נאמר בבית מדרשינו לפני 7 שנים, בעשי"ת תשע"ג.
עשרת ימי התשובה כהכנה ליום הכיפורים
מקור מהפוסקים
ימי התשובה יש בהם שני חלקים. ראשית הם ימי תשובה וחשבון נפש מצד עצמם. שהרי הבינוניים תלויים ועומדים, וכל גזר דינם תלוי בכך אם חוזרים בתשובה עד יום כיפור. (ואין כאן המקום להיכנס למה שהאריכו בספרים מדוע הכרחית דוקא התשובה כדי לשנות את מצבו מבינוני לצדיק, ולא מספיק שירבה בעשיית מצוות אחרות). ולכן הימים הם ימים שתשובת היחיד מתקבלת בהם, ועליהם נאמר שה' מצוי וקרוב.
ישנה אימרה חסידית של רבי יששכר דב מבעלז על פסוק בהפטרה של היום, אני כברוש רענן, וכך דרש; מה ברוש צעיר ורענן הוא גמיש מאד, ודרכו להתכופף מדי פעם הרבה, בשעת רוח סערה הוא מסוגל להתכופף ממש עד הקרקע, כך כביכול אני הבורא בדרך כלל גבוה ומרוחק, אבל בימים אלו שאני קרוב ומצוי, אני כברוש רענן, מתכופף משמי שמיא עד אליכם, ראו בניי לא להחמיץ את ההזדמנות, החזיקו בסנסיניי ותפסו היטב בעץ החיים טרם אשוב ואתיישר כלפי מעלה ויחזור להיות הרבה יותר קשה להתקרב אלי.
אבל ענין נוסף יש בימים קדושים אלו, שצריכים לנצלם בתור הכנה לעבודת יום הכיפורים, ואת זה נבאר כאן בס"ד.
נצטוינו בתורה, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו. וביארו הראשונים שתטהרו אין זו הבטחה אלא ציווי, חובה עליכם להיטהר לפניי, ואין הכוונה לטהרה במקווה וכדומה, אלא להיטהר מעוונות שבידכם על ידי תשובה. ומכאן למדנו מצות עשה מהתורה לשוב בתשובה ביום הכיפורים. ונחלקו תנאים אם עיצומו של יום כיפור מכפר ללא תשובה, וקי"ל דאין יום הכיפורים מכפר אלא לשבים. וידועים דברי המשך חכמה בפרשיות אלו על פי הגר"א שפירש את המשנה "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" שעמדו המפרשים על הכוונה בכפילות דין וחשבון, וביאר הוא ז"ל שדין הוא על עצם החטא וחשבון הוא דין נוסף על כל ההפסד שהפסיד האדם בעקיפין על ידי חטאו. וממילא כותב המש"ח שאם לא שב ביוהכ"פ, נידון על כך שאם היה שב היה עכשיו נקי מכל חטאיו, ועל ידי מניעת התשובה גרם לעצמו להישאר מלוכלך בחטאיו, והרי זה כאילו שב וחטא את כל החטאים האלו, ועונשו מוכפל. (הוא מסיים שם שהמתבונן בזה תסמרנה שערות ראשו).
אגב. בסדר העבודה ביום הכיפורים אנו אומרים והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם היו כורעים וכו' "ואף הוא (הכהן גדול) היה מתכוין כנגד המברכים ואומר להם תטהרו", ומקורו מהמשנה ביומא. ולכאורה מה זו האמירה הזו "תטהרו", ומדוע בדיוק בחר לברכם עכשיו בלשון זו דוקא. הכוונה היא שהכהן גדול הרי הוא עדיין באמצע הוידוי ואמר ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וגו' לפני ה', והוא עדיין לא סיים את הפסוק שהרי נאמר לפני ה' תטהרו, אלא שאת ה' אמר באופן של "השם המפורש", והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא וכו' היו כורעים ואומרים ברוך שם, ואז הוא היה מסיים את הפסוק באמירת התיבה האחרונה, תטהרו, (אלא שאפשר שהיה אומר זאת כנגדם באופן שיתפרש כברכה להם שיזכו לשוב ולמחילת עוונות). ולרוב פשטות הענין לא טרח אף אחד מהמפרשים לבאר זאת במשנה או במחזור, (אמנם עי' בטור סו"ס תרכ"א), וכמדומה שרבים לא עמדו על "סוד" הענין.
