויימות אין לה מקום.
(יש להאריך בזה, ולבארו בכמה צדדים ומבטים שונים בחסידות, אך עיקר הדבר נראה כנ"ל).

דברי 'רואה האורות' הם כל כך הזויים ומופרכים, סתירה מיניה וביה, אם הוא עצמו "התנגד לשיטה זו", היעלה על הדעת ש"שלח בנים שלו" ללמוד שם?
לגוף התייחסות מהר"י אסאד לנושא זו, ראה בתולדותיו שבריש ספר 'דברי מהרי"א' http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?23673&&page=20

[ארי שבחבורה]

כמו כן אי אפשר להביא הוכחה מאי-מחאת גדולי ישראל על בית המדרש לרבנים בברלין, כל זמן שלא הוכח שידעו תוכנה ואישרוה. כי בלאו הכי מאן מוכח שידעו כלל על מציאותה בברלין הרחוקה, ואפילו אם ידעו על מציאותה אם ידעו על מהותה.

אני מתאר לעצמי שגם אתה תסכים איתי שדעתו של מרן הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל בכל ענין שהוא מייצגת מן הסתם אף את דעתם של רבים מגדולי דורו, ובכן, הנה דעתו של הגרח"ע זצ"ל בענין 'בית המדרש לרבנים' בברלין כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבו לפרופ' מאיר הילדסהיימר ז"ל אודות יזמתו להעלות את 'בית המדרש לרבנים' לארץ ישראל (מתוך 'קובץ אגרות חזו"א ח"ב עמ' קע"א-קע"ג):
ב"ה, ג' דחנוכה תרצ"ד.
הוד כבוד ידידי היקר והנעלה הרב החכם השלם איש חמודות במעלות ומדות כש"ת מו"ה מאיר נ"י ד"ר הילדסהיימר באה"ק ת"ו.
אחדשה"ט. הנה בימי עשי"ת הי' אצלי ידידנו הרה"ג מו"ה --- נ"י וסיפר דבר הצעת מע"כ וחפצו לנסוע לארצנו הקדושה להעביר שם את הסמינר מברלין. הגדתי לו ובקשתיו למסור למע"כ וחבריו דעתי דעת תורה שאין לעשות כן בשום אופן, אולם שמעתי אחרי כן כי רומע"כ נסע לאה"ק ומתאמץ להוציא אל הפועל את חפצו וכי שם פניו בתל-אביב אחרי שבירושלים עיה"ק לא הסכימו לזה... מצאתי את עצמי מחויב בדבר לפנות אליו במכתבי זה.
הנה כבוד אביו הרב הגאון הצדיק ז"ל כאשר יסד את הסמינר בברלין כיון במעשיו לשם שמים, כאשר התגברו הריפורמים וכבשו את הקהלות וגברה שכחת התורה ובחרו להם רע-בנים חפשים שיש להם השכלה גבוהה, וכאשר עלתה לכבוד אביו זצ"ל ליסד עדה חרדית "עדת ישראל" הוכרח להתחרות עם הריפורמים והי' בזה צורך השעה הזמן והמקום שיהיו גם להקהלות החרדיות רבנים מדופלמים בעלי השכלה גבוהה, ולמטרה זו יסד הסמינר אשר התלמידים יבקרו גם את האוניברסיטה, וזה הי' בארץ אשכנז המקולטרה בימים ההם, אבל איך יעלה על הדעת לייסד בית חרושת כזה לרבנים באה"ק שיש שם ישיבות גדולות ורבנים גדולים, גדולי תורה ויראה, לבחור ברבנים חדשים שאצלם דרך-ארץ עיקר ותורה טפל... ואין זה תיקון לאה"ק ועלבונה של תורה.
ומאד אתפלא על ידידי איך מלאו לבו לעשות כן בטרם נמלך עם מועצת גדוה"ת או שארי גדולי תורה ויראה, ובפרט ששמע התנגדות לזה. לא אאמין כי ידידי יעשה על דעת עצמו צעד מסוכן כזה בלי הסכמת גדולי הגולה וגדולי ירושלים עיה"ק. יודע ידידי ידידותנו ואהבתנו מאז, אבל האמת אהוב מכל, והנני להגיד לו תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. ויתבונן בזה בטרם יעשה מעשה, כי לא אנוח ולא אשקוט בזה, כי על מי שיש בידו למחות עליו למחות ולגדור את הפרצות.
---והנני חותם בברכה מרובה לידידי, ישוב לביתו בדרך צלחה בחיים ושלו' כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת
חיים עוזר גראדזענסקי
הרי לך אותו יחס כפול שכתבתי עליו - מחד, שלילה עקרונית מוחלטת של 'בית המדרש לרבנים' עד כדי הגדרתו כ'בית חרושת לרבנים' (ביטוי יוצא דופן בחריפותו שהביא לתגובתו החריפה בצורה יוצאת דופן של הגרי"י ויינברג זצ"ל במכתב ששלח לגרח"ע זצ"ל בענין זה), ומאידך, ההכרה הברורה בנחיצותו וחשיבותו של 'בית המדרש' הנ"ל בגרמניה.
מעבר לכך אציין שוב את העובדה ששניים מראשי 'בית המדרש לרבנים' - הגרא"א קפלן והגרי"י ויינברג זצ"ל - היו מבחירי ישיבת 'כנסת ישראל' בסלבודקא ומן התלמידים המקורבים ביותר ל'אלטער מסלבודקא' - הגרנ"צ פינקל זצ"ל (ראה את זכרונותיו של הגרי"י ויינברג זצ"ל בענין זה בספרו הידוע 'לפרקים'). ידועה התנגדותו החריפה של 'הסבא מסלבודקא' לשילוב לימודי חול עם לימודי קודש - עד כדי כך שהוא פעל בצעירותו בכל כוחו כנגד ביה"ס בעיר גרובין שייסד מורו ורבו 'הסבא מקלם' ושילם על כך מחיר אישי כבד, וכל זאת מכיוון שהוא התנגד בעקשנות ללימודי החול שהיו בתוכנית הלימודים שם ( 'meking of e godol' עמ' 374-376) - וקשה לי להאמין ששנים מגדולי תלמידיו היו הולכים לכהן פאר במוסד שכזה אשר לכאורה הינו מנוגד בתכלית לתפיסת עולמו של מורם ורבם אם לא שקיבלו על כך את הסכמתו וברכתו מן הטעם שפירטתי לעיל.

