מסכת כריתות - הערות והארות פנינים ומרגליות

[מיללער]

האם הבא על חציה שפחה וחציה ב"ח לוקה לרש"י משם צד שפחות שבה?

תא שמע! לישא בת חורין אינו יכול.

אי משום הא לא איריא, דשמא אסור משום צד שפחות שבה, אבל מלקות כיון שרק חציה שפחה אולי אין כאן (כמו שאין כרת על שפחה חרופה מצד הבת חורין שלה אף למ"ד דתפסי בה קידושין)

אבל מכ"מ רבינו המנחת חינוך לא נחית לחילוק זה - למה נראים לך הדברים רחוקים לומר שיש גם מלקות על הלאו דל"ת קדשה?

[ביקורת תהיה]

שמא אסור משום צד עבדות שבו, אבל מלקות כיון שרק חציו עבד אולי אין כאן.

מקושית התוספות בפרק השולח ובפרק השותפין 'ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה דלא יהיה קדש' משמע דנקטי דגם בחציו עבד וחציו בן חורין איכא לאו.
והכי היא פשטא דמילתא, דקתני 'לישא בת חורין אינו יכול' דומיא ד'לישא שפחה אינו יכול', מה בנשיאת שפחה איכא לאו (דהרי שפחה תמימה היא) אף בנשיאת בת חורין איכא לאו (אף דרק חציו עבד).

[ביקורת תהיה]

למה נראים לך הדברים רחוקים לומר שיש גם מלקות על הלאו דל"ת קדשה?

דהכי תנן בפרק ארבעה מחוסרי כפרה:

כָּל הָעֲרָיוֹת אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בְּמַכּוֹת וּבְקָרְבָּן, וּבְשִׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בְּמַכּוֹת, וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בְּקָרְבָּן.

ונראה רחוק לומר דתנא לא נחית לזה, לבאר דהמדובר במלקוּת שניתוספה לה בגלל היותה חרופה, מלבד המלקות האחרת שבה האיש והאשה שוין.
ובאמת דין שפחה חרופה הוא אחד מהאדנים שעליהם מיוסדת שיטת הרמב"ם שהבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות בלבד, וכמו שכתב בעל 'מגיד משנה' בפי"ב מאיסורי ביאה:

סובר רבינו שאין השפחה במלקות כפירוש אנקלוס, שהרי בשפחה חרופה אין בה אלא אשם לבועל, וכל שכן בשאינה חרופה כלל שאין בה מלקות.

[מחצד חקלא]

כריתות ו:

קיבלתי מהרב שלמה מ. ד. ועקנין מבני ברק:
כריתות ו: "ושלש מנין יתירין שמהן כ"ג מכניס מלא חפניו ביוה"כ, נותן אותה למכתשת בערב יוה"כ ושוחקן יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה, כדתניא דקה (ויקרא ט"ז) מה ת"ל והלא כבר נאמר (שמות ל') ושחקת ממנה הדק, מה ת"ל דקה כדי שתהא דקה מן הדקה".
וגם נוסח הקטורת שבסידורים הוא כמו בגמרא "כדי שתהא דקה מן הדקה".
אך בסידורים הספרדים הנוסח הוא "כדי לקיים מצות דקה מן הדקה".
וכן הוא בספר בית הבחירה להמאירי יומא מה. (ד"ה בכל יום היתה דקה), ובאבודרהם (אחרי אין כאלוקינו, שחרית של חול), ובסידור ספרדים ויניציאה רפ"ד (לפני עלינו של שחרית), ובבית יוסף או"ח ריש סי' קל"ג, ד"ה ודע (בשם נוסחת הסידורים).
וצריך ביאור שינוי הלשון.
ויש להמתיק עפ"י דברי הרב מבריסק זצ"ל, ראה חידושי רבינו הגרי"ז הלוי (סטנסיל), על כריתות ו' ע"ב (ד"ה ושלשה מנים), ח"א עמ' רכ"ה, וז"ל:
"הך דקה מן הדקה נראה דאינו דין בהחפצא דהא אין שיעור לא לדקה ולא לדקה מן הדקה. רק דהיא מצות שחיקה שניה".