עכ"פ למדנו מהפסוק הנזכר שמצות עשה להיות מטוהרים לפניו ית' ביום הכיפורים על ידי תשובה. ומכאן הוציאו הפוסקים את הדין לפייס את חבירו בערב יום הכיפורים, שהרי על עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, ונמצא שבשעה שיבוא ביוכ"פ לשוב על עבירות אלו, לא יוכל להיטהר מהם כל עוד לא ריצה את חבירו, ולא יוכל לקיים את מצות היום, על כן בהכרח לו לפייס את חבירו טרם התקדש היום כדי שתהיה לו ההיכי תימצי לעשות על זה תשובה כלפי שמיא ביום הכיפורים. משל למה הדבר דומה, למי שרוצה לקיים תקיעת שופר בראש השנה, שעליו לדאוג לשופר בער"ה, (אין הכוונה כאן לגדר הלכתי ממש של חיוב, עי' ח"א בזה), וכן לסוכה ולד' מינים בערב סוכות. (בטור נתפרש כך בסי' תרו, ויסודו על פי גמ' סוף יומא בעובדה עם רב). גם הטבילה של ערב יוכ"פ עניינה גם משום תשובה, כך מבואר בפוסקים (עי"ש נפ"מ אי זה לקריו או לתשובה), ומתוודים כבר בעיוכ"פ (בין השאר) כדי שבכניסת היום כבר יהא במצב של תשובה, ולא יעבור אפילו חלק מהיום ללא התחלה של תשובה.
וכמו שצריך לפייס את חבירו, יש לתשובה גדרים רבים, וכמעט לא שייך להתחיל את העבודה רק ביוהכ"פ עצמו ובכל זאת להצליח לשוב כראוי. מוכרחים להתחיל להתבונן בימי התשובה בגדרי התשובה, ולהתבונן הרבה באופן פרטי בקשר לעצמו, מה עליו לעשות, ואז בס"ד יוכל ביום כיפור לקיים את המצוה. ואם לא ינצל את הימים הנשגבים של עשרת ימי התשובה להתכונן לעשיית התשובה כראוי, קרוב מאד שחלילה לא יקיים את המצוה ויפסיד את כפרת יום הכיפורים, ויחמיץ את האפשרות להתעלות ולהתקרב לבורא יתברך בתקופת פתיחת השערים השנתית. ואת הענין הזה ננסה להרחיב כאן בס"ד.
טרם ניכנס בעובי הענין אביא כאן הערה נוראה של חכם אחד זצ"ל שאמר שהרי היחיד תשובתו מקובלת בעשי"ת, והרבים תשובתם מתקבלת תמיד, אם כן יש להניח שרבים ששבים בעשי"ת יש לזה כח כפול ומכופל. אלא שבדרך כלל לא מצוי ענין כזה של רבים ששבים יחד, שהרי כל אחד שב לעצמו בזמן המתאים לו עם המחשבות הפרטיות שלו, אבל בשעה שהחכם דורש, כגון בשיחה בישיבות או בדרשת שבת שובה בבתי הכנסיות, אם השומעים מתעוררים יחדיו באותה שעה לדברים הנאמרים, הרי יש בזה בחינה של תשובת רבים. ה' יזכינו לזה.