[רבטוב]

שמעתי מהרי''ד כמה פעמים בשעוריו המפורסמים על תשובה או ביאהרצייט של אביו הגר''מ . שהמלמדים שלו בחאסלאוויטש היו חסידי חב''ד ולמדו איתו לקוטי תורה לאדמוה''ז
ובדרשותיו היו ניכר הרעיונות אע''פ שלא הזכיר שמו .גם הזכיר כמה פעמים את ספרי איזביצא ור' צדוק .
זוכרני כשהלכתי לשעוריו הלכתי באופן שאהי' רואה ואינו נראה .כי מהותו הי' מופרך בעולם הישיבה וכ''ש בעולם החסידי . ואת תורתו עד היום לא לומדים בישיבות אע''פ שיש
שיעורים על המסכתות הנלמדות יבמות וכו' וכו' ואני כבר לא מדבר על השקפתו שהי' מופרך . אך הוא מצד עצמו הי' כל מהותו תורה והלכה . בימי חיי אביו הגר''מ הי' חבר
באגו''י וגם לאחר זמן אך אח''כ עבר למזרחי . בשנים האחרונות הי' בקשרי ידידות עם הגר''מ סאוויצקי מבאסטאן . הוא ג''כ נתן הכשרים על בית השחיטה .

[ארי שבחבורה]

