יא, אתָּנוּ רַבָּנָן, 'וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה' - פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה, חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וּמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי.
בביאור טעמיהם נראה:א. לדעת אחרים, שפחה כנענית המיוחדת לעבד – הרי היא אשת איש גמורה, ואם שכב איש אותה - תלוי: היה העבד עברי – הרי הם בחנק (כדין הנואף את אשת
רעהו); היה העבד כנעני - הואיל והאיש לא חוּפַּשׁ לא יומתו, אלא הרי הוא באשם והיא במלקות.
ב. לדעת רבי ישמעאל, אין שפחה כנענית המיוחדת לעבד בכלל אשת איש, ואם שכב איש אותה – תלוי: היה העבד כנעני – הרי הם פטורים בולא כלום; היה עברי – הרי הוא באשם והיא במלקות.
ג. לדעת רבי עקיבא, אין הבא על שפחה כנענית
(אף אם היא מיוחדת לעבד עברי) בכלל חיוב כלשהו
(אף לא באשם); אלא אם כן היתה פדויה לחצאין ומאורסת לעבד עברי
(או אפילו מיוחדת לו בלבד, למ"ד אין קידושין תופסין בה), כי אז, מאחר ולא חוּפּשה לגמרי ואינה אשת איש מוחלטת לא יומתו, אמנם הרי הוא באשם והיא במלקות.
ד. ובדעת רבי ישמעאל יש להסתפק:
אפשר שלדעתו גם חציה שפחה וחציה בת חורין נחשבת לאשת איש ויש בה חיוב מיתה.
ואפשר שמודה הוא בזאת לרבי עקיבא שדינה דין שפחה חרופה, ולא בא אלא להוסיף על דברי רבי עקיבא ולומר שאף שפחה גמורה אם היא מיוחדת לעבד עברי הרי היא בדין שפחה חרופה.
ואפשר שדעתו במחלוקת שנויה: למ"ד קידושין תופסין בה – מחייב עליה רבי ישמעאל מיתה, ולמ"ד אין קידושין תופסין בה – הרי היא בדין שפחה חרופה אף לרבי ישמעאל.