פיוס חבירו
ההכנה הראשונה היא אכן מה שכתבו הפוסקים לפייס את חבירו. זו הכנה ליוכ"פ שיש עליה סימן בשו"ע. יש כאן הערה אחת חשובה ונחוצה. אנשים רוצים לקיים את ה"מצוה" הזו בערב יום כיפור, ובסוף תפילת שחרית הם פונים לכאן ולכאן ואומרים לכל אחד שמזדמן לידם, אתה מוחל וכו', וכך כולם מוחלים זה לזה והכל כל כך נפלא. יש רק בעיה אחת, שמאד מסתבר שבין כל האנשים האלו שנפגשנו עמם במקרה בעיוכ"פ אין אף אחד שבאמת צריך לבקש ממנו מחילה. ולעומת זאת יש כנראה אנשים שנפגעו מאיתנו במשך השנה, אם בממון אם בכבודם או בכל דרך אחרת ומהם צריך לבקש את המחילה. מה החכמה לבקש ממי שקל לבקש ללא טירחה. אם כן האמת היא שצריך בעשי"ת לשבת ולחשוב על אירועי השנה למי יש נגדי טענות. ואותו צריך לפייס. ואם צריך, יש להשקיע בזה, אם במכתב יפה או במתנה כלשהיא או לשלוח אליו שליח וכדומה, עד שישתכנע שהלה אכן נתפייס ומחל. האופן הנהוג מזכיר את ההוא שחיפש את אבידתו תחת הפנס, למרות שזו נאבדה לו כלל במקום אחר, כי תחת הפנס יותר קל לחפש...
עזיבת החטא
כידוע קבעו הראשונים ז"ל שחלקי התשובה הם; עזיבת החטא וחרטה (יש שמנו זאת לשניים), וידוי וקבלה להבא. והנה וידוי לא כל כך קשה לקיים. ביום הכיפורים סידרו לנו הקדמונים נוסח ארוך של על חטא הכולל הכל ממש. (יש שאף מוסיפים עבירות רבות נוספות על פי הדפים שבידם). גם חרטה, אם ניגש ליום הכיפורים ברצינות וביראה, יכול באמת לפעול בנפשו בכל עבירה שמתוודה עליה, להתחרט מעומקא דליבא. אבל עזיבת החטא, הרי אין הכוונה להפסיק לחטוא, זו לא תשובה. שהרי בלאו הכי מחוייבים לא לחטוא. לכן ביארו רבותינו שעזיבת החטא משמעה עזיבת המצב של החטא. המצב שגורם לי ליפול בחטא. הדרך המובילה אל החטא. זו הכוונה יעזוב רשע "דרכו".
למשל אם אדם יודע שבמקום מסויים שהוא רגיל ללכת לשם מדברים דיבורים אסורים, וגם הוא נסחף להקשיב ולדבר. הוא מחוייב מצד גדרי התשובה להפסיק ללכת לשם. לפעמים צריך להחליף מקום עבודה או מקום לימודים או בית כנסת או מקום מגורים בגלל שבסביבה יש מכשול בעניינים מסויימים. יש שצריכים להפסיק להשתתף באירועים משפחתיים מסויימים מדין עזיבת החטא. וכן על דרך זו. מקרים מסוג זה הם לפחות ברורים מצד עצמם מה הרקע של החטא ואת מה צריך לעזוב.
לפעמים צריך להתעמק קצת כדי להבין היכן המדרון המפיל לחטא. למשל אדם יודע בנפשו שקשה לו לקום בבוקר וגם כשהוא קם התפילה מתנהלת בעצלתיים ובכבידות. ייתכן מאד שהסיבה היא מפני שהוא פשוט עייף. למרות שהוא סוגר את הגמרא ב11 בערב למשל, הוא הולך לישון רק באחת בלילה. אצל אדם כזה עזיבת החטא היא לעזוב את ההרגל למרוח את הזמן בלילה. רק כשיפסיק עם זה ויילך לישון בזמן, אז יקום רענן לתפילה בזמן. אולי אפילו עוד יספיק איזו קביעות קטנה לפני התפילה וכל התפילה שלו תיראה לגמרי אחרת. היא תחזור להיראות "עבודה" כפי שהיא צריכה להיות. אומרים בדרך צחות על הפסוק עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך, שזה לא הולך על הבוקר, זה הולך על הלילה, עד מתי עצל – עד מתי תסתובב הלוך וחזור. תשכב! כי אחרת – מתי תקום משנתך...
