בסימן תרמד סעיף א כתב בשו"ע: "שחרית אחר חזרת תפלה נוטלין הלולב". וציין בביאור הגר"א: "דמברכין בשעת ההלל, וכמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קיז, א) אפשר ישראל נוטלין כו'. והלל הוא אחר שחרית, כמו שכתוב בפרק ד דראש השנה (לב, ב)".
והנה בסימן תרנב סעיף א כתב בשו"ע: "וזמנו הוא משתנץ החמה ועיקר מצוותו בשעת ההלל". ופרס עליו מפה הרמ"א: "והמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת, גם בשעת התפלה, וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב את המצוה". ובביאור הגר"א הביא את מקורו של הרמ"א: "סוכה מ"א ב'". שם בגמרא סוכה הובאה הנהגתם של אנשי ירושלים: "תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו הולך לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו".
את דברי השו"ע "עיקר מצוותו בשעת ההלל" ניתן להבין בשתי דרכים. דרך אחת היא, שאמנם זמנו של הלולב כל היום כולו, וכל אימת שהוא נוטלו יוצא ידי חובתו, אבל לכל הפחות צריך שיאחוז את הלולב גם בשעת ההלל. ולפי דרך זו, הנוטלו משתנץ החמה קודם תפילת שחרית והולך עמו לבית הכנסת, לא גרע ממי שנוטלו סמוך להלל, כל עוד אחזו בידו בשעת ההלל.
הדרך השניה היא שמצווה מן המובחר הוא ליטול את הלולב בהלל דווקא, ולכך ראוי להסמיך את הברכה על הלולב לנטילה שהיא מצווה מן המובחר, כשם שכל ברכה ראוי להסמיכה למצווה כשהיא מן המובחר.
מה הסברא לדרך שניה זו? לשון הרמב"ם בהלכות לולב פרק ז הלכה ט-י: "ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח. כיצד? מוליך ומנענע ראש הלולב שלש פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלש פעמים וכן בעליה וירידה. והיכן מוליך ומביא? בשעת קריאת ההלל. בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא וכל היום כשר לנטילת לולב ואינו נוטל בלילה".
מפשטות לשונו משמע שאין מקום לנענע שלא בשעת ההלל. ידועה אמנם דעת תוס' והרא"ש שדייקו מדברי המשנה שקטן היודע לנענע חייב בלולב, שיש נענועים בשעת ברכה שלא בשעת ההלל. ומכאן פשט המנהג שכל ישראל מנענעים בשעת הברכה (עי' שו"ע סי' תרנא סע' ח ובנו"כ). רבינו מנוח על אתר מכניס בלשון הרמב"ם שאף הוא לא דיבר בהלכה זו אלא על הנענועים שבשעת ההלל, ומשום מה לא הזכיר את הנענועים בשעת הברכה. אבל רהיטת לשונו של הרמב"ם היא שאין נענועים אלא בשעת ההלל. הלכך, כיוון שהמצווה כהלכתה היא לקיים את הנענועים בשעת ההלל דוקא, לכך ראוי להסמיך את הברכה לנענועים דהלל, כיוון שאין נענועים במקום אחר והנענועים הם המצווה המובחרת של הנטילה.
בערוך השולחן סימן תרמד סעיף ב כתב: "אחר התפילה של שחרית אומרים הלל וכיון שבהלל מנענעים בד' מינים ולכן בהכרח לברך עליהם קודם הלל". ניתן לטעון בדבריו את שתי הדרכים. או שבהכרח צריך לברך קודם ההלל, והיינו או סמוך לפני ההלל או זמן רב קודם. שכוונתו היא רק שאי אפשר לדחות את הברכה לאחר ההלל, כיוון שבהלל מנענעים. או שמוכרחים לברך סמוך להלל, כיוון שרק בהלל מנענעים מעיקר הדין (והנענועים של הברכה אינם אלא מנהג).
ולהלן כתב בערוך השולחן סימן תרנב סעיף ג: "ודע דהטור והש"ע כתבו דעיקר מצותו בשעת ההלל והוא דבר תימה דמקודם אמרו דזריזין מקדימין ומברכין מיד בהנץ והרי ההלל הוא הרבה אחר הנץ ועוד דלא שמענו אף מיותר מהדרים שימתינו מלברך עד ההלל אלא דכוונתם כן הוא דאם יש לו האתרוג והלולב רק לשעה אחת ואם יברך בבקר לא יהיה לו בעת ההלל מוטב להמתין על הלל ולברך אז כדי לנענע בהודו ואנא כתקנת חכמים אבל מי שיהיה לו גם להלל פשיטא שיותר הידור לברך בסוכה בבקר ולנענע ואח"כ יטלנו לבהכ"נ לזמן ההלל וכך נהגו גדולי עולם וכל ישראל [או כוונתם דעיקר מצותו שגם בעת ההלל יטלנו]".
בסידור אזור אליהו כתב שפשוט בדעת הגר"א שמברכים סמוך להלל, ולא הביא ראיה לדבריו, כי אם שכך משמע מביאורו בסי' תרמד. אמנם הביא שם עדותו של מחבר 'עליות אליהו' שהגר"א נהג לאחוז הלולב בידו כל היום כולו כמנהג אנשי ירושלים, אבל טען שהמחבר לא דק בדבריו, ועוד, שמשמעות שתיקתם של כותבי הנהגותיו של הגר"א אומרת שלא נהג כן. עוד הביא שם הנהגת הגר"ח מוואלוז'ין שנהג אף הוא בפירוש כמנהג אנשי ירושלים. לכך, קביעתו הנחרצת שאין עמה ראיה צריכה העמקה.
נשאלת השאלה האם ניתן לדייק מדברי ביאור הגר"א הנ"ל שסבר ש"עיקר מצוותו בשעת ההלל" הוא דווקא (כלומר כפי הדרך השניה דלעיל).
והנה הגר"א הביא סעד לדברי השו"ע מדברי הגמרא בפסחים: "אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?", שמכאן שיש ליטול לולב בשעת הלל, דהיינו שאין לומר הלל בלא לולב (עי' דמשק אליעזר על אתר). כלומר, הגר"א לא הביא מקורו של השו"ע ש"עיקר מצוותו בשעת ההלל" מחובת הנענועים שבהלל, אלא מכך שיש חובה לומר הלל כשלולביהן בידיהן. מכאן שאין המדקדקים ואנשי ירושלים מפסידים מצוה מן המובחר של ברכה סמוך להלל, אלא מוסיפים הידור לאחוז הלולב כל היום וגם בשעת ההלל. ו"עיקר מצוותו בשעת ההלל" לאו דווקא, אלא הוא גבול מינימום של עיקר המצווה.
לכך נראה שבחינם קבע בעל 'אזור אליהו' שהגר"א עצמו לא נהג כמנהג אנשי ירושלים, נגד עדותו המפורשת של בעל עליות אליהו. ושתיקתם של כותבי הנהגותיו של הגר"א הריהי בבחינת לא ראיתי אינה ראיה.