יש כאן בנותן טעם להביא את דבריו המופלאים של הגרי"ד זצ"ל במאמרו 'ובקשתם משם' (איש ההלכה עמ' 230-232) אודות החוויה העמוקה שבלימוד תורה - דברים שמן הראוי ויעמדו לנגד עיניו של כל בן תורה - כאשר בתוך דבריו אנו זוכים לתיאור נפלא ויוצא דופן של לימוד התורה בבית אביו הגדול הגר"מ זצ"ל.
"...רצוני לספר על דבר חוויה אישית שתדגים את האידיאה של מסורה שאנו עסוקים בה.
זכורהי, כד הוינא טליא, נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכל לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי, והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!
אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו ושתתה בצמא את דבריו.
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא, קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר"י ובעלי התוספות, עכשיו נעיין ברמב"ם ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב"ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב ודוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש: היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא... והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לענין המדובר. ברם, רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב"ם מוקף מתנגדים ו"אויבים" הרוצים לעשות לו רע, (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם. הייתי מרגיש כי הרמב"ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאוד. בשמו של אבא נקרא גם הוא - משה. אבא היה מדבר. התלמידים, בעיניים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!
אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב"ם - "אויביו" הקיפוהו מכל צד. הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו, אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב"ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים את ראשו ואומר בעצבות: תיקו. דברי הרמב"ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב"ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.
לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע: אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם - מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם...
חוויה זו שייכת לימי ילדותי. אבל בכל זאת היא לא פנטסיה של זהב של נער קטן. אין הרגשה זו בגדר מיסטיקה. היא מציאות פסיכולוגית היסטורית גמורה שחיה גם עכשיו בעמקי נשמתי. כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תיכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס בינינו הוא אישי. הרמב"ם מימיני, ר"ת משמאלי, רש"י יושב בראש ומפרש, ר"ת מקשה, הרמב"ם פוסק, הראב"ד משיג. כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עמי בסברא ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב. אין תלמוד תורה רק פעולה דידקטית, אין עסק בדברי תורה רק ענין פורמלי טכני המתגשם בהמצאות וחילוף ידיעות. היא חוויה כבירה של התיידדות של דורות הרבה, הזדווגות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים לפונדק היסטורי אחד.
כאמור, הרמב"ם היה חברי לא רק בשנות הילדות. גם עכשיו אנו חברים. ההבדל בין חווייתי הילדותית וחווייתי העכשווית מתבטא רק בפרט אחד. בילדותי רק הרמב"ם היה חברי. עכשיו החברותא גדלה וכוללת הרבה. כל חכמי המסורה מימות משה עד הנה התיידדו עמי והמה רעי וחברי. כשאני מיישב דברי הרמב"ם או הר"ת הנני רואה את פניהם המאירות, המביעות נחת רוח. הנני מרגיש כאילו הרמב"ם והר"ת מעניקים לי נשיקות על מצחי ולוחצים את ידי. כאמור, אין זה דמיון. זוהי חוויה עמוקה מאוד. זוהי חווית מסורת תורה שבעל-פה".
דברים דומים כתב הגרי"ד זצ"ל במכתב לד"ר שמעון רבידוביץ ז"ל ('איש על העדה' עמ' 295-296):
...תשעה קבי סקרנות ירדו בי ביחס לבעל "היד החזקה"... הלא הוא אח ומודע למשפחתי. מרגיש אני כאילו נולדתי על ברכיו. יוצא ונכנס היה בבית אבא מרי כידיד ותיק ונאמן. אבא, זקני, דודיי ושאר בני ביתנו מתייחדים היו עמדו לעתים תכופות. משוחחים, שואלים זה לזה, מקשים, מתווכחים, מאזינים בקשב רב ומשיבים בהתרגשות. פנים זועמות וגם מאירות הציצו חליפות. נוכח הייתי בהזדמנויות אלו. לכתחילה, בשחר ילדותי, כתינוק רכוב על כתפו של אבא, הייתי מביט ומקשיב ביראת הכבוד ובתמהון של אי הבנה. אחרי כן, כשגדלתי קצת, השתתפתי כטוען וכעוזר על ידי הגדולים. אחת אני יכול להעיד כי אבותיי מעולם לא ויתרו אף על קוצו של יוד של מידת ההגיון וההכרה ההלכתית ולא הרכינו את ראשם בהכנעה להוד אישיותו הפלאית של מורם הגדול, הנערץ והנקדש על ידם, אם מידת האמת התנגדה להכרעתו ולדעתו. אמיצות לב נועזה הראו בפגישות אלו והשיבו מלחמה שערה ללא פחד וללא מורך לב. אמנם כן, לפעמים היה יוצא רבנו משה ועטרת הניצחון על ראשו. אחרי משא ומתן ארוך הודו אבא מרי וזקני על האמת והדו-שיח היה נגמר בכי טוב, בפתגם ישן-נושן: "ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם ואין מקום לקושית הש"ך". בשעה כזו הכל היו שמחים: המורה הגדול משום שהלכה כמותו, והתלמידים - אבא מרי וזקני - משום שלא הוצרכו להמרות על רבם. כעין נהרת בת צחוק שכנה אז על פני החבורה, הרב והתלמידים. ברם לא תמיד שפרה נחלת. לפרקים בלתי נדירים הפיקה ארשת פני אבא וזקני מרד ועקשנות. ההלכה היתה עמומה יותר מדי, והרב לא הצליח להעמיד את התלמידים בקרן אורה. גמר המשא ומתן הצטיין ברתחנות ורגזנות. נאנחים היו אבא וזקני אנחה שהביעה יגון קודר על "בגידתם" ברבם, אבל גם קשיות עורף שכלית שלא להיכנע במקום שאין הסברא נתפסת לו, והיו חותמים מתוך פסק כזה: "ודברי הרמב"ם מוקשים מאוד". נדמה היה לי באותה שעה, כי בין המורה ובין התלמידים, היו פורשים ובוכים. כולם היו נאכזבים. אזניי היו קולטות בכייה חרישית שהבקיעה את דומיית הדורות: בכיית ר' אליעזר הגדול בבית המדרש אי שמה בלוד, כשתלמידיו נמנו עליו וברכוהו, והתייפחות התלמידים על הקטרוג ומיצוי הדין כנגד הרב, שנפשותיהם היו קשורות בו. (טרגיות מעין זו בוקעת ועולה בכל דור ודור בין חכמי ישראל. כמה צנומה וחיוורת היא מימרת אריסטו המפורסמת על דבר בכרו את אהבת האמת על אהבתו לאפלטון לעומת הסבל הדרמטי המשתקף בדברי ימי ההלכה)...
הרביתי דברים שאין בהם צורך, וכל יתר כנטול דמי. אבל דמות דיוקנו של המורה הגדול חביבה עלי יותר מדי. וכשאני נתקל בה, סנטימנטליות יתירה בוקעת ועולה מתוך נבכי תודעתי".
לאור כל זאת, כמה מאירה היא אמרתו המפורסמת של הגרי"ד זצ"ל שכאשר נתבקש לכתוב מאמר לזכרו של הרמב"ם לרגל מלאת כמה מאות שנים לפטירתו נענה ואמר - 'זו הפעם הראשונה שאני שומע על כך שהרמב"ם מת...'
ולסיום, אביא כאן קטע מרגש ויחודי מתוך דבריו של הגרי"ד זצ"ל בדרשתו "ביעור הרע או העלאתו" (שנדפסה בספר 'על התשובה' עמ' 178-180), כאשר בתוך הדברים פותח לנו הגרי"ד זצ"ל צוהר לרגשותיו הוא כלפי אביו הגדול זצ"ל.
"...ישנו קו טראגי מסויים בגורל האדם וכמעט שאין לך אדם שאינו מוכרח לדאבון לב להיות בטראגיקה זו הטבועה בעצמיות האדם. האנשים והדברים הקרובים והאהובים ביותר אינם זוכים להערכה נכונה כל זמן שהם קיימים ומצויים. אדם מתחיל להעריך אותם במלוא ערכם רק לאחר שפרשו ממנו ונעשו דמויות רחוקות, עוטות מסתורין. מרחוק הם רומזים לו עתה ככוכבים בשמים, הוא מכיר בערכם, אך אינו יכול לגעת בהם. כמה קרובים וכמה אהובים הם היו לנו, אבא, אמא, רעיה ובעל כל זמן שהיו עמנו ולא ידענו מספיק כיצד להעריכם!
איני מדבר על אנשים שלא קיימו בחייהם מצוות כיבוד אב ואם כראוי או שלא נהגו כבוד ברבם ואהבה בשותפם לחיים, אלא דווקא באנשים שכיבדו את הוריהם ביותר, העריצו את רבם, ונהגו במסירות כלפי הבעל או האשה. גם הללו מוכרחים לעבור את הסבל הכרוך ברגש אשמה על שלא עשו במידה מספקת מה שיכלו לעשות כל עוד אהוביהם היו בחיים. מי שאינו מתייסר ברגש אשמה זה סימן שאינו יודע תחושה אמיתית של אבל על היקר והאהוב שהלך לבלי שוב.
שבעה, שלושים, שנת אבלות - כל אלה הם פרטי הטכניקה של אבלות שהסדירו חכמים על פי טבע האדם, אבל תמציתה של האבלות אינה רק בצער על ההולך אלא גם בכאב של אילו יכולתי, אילו יכולתי הייתי מתקן עתה מה שלא נהגתי כדבעי כאשר היה ביכולתי לנהוג אחרת ממה שנהגתי, אבל, מה אעשה ואיני יכול לתקן יותר את המעוות...
הגעגועים לזה שהלך ואיננו קשים כשאול. הנפש יוצאת מגעגועים עד שאי אפשר להתגבר עליהם. הנה לפני ראש-השנה זה עמד לפני, בדמיוני, אבי הגאון זצ"ל. הוא היה רבי ומורי היחידי שהיה לי בכל ימי חיי. עכשיו שיטחתי חיי לפניו ואמרתי לו: אבא מארי, כמה חידושים חידשתי בעבודת יום-הכיפורים, בסוגייה של "מצוות לאו ליהנות ניתנו", בהלכות שופר. בוודאי יש ביניהם דברים שהיית מרוצה מהם ונהנה בהם, ויש שלא היו מוצאים חן בעיניך והיית דוחה אותם. ככה דיברתי אליו בדמיוני, עם שידעתי כי מפי אבי לא אשמע הפעם תשובה לדבר. הוי, כמה הייתי נותן לו יכולתי להחליף עמו דברים בחידושי-תורה ולו לחמש דקות בלבד!... אבל ידעתי כי הדמות האהובה שהיתה קרובה כל כך אלי היא עתה כה רחוקה, והלב מתפוצץ מגעגועים לאפשרות של חמש דקות של שיחה שלא ידענו תמיד להעריך את מלוא ערכה כאשר עדיין היתה עמנו...".
המשך יום נעים.
נ.ב. האם יש בידי מישהו את האפשרות להעלות לכאן את תמונתו של הגר"מ זצ"ל למען נחזה בזיו פניו? יישר כח.

[מתפעל]

יישר כח

יש את התמונה המפורסמת הזו

[המהדיר]

[קשה לי להאמין ששנים מגדולי תלמידיו היו הולכים לכהן פאר במוסד שכזה אשר לכאורה הינו מנוגד בתכלית לתפיסת עולמו של מורם ורבם אם לא שקיבלו על כך את הסכמתו וברכתו מן הטעם שפירטתי לעיל.

יש כאן נאיביות מסויימת והסתכלות מרובעת משהו על דמותם של שני ענקים אלו.
די בקריאת מאמרו של הגרי"י ויינברג על הרש"ר הירש שנדפסה ב"לפרקים" כדי לעמוד על השקפת עולמו ביחס לשיטת "תורה ודרך ארץ".

ובכלל, ההמצאה (במקור [מטעמים אפולוגטיים פנים מפלגתיים...] של ר"י רוזנהיים) כאילו שיטת "תורה עם דרך-ארץ" נוצרה רק עבור גרמניה ה'מקולקלת' ממילא, אין לה שום יסוד.