דעת לנבון נקל, שצריך לחשוב הרבה עם עצמו, מה הנפילות העיקריות שלו, ובכל אחת מהם מה השורש שלה, כדי לדעת מה זה בשבילו עזיבת החטא, הלוואי וכל עשרת ימי התשובה יספיקו לזה, אבל בטח שאי אפשר להתחיל ביום הכיפורים. קרוב לודאי שהמתחיל ביום הכיפורים לא יצליח למצוא את "עזיבת החטא" שלו, וכל התשובה שלו צריכה עיון גדול ללא זה.
קבלה להבא
כמו כן בענין קבלה להבא. הרי כתב הרמב"ם שזה צריך להיות באופן של יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וזה הרי ברור שלא שייך כלל לקבל על עצמו שיהיה מהיום מושלם בכל חלקי התורה והמצוות. במעבר חד ממצבו העלוב עד יוכ"פ, פתאום למחרת יום הכיפורים יהיה הכל בסדר. זה בלתי מציאותי. לכן מדריכים אותנו רבותינו שכל אדם יחשוב מה הכי בעייתי אצלו, לפעמים כדאי להתייעץ עם רבותיו ואפילו עם חבריו, ואז לתפוס מספר נקודות בעייתיות, ולחשוב היטב מה מציאותי שהוא יקבל עליו ויוכל באמת לעמוד בזה. ורק את זה יקבל.
רבי שלום שבדרון זצ"ל היה מספר ששנה אחת ישב תפוס בהרהורים של קבלה להבא, עבר עליו המשגיח הגה"צ רבי לייב חסמן זצ"ל, ואמר לו; רבי שלום. מה שהחלטת לקבל על עצמך, מכל דבר תוריד חצי. תחשוב על זה היטב, ואז שוב תוריד מכל מה שנשאר עוד חצי, ורק את זה תקבל, וכולי האי ואולי. אפשר לשאול את זה בתור חידה. איזו מצוה יש שאם בא לקיימה ברוב התלהבות, דוקא ההתלהבות הזו גורמת לו שאינו מקיים את המצוה.
אנשים לפעמים חושבים שהמהלך בזה הוא שעדיף קצת ביד מאשר הרבה פורח באויר. זה כמובן גם נכון. אבל יש כאן עומק יותר גדול. דוקא כך מקיימים קבלה להבא. מי שמקבל עליו קבלות נשגבות בכל חלקי התורה והמצוות, לא קיים בזה כלל קבלה להבא. יתכן שהוא לא קיים מצות תשובה. מי שישב ברוב יראתו וקבל עליו מעכשיו לא לחטוא כלום. הוא יהא מתמיד כמו הרב אלישיב, יתייגע בתורה כמו ר' ברוך בער, ויברר כל סוגיא להלכה למעשה עם כל הפוסקים כמו רבי משה פיינשטיין, ידקדק במצוות בתכלית השלימות כמו החזון איש והרב מבריסק, ויתנהג במידות מתוקנות להפליא כמו ר' איסר זלמן, וכן הלאה. אולי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ויעריכו קצת את כל מחשבותיו המתוקות האלו, אבל לקבלה להבא אין זה נוגע כלל. זה נקרא "הפלגה על כנפי הדמיון". אולי עדיף לדמיין דברים כאלו מאשר שאר מיני שטויות שבעולם, אולי ההתלהבות הזו קצת מביאה תועלת, אבל לא מקיימים בה קבלה להבא. לכן בדוקא מוכרח לקבל כמה דברים קטנים. קטנים וממילא מציאותיים. ואז קיים המצוה ונתקבלה תשובתו ונמחל לו כל עוונותיו.