[ביקורת תהיה]

ראיתי במנחת חינוך (מצוה רסו) שכתב, דבשפחה חרופה, חוץ האשם שהוא חייב והמלקות שהאשה חייבת, חייבים שניהם מלקות משום לאו דקדשה. והדברים נראים רחוקים.

שוב הראוני כי גם הרב 'אור שמח' סבור דאין זה במשמע שיהא חיוב מלקות בבא על שפחה חרופה, ובטעם הדבר כתב (בפ"א מאיסורי ביאה הי"ט) וז"ל:

וצריך לומר, דכיון דהיא חרופה לאיש תו לא שייך בה 'לא יהיה קדש', דאינה כהפקר.

הפלא ופלא!

[ביקורת תהיה]

מקושית התוספות בפרק השולח ובפרק השותפין 'ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה דלא יהיה קדש' משמע דנקטי דגם בחציו עבד וחציו בן חורין איכא לאו.

שוב העירוני דבעל 'קרן אורה' פשיטא ליה דאין מלקות בבא על חציה שפחה, ובעל 'צפנת פענח' מספקא ליה.
ז"ל 'קרן אורה' (יבמות נה ע"א על רש"י ד"ה 'שפחה חרופה'): חציה שפחה וחציה בת חורין לא הוי בחייבי לאוין, דמשום שפחה לא לקי משום דחציה בת חורין, ומשום חציה בת חורין נמי לא לקי.
וז"ל 'צפנת פענח' (פרק ג מאיסורי ביאה הי"ד): אפשר דכיון דחציה בת חורין פקע ממנה קצת זה הלאו.
וצ"ע.

[ביקורת תהיה]

טו, א

מתני' אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּאִטְלִיס שֶׁל עֵימָאוּם, שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ מַהוּ, חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן אוֹ חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמָעְנוּ; אֲבָל שָׁמַעְנוּ, הַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
גמ' אִיכָּא לְמִפְרַךְ, מַה לְּחָמֵשׁ נִדּוֹת שֶׁכֵּן גּוּפִין מֻחְלָקִין. אֶלָּא אָמַר קְרָא 'עֶרְוַת אֲחוֹתוֹ גִּלָּה', לְחַיֵּב עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו שֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ.

מריה דאברהם!
רבן גמליאל ורבי יהושע מביעים דעתם שהדברים נראים קל וחומר, רבי עקיבא מוסר זאת בדחילו, ורבי יהודה הנשיא עורך דבריהם במשנה;
ואילו סתמא דתלמודא דוחה הדברים במלים מעטות, וקובע בפסקנות: קל וחומר פריכא הוא!
הנמצא בתלמוד כולו אח ורֵע לביטול דברי חכמי המשנה בסגנון לקוני שכזה?

[מיללער]

ראיתי במנחת חינוך (מצוה רסו) שכתב, דבשפחה חרופה, חוץ האשם שהוא חייב והמלקות שהאשה חייבת, חייבים שניהם מלקות משום לאו דקדשה. והדברים נראים רחוקים.

שוב הראוני כי גם הרב 'אור שמח' סבור דאין זה במשמע שיהא חיוב מלקות בבא על שפחה חרופה, ובטעם הדבר כתב (בפ"א מאיסורי ביאה הי"ט) וז"ל:

וצריך לומר, דכיון דהיא חרופה לאיש תו לא שייך בה 'לא יהיה קדש', דאינה כהפקר.

הפלא ופלא!

(הכי קרא לך ביקורת תהי' ע"ש העיון בסוגיא הזה?)

לכאורה יש לדון על המלקות של השפחה חרופה, מהו הלאו שעברה שעליה חייבת מלקות, לולא דברי המנ"ח היינו יכולים לומר שזה מצד השפחות שלה שעברה על לא תהי' קדשה, אולם בין לדברי המנ"ח שיש בה מלקות בנוסף לזה על לא תהי' קדשה, ובין להאור שמח שאין כאן כלל הלאו של לא תהי' קדשה, צריכין לומר שהמלקות הוא על איסור האשת איש וגזירת הכתוב שאין כאן סקילה אלא מלקות.