[לייטנר]

.

[ארי שבחבורה]

[קשה לי להאמין ששנים מגדולי תלמידיו היו הולכים לכהן פאר במוסד שכזה אשר לכאורה הינו מנוגד בתכלית לתפיסת עולמו של מורם ורבם אם לא שקיבלו על כך את הסכמתו וברכתו מן הטעם שפירטתי לעיל.

יש כאן נאיביות מסויימת והסתכלות מרובעת משהו על דמותם של שני ענקים אלו.
די בקריאת מאמרו של הגרי"י ויינברג על הרש"ר הירש שנדפסה ב"לפרקים" כדי לעמוד על השקפת עולמו ביחס לשיטת "תורה ודרך ארץ".

ובכלל, ההמצאה (במקור [מטעמים אפולוגטיים פנים מפלגתיים...] של ר"י רוזנהיים) כאילו שיטת "תורה עם דרך-ארץ" נוצרה רק עבור גרמניה ה'מקולקלת' ממילא, אין לה שום יסוד.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
אין שום קשר בין שיטת 'תורה עם דרך-ארץ' לנושא שילוב לימודי חול עם לימודי קודש בישיבות.
שיטת 'תורה עם דרך ארץ' הינה עיקרון של דרך חיים במשנתו של רש"ר הירש זצ"ל - האם נגזר מכך שרש"ר הירש אף החזיק בדעה שצורתה האידיאלית של ישיבה היא כאשר היא משלבת בתוכנית הלימודים שלה לימודי חול עם לימודי קודש? ההיפך הוא הנכון, ותוכיח על כך העובדה שכאשר נוסדה לראשונה ישיבה בפרנקפורט בקהילת 'עדת ישורון' - לאחר פטירתו של רש"ר הירש זצ"ל - ע"י חתנו וממלא מקומו הגאון ר' שלמה זלמן ברויאר זצ"ל לא נלמדו בה לימודי חול כלל, כאשר הרב ברויאר טוען בכל תוקף שכן היא דעתו של חותנו הגדול (ראה על ענין זה בארוכה בהקדמת בניו של הרב ברויאר זצ"ל לספרו 'חכמה ומוסר', פלדהיים, ירושלים תש"ע).
בנוסף, אציין שבמכתבו של הגרי"י ויינברג זצ"ל לגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל אודות הגדרתו של זה האחרון על בית המדרש לרבנים כ'בית חרושת לרבנים' אותו ציינתי בדברי לעיל לא מופיעה כל טענה בזכות השילוב בין לימודי חול ללימודי קודש - ההיפך הוא הנכון, הנה - כך כותב הגרי"י ויינברג בהקשר לנקודה זו: "...ובכלל מדוע נגרע חלקנו מכל הישיבות - לאמיתו של דבר יש לנו ישיבה כמשמעה הטוב, ואיזו לימודי חול לומדים אצלנו - רק תנ"ך וידיעת תולדות ישראל, האם גם אלה לימודי חול?..." - הרי לך שגם הגרי"י ויינברג מסכים לכך שישיבה 'כמשמעה הטוב' הינה ללא לימודי חול, וכל הויכוח שלו עם הגרח"ע הוא רק בשאלה האם מקצועות כ'תולדות עם ישראל' וכדו' מוגדרים כלימודי חול. ויתרה מזאת, בתחילת דבריו מגדיר הגרי"י ויינברג את מעלתו של 'בית המדרש לרבנים' במילים הבאות - 'אנחנו עושים שלא תשתכח תורה באשכנז' (ניתן לעיין במכתב המלא באשכול הסמוך - בית המדרש לרבנים בברלין והרב מפוניבז') וזו בדיוק הטענה שהעליתי בדברי לעיל.
מעבר לכך, אף אם נניח שאתה צודק, הוכחתי לא היתה מכך שהגרי"י ויינברג או הגרא"א קפלן כיהנו בראש 'בית המדרש לרבנים' אע"פ שהם היו גדולי תורה - שהרי על כך שפיר איכא למימר שדעתם היתה נוחה מכך לכתחילה (לשיטתך), אלא מכך שהם עשו זאת אע"פ שהיו תלמידיו אהוביו של 'הסבא מסלבודקה' אשר בשבילו נושא זה היה בבחינת 'סדין אדום' כפי שהוכחתי בדברי לעיל, וזאת קשה לי להאמין שהם היו עושים מעשה כה פרובוקטיבי מבחינת ה'סבא' אף אם דעתם האישית היתה נוחה מכך אפילו לכתחילה, ומכאן הוכחתי שככל הנראה דעת ה'סבא' היתה נוחה מכך, ואם כן הוא - הרי שזהו בודאי מן הטעם שכתבתי, והדברים פשוטים.
לסיכום, יתכן שדברי יש בהם מן הנאיביות, אולם החובבנות גרועה ממנה.
נ.ב. יעוין באשכול הנ"ל שהביאו שם עדויות על כך שהפונביזע'ר רב הביע את הסכמתו ללמד שם שיעורים - ובנוגע אליו כמדומני שאף אתה תסכים עמי שאין לראותו כדוגל בשילוב לימודי חול בישיבות...

[רבטוב]

באתי רק לעורר נקודה אחת ...ישיבה יונווערסיטי היא באותה שכונה שקהילת אנשי פפד''מ המכונה קהילת הרב ברייער k a j / וידוע שאין שונא גדול לy.u. ממחנה הרב ברויער
שאלתי פעם את הרב שמעון שוואב אני לא מבין הלא שניהם לדבר אחד נתכוונו לתורה ודרך ארץ . ענה לי לא אצלנו הי' המכוון תורה עם דרך ארץ ואצליהם הוא דרך ארץ עם
תורה . מה הוא העיקר ומה הטפל ודפח''ח וש''י
ורואים במציאות הדור השני אצל קהילת הרב ברויער הם כולם ממש בני תורה עמלים בתורה ובמצוות בהידור וכל הכוללים המפורסמים בניהם הם חברי הכולל . משא''כ דור
השני של תלמידי ישיבה יונווערסיטי . אני מדבר בכללות לא מיחידים שבודאי נמצא . והראי' שהיחידים האלו שולחים את בניהם לישיבות החרדיות שכל היום עוסקים בתורה
דו''ק ותשכח .

[ארי שבחבורה]

האם יכול מישהו ללקוט כמה פנינים מהספר של הגאון ר' משה ולהכניס לכאן כמה חידושים דיליה?