יש לדעת שמי שעובד בצורה כזו, תוך שנים לא רבות הוא מתקן באמת לגמרי את כל החלקים. נניח ששנה אחת קיבל על עצמו, בתחום של תפילה, רק לכוון היטב בברוך שאמר. אולי זה נראה קצת. אבל זה מציאותי. ובשנה הבאה, לאחר שנה שלימה של עמידה בקבלתו, יקבל עליו כוונה היטב באשרי ובישתבח. שנה אחר כך בקדושה דסידרא ועלינו. בכל שנה יקנה בקנין גמור את הקטע שקיבל עליו, ועליו יוסיף עוד מעט בשנה הבאה, ותוך כמה שנים יזכה להיות מתפלל היטב את כל התפילה.
אולי נביא עוד כמה הדרכות שמובאות על ידי רבותינו בנושא חשוב זה. כדאי לקבל על עצמו משהו קטן בכל אחד מהתחומים העיקריים. בדרך כלל מלבד תפילה הנ"ל, כל בן תורה צריך חיזוק בתורה, הן בשקידה והן באופן הלימוד. כמו כן בתחום של דקדוק במצוות ובתחום של מידות טובות. היה ראוי שיחשוב בתחום של שקידה בתורה, משהו קטן. לב יודע מרת נפשו ויש אלפי אופנים של רפיון שלא הרי כהרי זה, ואי אפשר לקבוע מסמרות. לכן צריך התבוננות אישית. לפני שנביא דוגמה או שנים, נוסיף עוד הדרכה (כמדומה שמקורה אצל הסבא מקעלעם) לקבל כל דבר בשתי דרגות. לכתחילה בדרגה קצת יותר קשה, ולכל הפחות בדרגה יותר קלה. (יש כאן עצה עמוקה שאדם משאיר לעצמו כביכול קצת בחירה למרות שזו "קבלה").
וכגון, יקבל עליו להתחיל את הסדר לא יאוחר משעה מסויימת (לפי מצבו בהווה היכן שצריך חיזוק) ולכתחילה להשתדל בשעה מסויימת יותר מוקדמת. כמו כן, יכול לקבל על עצמו בתחילת כל סדר לכתחילה חצי שעה של לימוד רצוף ללא דיבורים, ולכל הפחות רבע שעה. (עצה זו היה נותן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל באומרו שאחרי רבע שעה של לימוד הרי יש סיכוי מצויין שימשיך הלאה...).
אם הוא צריך חיזוק בלימוד עצמו, אולי יותר בהיקף, כגון להביט בכל סדר בראשון אחד קטע אחד. אולי בעיון, יסדר לעצמו קבלה קטנה כגון לרשום פעם בשבוע דף אחד של חידושים של עצמו. אולי הוא צריך לקבל על עצמו ללמוד כל יום רבע שעה משנה ברורה (זו קבלה נפלאה באופן של ממילא, גם לדקדוק במצוות). לפעמים החיזוק צריך להיות בחזרת הלימוד. או בהספק. או בלימוד חלקי תורה מוזנחים אצלו. בכל זה יעשה כנ"ל לקבל רק משהו קטן. עד"ז במידות שהזכרנו מקודם. אם ימצא לעצמו כמה קבלות בודדות, כל אחת קטנה וקלה, אבל כל אחת בתחום אחר, הרי הוא על הדרך הנכונה, הן לקיים בזה תשובה כראוי ולזכות למחילת עוונות ביוהכ"פ, והן מבחינה מציאותית להתעלות על ידי זה במשך כמה שנים לשלימות גדולה מאד.