[ביקורת תהיה]

המלקות היא על איסור אשת איש.

ואכן בן נח נהרג עליה משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו.

[מיללער]

המלקות היא על איסור אשת איש.

ואכן בן נח נהרג עליה משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו.

מנין לך זאת?

הנה בענין גדר האישות של שפחה חרופה מהו נחלקו הגרעק"א ובנו מהרש"א (שו"ת רעק"א סי' ק"ע וסי' קע"א) ועוד גדולי האחרונים.

מהר"ש איגר סבר ששפחה חרופה שנתארסה לעבד עברי (או לישראל אחר, לכמה מהראשונים) יש לו בה רק תפיסת קידושין 'קלושה' ולכן אין עליה מיתה משום אשת איש אלא מלקות ואשם.
ואולי אביו הגרעק"א סבר, שזה תפיסת קידושין 'גמורה' בצד הבת חורין שבה, אלא שהבא עליה אינה במיתה משום שלא בא אלא על 'חצי' אשת איש. (לכאורה נראה שהמחלוקת הוא אם הוא חציה שפחה בכמות או באיכות - וכמו שאמר לי א' לדברי מהרש"א תפסו 50 אחוז מהקידושין במאה אחוז של האשה, ולדברי הגרעק"א תפסו 100 אחוז מהקידושין ב50 אחוז של האשה ודו"ק).

והנפק"מ בין הדעות (בדבריהם שם בשו"ת רעק"א) הוא על ענין אחר של המקדש עובר במעי אמה שאכמ"ל, אולם שמעתי שיש שרצו לומר שיש נפק"מ ביניהם גם לענינים אחרים, כמו אם חציה שפחה שנתקדשה אם זקוקה לייבום, או אם אסורה משום סוטה, דלדברי ר"ש איגר אולי כיון שכל תפיסת הקידושין חלו רק בקלישות, אין עליה שם אישות לכל פרטיה ודוקדוקיה, אלא שהתורה חידשה שאם א' בא עליה הרי הוא באשם והיא לוקה. משא"כ לשיטת רעק"א, הרי יש בה צד גמור של תפיסת קידושין, וממילא הצד הבת חורין שבה מחויבת בייבום וחליצה כמו כל נשי ישראל.

אולם לכאורה יש לבע"ד לחלוק בזה ולומר, כמו שמצינו לדברי רעק"א שעל אף שתפסו בה קידושין אין עליה חיוב מיתה משום שרק חציה נתקדשה ולא הויה רק חצי אשת איש, א"כ גם לדין יבום התורה חייבה לייבם 'אשת אחיו' ולא 'חצי אשת אחיו' ומנין לנו לחלק בין הדינים, וצ"ע.

[ביקורת תהיה]

מנין לך זאת?

רמב"ם הלכות מלכים: בֶּן נֹחַ שֶׁיִּחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ - הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.

[מיללער]

מנין לך זאת?

רמב"ם הלכות מלכים: בֶּן נֹחַ שֶׁיִּחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ - הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.

שאלתי היה על 'חציה שפחה וחציה בת חורין' שנתקדשה לישראל/עבד עברי, ובן נח בא עליה אם נהרג עליה

[ביקורת תהיה]

כלום אין הדברים קל וחומר. אתמהה.

[מיללער]

כלום אין הדברים קל וחומר. אתמהה.

לאו דוקא, דאם אין על הייחוד שם ייחוד לגבי האיש המקדש, למה ייקרא ייחוד לגבי האיש הבא עליה?

[ביקורת תהיה]

אין על הייחוד שם ייחוד לגבי האיש המקדש.

אדרבה, יחוד כפול יש כאן - הן מצד האדון (צד השפחות) והן מצד העבד עצמו (צד החירות).

[מיללער]

אין על הייחוד שם ייחוד לגבי האיש המקדש.

אדרבה, יחוד כפול יש כאן - הן מצד האדון (צד השפחות) והן מצד העבד עצמו (צד החירות).