להלן פנינה יחודית בעניני דיומא מתורתו של הגר"מ זצ"ל (מתוך הספר 'הררי קדם' חלק א' סימן קע"ד):
שמחת התורה בסיום התורה בסעודה משתה ושמחה מקורו במדרש שיר-השירים רבה (א,ט), כדאיתא באו"ז (חלק ב' סימן ש"כ) ובב"י (סימן תרס"ט), וז"ל המדרש: א"ל הקב"ה, שלמה - חכמה שאלת לך וכו', חייך החכמה והמדע נתון לך וכו', מיד "ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו". אמר ר' אלעזר, מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה, עכ"ל. ולכאורה תמוה, דהא שלמה לא סיים כלל את התורה, אלא הקב"ה נתן לו "לב חכם ונבון" - כל' הכתוב במלכים (א',ג,יב) - להשכיל ולהבין בכל דברי התורה, ושמחת שלמה היה בגוף החכמה ולא בגמרה של תורה כלל?
ואמר רבינו בשם אביו הגר"מ זצ"ל, דבאמת עיקר השמחה בסיום התורה אינה בכך שגומרים את פרשת וזאת-הברכה עד "לעיני כל ישראל", אלא עיקר השמחה היא שע"י סיום התורה יש קבלת כח חדש להתחיל מחדש "בראשית ברא" - שע"י כל התורה שלמד קיבל "לב חכם ונבון" ללמוד את כל התורה מחדש בעמקות גדולה ביתר שאת ועוז מבראשונה. וזו באמת היתה שמחת שלמה המלך, דשלמה לא סיים את התורה, שהרי רק קיבל אז לב חכם ונבון ללמוד ולהשכיל, אלא דבאמת שלמה היה 'חתן בראשית' ולא 'חתן תורה' - דשמחת שלמה היתה על שקיבל "לב חכם ונבון" להבין את כל דברי התורה, ועי"ז יוכל ללמוד מחדש את כל התורה בחכמה והעמקה גדולה יותר... ובהבטחת הקב"ה "הנה נתתי לך לב חכם ונבון וגו'" נעשה חתן בראשית. וזו עצמה השמחה בגמרה של תורה על קבלת החכמה "לב חכם ונבון", ואשר על ידה נעשה 'חתן בראשית' להוסיף חכמה מחדש ולהתחיל מחדש את התורה.
ועל כן מנהג ישראל מימות עולם לקרוא מיד בפרשת בראשית לאחר סיום התורה כדי לגלות ולהודיע שכל הסיום אינו אלא פתח ומבוא להתחלה, ומנהג קדום הוא בכמה מקומות שבתפוצות ישראל שהחתן תורה עצמו הוא היה החתן בראשית, ומי שקרא מ"מעונה אלוהי קדם" עד "לעיני כל ישראל" הוא בעצמו קרא מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוהים לעשות" - כי הא בהא תליא, וכמש"נ.
וכך היה מנהגו של הגר"מ זצ"ל בהיותו רב בראסיין לעלות ל'חתן בראשית' ולא ל'חתן תורה' כי 'חתן בראשית' הוא עיקר השמחת תורה [ורק באמריקה מפני כבוד התורה שלא יהא כתר 'חתן תורה' מונח בקרן זוית אצל הבעלי-בתים ניאות להיות 'חתן תורה'].
וראויים הדברים למי שאמרם.
חג שמח.

[מתפעל]

יישר כח
נפלא ביותר

הררי קדם זה של ר' מיכל שורקין? (בעל המחבר מגד גבעות עולם)

[ארי שבחבורה]

אכן כן.

[המהדיר]

[קשה לי להאמין ששנים מגדולי תלמידיו היו הולכים לכהן פאר במוסד שכזה אשר לכאורה הינו מנוגד בתכלית לתפיסת עולמו של מורם ורבם אם לא שקיבלו על כך את הסכמתו וברכתו מן הטעם שפירטתי לעיל.

יש כאן נאיביות מסויימת והסתכלות מרובעת משהו על דמותם של שני ענקים אלו.
די בקריאת מאמרו של הגרי"י ויינברג על הרש"ר הירש שנדפסה ב"לפרקים" כדי לעמוד על השקפת עולמו ביחס לשיטת "תורה ודרך ארץ".

ובכלל, ההמצאה (במקור [מטעמים אפולוגטיים פנים מפלגתיים...] של ר"י רוזנהיים) כאילו שיטת "תורה עם דרך-ארץ" נוצרה רק עבור גרמניה ה'מקולקלת' ממילא, אין לה שום יסוד.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
אין שום קשר בין שיטת 'תורה עם דרך-ארץ' לנושא שילוב לימודי חול עם לימודי קודש בישיבות.

ככה?
אבי השיטה, הרש"ר הירש סבור, מה לעשות, אחרת.
ראה: רש"ר הירש, חורב, ירושלים ניו-יורק תשס"ז, עמ' 388-387.

[עמקן]

הרב 'מתפעל' כתב:
...לאחר מכן הגיע [הגר"מ זצ"ל] לארה"ב והתמנה לראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ישיבה יוניברסיטי.
האם הישיבה הזו בתקופה ההיא נחשבה למקום פסול בעיני הציבור החרדי? דומה לישיבה תיכונית?...

אציין שתי עובדות בהקשר לכך:
ב. הגאון הגדול ר' שמעון שקופ זצ"ל מסר שם שיעורים במשך שנה כאשר שהה בארה"ב לצרכי גיוס כספים לישיבתו. זוהי עובדה שאין עליה עוררין, אם כי היא צונזרה לחלוטין במרבית הביוגרפיות שנכתבו אודותיו. האם 'ר' שמעון' היה מוסר שיעורים במשך שנה במקום פסול?...

שמעתי מתלמיד של הגרמ"ס בישיבת רי"א, ר' יוסף גולגברג ז"ל, שהגיע שם סמוך לעזיבת ר' שמעון, שהיה ברור שר' שמעון לא היה מרוצה מהישיבה על אף שהסכים למסור שם שיעורים.

[עמקן]

בתו של הגרמ"ס, שולמית מייזלמאן, כתבה ספר על אביה ומשפחתה בשפה אנגלית. לא בדקתי אמיתות סיפוריה ממקורות אחרים, אך יש שם סיפר על חתונת אביה בפרטי פרטים. חלק ניכר של הסיפור סובב על זה שכל אחד מהצדדים רצו לעשות החתונה בעירם וכפשרה עשו החתונה בעיר שלישי שהיה באמצע. אך בההזמנה לחתונה, שהובא צילום ממנו באותו ספר גופא, מבואר שהחתונה היתה בעירה של אמה.

[עמקן]

בחלק הראשון של חידושי הגר"ח מכתי"ק (אין הספר כעת תח"י, כך שלא אזכור איזה יצא ראשון ב"ק או ב"מ), במבוא, הובא שיחה של הגר"י קמנצקי עם הגרי"ד סולובייציק, בה התבטא שהגריד"ס שמחמת רצון ראשי הקהלה נדחה אביו הגר"מ לטובת אחיו הצעיר הגרי"ז. הגר"י קמנצקי השיב לו שנראה שהגר"ח עצמו דאג לכך, כי נראה שהחשיב את בנו הצעיר יותר. כהוכחה הביא הנכתב בספר אהלי שם בערך בריסק, בהפלגת שבח הגרי"ז יתר על שאר הבנים ("השלישי הכי נכבד"), וציין הגר"י שהרי הגר"ח עבר על הדברים לפני ההדפסה כדמוכח מהערת המלקט שבציווי הגר"ח הוכרח לקצר בשבחו, והרי מזה שגם הוא הגר"ח היה מונה שבחן של בניו, וישם את ימינו על ראש הצעיר.

ספרים של הוצאת אורייתא בכלל, והמבוא שלהם בפרט, ידועים לאינם אמינים. ר' נתן קמנצקי, שהוא המקור להמעשה הנ"ל עם אביו הגרי"ק, הכחיש אותה ואף טרח בשעתו שיתפרסם ההכחשה שלו במוסף שב"ק של היתד נאמן. [שמעתי שהמובא שם היה מצונזער קצת, אבל איני אחראי על אמיתות השמועה].

[ארי שבחבורה]

ככה?
אבי השיטה, הרש"ר הירש סבור, מה לעשות, אחרת.
ראה: רש"ר הירש, חורב, ירושלים ניו-יורק תשס"ז, עמ' 388-387.

יסלח לי מר, אבל אינני מבין מה כבודו מצא שם.
תוכנית הלימודים שאותה מתווה שם הרב הירש זצ"ל - הכוללת לימודי חול - הינה בעצם תוכנית הלימודים של בית-הספר אותו הקים הרב הירש בקהילתו, וככזו היא מיועדת לגיל הילדות (והנערות המוקדמת) ולא לגיל הבגרות. דבר זה אף מוכח מדבריו שם לאורך כל הפרק כאשר הוא מתייחס כל העת בדבריו אל 'הילד' ול'בית הספר', וזה ברור.
בנוסף, אפנה את תשומת ליבך לפיסקה הבאה (שם עמ' 387) - "רק לאחר ששקד על תלמודו כנדרש לכל אחד בישראל יתחיל ללמוד מקצוע למחייתו", הרי לך שאף לפי שיטת הרב הירש ישנה תקופה בחיי הנער המתבגר אשר בה עליו לשקוד על תלמודו 'כנדרש לכל אחד מישראל' ללא עירוב נושאים נוספים, ומן הסתם כוונתו לגיל חמש-עשרה ומעלה אשר אותו מזכיר הרב הירש בדבריו לעיל שם כגיל המתאים ללימוד גמרא - על פי דברי המשנה המפורסמת ב'אבות' - כאשר הכוונה היא ל'עיון מעמיק בחכמת התורה' כלשונו שם.
ולסיום, אצטט כאן מדבריו של נכדו הרה"ג לוי יוסף ברויאר זצ"ל - רבה המיתולוגי של קהילת 'עדת ישורון' בניו-יורק - בהקדמתו לספרו של אביו 'חכמה ומוסר' אותו הזכרתי בדברי לעיל:
אחת המטלות שהעמיד לעצמו הרב ברייער היתה המשך מפעל חייו של קודמו הגדול בתוך קהילתו... כאשר הוא ייסד את הישיבה שלו בקשר הדוק עם בית-הספר נוצר הרושם בחוגים מסויימים שמוסד תורני חדש זה ישאף להגשים מטרות שאפילו הירש עצמו לא ראה כחיוניות להתפתחות הבריאה של קהילתו. פרשנות כזאת רק גרמה להכתמת זכרו של הרב הירש, אשר קבע בבהירות בטיוטת החוקה שלו הנזכרת לעיל: "בשעת ייסוד המוסד החינוכי של קהילת ישורון היה ברור מיד כי בסופו של דבר הוא יתפתח בעזרת ה' בדרך כזאת שיכלול בית-מדרש למורים ולרבנים, ושיהיה מרכז לטיפוח ידיעה כללית של התורה, ולכן הגשמה הולמת של מטרה זו בבוא הזמן תהיה מטרה דחופה של ההנהלה". פירוש של דבר זה הוא הקמת ישיבה בתור 'מטרה סופית' שתתגשם 'בזמן המתאים'. רב ברייער ראה כי הגיעה העת להגשים מטרה זו. הוא זכה בחייו לראות את ישיבתו מתפתחת מהתחלה צנועה מאוד למרות כל הקשיים שניצבו בפניו ולהפוך למוסד פורח שלא רק תרם לחיזוק הקהילה אלא הרבה מעבר לגבולותיה והוציאה תלמידים חדורים ברוחו של הרב הירש.
(עכ"ל)

[ארי שבחבורה]

שמעתי מתלמיד של הגרמ"ס בישיבת רי"א, ר' יוסף גולגברג ז"ל, שהגיע שם סמוך לעזיבת ר' שמעון, שהיה ברור שר' שמעון לא היה מרוצה מהישיבה על אף שהסכים למסור שם שיעורים.

מענין מאוד.
מן הראוי לציין, שבספרו של ר' הערשל שכטר שליט"א 'נפש הרב' (אינו תחת ידי כרגע) מופיע סיפור הפוך - שהגר"ש שקופ זצ"ל אמר שהוא היה רוצה להישאר באמריקה כראש ישיבה בישיבת 'ר' יצחק אלחנן' אלא שחזקה עליו מצותו של הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל שהפציר בו מאוד לשוב לישיבתו בליטא - עיי"ש שהאריך בזה.
אמנם, יתכן שאין סתירה בין הסיפורים, ותכניתו של הגר"ש שקופ היתה להישאר ולתקן את הצריך תיקון, ודוק.

[כלבאשבוע]

יש לי סיפורים אודותיו ששמעתי מהגאון רבי חיים צימרמן זצוק"ל שהיה תלמידו תקופת מה.
כמו כן, יש לי כת"י שלו.

[ארי שבחבורה]

אז למה אתה מחכה?
שתף אותנו.

[אוצר החכמה]

אגב, אפרופו אמירתו של הגר"מ זצ"ל אזכיר כאן אמירה דומה המיוחסת לראש ישיבות 'חברון' ו'כנסת הגדולה' הגאון הגדול ר' הלל זקס שליט"א -
"לבכות בשעת אמירת 'כל נדרי' זה כמו לבכות בשעת אמירת 'כל חמירא וחמיעא'..."
אף אמירה זו תמוהה בעיני, שהרי מי שבוכה בשעת אמירת 'כל נדרי' איננו בוכה מחמת המילים עצמן אלא מחמת מה שמסמלת אמירת 'כל נדרי' - דהיינו, כניסתו של היום הגדול והנורא, ועל כך שפיר איכא למיבכי? וצ"ע.

גם מי שבוכה בשעת כל חמירא בוכה על היצה"ר שמסמל החמץ, ולק"מ שהרי זה כזה.

[עמקן]

שמעתי מתלמיד של הגרמ"ס בישיבת רי"א, ר' יוסף גולגברג ז"ל, שהגיע שם סמוך לעזיבת ר' שמעון, שהיה ברור שר' שמעון לא היה מרוצה מהישיבה על אף שהסכים למסור שם שיעורים.

מענין מאוד.
מן הראוי לציין, שבספרו של ר' הערשל שכטר שליט"א 'נפש הרב' (אינו תחת ידי כרגע) מופיע סיפור הפוך - שהגר"ש שקופ זצ"ל אמר שהוא היה רוצה להישאר באמריקה כראש ישיבה בישיבת 'ר' יצחק אלחנן' אלא שחזקה עליו מצותו של הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל שהפציר בו מאוד לשוב לישיבתו בליטא - עיי"ש שהאריך בזה.
אמנם, יתכן שאין סתירה בין הסיפורים, ותכניתו של הגר"ש שקופ היתה להישאר ולתקן את הצריך תיקון, ודוק.

היום השיטה הקיצוני יותר נתקבל שאם אתה לא מסכים להמוסד אסור ליכנס שם להציל מה שאפשר להציל. איני נוקט עמדה בענין זה כי בודאי שיטה זו באה מגדולים שהנחילו אותו לציבור, אבל בעבר זה לא היה מוסכם ע"י כל הגדולים.
דוגמא לשיטה האחרת, בספר רבי יעקב הובא שהגר"י קמנצקי נטה בתחילה לקבל משרה בישיבת רי"א כיון שרוב הרבנים בימים ההם באו משם וחשב שיהיה תועלת בזה אע"פ שלא הסכים לדרכו של הישיבה. [לבסוף התחרט מטעם צדדי שחשש שבניו, שדעתו היה לשלוח אותם לליקווד או תורה ודעת, יתבלבלו בראותם שבאביהם הוי ר"ם שם.] דומני שלאחרונה ראיתי מכתב מהגרי"ק שכ"כ להדיא. [אולי זה היה בישורון או מוריה בתש"ע או תשע"א].

[הגהמ]

[quote="עמקן] דומני שלאחרונה ראיתי מכתב מהגרי"ק שכ"כ להדיא. [אולי זה היה בישורון או מוריה בתש"ע או תשע"א].[/quote]
אולי ראית אותו באתר seforim blog שד"ר שפירא העלה צילומו שם (קרוב לסופו) http://seforim.blogspot.com/2011/08/new ... orted.html

[אני ואפסי]

מר' אלי' חיים מייזליש אודותיו בדף האחרון

[תוך כדי דיבור]

אחרי עיון מקופיא (אתה, אגב, עיינת אפילו פחות מקופיא, כי מה שיש שם אודותיו אינו מיוחס לרא"ח מייזל, אלא כביכול לר' חיים עוזר), אני חייב לומר שקיבוץ דמיונות מוזר שכזה לא ראיתי זה זמן רב (עוקף בקלות את "יומני הרב שלזינגר"...)

1. "ראש ישיבה לישיבתו תחכמוני בלידא" - ישיבת לידא היתה קרויה "תורה ודעת".
2. מפי ר' אליהו חיים מייזל, "ואני הייתי הצעיר מכולם ור' דוד מקארלין הי' הקשיש שבכולם" - הרא"ח מייז"ל היה מבוגר מהרד"פ מקרלין בשבע שנים, והנצי"ב ור' יצחק אלחנן המוזכרים שם היו מבוגרים עוד יותר.
3. "ואח"כ (בשנת תרס"ה) נתקבל הגאון ר' שלמה פאלאטשעק... להיות ראש ישיבה בישיבתו [=של הרב ריינס] שהי' בעיר ביאליסטאק, וכשנסע לאמעריקא נתקבל על מקומו ר' משה סאלאווייטשיק". ראשית, בתרס"ה רק הוקמה ישיבת לידה, שנית התחכמוני בביאליסטוק לא היה קשור לרב ריינס (מה שנכון הוא שהעילוי נקתבל ללידא), ושלישית ר' משה סולובייצ'יק "נתקבל להיות ראש ישיבה" וכו' בכלל לתחכמוני שבוורשה, כך שלא בדיוק התמנה על כסאו של העילוי בביאליסטוק.
4. על הסיפור בסוף עם ר' ברוך בער שלא רצה לקבל בחור שאחיו לומד בלידא כי "כאן בווילנא" וכו' - כשהיתה ישיבת ר' ברוך בר בווילנא, היה זה כמה שנים טובות אחרי סגירת ישיבת לידא.

וכל זה רק מאותן מהפיסקאות שהפנית אליהן...

[איש_ספר]

מישהו יכול לאשר כאן את הענין האם בדרושי הצ"צ יש ביאור לדברי הרמב"ם במו"נ פכ"ב?

[ארי שבחבורה]

"...סיפר לי ר' אהרן סולובייצ'יק ז"ל (בנו הצעיר של הגר"מ זצ"ל שעמד בראש ישיבת 'ר' יצחק אלחנן' לאחר פטירת אחיו הגדול הגרי"ד זצ"ל ומחבר הספר הנפלא "פרח מטה אהרן" - א.ש.), שהוא העז פעם לשאול את ר' משה. אמר לו: "אני פותח את הספר של סבא שלי, ר' חיים, ואני פותח את הספר של הסבא-רבא שלי, "בית הלוי" - ואני רואה לפני עולמות שונים".
ר' אהרן סיפר לי, שאביו, ר' משה, קצת רגז עליו ואמר לו: הסבא, ה'בית הלוי' גם הוא יכול היה לכתוב ספר בעל אופי של ר' חיים אבל הוא לא רצה".
האמת היא שלי קשה להאמין בזה..."
(הרב אהרן ליכטנשטיין, מבקשי פניך, עמ' 209)

[איש_ספר]

בבריסק, הבית הלוי אינו כלל ממוסרי התורה, (ל' גוזמא) זכורני כשהשתתפתי בשיעורי הגרמ"ד שליט"א ואחזו אז בסוגיא דזיקה של לחמי תודה וכבשי עצרת, ויש בסוגיא מהלך נפלא של הבית הלוי, בשיעור היומי, שהיה כמעט רק קריאה של הגפ"ת באותו שיעור, לא הוזכר כלל הבית הלוי!