הזכרתי קודם שלפעמים יש להתייעץ. אביא כאן עובדה ששמעתיה מבעל המעשה. יהודי תלמיד חכם שלומד ברמה מאד גבוהה והוא מחדש הרבה מאד חידושים עמוקים ויסודיים. והוא מקדיש כל יום כמה שעות לכתיבת חידושי התורה שלו באופן מיוחד. הוא סיפר לי ששנה אחת הוא ביקש בעשי"ת משני החברים הכי טובים שלו, שהם בעצמם היו אז אברכים חשובים מאד, שייפגשו ביניהם ויחליטו עבורו מה הוא צריך לשנות בחייו, והוא מתחייב מראש שמה שהם יחליטו עבורו הוא יקיים בנאמנות. הם ישב ודנו הרבה והגיעו למסקנה שהיות שהוא כזה מחדש חשוב והוא עצלן מלכתוב, נמצא שכל תורתו הולכת לאיבוד (הוא לא היה מרביץ תורה לתלמידים) על כן הוא מחוייב להתחיל לכתוב. והגם שהוא לא היה רגיל בכך, הוא שינה את כל סדר יומו והחל לשבת כל יום לכתוב במשך כמה שעות על הסוגיא האחרונה שהוא סיים עד גמירא. מובן שזה שינה לגמרי את כל צורת הלימוד שלו והוא נעשה ממש גברא רבא כתוצאה מזה.
לענייננו, כל זאת אי אפשר לעשות ביום הכיפורים כמובן. אבל אם יקדיש את הזמן היקר בעשי"ת להגיע למסקנות ברורות מה עליו לקבל על עצמו, וינסח זאת לעצמו בקצרה, רצוי בכתב, ואז ביוכ"פ יקבל זאת על עצמו קבלה גמורה, עם כל העוצמה והסייעתא דשמיא שיש לקבלות יום הכיפורים, יש לו תקווה נפלאה שיצליח לעמוד בזה כל השנה ולעלות מדרגה לדרגה.
הגאון רבי ניסים קרליץ נוהג להעיר על כך שבמחזור אין קבלה להבא. רק בצורה של תפילה יהי רצון שלא אחטא עוד, וכדומה. והוא מבאר שמסדרי התפילה לא יכולים לשים בפה של אנשים דברים שעיקרם היא הקבלה שבלב. אבל כל אחד לעצמו צריך מאד להיזהר שלא יעבור עליו כל יום הכפורים רק עם חרטה ווידוי ויחסר לו קבלה להבא. ויראה בשעת אמירת החטאים לחשוב שרוצה בכל אחד מהם מעתה להשתדל לכל הפחות בבחינות הקלות שבהם (וידועים דברי מרן הגרי"ס שעל זה עיקר התביעה, בבחינת קשה עונשו של לבן). וכשאומר נוסח הבקשה הנ"ל יכוון גם באופן של הבטחה, או יוסיף זאת במילים משלו. הרי עיקר מה שמשיב את האדם לבוראו בחזרה, אינו החרטה והוידוי, אלא דוקא הקבלה להבא, זה מחזיר אותו למצב המתוקן של הקירבה לבורא ולעשיית רצונו, וממילא אילו חלילה חסר בזה, העיקר חסר מהספר.