הדין של שפחה חרופה, אינו קשור לדין של ייחוד השפחה להעבד עברי ע"י האדון, למ"ד שקידושין תופסין בחציה שפחה וחציה בת חורין.

שאלתי היתה על חציה שפחה וחב"ח 'שנתקדשה' לישראל ולא נתייחדה לו ע"י אדונו, אם בכה"ג בן נח הבא עליה חייב מיתה.

[ביקורת תהיה]

הדין של שפחה חרופה, אינו קשור לדין של ייחוד השפחה להעבד עברי ע"י האדון,
למ"ד שקידושין תופסין בחציה שפחה וחציה בת חורין.

כמה מרבוותא סבירא להו דדין שפחה חרופה הוא במאורסת לעבד עברי דווקא, אף למ"ד דקידושין תופשין בחציה שפחה וחציה בת חורין.

[מיללער]

הדין של שפחה חרופה, אינו קשור לדין של ייחוד השפחה להעבד עברי ע"י האדון,
למ"ד שקידושין תופסין בחציה שפחה וחציה בת חורין.

כמדומה אני דרובא דרבוותא סבירא להו דדין שפחה חרופה הוא במאורסת לעבד עברי דווקא,
אף למ"ד דקידושין תופשין בחציה שפחה וחציה בת חורין.

בחינוך - למשל - כתב מפורש שהדין הוא גם בישראל, וכן משמע מרש"י מרש"י גיטין מג. ג"כ

אולם אף להראשונים שזה דוקא בעבד עברי, עדיין תלוי הדבר אם זה דוקא באופן שהאדון ייחדה לו את השפחה (דאליבא לכמה רברבי אסור לו להאדון לייחד לו חציה שפחה וחב"ח) או שזה מטעם דכיון דהותרה לו שפחה כנענית ממילא פקעה ממנו הלאו של לא תהי' קדשה, אף באופן שנשא שפחה (או חציה שפחה) שלא על ידי ייחוד האדון.

[ביקורת תהיה]

באשכול העיונים וההערות במסכת תמורה נפרשה בהרחבה התחבטות האחרונים בַּהיתר של עבד עברי בשפחה – האם הוא בכל שפחה שהיא או רק בשפחה המיוחדת לו על ידי אדונו.

[מיללער]

מקושית התוספות בפרק השולח ובפרק השותפין 'ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה דלא יהיה קדש' משמע דנקטי דגם בחציו עבד וחציו בן חורין איכא לאו.

שוב העירוני דבעל 'קרן אורה' פשיטא ליה דאין מלקות בבא על חציה שפחה, ובעל 'צפנת פענח' מספקא ליה.
ז"ל 'קרן אורה' (יבמות נה ע"א על רש"י ד"ה 'שפחה חרופה'): חציה שפחה וחציה בת חורין לא הוי בחייבי לאוין, דמשום שפחה לא לקי משום דחציה בת חורין, ומשום חציה בת חורין נמי לא לקי.
וז"ל 'צפנת פענח' (פרק ג מאיסורי ביאה הי"ד): אפשר דכיון דחציה בת חורין פקע ממנה קצת זה הלאו.
וצ"ע.

בפנים יפות פרשת קדושים חידש הגאון בעל ההפלאה, שהמלקות של השפחה חרופה הוא מצד איסור שפחות שבה! שהאיסור של האישות אינו חל עליה מדין אאחע"א עיי"ש.

[עושה חדשות]

ו,א

ת"ר קטרת היתה נעשית שס"ח מנה שס"ה כנגד ימות החמה שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים והשאר ניתנת לאומנין בשכרן.

צ"ב בפשט הענין, והלא לעולם אין לנו שס"ה ימים בין יוכ"פ ליוכ"פ, שהרי שנה פשוטה קצרה יותר, ושנה מעוברת ארוכה יותר, וכאן משמע שהיו מכינים את הקטורת משנה לשנה בכמות זו.

[עזריאל ברגר]

ו,א

ת"ר קטרת היתה נעשית שס"ח מנה שס"ה כנגד ימות החמה שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים והשאר ניתנת לאומנין בשכרן.

צ"ב בפשט הענין, והלא לעולם אין לנו שס"ה ימים בין יוכ"פ ליוכ"פ, שהרי שנה פשוטה קצרה יותר, ושנה מעוברת ארוכה יותר, וכאן משמע שהיו מכינים את הקטורת משנה לשנה בכמות זו.

כנראה שהיו מכינים בכל שנה את אותה הכמות, והיו משאירים כל שנה את הנותר לשנה הבאה (ומ"ש "ניתנת לאומנין בשכרן" - מפורש במ"א שחוזרין ולוקחין אותה מהם מתרומת הלשכה), ו"אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים לחצאין".
וכנראה שבפעמים הראשונות עשו זאת לפני שנה שאינה מעוברת וכיו"ב, או שעשו פעם נוספת באמצע השנה.

[ביקורת תהיה]

המלקות היא על איסור אשת איש.

ולהעיר מלשון רש"י בפ"ק דזבחים (ה ע"א ד"ה 'אשם'): שֶׁמְּכַפֵּר עַל לָאוִין הָאֲמוּרִים בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְהֶקְדֵּשׁ וְשִׁפְחָה חֲרוּפָה.

[מיללער]

המלקות היא על איסור אשת איש.

ולהעיר מלשון רש"י בפ"ק דזבחים (ה ע"א ד"ה 'אשם'): שֶׁמְּכַפֵּר עַל לָאוִין הָאֲמוּרִים בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְהֶקְדֵּשׁ וְשִׁפְחָה חֲרוּפָה.

הערה נכונה (ולמ"ד בשפחה כנענית.הכתוב מדבר אז האשם מכפר על הלאו דלא תהי' קדשה, נכון?)

[מיללער]

יא, א

תָּנוּ רַבָּנָן, 'וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה' - פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה, חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וּמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי.

בביאור טעמיהם נראה:
א. לדעת אחרים, שפחה כנענית המיוחדת לעבד – הרי היא אשת איש גמורה, ואם שכב איש אותה - תלוי: היה העבד עברי – הרי הם בחנק (כדין הנואף את אשת רעהו); היה העבד כנעני - הואיל והאיש לא חוּפַּשׁ לא יומתו, אלא הרי הוא באשם והיא במלקות.
ב. לדעת רבי ישמעאל, אין שפחה כנענית המיוחדת לעבד בכלל אשת איש, ואם שכב איש אותה – תלוי: היה העבד כנעני – הרי הם פטורים בולא כלום; היה עברי – הרי הוא באשם והיא במלקות.
ג. לדעת רבי עקיבא, אין הבא על שפחה כנענית (אף אם היא מיוחדת לעבד עברי) בכלל חיוב כלשהו (אף לא באשם); אלא אם כן היתה פדויה לחצאין ומאורסת לעבד עברי (או אפילו מיוחדת לו בלבד, למ"ד אין קידושין תופסין בה), כי אז, מאחר ולא חוּפּשה לגמרי ואינה אשת איש מוחלטת לא יומתו, אמנם הרי הוא באשם והיא במלקות.
ד. ובדעת רבי ישמעאל יש להסתפק:
אפשר שלדעתו גם חציה שפחה וחציה בת חורין נחשבת לאשת איש ויש בה חיוב מיתה.
ואפשר שמודה הוא בזאת לרבי עקיבא שדינה דין שפחה חרופה, ולא בא אלא להוסיף על דברי רבי עקיבא ולומר שאף שפחה גמורה אם היא מיוחדת לעבד עברי הרי היא בדין שפחה חרופה.
ואפשר שדעתו במחלוקת שנויה: למ"ד קידושין תופסין בה – מחייב עליה רבי ישמעאל מיתה, ולמ"ד אין קידושין תופסין בה – הרי היא בדין שפחה חרופה אף לרבי ישמעאל.

רש"י בזבחים נ"ד ע"ב ד"ה אשם שפחה חרופה. הבא על שפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי.

לכאורה למה פירש"י כפי שיטת רבי ישמעאל ודלא כר"ע בכריתות הרי הלכה כר"ע מחברו, וחשבתי אם אפשר לומר דרש"י ס"ל דבשפחה כנענית מודה ר"ע שחייב אשם שפחה חרופה אלא שהוסיף דאף בחציה שפחה וחב"ח דברה תורה, משא"כ ר"י סבר דדוקא בשפחה כנענית גמורה דברה תורה משא"כ בחציה שפחה כיון שחציה בת חורין לא סגי כפרתו באשם (ודלא דברי מע"כ לעיל) האם דבר זה ניתן להאימר?

בשפת אמת כאן בכריתות כ' להדיא דלא כדברינו, וכ' דלר"י אפשר שמודה לר"ע אבל לרבי עקיבא 'ודאי דוקא חצי' ב"ח אבל שפחה גמורה כיון דלא תפסי קידושין פטור מאשם'.

[מיללער]

כריתות ג:

כדתניא וחובר חבר, אחד חובר גדול ואחד חובר קטן ואפי' חובר לנחשים ועקרבים חייב - אמר אביי הלכך האי מאן דמיצמד זיבורא ועקרבא אסור ואי קאתו בתריה שרי.

בגמ' סנהדרין סה. איתא כל הקטע עם שינוים משמעותיים:
ת"ר חובר חבר, אחד חבר גדול וכו' ואפי' נחשים ועקרבים - אמר אביי הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור.


רש"י בסנהדרין פירש את דברי הברייתא שהחידוש בנחשים ועקרבים שהוסיפה הברייתא היא: ואפי' נחשים ועקרבים. לגרותן זו בזו או למקום המדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו. אסור. וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פיקו"נ.

ולדבריו קשה מה הוסיף אביי לפי הגירסא שם, הלא זהו מה שהברייתא אומרת שאסור לחבר נחשים ועקרבים אע"פ שמכוין שלא יזיקו

ומאידך גיסא לפי הגירסא בכריתות בא אביי לחדש שאם רצין אחריו באופן שיש בה חשש של פיקו"נ מותר לחברן, וע"ז הקשו בתוס' בכריתות דמאי קמ"ל הלא אין לך דבר שעומד בפני הסכנה.

ורש"י בכריתות פי' את דברי אביי: זיבורא ועקרבא. דלא חשיבי, אסור ללוחשן

ולא הבנתי דבריו הלא הברייתא בעצמה מבארת "ואחד חובר קטן" ועוד האם עקרבא מילתא זוטרתא ולא חשיבי?

[מיללער]

כריתות י:


במשנה: ואלו מביאין קרבן עולה ויורד, על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והיולדת והמצורע.

והקשה רגמ"ה בפי' (העתיק דבריו גם המלאכ"ש בפי' על המשנה) דהכא גבי קרבן חשיב המשנה טומאת מקדש וקדשיו לחדא (לפי החשבון של 'חמשה' מביאים קרבן עולה ויורד) ולעיל לגבי כרת חשיב להו בתרתי (בחשבון הל"ו כריתות שבמשנה הראשונה)

ובתוס' כאן כתבו על זה בפשיטות דלגבי כרת הוי תרי דכתיב כרת בכל חד וחד, אבל לגבי קרבן כיון דתרוויהו כתיב בחד קרא אינם אלא בקרבן אחד (ובהגהות שפי' הרגמ"ה יש הגהה שגם רבינו גרשום תירץ כן וצ"ע)

ובמושכל ראשון הבנתי מדברי התוס' שאם טמא אכל את הקודש ונכנס למקדש בהעלם אחת חייב רק קרבן אחת, ולכן חשיב להו כחדא לגבי קרבן - אולם דבר זה א"א להיאמר חדא שבפי' דרש בתו"כ בפ' ויקרא (דיבורא דחטאת פי"ד ה"ג) יכול על טומאת מקדש וקדשיו לא יהא חייב אלא אחת מנין על טומאת קודש בפ"ע ועל טומאת מקדש בפ"ע אפי' בהעלם אחת מנין שהוא חייב על כאו"א ת"ל לאחת לחייב עכאו"א.

ועוד דכל מה ששנינו מנין של ל"ו כריתות במשנה הראשונה הוא משום חילוק חטאות לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב עכאו"א והרי שם אכן נמנו טומאת מקדש וקדשיו בפ"ע כמ"ש רגמ"ה והתוס' בפירוש, ואדרבה משום שחלוקים בלאוין ובכרת חלוקים לחטאות (וצ"ע למה צריך ילפותא מיוחדת לזה בתו"כ הנ"ל)

וצ"ל בכוונת התוס' דמכ"מ למנין חשבון הקרבנות של עולה ויורד חשיב להו כחדא כיון דבקרא בפרשת ויקרא בקרבן עולה ויורד לא נאמר רק טומאת קודש אלא שחז"ל דרשו בבנין אב במס' שבועות שגם על טומאת מקדש יש קרבן עולה ויורד לפיכך כללוהו כחדא.

[מיללער]

כריתות ח:

זב לא מטמא באונס דתניא מבשרו ולא מחמת אונסו. וברש"י ד"ה מבשרו. מכח אברו ומתוקף יצרו (ועי' ברש"י חולין נא: ד"ה ואי ס"ד שפירש: מבשרו. שיהא בשרו כמות שהוא שלם ולא מחמת אונסו)

מה שפי' מכח אברו מובן, כלומר שבשרו הוא כינוי לכלי זרע וכמו שביארו מפרשי התורה הרמב"ן האב"ע וכו' וכן כתב בספורנו שם (ויקרא טו, ב) שפי' את הדרש: שיהא הזב שותת בסיבת בשר שהוא כנוי לכלי הזרע ולא מחמת סיבה אחרת גורמת את הזוב.

אלא מה שהוסיף רש"י 'מתוקף יצרו' צ"ב - ואולי כוונת רש"י לפי' נוסף ש'בשר' הוא כינוי לתאוות גופניות ותוקף היצר, כמ"ש הרמב"ן עה"ת על הכ' (בראשית ו, ג) בשגם הוא בשר. כי האלקים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו וכו'

(ואולי יש להוסיף גם דברי הגמרא בסוטה ה. שזה נרמז גם בנוטריקון של תיבת בש"ר = ב'ושה ס'רוחה ר'ימה או ב'ושה ש'אול ר'ימה.)

[מיללער]

כריתות כו.


בשיטמ"ק (אות יז) מביא בשם הר"י בגליון, דבגמ' אמרינן דאי לאו דכתיב 'או הודע' בקרבן נשיא וציבור הו"א דבקרבן נשיא וציבור א"צ ידיעה, וע"ז הקשה דאם מביא חטאת אף בספק אם כן אשם תלוי היכי משכח"ל (הקושיא לכאורה הוא רק על נשיא שהרי בציבור ליכא אשם תלוי, וצ"ע שהרי אם לא נאמר או הודע בנשיא היה הוו"א שהנשיא מביא חטאת אף בספק ואה"נ לא היה נשיא מביא אשם תלוי, שהרי לא מצינו לימוד בפירוש שהנשיא מביא אשם תלוי אלא מכללא).

ופי' הר"י דהיה הוו"א שאם אכל ספק חלב וחזר ואכל ספק חלב בהעלם אחת, ואח"כ נודע שא' מהם היה חלב והביא חטאת כיפר לו גם על הכזית שנשארה בספק להכי אתי או הודע אליו (בנשיא) דלא, ושוב הקשה דזה לא היה הוו"א שחטאת תכפר על ספק חלב, אלא כוונת הגמ' שאם אכל ב' זיתי חלב וודאי בהעלם אחת בשוגג ולא נודע לו אלא על אחת והביא חטאת ס"ד שעל השני' תכופר לו אף בלי ידיעה ע"ז כתיב או הודע.

ולמדתי מדברי הר"י שיותר נוח לכפר על חלב שאכל ולא נודע לו מאכילת ספק חלב שנודע לו על הספק מפני שכבר נתחייב עליה אשם תלוי - וזה יסוד בקרבן אשם תלוי שבא 'על הספק' ולא על 'צד חלב' ודו"ק.