[ארי שבחבורה]

וידועה אמרתו המפורסמת של הגרי"י ויינברג זצ"ל כי למקרא הספדו הידוע של הגרי"ד זצ"ל אודות דודו הגרי"ז זצ"ל מתקבל הרושם כי התורה ניתנה בסיני לא ע"י משה רבינו כי אם ע"י ר' חיים איש בריסק...

[איש_ספר]

וגדול אחר אמר שכשסבורים הם בבריסק שניתנה תורה על הר גריזי"ם ולא על הר סיני (ומובן שלא בחרת להביא אימרה זו...)

[עשוי לנחת]

וידועה אמרתו המפורסמת של הגרי"י ויינברג זצ"ל כי למקרא הספדו הידוע של הגרי"ד זצ"ל אודות דודו הגרי"ז זצ"ל מתקבל הרושם כי התורה ניתנה בסיני לא ע"י משה רבינו כי אם ע"י ר' חיים איש בריסק...

ובדומה לזה כבר אמר הגרמ"פ [כמדומה] שהתורה ניתנה על הר סיני ולא על הר 'גריזים'....
[לא ראיתי תגובת אי"ס]

[ארי שבחבורה]

וגדול אחר אמר שכשסבורים הם בבריסק שניתנה תורה על הר גריזי"ם ולא על הר סיני (ומובן שלא בחרת להביא אימרה זו...)

לא הבנתי למה לדעתך מובן מדוע בחרתי שלא להביא אימרה זו? ומכל מקום, האמת הפשוטה היא שלא שמעתי עליה עד היום, ויישר כח.

[לייטנר]

.

[ארי שבחבורה]

הבנתי.
וכיון דאתינן להכי יש כאן בנותן טעם להביא מדברי הרב ליכטנשטיין (שם) שמתחבט ממש בנקודה זו:
"...יש לפעמים בעולמה של בריסק, עם כל הענווה הדתית העמוקה שלהם, גם איזו יהירות אינטלקטואלית. נראה כאילו רק הם שווים. חס וחלילה שאנחנו נגיע לזה. אבל מאידך ההוד וההדר שבתורה - מה אפשר לעשות - נמצא בר' חיים הרבה. לעתים הבריסקאים בעצמם תוהים על זה..."
ולסיום, אצטט כאן פיסקא נוספת מדבריו של הרב ליכטנשטיין (שם עמ' 210) על אודות יחסו של גדול אחר לבריסקאים:
"...איך אמר ר' אליהו פרוז'ינר, הסבא השני של הרב ז"ל, הוא אמר: עזוב את כל המשנה הבריסקאית הזאת, בשבילי, אדם שאינו יודע שיש משנה במסכת אהלות שהוא אינו יודע אותה אינו למדן..."
לילה טוב.

[איש_ספר]

קבלתי מחד משפירי ירושלים, חפץ בעילום שמו הטוב וז"ל:

שמעתי מהגר"ח צימרמאן שלפני נסיעתו לארה"ב, דיבר עמו הגרב"ב על אפשרויות הלימוד בארה"ב, ובתוך הדברים אמר: ר' משה הער איז אגוטער ראש ישיבה אבער זיין תלמידים איז נישט גוטען.

הגר"ח כידוע היה אוהב להגדיר ולשקול אנשים וחכמים [א"ה עיין בספרו של יצחק רפאל...] ואמר: ר' משה היה בעל תפיסה גאונית אלא שלא היה מחדש כמו אחיו הגרי"ז.

שמעתי מר' בצלאל שקוביצקי - כהן (בעל המשכן בצלאל בנו של המינסקער מגיד) שהיה מעילויי חברון ולבסוף היה יו"ר המזרחי בארה"ב, שהגרי"ד אמר לו בצער: ר' בצלאל, אני חושב שעלינו על העגלה הלא נכונה....

שמעתי מר' שכנא קולדצקי זכרונו לברכה, שהוא שאל את הגר"מ מפני מה נתן לבנו ללמוד באונברסיטא, אמר לו הגר"מ, כשבני ר' יוסף דב הלך לשם הוא כבר היה למדן כמוני, ולדרגת הגר"ח ידעתי שלא יגיע וממילא לא ראיתי הכרח למונעו מזה.

שמעתי מר' רפאל רייכמאן שהגרי"ז אמר, שהתלמיד הכי טוב שיצא מתחכמוני הוא זאוויל כהנא (בן הגרש"ד מווארשא) וכמה צרות יש לנו ממנו...

[חיימקה]

קבלתי מחד משפירי ירושלים, חפץ בעילום שמו הטוב וז"ל

שמעתי מר' רפאל
רייכמאן שהגרי"ז אמר, שהתלמיד הכי טוב שיצא מתחכמוני הוא זאוויל כהנא (בן הגרש"ד מווארשא) וכמה צרות יש לנו ממנו...

[/quote]

מיהו זאוויל כהנא זה ?

[ארי שבחבורה]

קבלתי מחד משפירי ירושלים, חפץ בעילום שמו הטוב וז"ל:

הגר"ח כידוע היה אוהב להגדיר ולשקול אנשים וחכמים [א"ה עיין בספרו של יצחק רפאל...] ואמר: ר' משה היה בעל תפיסה גאונית אלא שלא היה מחדש כמו אחיו הגר"מ.

מי זה?
למיטב ידיעתי היו לו רק עוד שני אחים ששמות שניהם לא מתיישבים עם הר"ת האלו?

[שפופרת של ביצה]

תלמידיו של הגאון האדיר רבי חיים צימרמן זצ"ל אומרים שהוא ראה את מרן הגאון האדיר רבי משה סולוביצ'יק זצ"ל כאחד מרבותיו בלימוד.

[איש_ספר]

קבלתי מחד משפירי ירושלים, חפץ בעילום שמו הטוב וז"ל:

הגר"ח כידוע היה אוהב להגדיר ולשקול אנשים וחכמים [א"ה עיין בספרו של יצחק רפאל...] ואמר: ר' משה היה בעל תפיסה גאונית אלא שלא היה מחדש כמו אחיו הגר"מ.

מי זה?
למיטב ידיעתי היו לו רק עוד שני אחים ששמות שניהם לא מתיישבים עם הר"ת האלו?

תוקן.