התקדשות מתקשורת פסולה
אי אפשר לפרט ברבים מה צריך לקבל, היות שלכל אחד העזיבת החטא הפרטית שלו והקבלה להבא שלו כמו שהארכנו. בכל זאת גדולי ישראל שליט"א הורו לעורר על ענין מסויים. והורו להדיא לדבר על זה גם בפני צעירים. קשה בכלל לדבר על זה ובפרט בפני צעירים שעוד לא טעמו טעם חטא. ובכל זאת כולם יודעים שיש היום מחשבים ומכשירי תקשורת שונים שמחוברים ויונקים מעולם אחר, עולם טמא ומתועב. ויש לזה כח ממכר מאד. מי שחלילה מתרגל בזה, מאבד את רוב זמנו ואת חייו. אנשים לא ישינים, לא מטפלים בענייני הפרנסה והמשפחה וכל מיני סידורים. וגם תלמידי חכמים לא מוגנים מזה. ושם יש כל מיני טומאות שבעולם באופן שאין להעלות על הדעת, וכל מי שמתעסק בתקשורת זו באופן לא חסום כהלכה, כמעט לא שייך שלא יפול ברשת הטומאה הזו, וקרו מזה אסונות נוראים של פירוק משפחות וכדומה שאין לתאר ואין לשער. זה מביא לפעמים לעזיבת הדת לגמרי. העצה היחידה היא שלא יהא לו שום קשר בכלל עם דברים כאלו. ואם הוא מוכרח לפרנסה, יש אופנים כשרים. ואם פרנסה מסויימת אי אפשר באופן הכשר, אסור להתפרנס ממנה. הקב"ה הוא המפרנס ובודאי אין כוונתו שמישהו מסויים מוכרח להתפרנס באופן של התבוססות בכל העבירות החמורות. אפילו לו יצוייר שימות ברעב, עדיין אין היתר והוא בכלל ייהרג ואל יעבור אלא אם כן מורי הוראה חשובים יורו לו אחרת.
אולי יש נקודה שכן נוגעת למעשה לכולנו. עלינו להוקיע את מי שמשתמש בזה. את זה כל אחד יכול לעשות. למשל בחור נתקע באיזה מקום והוא חייב להתקשר הביתה. מישהו מציע לו להתקשר מהסלולרי שלו. הוא צריך לברר אם זה כשר. אם לא, יאמר להוא, אני מעדיף להישאר כאן כל הלילה בחושך בודד ורעב, ולא להשתמש במכשיר הטמא שלך. וכן על דרך זה. אם כולנו כך ננהג, החלשים שבינינו גם יתחזקו ויזרקו את הטומאה. יש מורי הוראה שפוסלים כל מי שיש לו מכשיר כזה במחשב או בטלפון, מלאכול משחיטתו או להשתמש בכתיבת סת"ם שלו, להשתדך עמו, ולקבל את ילדיו לת"ת חרדי.
עלינו לזכור שמותר האדם מהבהמה הוא המוח שלו. במוח הזה אנו מתפללים בכוונה ולומדים תורה. הרי חז"ל מספרים על טיטוס שנכנס לקדש הקדשים וגדר את הפרוכת ועבר עליה עבירה נוראה בתוך קה"ק. כל השומע זאת, אם יש לו מעט רגש קדש של כבוד שמים, הוא מרגיש שאילו טיטוס היה נופל לידו, הוא היה ממש מייסר אותו בייסורים מבהילים עם מיתה משונה, אם רק היה לאל ידו. והנה כתב הגר"ח מוואלוז'ין שכל יהודי שחושב דברים טמאים זה יותר גרוע. כי בית המקדש זה רק בית אבנים. המוח של היהודי זה קה"ק האמיתי, שם מקום התפילה והתורה וכולי. ואם מכניס לשם מחשבת טומאה, הרי הוא ממש מעשה טיטוס באופן הרבה יותר חמור. ואיך יש לצפות שהתפילה תתקבל במוח כזה או הלימוד יהא לרצון, אם הכלי המוקדש לזה מטומא ומלוכלך.
הבה ננצל את מעט ימי הרצון והתשובה שעוד נותרו לנו, להתקדש ולהיטהר, נקבל על עצמינו עול מלכות שמים, קבלות אמיתיות ומציאותיות, ואם יש דברים שקשה לנו, הרי זה בבחינת קרבן שגורם עת רצון נוראה בשמים. ובזכות זו יאמר ה' די לצרותינו ויכתוב ויחתום אותנו בתוך כל ישראל ברחמים גדולים לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים.