ספר קבלת הראי"ה - חדש!

דברי נחמיה · הודעהעל ידי **דברי נחמיה** » ג' יוני 12, 2018 8:24 pm

להרב אביב"י שליט"א תודה רבה על התשובות וההתייחסות המפורטת לדבריי (המנסים לתפוס משהו מהגודל הזה, למרות שמגלים את קטנותי)!
הרב דייק בצדק במילותי 'כל המציץ...' כי אכן אין אני מתיימר לעת עתה להגדיר עצמי כיותר מ'מציץ'.

והטיב עימי הרב דורשי יחודך בעמדו על כוונת דבריי.
כשכתבתי 'אלוקות' התכוונתי 'לעצמות'.

חשבתי לבאר את דברי הרב הנזיר שכשאמר שתורת הראי"ה היא פנאנתאיסטית לא התכוון ש'הכל בעמצות' אלא ש'הכל באלוקות'
(כך הרי התבטא בעצמו, כמובא בכרך א' של קבלת הראי"ה עמ'111 בהערה).

והרב המחבר כתב שהרב הנזיר הבין 'כי שאל הראי"ה וגם ענה על היחס בין האלוהים ובין האדם'.
וביאר שהראי"ה דיבר 'על היחס בין האלוהים ואצילותו וספירותיו' ולא 'על היחס בין האלוהים עצמו ובין האדם'

אולי אני שוגה בהבנה הבסיסית של המושג 'פנאנתאיזם' ואם כן אשמח שהרב יעמיד אותי על טעותי.
פשוט קשה לי לחשוב שהרב הנזיר דיבר על האלוקים בעצמו ועוד שייחס מחשבה זו לראי"ה.

דברי נחמיה · הודעהעל ידי **דברי נחמיה** » ג' יוני 12, 2018 8:59 pm

בריושמא כתב:להרב דברי נחמיה

הפנייה אינה עוסקת בעצמות, ואינה מכניסה אותו לכלי ואינה מגדירה אותה באמצעות המושג 'אור'. בשום פנים ואופן.
הפנייה היא של הרצון, רעותא דלבא. והיא פונה אל האלוקים לבדו.

בכרך הראשון מעמ' 149 הולך ומבאר הרב את עניין הפניה לעצמות לבדה. ובאוצר כינויי הראי"ה (מה) על המשפט 'לפנות אל האידיאל האלוהי בלא קישור לעצמיות אור אין סוף זהו אבסורד גמור ואי אפשר' מובא ציטוט מהפרדס רימונים 'צריך המכוין לכוין כשיאמר האל הגדול שהוא רומז בגדולה והתיבה עצמה הוא בגדולה אמנם כוונתו על העצמות המתפשט בגדולה...כוונתו אל האין סוף המשתמש עמהם ומתלבש בהם'.

האם אין פה הגדרה לעצמות בביטויים 'מתלבש' 'מתפשט'?

ובכינוי (סז) עמ' 172 'אור... באיזו מידה והגבלה מצומצמה, שני המאורות' שפת המקובלים: 'אור העצמות מתלבש בכלים'.

האם אין פה קריאה לעצמות בשם 'אור'?
ועוד שם מבוא שערים: 'וזו עיקר פי' מלת כלים ובתוכם העצמות מתלבש'.

מדבר קדש · הודעהעל ידי **מדבר קדש** » ג' יוני 12, 2018 9:45 pm

דברי נחמיה כתב:
בריושמא כתב:להרב דברי נחמיה

הפנייה אינה עוסקת בעצמות, ואינה מכניסה אותו לכלי ואינה מגדירה אותה באמצעות המושג 'אור'. בשום פנים ואופן.
הפנייה היא של הרצון, רעותא דלבא. והיא פונה אל האלוקים לבדו.

בכרך הראשון מעמ' 149 הולך ומבאר הרב את עניין הפניה לעצמות לבדה. ובאוצר כינויי הראי"ה (מה) על המשפט 'לפנות אל האידיאל האלוהי בלא קישור לעצמיות אור אין סוף זהו אבסורד גמור ואי אפשר' מובא ציטוט מהפרדס רימונים 'צריך המכוין לכוין כשיאמר האל הגדול שהוא רומז בגדולה והתיבה עצמה הוא בגדולה אמנם כוונתו על העצמות המתפשט בגדולה...כוונתו אל האין סוף המשתמש עמהם ומתלבש בהם'.

האם אין פה הגדרה לעצמות בביטויים 'מתלבש' 'מתפשט'?

ובכינוי (סז) עמ' 172 'אור... באיזו מידה והגבלה מצומצמה, שני המאורות' שפת המקובלים: 'אור העצמות מתלבש בכלים'.

האם אין פה קריאה לעצמות בשם 'אור'?
ועוד שם מבוא שערים: 'וזו עיקר פי' מלת כלים ובתוכם העצמות מתלבש'.

במחילה מכבודך, אענה קצת על הדברים שכתבת ואולי יתבארו הדברים ממילא.
הביטויים הנחשדים בעיניך "אור העצמות", התלבשות והתפשטות - מכוונים בדיוק לזהירות בדיבור על העצמות.
התלבשות, במושגים מחשבתיים יותר, כוונתו כמו המידות בהם הקב"ה מתגלה.
אור העצמות זו יותר במובן של פעולותיו ית', והתפשטות מכוון ג"כ בד"כ לאורות, אך זהו מושג פרטי יותר לחכמת הקבלה.

בנוסף, כמו שהעירוך יש לדייק בין אלוקות לאלוקים.

בריושמא · הודעהעל ידי **בריושמא** » ג' יוני 12, 2018 9:54 pm

יפה ענה הרב מדבר קדש.

הדברים פשוטים וברורים, והם מיסודי הקבלה ובלעדי הבנתם אי אפשר להבין דבר.
דברים אלו נתבארו באר היטב בספרו של ר' משה קורדובירו, פרדס רמונים, שער ד, שער עצמות וכלים.

דברי נחמיה · הודעהעל ידי **דברי נחמיה** » א' יוני 17, 2018 4:14 pm

תודה רבה!
ומה עם הספר עין אי"ה? האם ע"פ הבנת שיטת הכינויים נוכל להבחין במדוייק בין פסקאות שנכתבו בחו"ל לבין אלו שנכתבו בארץ?

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » א' יוני 17, 2018 5:01 pm

1. הרב דברי נחמיה, ניסיונך דומה למה שביקש ר"י בן נון בספרו המקור הכפול, תשע"ג, החל מעמ' 214 והלאה (אך לא רק), שם מבקש להניח את האצבע על הרגע בו החלה לפעם 'הארת רוח הקודש שהאירה לו בנשמתו' של הראי"ה. הוא עושה זאת בעיקר בעזרת עיון בפנקס ראשון ליפו. אמנם לענ"ד עוד נותר מקום רב מאוד להתגדר בו, אך איני מכיר אם כבר עשו זאת.

ואגב מעניינת אותי דעתו של הרב אביב"י ביחס לסיכומו של ר"י בן נון, שם עמ' 68-70, למחלוקת ההוגים בינו ובין ב' איש שלום, על נקודת המרכז של משנת הראי"ה, עד כמה היא קבלית או פילוסופית. בנוסף, אשמח לשמוע מה דעתו על הפסקה משמונ"ק א, רצה, שלדעת ריב"נ מייצגת נכונה את גישתו המורכבת של הראי"ה לסוגיה (חשובים לענייננו הדברים המודגשים):

נשמתי רחבה, גדולה ואדירה. אני מרגיש תפארתי והדר רוחי בקרבי. מלא אנכי עז וחופש. הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים, לא תוכל להוליך אותי שולל. צופה אני את פני האמת, הוד הקודש מתנוצץ לי. בלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור - להציג על הגיליון את כל הגות לבבי. איני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך נסתר או נגלה, הכל אחד. סוף כל סוף האור יתנוצץ.

2. באגרת המובאת בהקדמה לעין איה (ברכות א, עמ' ד) מעיד הראי"ה עצמו באייר תרס"ו שהוא עומד בפרק החמישי של מסכת שבת, ומציין שהוא 'כותב לעתים רחוקות'. אפשר אפוא להעריך בזהירות שלפחות כל מסכת ברכות נכתבה בחו"ל. מאידך, אני מזכיר שפורסמו בעבר פסקאות מעין איה על סדר נשים. יש בפנינו גם עין איה על אגרות רבב"ח. ויש פסקאות על מדרשים שונים. בקיצור, אי אפשר לארגן היסטורית את כל הכתבים כול עוד לא נדפסו כולם. זו בכלל אמירה עקרונית במחקר שיטתו של הראי"ה - כול עוד לא עומדים בפנינו כל כתביו, וזה דבר ברור שעדיין הרבה מאוד גנוז, לענ"ד אי אפשר לקבוע דברים חלוטים (וכבר טעו בזה לא מעט לענ"ד).

בברכה המשולשת

חלמישצור כתב:. יש בפנינו גם עין איה על אגרות רבב"ח..

מלבד מה שפורסם במאמרי הראי"ה?

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » א' יוני 17, 2018 5:46 pm

ראשית, כמובן יש לתקן אגדות רבב"ח. שנית, איני מכיר מעבר לט"ו הפסקאות שפורסמו במאמרי הראיה, שלפי דברי החתימה שם אכן נכתבו במנותק משאר המסכת. אגב, הלקט של ע"א לכתובות ויבמות נדפס לאחרונה באוצרות הראיה ו, עמ' 135-144 (נדפס לראשונה בקובץ 'כהונת רפאל', מזכרת משמחת נישואי וכו', אייר תש"ע, כד-לג).

בברכה המשולשת

חלמישצור כתב:ראשית, כמובן יש לתקן אגדות רבב"ח. שנית, איני מכיר מעבר לט"ו הפסקאות שפורסמו במאמרי הראיה, שלפי דברי החתימה שם אכן נכתבו במנותק משאר המסכת.

ייש"כ גדול,
האם מרן הראי"ה ראה בפסקאות הנ"ל חלק מעין איה? (ויעויין עוד במש"כ בס"ד במאמרי בקובץ הכי אתמר ה)

דברי נחמיה · הודעהעל ידי **דברי נחמיה** » א' יוני 17, 2018 7:00 pm

חלמישצור כתב:1. הרב דברי נחמיה, ניסיונך דומה למה שביקש ר"י בן נון בספרו המקור הכפול, תשע"ג, החל מעמ' 214 והלאה (אך לא רק), שם מבקש להניח את האצבע על הרגע בו החלה לפעם 'הארת רוח הקודש שהאירה לו בנשמתו' של הראי"ה. הוא עושה זאת בעיקר בעזרת עיון בפנקס ראשון ליפו. אמנם לענ"ד עוד נותר מקום רב מאוד להתגדר בו, אך איני מכיר אם כבר עשו זאת.

להרב חלמישצור, אין אני מנסה 'להניח את האצבע על הרגע בו החלה לפעם 'הארת רוח הקודש שהאירה לו בנשמתו' של הראי"ה'. אלא לזהות את התפר שהרב אביב"י עמד עליו פה בפורום וכן בספר כרך שני, עמ' 575 - 684.
שהשינוי בין חו"ל לא"י היה מוכרח ומכוון משום הצרכים שונים של הציבור והתקופה. בחו"ל בקשו את עניין מוסר המצוות ולכן כתב בדרכי הפילוסופים. ובא"י עולה היא 'הדרישה לחיים, לטבע, לעוצמה' ולכן מרווה הראי"ה צימאון זה ע"י הקבלה שבה נמצאים עניינים אלו.

בריושמא · הודעהעל ידי **בריושמא** » א' יוני 17, 2018 9:40 pm

שאל הרב דברי נחמיה שתי שאלות:

א. מה עם הספר עין אי"ה?
בספר עין אי"ה, וכן בספר עולת ראיה, הראי"ה מפרש ספרים שלא הוא מחברם. ספרים אלו נכתבו שלא על פי קבלה, ולא נכתבו על פי שיטתו. משום כך הוא אנוס על פי הכתוב - כלומר חייב לפרש טקסט של מישהו אחר, ומטבע הדברים הפירוש אינו 'חלק', יש בו דברים לכתחילה ויש בו דברים בדיעבד.
לעומת אלה את הפסקאות בשמונה קבצים כתב הראי"ה לכתחילה. טקסט עצמאי שלו. אין אילוצים, אין בדיעבד. הכל נכתב לכתחילה.
כיוון שבספר 'קבלת הראי"ה' רציתי להוכיח שהרב כתב בשפת כינויים, ו'להוכיח' משמע להוכיח בוודאות שלא תשאיר מקום לומר שאני דרשן וחולם ורואה קבלה במקום שאיננה - העדפתי להביא פסקאות משמונה קבצים שהקבלה שם מוכחת, ושפת הכינויים בה ברורה לגמרי.
לא עלי המלאכה לגמור, ועוד יבואו חכמים ומביני דעת ויגלו את כינויי המקובלים גם בעין איה וגם בעולת ראיה.

ב. האם ע"פ הבנת שיטת הכינויים נוכל להבחין במדוייק בין פסקאות שנכתבו בחו"ל לבין אלו שנכתבו בארץ?
כל זמן שחיבורים שלמים שכתב הראי"ה גנוזים וחבויים מעין הציבור, וכל זמן שאין בידינו רצף שלם של כל החיבורים שכתב הראי"ה -
אי אפשר להבחין במדויק בין הכתבים שכתב הראי"ה לפני עלותו ארצה ובין הכתבים שכתב לאחר מכן,
ואי אפשר לקבוע בוחן ברור שיציב גבול חד בין אלה ובין אלה.
אפשר כמובן לשער השערות ולסבור סברות, אלא שאין בהן טעם.

המחקר · הודעהעל ידי **המחקר** » ב' יוני 25, 2018 10:58 pm

שאלה לרב ברי ושמא
האם יש קשר בין קבלת הראי"ה לקבלת רבי נחמן מברסלב?

בריושמא · הודעהעל ידי **בריושמא** » ב' יולי 02, 2018 9:35 pm

להרב המחקר,

סליחה שלא ראיתי שאלתך עד עתה.

לא ראיתי קשר כלשהו בין קבלת הראי"ה ובין כתביו של ר' נחמן מברסלב.
אינני יודע האם כתבי ר' נחמן מברסלב הם קבלה, אבל זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

לוצאטי · הודעהעל ידי **לוצאטי** » ו' אוגוסט 17, 2018 10:44 am

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ג' אוגוסט 21, 2018 2:31 am

קמנו ונתעודד כתב:- בעניין הדיון שהוזכר, אם ללמד את מקורותיו הנסתרים של הראי"ה, ראוי לציין לדברי הרב צבי יהודה במאמרו 'קווים לחוג הראי"ה'

עדין אינו באוצר.

הנה הדברים

: במעגלי א.jpg (197.75 KiB) נצפה 15309 פעמים

: במעגלי הראיה.jpg (186.38 KiB) נצפה 15309 פעמים

בברכה המשולשת

איש_ספר כתב:
קמנו ונתעודד כתב:- בעניין הדיון שהוזכר, אם ללמד את מקורותיו הנסתרים של הראי"ה, ראוי לציין לדברי הרב צבי יהודה במאמרו 'קווים לחוג הראי"ה'

עדין אינו באוצר.

הנה הדברים

במעגלי א.jpg
במעגלי הראיה.jpg

ראיתי ששיעורי הרב הנזיר בחוג הראי"ה (בינתיים ח"א, מתוכננים עוד חלקים בעז"ה) יצאו לאור בתקופה האחרונה ב"ה.

שומר · הודעהעל ידי **שומר** » ד' דצמבר 19, 2018 12:16 am

בספר רבינו של שיטרית על הרב עובדיה כתב שם שהרב עובדיה אמר לו ספריו של הרב קוק במחשבה אני לא יודע מה הוא רוצה
בספר חפץ חיים על התורה של ולך הוא כותב ששאלו את החפץ חיים על לימוד קבלה והשיב אותי לא מענין מה קורא בשמים אלא מה קורא בארץ
בשות מהרלבח תשובה ח כתב אין לי עסק בחכמה זו ואין לעסוק רק ברמיזה ולא ברבים

כמובן שאפשר לומר כל אחד לפי שורש נשמתו

בספר של צייטלין יש מאמר בין שתי עולמות הרב קוק והרב זוננפלד הרב קוק אמר לו ענינים קבלים על החילונים והרב זוננפלד אמר לו שוע על עוברי עבירה

גביר · הודעהעל ידי **גביר** » ד' דצמבר 19, 2018 8:29 am

בברכה המשולשת כתב:ראיתי ששיעורי הרב הנזיר בחוג הראי"ה (בינתיים ח"א, מתוכננים עוד חלקים בעז"ה) יצאו לאור בתקופה האחרונה ב"ה.

חוג הראי"ה : שיעורי רבנו דוד כהן, הרב הנזיר מכתי"ק על ספר אורות הקודש למרן הראי"ה קוק,
ירושלים : אריאל - מפעלי תורה, יהדות וחברה בישראל ע"י מכון נזר דוד. תשע"ח.
אורות הקודש של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מנוקד, עם שיעוריו של הרב הנזיר, ר' דוד כהן, הן אלו שכתבם בעצמו לפני מסירת השיעורים והן שכתוביהם כפי שנעשו בידי הרב אהרן מונדשיין, עם השלמות משכתוביו של הרב הושע רבינוביץ, ערוכים בתוספת מקורות, הערות, ביאורים והפניות.
כולל, לעת עתה, שיעורים על ח‏כמת הקודש, חלק ראשון, סדרים א-ב.

א' זעירא · הודעהעל ידי **א' זעירא** » ד' פברואר 13, 2019 10:32 am

בשבוע הבא יתקיים כנס לרגל צאת הספר.
מצו"ב פרוספקט

טלחיים · הודעהעל ידי **טלחיים** » ג' יוני 04, 2019 8:31 pm

שלום וברכה לחוקר אביב"י. קניתי את חיבורך ועיינתי בו והוא החכים אותי בכמה וכמה עניינים. לדעתי ראוי שהחיבור יעורר דיון רחב יותר בעולם הישיבות לגבי הגותו של הרב קוק ומצער שנראה שהמצב אינו כך.

לצד הדברים האלה, אני מרגיש שאיני מזדהה עם התזה הכללית שמוצגת בחיבור, גם לגבי תפיסת האלוהות של הרב קוק (חוקרים כמו אלחנן שילה, למשל, הציעו שהרב קוק נתן פרשנות מעשית שונה לאונוטולוגיה של רש"ז) וגם לגבי השפעה של מורי חסידות שונים על הרב קוק כמו ר' נחמן מברסלב או ר' צדוק מלובלין שלא דובר בה בחיבור.

אני מקוה שבמסגרת הבמה אפשר לשאול כמה שאלות ביקורתיות. מכל הנושאים אכוון לנושא של תפיסת האלוהות כי להבנתי הוא מהווה את הרקע של החיבור. (אפילו הייתי אומר שהחיבור, בין השאר, הוא סוג של מענה למאמרה של תמר רוס על תפיסת האלוהות של הרב קוק)

1.
לפי התזה שמוצגת בחיבור הרב קוק סבר א' במאמרו בעקבי הצאן לאחר מכן שינה את דעתו לב' ולאחר מכן חזר לסבור א'. השאלה שהדברים מעוררים היא מדוע אם כן נתן הרב קוק לרב הנזיר את אותן פסקאות שכבר אינן רלוונטיות?

2.
שאלה נוספת היא לגבי ההנחות הכרונולוגיות של התזה. אם הרב קוק חזר בו, בערך מאיזה פסקה ובאיזה קובץ אמורים לשים לב לחזרה שעשה אל חשיבתו המקורית? מכיון שחלק מאגרותיו של הרב הן בעלות אופי עיוני מתבקש לשאול גם מאיזה שנה חזר הרב לסבור א'?

3.
פן נוסף הוא הפן הפילוסופי. בקובץ ד ק"י הרב קוק כותב:

"השכל האלהי הוא שכל יוצר, שיש לו פועל בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו. הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלהי "

בפסקה זו הרב קוק מייחס לשכל האלוהי את יצירת האובייקטים של המציאות. כלומר, לפי פסקה זו המציאות מבחינת הרב קוק מתקיימת בתוך השכל האלוהי.
דומני שפסקה זו לא הוזכרה בחיבור וחשיבותה הוא במישור הפילוסופי. שכן כמו שהראה החוקר מאיר מוניץ (במאמרו על אחדות הניגודים) המושגים של שכל יוצר ושכל מצייר עליהם מדבר כאן הרב קוק מתיחסים לשכל האינטואטיבי היוצר עליו דיבר קאנט ולשכל הדסקורסיבי, שהוא השכל המצייר עליו כותב הרב.

4.
לפי התזה הרב קוק לא מייחס את ההויה והישות של המציאות לאלוהות המחיה אותה, אבל הרב קוק משתמש במילים הויה וישות במספר מקומות כמו: קובץ א תערג ("מחיה את הכל בהויה והישות") או קובץ ח קנג ("הכל נמשך ובא מצד ההופעה האלוהית מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והישות") או באורות, אורות ישראל ("ההתעצמות של ההויה והישות שהן במציאות הנבראים רק מפני הופעת האלוהות עליה ולא מצד עצמה")

אודה להתייחסותך
ושוב, יישר כח

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ב' אוגוסט 26, 2019 10:31 pm

בריושמא כתב:שאל הרב ירח בן יומו: א. האם ספר ריש מילין התבאר בספר קבלת הראי"ה?
לא. צר לי אבל לא זכיתי להבין משפט אחד בספר ריש מילין, וגם לא חלק ממשפט. וכשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה.

י"א שאינך הראשון. ראה במאמרו של ד"ר צבי לשם, אינו מבין אף מילה ממה שכתב, בבלוג "הספרנים", 19.08.19:

בחודש פברואר 1980 זכיתי לנכוח בהרצאה מרתקת של שלום ב"בית מאיר" בירושלים. את ההרצאה ניתן לשמוע כאן. בחלק הראשון של ההקלטה, מהדקה ה-15 בערך, דיבר שלום רבות על הקשר בינו לבין הרב קוק וציין ש"הכיר את הרב קוק"* ...

אחר כך אמר שלום משפט שתפס אותי לשנים רבות. בדקה ה-26 הזכיר שלום את הספר הקבלי על האותיות העבריות "ראש מילין", שחיבר הרב קוק כששימש רב בלונדון ב-1917. שלום הודה שלא כמו הספרים האחרים מאת הרב קוק, את הספר הזה הוא לא הצליח להבין. ואז הוא הוסיף, בשם "מגידי אמת" (והדגיש שוב שמדובר ב"מגידי אמת") שהרב בעצמו אמר פעם, שאע"פ שהבין את הספר כשחיבר אותו, הוא כבר אינו מבין את מה שכתוב בו! כפי שכבר הזכרתי, שנים רבות הסתובבתי עם התעלומה הזאת; מה זה אומר שפעם הבין וכבר אינו מבין? האם באמת התכוון לכך או שיש כאן רמז למשהו אחר? ומי הם "מגידי האמת" שסיפרו על כך לשלום?

עשרות שנים אחר כך זכיתי להתחיל את עבודתי באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית. ראיתי ששלום אסף את כל ספרי הרב קוק ואת ספרי תלמידיו. הוא סידר אותם ליד המקובלים הספרדים של ירושלים מאותה התקופה. כמעט כולם עומדים על מדף פתוח, אבל את ראש מילין מצאתי נעול עם שאר הספרים הנדירים (אכן כל העותקים במהדורה הראשונה נחשבים ספרים נדירים).

מה שמיוחד בעותק הפרטי של שלום הוא מה ששלום רשם בכתב ידו בעמוד מול דף השער ... וכך כתב שלום בעותק ראש מילין שלו:

"על ספר זה אמר המחבר אל ידידי שאול ליברמן, זמן מועט לפני מותו [של הרב קוק], כאשר נתן לו טופס במתנה, כי עתה אינו מבין אף מילה ממה שכתב בו, אף על פי שידע כוונת הדברים כאשר כתב אותם. כך שמעתי מפיו [של הרב ליברמן] בתשכ"ו [1966]"
.

: ראש מילין - עותק גרשום שלום.jpg (125.36 KiB) נצפה 13513 פעמים

* קודם לכן מזכיר לשם את תיאור המפגש בין הראי"ה ושלום, ע"פ עדותו של ר' שמואל הכהן וינגרטן (ציטטתי אותם אנכי הק' לפני זמן קצר באשכול "להשהות ספר שלכאורה אינו ראוי", שנמחק בלי להותיר עקבות): "יום אחד פנה אלי פרופ' גרשם שלום בבקשה שאסדר לו פגישה עם הרב זצ"ל. באתי עם פרופ' שלום אל הרב ושניהם דיברו שעה ארוכה בענייני קבלה. בסיומה של הפגישה, לאחר שפרופ' שלום פנה ללכת, קרא לי הרב ואמר האיש הזה בקי גדול בפתחי חוכמת הקבלה" (פירורים משולחנם של גדולי ישראל, ירושלים תשס"ד, עמ' 60). ולאחר שציטטתי כתבתי בזה"ל: " "בקי גדול בפתחי חוכמת הקבלה". ודוק".

ועוד כתבתי שם, אצטט גם כאן בשל העניין שבדבר, "לפני שנים עבר תח"י עותק "קול הנבואה" להרב הנזיר שהיה ברשותו של הרצי"ה קוק. הראשון מציין בהערותיו לא פעם אל מחקריו ודעותיו של גרשום שלום, והרצי"ה טרח והוסיף בכת"י בשולי הדף (כדרכו; כל ספריו מלאים הערות שוליים) בכל מקום שנזכר שמו של החוקר משפט קבוע בסגנון "המתפאר בכפירתו את הזוה"ק".

פלוריש · הודעהעל ידי **פלוריש** » ג' אוגוסט 27, 2019 1:48 am

ברור שאין הכוונה שהראי"ה לא הבין כלום ממה שכתב, ולו בשל העובדה שהוא כתב פירוש על ספרו. אלא הכוונה מן הסתם שאת ראש מילין הוא כתב בכתיבה השראתית וכעת חלפה ההשראה והוא מתבונן במה שכתב בעיני שכלו (וכמו שכתב הרב הנזיר על שני סוגי הכתיבה של קל"ח פתחי חכמה).

קראקובער · הודעהעל ידי **קראקובער** » ג' אוגוסט 27, 2019 3:54 am

יהודי טבעי כתב:
איש פלוני כתב:
יהודי טבעי כתב:ומשימה יותר כבירה לפנינו הלא היא 'קבלת מהר"ל'. ששילב את קבלת הראשונים עם בעלי המחקר האלוקי.

שמעתי כמה וכמה פעמים ממו"ר הגר"ש פישר שליט"א כי לא ידע המהר"ל קבלה ורוב מאמריו הפוכים ממנה.

בדיוק לכן צריך לעשות את העבודה הכבירה הזאת, להראות לך כי מקובל גדול ואיש אלוקים נשגב היה המהר"ל, ואין כמעט קטע אחד שאין בו מסודות הקבלה, וכפי שהוא מציין להדיא בעצמו בהרבה מקומות, שהם דברים נפלאים בחכמה, וכן מי שעיניו בראשו רואה שאלו דברי קבלה.

לגבי הגר"ש פישר שליט"א בטל אני תחת עוצם גדלותו בתורה בכלל, ורוחב ידיעותיו הן במהר"ל והן בקבלה, ולכן איני מאמין שכך אמר.
[אם אמר, אולי התייחס לקבלת האריז"ל שכמובן אינה בדברי המהר"ל שהרי היה בדורו, אבל לגבי קבלת הראשונים לא יתכן, ומגוחך הדבר לומר כן].

הוא לא היחיד שאוחז ככה http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... 20#p501841

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ג' אוגוסט 27, 2019 3:47 pm

פלוריש כתב:ברור שאין הכוונה שהראי"ה לא הבין כלום ממה שכתב, ולו בשל העובדה שהוא כתב פירוש על ספרו. אלא הכוונה מן הסתם שאת ראש מילין הוא כתב בכתיבה השראתית וכעת חלפה ההשראה והוא מתבונן במה שכתב בעיני שכלו (וכמו שכתב הרב הנזיר על שני סוגי הכתיבה של קל"ח פתחי חכמה).

פרח מזכרוני אתמול שכבר לפני שש שנים נידונה בפורום אמרתו של שלום (אגב, מלבד מה שהביאו שם ממאמרו של אסף, שפורסם בשנת תש"ס, האנקדוטה דנן אוזכרה כבר אצל אהרן ארנד, ספר ראש מילין לראי"ה קוק, דעת 27, תשנ"א, עמ' 75 הע' 16). עם שציינו שם שהמדובר הוא בעד מפי עד, וכן שכבר הראי"ה כשהדפיס את הספר ידע שהוא קשה מאוד להבנה, חמש הצעות נוספות הועלו שם: נקט בלשון ענווה, התבטא בבדיחות הדעת, כוונתו שלא כל כוונת ביטוי מליצי שכתב ידע היום, כוונתו שכבר נתעלה והשיג השגות גבוהות מעל מה שהשיג אז, או שהיה זה בימי מחלתו האחרונה.

אמנם, הטענה שמדובר בעד מפי עד אינה מספיק חזקה. סיפור המעשה מצוטט מפי ר"ש ליברמן גם אצל רמ"צ נריה (ליקוטי הראי"ה א, עמ' 459-460). הנה:

: 8.png (190.19 KiB) נצפה 13370 פעמים

הרב נריה מוסיף שם בהערה:

דברי הרב האחרונים מעידים על מידת ענוותו המרובה, שכלפי ת"ח האומר שאינו מבין כלום מהנאמר ב"ראש מילין" (שכן, היה רחוק מאד מענייני חכמת הנסתר), לא רצה להביך אותו בנסיון של הסברים שיסודם ברזי עולם.

אכן, אליבא דאמת, ידע הרב יפה יפה את אשר העלה על הנייר ברוממות עולמו הרוחני, הסודי-הפיוטי, וראה מה שכתב על הספר ב"אגרות הראי"ה", ח"ג, עמ' ע"ד, פ"ו וקס"ב. ובמכתב לאחיו החכם-החוקר רבי שאול-חנה קוק ז"ל, הוא כותב "כי מתנת-חנם חנני בו ד' מאוצרו הטוב" (שם, עמ' ר"ב).

ואמנם גדולי המקובלים עמדו על חין-ערכו של הספר, והרי לנו דבריו של אחד-גדול, הרב ר' מנחם-מענכין הלפרין ז"ל (שבעל "דרכי תשובה" מתארו כ"גאון חכמת הקבלה") "בע"ה זכיתי להשיג את ספרו הנפלא הפלא ופלא, נקרא שמו ראש מילין, שמה ראיתי - לפי מיעוט שכלי - כחו וגדולתו עד אין חקר" ("אגרות לראי"ה" - ירושלים תשמ"ו - עמ' צ').

גם את הסברה שמדובר בימיו האחרונים של הראי"ה יש לדחות. על העותק של ראש מילין שהעניק הראי"ה לחברותא שלו כתב: "מתנת אהבת-אמת לבחיר לבבי, הגר"ש ליברמן שליט"א, איה"ק, פורים דפרזים תרצ"ה" (ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 339).

יענק'ל · הודעהעל ידי **יענק'ל** » ג' אוגוסט 27, 2019 9:54 pm

חלמישצור כתב:גם את הסברה שמדובר בימיו האחרונים של הראי"ה יש לדחות. על העותק של ראש מילין שהעניק הראי"ה לחברותא שלו כתב: "מתנת אהבת-אמת לבחיר לבבי, הגר"ש ליברמן שליט"א, איה"ק, פורים דפרזים תרצ"ה" (ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 339).

הערת אגב
שאול ליברמן מספר שעשה תעלול לראי"ה באמצע סעודת פורים, בסופו של ענין הוא נתן לו את הספר
בהקדשה מופיע שהוא נתן לו את הספר בפורים דפרזים
האם הראי"ה נהג פורים בירושלים בפורים דפרזים?

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ג' אוגוסט 27, 2019 10:25 pm

הראי"ה חגג בירושלים פורים אחד בלבד, וסעודת החג בבית הרב לפנות ערב שושן פורים תוארה בהרבה מאוד מקומות (כאן ציינתי על אחד מהם; יעויין בפרוטרוט בחיבורו של משה נחמני "ימי הפורים במחיצתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל", שיצ"ל השנה במהדו"ב).

ר' טוביה פרשל מציין במאמרו ר' שאול ליברמן ופעלו המדעי שהלימוד המשותף, אותו הוא מכנה "שיעור", "נמשך שנה שלמה, והרב קוק וליברמן היו מסתגרים שעה אחת בכל יום בדירתו של הרב ללימוד ב"טורים". במשך השנה עברו על כל טור אורח חיים ועל חלק מיורה דעה". הסברה הפשוטה היא שהחברותא נתקיימה בשנים תרצ"ד-תרצ"ה, התעלול הפורימי שמתאר רש"ל היה בשושן פורים תרצ"ד, והספר ניתן לו בפורים דפרזין בשנה שלאחר מכן, אולי כמתנת פרידה (כפי שמתבטא רש"ל "הרב נתן לי אחר כך מתנה, את ספרו" וכו').

ויעויין מאמרו של רא"י שבט, קשריו של הרב קוק עם הפרופ' הרב שאול ליברמן, הע' 10, שמציין "שמעתי מפי גב' נחמה ליבוביץ שהרב בירר עם הרבנית ליברמן אם חומו היה פחות מ-40 מעלות ... פרופ' מ"צ נהוראי, בראיון מכ"ג בטבת תשס"ז, סיפר לי ששמע מהרצי"ה קוק שפעם אף חיכה להם הנציב העליון הבריטי שבא לדבר עם הרב קוק, אך הרב השיב לו שהוא צריך לבקש רשות גם מהחברותא שלו, והרש"ל התעקש לא לבטל את קביעותם"...

ארזי הלבנון

מניח כאן.

אני לא אקרא את הספר קבלת הראי"ה
הרב שלמה אבינר

מי שימצא ברכה לנשמתו בספר "קבלת הראי"ה", ד' יהיה בעזרו, אך אני הדל, לא אקרא ספר זה, הוא נכתב בשביל אחרים ולא בשבילי, וזאת מחמת עשר סיבות, שכל אחת מהן מספיקה. וכמו שהקדים הרמב"ם במורה נבוכים: מי שלא ימצא במאמרי דבר שיועילהו, יחשבהו כאילו לא חובר.
א. תורת המשאבים המוגבלים. לצערי אין לי זמן אין סופי, ולכן אין בכוחי לקרוא כל הספרים. עליי לבחור איזה ספר לקרוא ועל איזה ספר לוותר. ועבורי יש ספרים יותר חשובים מספר זה. למשל, את הספר אורחות צדיקים, עדיין איני יודע היטב.
ב. כי אני זקוק ליראת שמים כמו אוויר לנשימה, וספר זה יוסף לי חכמה אך לא יראת שמים. בודאי שהמחבר הוא אדם צדיק ועניו וירא שמים ותלמיד חכם גדול, ואין ספק שכתב מתוך יראת שמים. וכמו כן, אין ספק שיש אנשים שספר זה יוסיף להם יראת שמים. אבל לא לי הדל. ומעשה שהיתה תערוכה בתל אביב על מרן הרב קוק, אך רבנו הרב צבי יהודה לא הלך. כאשר נשאל למה, הסביר: "מה יראו שם? את חכמתו של אבא הרב זצ"ל. אך את יראת שמים שלו לא יוכלו להראות. לכן אין לי מה לנסוע לשם". עבורי הדל זה כמו טיול בפרדס בלי יראת שמים.
ג. כי אני הדל, איני בדרגה ללמוד קבלה. כתב מרן הרב קוק, מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כאשר האדם מיצה את כל תכני הנגלה ועדיין הוא צמא. אבל אני הקטן רחוק מאוד מזה. עוד לא הבנתי כראוי את אמונות ודעות וחובות הלבבות, וכוזרי, ומורה נבוכים, וספר העיקרים ועוד. ויש שם הרבה תשובות לשאלות שלי. וכך כותב מרן הרב: "מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כשהתשוקה הפנימית של קרבת ד' היא חזקה, מתעלה ומתגברת, עד שלא תתן מנח לנפש, ואינה משביעה את חפצה בשום תכן רוחני וקדוש שבעולם, כי אם עם ההגיון הפנימי המדבר ברזי עולם" (אורות התירה י, א). וכאן מקום לצטט לעצמי את את דברי רבנו הרב צבי יהודה בהערות בסוף ספר עולת ראיה, אחרי שהביא מקורות רבים מזרי תורה: "אמנם ייזכרו לי היטב דברי הרא"ד פלאם בבירורי מידות שבספר המידות להר"י מגיד מדובנא זצ"ל שער הגאווה פ"א: לא יטעה מי שאינו יודע כלום ואומר שהוא יודע גם סתרי תורה".
ד. כי הרב יוסף אביב"י טוען שאי אפשר להבין את דברי מרן הרב קוק על בוריים בלי לדעת את חכמת הקבלה ובלי להכיר את הכינויים של ד'. בלעדם, "יש רק רושם כללי, הרגשה עמומה בלי הבנה ברורה ובהירה". בלי זה, הבנת הפסקה היא חלקית. "שפת הכינויים שלמה לו לראי"ה, וידיעתה היא מפתח הכרחי להבנה מלאה ומדוייקת של כתביו ורעיונותיו". זו אמירה, שאני הדל, איני מבין. לא נראה שזו היתה מגמת מרן הרב קוק ללמד קבלה. בשביל זה יש ספרים. הוא מדגיש שלימוד קבלה הוא רק ליחידם (אורות הקודש א עו), והרי הוא לא צמצם כתיבתו ליחידים, אלא לכלל ישראל, כדי לרוממו, כדי לטהרו, כדי להחזירו בתשובה, כדי להפיח נשמה בתחיה הלאומית.
לא היתה מגמתו לכתוב פירוש על קבלת האר"י ז"ל, ובמובן יותר רחב אין "קבלת הראי"ה". הוא לא חידש דבר שלא היה, ובודאי לא חלק על המקובלים שקדמוהו. הכל ישן. והחדש זורם מתוך הישן. "והיה אם שמע תשמעו" – "אם תשמע בישן, תשמע בחדש".
הוא מעולם לא כתב, ולא רמז, ולא אמר שרצונו ללמד קבלה את האומה. כיון שלפי הרב אביב"י אי אפשר להבין את דברי מרן הרב בלי קבלה, אך למעשה שומעי לקחו לא למדו כך דבריו, יוצא שהוא נכשל במטרתו. וכן, אם יטען שאי אפשר להבין ספרי הרמח"ל הנגלים, כגון מסילת ישרים, דרך ד' ודעת תבונות בלי קבלה, אך למעשה לומדים אותם בלי קבלה, יוצא שאף הרמח"ל נכשל. אכן, נראה שגם הוא לא רצה בספרים אלה ללמד קבלה, אלא כתב לכלל ישראל. על כל פנים, אני הדל, אמשיך ללמוד כמו כולם את כתבי מרן הרב ז"ל.
ה. ברור שמקורות דברי מרן הרב הם האר"י ז"ל. כך כותב רבנו הרב צבי יהודה בשמו: "אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל" (לשלשה באלול טו). אבל אין זה נקודתי, חד חד ערכי, שרעיון מסויים של מרן הרב נובע מרעיון מסויים של האר"י ז"ל, אלא כל רעיון נובע מן הכל. מרן הרב דיבר ברוח הקודש, כפי שאפשר לראות תוכן דבריו והניתוחים שלו על רוח הקודש שאינם כמסתכל מבחוץ אלא כמו שנמצא שם. המקורות הקדושים של האר"י ז"ל מהווים מסגרת שבה נשפך רוח הקודש.
כאשר אביו הרב שלמה זלמן קוק, ביקש ממנו לבאר מקורותיו, הוא השיב: "לבאר את המקורות, אין תועלת, על פי רוב אין המקורות מבארות להדיא את המחשבה שלי, אלא הם מראים על זה, אחר התבוננות והרגשה עמוקה. ואלה הנרגנים, או אפילו תמימי הלב שלא הורגלו ברעיונות כאלה, לא יקבלו את התוצאות, גם כשיראה להם המקור שממנו הדברים נובעים" (אגרות הראיה ח"ד אמט).
כדי להבין את דברי מרן הרב צריך מחשבה גדולה מקפת עמוקה, אך אין צורך בידיעה הנסתר. ולא די לתפוס את המקור כשלעצמו בלי העמקתו. כמובן, אני הדל אין לי התבוננות והרגשה עמוקה, אך אמשיך ללמוד מפיהם של אלו השייכים לכך.
הדברים דומים למה שכתב מרן הרב על החידוש האמיתי, שאף הוא אינו נובע ממקור מסויים ומוגדר, אלא מן הכל. "החידוש האמיתי הוא נלקח מתמצית כל המהות של היש הקודם לו, שמכחו הוא בא. הפרי יוצא מכל האופי של העץ... מכל המהותיות... וכל חידוש שהוא מזדלף רק מאיזה חלק ומשאיר חלקים בלא תנועה רוחנית, איננו חידוש באמת, כי אם סדור מיכני במערכת ההשכלה". "רק באחדות השלמה... העושר של הכל". "בלא אחדות לא יש חידוש כי אם סדרנות שטחית, והחידוש כשהוא שוטף מן הכל..." (אגרות הראיה ח"ג אג' תשמא).
ו. אין צל של ספק שהרב יוסף אביב"י עשה עבודה עצומה וחשובה במילון המושגים והראה שמרן הרב עקבי ,בכך שניתח כל פסקה על פי המילון שלו. אך יוצא מדבריו, שכל עוד לא נעשתה עבודה גדולה זו, אף אחד מתלמידי מרן הרב לא הבין את דבריו כראוי, במשך כשמונים שנה, כולל רבנו הרב צבי יהודה, כולל הרב דוד כהן הנזיר, כולל הגרי"מ חרל"פ. זה דבר מאוד מוזר שקשה לקבל. הרי שלושה ענקי עולם אלה היו מאוד קרובים למרן הרב, שוחחו איתו שעות אין ספור, וכי הוא לא אמר לאחד מהם אפילו משפט אחד שידיעת כינויי האר"י ז"ל הכרחית כדי להבין דבריו?! וגם בכל אלפי פסקאות שכתב, הוא לא הזכיר זאת ברמז אחד?! הרי רבנו הרב צבי יהודה והנזיר שערכו את הכתבים, עשו זאת בצמוד לו, ואפשר לראות את ההתכתבות של מרן הרב והנזיר בעקבות העריכה וכן התיקונים בכתב ידו. הנזיר קיבל אישור על עריכתו, ומספר בהקדמה לאורות הקודש שהוא שאל את מרן הרב האם יש אצלו שיטה ומרן הרב אישר, - והוא נמנע מלמור לו שהיא כתבנית כתבי האר"י ז"ל?! הרב יוסף אביב"י יטען שעריכת הנזיר אינה נכונה ואינה קבלית. זהו דבר שקשה לקבל. מרן הרב קוק הסתיר סוד דבריו משלושה גדולים?!
לכן, אני הדל מעדיף להמשיך ללמוד על פי רבנו הרב צבי יהודה והנזיר.
ז. ומענין לענין באותו ענין, הרב אביב"י כתב לפני כן ספר מסודר להפליא ועמוק על קבלת האר"י ז"ל – כמובן גם אותו לא קראתי, אלא מי שקרא הסביר לי, ואולי לא הבנתי טוב. וגם שם יוצא מדבריו שכל לימוד כתבי האר"י ז"ל במשך כל הדורות לא היה נכון. לתפיסה זו הגיע הרב אביב"י אחר שלמד ישירות את כתבי האר"י ז"ל שהוא כתב בעצמו ולא רק מפי תלמידיו. אכן, רבי חיים ויטל ורבי יוסף אבן טובול, נחלקו בהבנת דברי האר"י ז"ל. וכתבי האר"י ז"ל שנלמדו לאורך הדורות, הם כשיטת רח"ו. אם כי היו מגדולי המקובלים שהסכימו לצרף גם לפעמים מעט מתלמידיו האחרים של האר"י ז"ל מאשר רח"ו. וכתבי האר"י ז"ל עצמו הוכנו כשיטת האר"י ז"ל. בא הרב יוסף אביב"י וחידש דרך שלישית, שלפעמים האר"י ז"ל כותב כשיטה זו ולפעמים כשיטה זו. כך שאין שם אחדות, כניגוד להבנת הרש"ש שהציג מבנה אחדותי של כתבי האר"י ז"ל. כמובן, אני הדל איני מבין לא אר"י ז"ל, ולא רבי יוסף אבן טובול, ולא רבי חיים ויטל, אך כך שמעתי. ואם כן, קשה לומר שבמשך 400 שנה, המקובלים לא הבינו אם האר"י ז"ל ,עד שבא הרב יוסף אביב"י כדי לברר את הענין. קשה לקבל שהיו באר"י ז"ל שני קווים מקבילים? וכל המקובלים לא ידעו?! הרי יש מחלוקת, אז הם לא חשבו על זה?! האר"י ז"ל לא מסר על כך לאף אחד מתלמידיו?!
אגב, הוא גם מזכיר שמקור דברי האר"י אינו רוח הקודש, אלא מאמרים סתומים מהזוהר שהוא העמיק בהם. גם זה נראה מאוד מוזר.
ח. הרב יוסף אביב"י מבחין באר"י ז"ל שני אופנים להסביר את ההאצלה: המשכת שפע החיים וגילוי אור העצמות, מה שבא לידי ביטוי בהכרת מידותיו ובדבקות במידותיו. אני הדל, אין לי עסק בנסתרות, אך באופן פשוט נראה שהם אחד: מתוך הכרת מידותיו יש דבקות במידותיו. אמנם המחבר יוכל לטעון שהמקובלים דברו או על אופן ראשון או על אופן שני, ולא חברו ביניהם. אבל הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, בספר המוסר המפורסם שלו, תומר דבורה, כן מחבר ביניהם: מתאר כל מידה של הקב"ה ולבסוף מסיק איך עלינו להתנהג בהתאם. אמנם הוא יטען שזה רק ספר קטן. אכן, קטן בכמות אך גדול באיכות.
וכן הוא מחלק אצל הרמח"ל, ומגדיר בו שתי בחינות בצמצום ובהאצלה: דרך הגמול כלומר ההטבה בבריאה, ודרך היחוד, לגלות ייחודו. אבל הרב חיים פרידלנדר, תלמיד חכם גדול ברמח"ל, חלק עליו, ובירר שהם הולכים יחד. ובגנזי רמח"ל, הוא מציין שלפעמים מדובר על השורש ולפעמים על השורש דשורש.
ט. ומכאן למרן הרב קוק. גם כאן הוא מבחין בין שתי הבנות בספירות: התנהגות והנהגה, כאשר הנהגה היא דרכי הפעולה של האל בעולם, האצלה והתנהגות הם דרכי הפעולה של האדם כדי להידמות לאל. המיקוד עובר מהאל לאדם. הרב אביב"י טוען שמרן הרב חולק על המקובלים, כי הם דברו על הנהגה והוא מדבר על התנהגות. הוא כותב שמרן הרב למד זאת מהרמן כהן שטוען שהעיקר הוא המוסריות ולא חקירת ההיסטוריה, ושמושג האלהים של היהדות, אין משמעותו אלהים, אלא מוסריות, שמשמעותו של אלהים היא רק בשביל אתיקה, והתוארים הם תוארים מוסריים ולא תוארי פעולה. ובודאי שאי אפשר להסכים עם הרמן כהן, שמתאר רק את התחתית. אמנם רבנו הרב צבי יהודה מזכיר את הרמן כהן לגבי דעת אלהים באגרות צמח צבי, אך אינו אומר שמרן הרב למד ממנו. אדרבה בספר עקבי הצאן, שני המאמרים דעת אלהים ועבודת אלהים הינם מקושרים יחד: מתוך דעת אלהים מגיעים לעבודת אלהים. הדרך רחוקה מהרמן כהן הכותב שהתנהגות האל, היא הדרכים האידיאליות בהם האל מתהלך ושאיפת האדם להידבק באל וללכת בדרכיו.
ודאי שיש שני קווים אצל מרן הרב, אך אינם שלו והם שנים שהם אחד. האידיאלים האלהים הם: א. דרכי ד' כי אי אפשר להכיר עצמיותו. ב. דרכים להידבק בו. א. הנהגה של שופט ומנהיג. ב. מתהלך בהן כדי שנלמד ממנו. אבל ידוע ומפורסם, שכל מה שאנו מדברים על רבונו של עולם, ביו שזו הנהגה בין שזו התנהגות, הכל הוא מצדנו ולא מצדו יתברך, כמבואר בספר נפש החיים פרק ג. וזה חלק מן האזהרות של רבי צבי הירש מזידיצ'וב בספרו סור מרע ועשה טוב, אזהרה א: "והנה אם תראה שמדבר באורות עליונים ברקיע השמים, דע כי עיקר החכמה לגמור ולקיים, ליקח ממנו מוסר ועבודת השם".
י. ואני הדל, אין לי עסק בנסתרות ואלמד כפי שהדריך אותנו רבינו כיצד ללמוד. ואלו ארבעה כללים שקבע רבנו הרב צבי יהודה בלימוד דברי מרן הרב קוק עקב חוג הלימוד שהתקיים עם אנשים חשובים, בחוברת מעגלי – חוג הראי"ה (לנתיבות ישראל ב קמג):
א. ראשית חכמת יראת ד'. כבכל לימוד תורה, גישה של כובד ראש לדברי אלהים חיים.
ב. לשונות של קבלה שמוזכרים בכתבי מרן הרב, יש להשתדל לברר ממקורות נאמנים, רק כפי הצורך ההכרחי לגופם של הדברים בלבד, ולהיזהר מלהרחיב מעבר לזה. ועל אחת כמה וכמה, לא להעביר את הדברים אל לשונות של קבלה, איפה שאינם מופיעים בכתבים עצמם. כי סתרי תורה שייכים רק ליחידים מלאי קדושה ולא לרבים.
ג. לא לעסוק בהשוואות עם עניינים של חולין, אלא אם יש צורך אמיתי, אז לצמצם כמה שאפשר, ולהיזהר מלהכניס חולין וקל וחומר פסולין לתוך הקודש.
ד. לעומת זאת ,להרבות בהקבלות והשוואות עם שאר מקורות של מרן הרב.
*
בכלל, רבנו הסתייג באופן מוחלט מהעסק בנסתרות ברבים, וביחס לנאמר בספר הזוהר שבאחרית הימים יתגלו ויתפרסמו בהמון סודות התורה, כתב כי עוד חזון למועד, שצריך זהירות גדולה. לכן רבנו היה מצניע מאוד את גדלותו העצומה בנסתר ומתרחק מן הדיבור בו (פסקי רבנו יו"ד רמו).

בריושמא · הודעהעל ידי **בריושמא** » ב' ספטמבר 09, 2019 11:27 am

אף אני מניח כאן.
====================

אני לא אקרא את הספר קבלת הראי"ה
הרב שלמה אבינר

תשובה לדבריו של הרב שלמה אבינר
יוסף אביב"י

מי שימצא ברכה לנשמתו בספר "קבלת הראי"ה", ד' יהיה בעזרו, אך אני הדל, לא אקרא ספר זה, הוא נכתב בשביל אחרים ולא בשבילי, וזאת מחמת עשר סיבות, שכל אחת מהן מספיקה. וכמו שהקדים הרמב"ם במורה נבוכים: מי שלא ימצא במאמרי דבר שיועילהו, יחשבהו כאילו לא חובר.
א. תורת המשאבים המוגבלים. לצערי אין לי זמן אין סופי, ולכן אין בכוחי לקרוא כל הספרים. עליי לבחור איזה ספר לקרוא ועל איזה ספר לוותר. ועבורי יש ספרים יותר חשובים מספר זה. למשל, את הספר אורחות צדיקים, עדיין איני יודע היטב.

ב. כי אני זקוק ליראת שמים כמו אוויר לנשימה, וספר זה יוסף לי חכמה אך לא יראת שמים. בודאי שהמחבר הוא אדם צדיק ועניו וירא שמים ותלמיד חכם גדול, ואין ספק שכתב מתוך יראת שמים. וכמו כן, אין ספק שיש אנשים שספר זה יוסיף להם יראת שמים. אבל לא לי הדל. ומעשה שהיתה תערוכה בתל אביב על מרן הרב קוק, אך רבנו הרב צבי יהודה לא הלך. כאשר נשאל למה, הסביר: "מה יראו שם? את חכמתו של אבא הרב זצ"ל. אך את יראת שמים שלו לא יוכלו להראות. לכן אין לי מה לנסוע לשם". עבורי הדל זה כמו טיול בפרדס בלי יראת שמים.
אכן, צודק הרב אבינר בהגדירו את יראת שמים כאוויר לנשימה, אך האומנם לימוד גמרא מוסיף יראת שמים? וכי שור שנגח והזהב קונה ויאוש שלא מדעת מוסיפים יראת שמים? והאם לא זעק ר' חיים מוולוז'ין בספרו הנפלא נפש החיים בהתנגדותו הנמרצת לדרישה להחזיק ביראת שמים ובדבקות בבורא ית' בעת לימוד תורה? והרי העמיד רבנו הרצי"ה זצ"ל את נפש החיים לספר יסוד ודרש מתלמידיו ללמוד בו ולא בספר התניא. גם לי אמר הרצי"ה ללמוד את נפש החיים ולא את התניא, ולא נחה דעתו עד שהציע לי ללמוד איתו בחברותא את ספר נפש החיים ואף קבע זמן בבוקרו של יום ללימוד משותף של הספר.
באמת אמרו כי אין צורך לבקש יראת שמים בכל לימוד תורה, וכבר ישבו על המדוכה חכמי תנועת המוסר ומתנגדיה. ונמנו וגמרו כי צריך אדם ללמוד בספרי מוסר ויראת שמים אבל רק כדי קב חומטין לכור חטים, הא ותו לא. שהרי פעמים רבות לימוד בספרי מוסר ויראת שמים אינו אלא תחליף קל ללימוד קשה ועמוק וסבוך בסוגיות הגמרא וההלכה, ופעמים רבות לימוד בספרי מוסר ויראת שמים אינו אלא חיטוט האדם בנפשו שלו מתוך אהבתו את עצמו תוך כדי צמצום התורה הגדולה והעצומה בד' טפחיו של המקום הפנימי הצר שלו.

ג. כי אני הדל, איני בדרגה ללמוד קבלה. כתב מרן הרב קוק, מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כאשר האדם מיצה את כל תכני הנגלה ועדיין הוא צמא. אבל אני הקטן רחוק מאוד מזה. עוד לא הבנתי כראוי את אמונות ודעות וחובות הלבבות, וכוזרי, ומורה נבוכים, וספר העיקרים ועוד. ויש שם הרבה תשובות לשאלות שלי. וכך כותב מרן הרב: "מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כשהתשוקה הפנימית של קרבת ד' היא חזקה, מתעלה ומתגברת, עד שלא תתן מנח לנפש, ואינה משביעה את חפצה בשום תכן רוחני וקדוש שבעולם, כי אם עם ההגיון הפנימי המדבר ברזי עולם" (אורות התירה י, א). וכאן מקום לצטט לעצמי את את דברי רבנו הרב צבי יהודה בהערות בסוף ספר עולת ראיה, אחרי שהביא מקורות רבים מזרי תורה: "אמנם ייזכרו לי היטב דברי הרא"ד פלאם בבירורי מידות שבספר המידות להר"י מגיד מדובנא זצ"ל שער הגאווה פ"א: לא יטעה מי שאינו יודע כלום ואומר שהוא יודע גם סתרי תורה".
ציטט הרב אבינר שלוש שורות מדברי הראי"ה, אבל התעלם מעשרות פסקאות שבהן קרא הראי"ה ללמוד קבלה, ואף דרש במפורש מהצעירים תופשי התורה בארץ ישראל ללמוד קבלה ולכתוב על פיה יסודי תורה ואמונה. כך עשה הראי"ה ב'מכתב גלוי', ראשית כתיבתו בהגיעו ליפו בשנת תרס"ד, וכך כתב בעשרות פסקאות בשמונה קבצים. כל אלה הובאו בשלמותם בספר קבלת הראי"ה, וכל הרוצה ייקחם ממנו.
הודיע כאן הרב אבינר כי הוא מעדיף את אמונות ודעות וכוזרי ומורה נבוכים וכו' על פני כתבי המקובלים, אבל מרן הרב קוק כתב במפורש כי העדפתו הפוכה לחלוטין. הראי"ה הבחין במפורש בין 'שתי מפלגות ראשיות'. האחת, הפילוסופים, הם 'אלה אשר השפילו לראות, ירדו למרחבי ההכרה האנושית בכללה', השנייה, המקובלים, הם 'דורשי ד' ע"פ המעוף העליון אשר לאור הנבואה והופעת רוח הקודש', והם 'גבורי כח' אשר 'התעלו ברוחם ממעל לעולם ויושביו, ממעל לכל ההגיונות האנושיים'. הראי"ה קובע כי דווקא המקובלים, 'השרידים בני עליה', יכולים להנהיג את ישראל במלחמתו בכפירה החדשה. כאשר 'סערות הרוח, חזיזים וברקי רעם, יגלו על רוח האדם... בני הדורות יעמדו נבהלים... מבלי לדעת איך לאגד את כל האוצרות הישנים עם הרכוש החדש הבא ושוטף', אז מודיעים המקובלים, 'דורשי אלהים על פי רזי תורה', כי 'כל אותן הדעות החדשות, אשר גרמו להדהים לב רבבות עם... היו להם מושגים רגילים, ע"פ טבע האמת'. דבריו אלה של הראי"ה הובאו במלואם בספר קבלת הראי"ה עמ' 671 ואילך, ומהם עולה בבירור כי הוא - מרן הרב קוק - ביכר את ספרי המקובלים על ספרי הפילוסופים, וראה בספרי המקובלים את הדרך הנכונה אשר ילכו בה שלומי אמוני ישראל באמונתם בה' ית'.

ד. כי הרב יוסף אביב"י טוען שאי אפשר להבין את דברי מרן הרב קוק על בוריים בלי לדעת את חכמת הקבלה ובלי להכיר את הכינויים של ד'. בלעדם, "יש רק רושם כללי, הרגשה עמומה בלי הבנה ברורה ובהירה". בלי זה, הבנת הפסקה היא חלקית. "שפת הכינויים שלמה לו לראי"ה, וידיעתה היא מפתח הכרחי להבנה מלאה ומדוייקת של כתביו ורעיונותיו". זו אמירה, שאני הדל, איני מבין.
אכן, זו האמת ואין בלתה. בלי לדעת את כתבי המקובלים ובלי להכיר את כינויי הספירות (דוק, כינויי הספירות ולא "הכינויים של ד'"), דברי מרן הרב קוק נשארים עמומים, רחוקים. הרי הם אור מקיף בלא אור פנימי, ומשום כך מתקשים המלמדים ללמדם ולבארם באר היטב. הם נוהגים לדבר במלים נשגבות ועוטפות, לחזור שוב ושוב על משפטים כוללים, לפרוש את ידיהם לצדדים ולהרימן אל על. לא זו הדרך, ולא זו ההבנה. את פסקאות הראי"ה יש לבאר במלים ברורות וחדות, גם בעת שידיו של המלמד שלובות להן מאחורי גבו. בלימוד כתבי הראי"ה אין להסתפק בהתפעלות של 'רזין ורזין דרזין', אלא לדרוש תורה בהירה וברורה.

לא נראה שזו היתה מגמת מרן הרב קוק ללמד קבלה. בשביל זה יש ספרים. הוא מדגיש שלימוד קבלה הוא רק ליחידם (אורות הקודש א עו), והרי הוא לא צמצם כתיבתו ליחידים, אלא לכלל ישראל, כדי לרוממו, כדי לטהרו, כדי להחזירו בתשובה, כדי להפיח נשמה בתחיה הלאומית.
אכן, מרן הרב קוק לא ביקש ללמד קבלה, כי הוא לא היה מורה והוא לא 'נתן שיעורים בקבלה'. בוודאי שלא. אבל הוא כתב קבלה, כי סדר ההאצלה היה לפניו כל העת וכל מחשבותיו היו סדורות על פיו. הראי"ה לא ביקש ללמד קבלה, אבל הוא כתב קבלה כי כתבי המקובלים היו שמורים בזיכרונו. במונחיהם שלהם הוא השתמש, ובאורח מחשבתם הוא הלך וחשב. כשם שאדם כותב עברית אף על פי שאינו רוצה ללמד עברית, כך כתב הראי"ה 'קבלית' אף על פי שלא רצה ללמד קבלה.

לא היתה מגמתו לכתוב פירוש על קבלת האר"י ז"ל, ובמובן יותר רחב אין "קבלת הראי"ה".
אכן, לא היתה מגמתו של הראי"ה לכתוב פירוש על קבלת האר"י, שהרי אילו רצה לעשות כן היה כותב פירוש מסודר על ספר שער ההקדמות או על ספר דרך עץ חיים. אבל גם בלא להתוות לו מגמה ובלא לשוות לנגדו תכלית - יצא מתחת ידי הראי"ה פירוש מלא, שלם ונהדר לקבלת הראשונים ולקבלת האר"י גם יחד. דוק, לא רק לקבלת האר"י, אלא גם לקבלת הראשונים וגם לקבלת האר"י. כי מרן הרב קוק ידע הן את כתבי המקובלים הראשונים והן את כתבי המקובלים האחרונים, וכתיבתו חובקת את כל אלה ומודיעה את תוכנם ואת משמעותם.
הרב אבינר קובע כאן כי "אין קבלת הראי"ה". אבל כיוון שהוא הודיע בתחילת דבריו כי לא קרא וגם לא יקרא את הספר 'קבלת הראי"ה' - כיצד הוא יכול להודיע על אי קיומה של "קבלת הראי"ה"? כבר אמרו חכמים, לא מצינו אינה ראיה ולא ראינו אינה הוכחה. אבל כל מי שרצה לקרוא את הספר 'קבלת הראי"ה' וללכת בו כסדרו נוכח בעצמו כיצד פסקאות שכתב הראי"ה מצטרפות לשיטה שלמה, סדורה וברורה בפירוש סדר ההאצלה שלימדו המקובלים. גאונות נהדרת וחכמה מופלאה מתגלות מתוך פירושו של הראי"ה החובק את סדר האצילות כולו. אמת מה נהדר מראה כוהן בכותבו את הקודש!

הוא לא חידש דבר שלא היה, ובודאי לא חלק על המקובלים שקדמוהו. הכל ישן. והחדש זורם מתוך הישן. "והיה אם שמע תשמעו" – "אם תשמע בישן, תשמע בחדש".
לא כך. הראי"ה חידש דבר שלא היה, אבל הוא לא חלק על המקובלים שקדמוהו. הכיצד? הראי"ה קיבל מהמקובלים שקדמוהו את סדר ההאצלה כולו, כמות שהוא, ובכך לא חלק עליהם מאומה. יחד עם זאת, הודיע הראי"ה דרך חדשה במשמעותו של סדר ההאצלה. כשם שחידש רמח"ל נמשל חדש לסדר האצילות שלימד האר"י, כך חידש הראי"ה נמשל חדש לסדר האצילות שלימדו המקובלים הראשונים ולסדר האצילות שלימדו האר"י ותלמידיו.

הוא מעולם לא כתב, ולא רמז, ולא אמר שרצונו ללמד קבלה את האומה.
הנחה סמויה טמונה בדברי הרב אבינר: 'ללמד את האומה'. מדוע יצמצם הרב אבינר את דברי הראי"ה כמכוונים אל האומה לבדה? האם לא כתב הראי"ה על האדם היחיד ואליו? והאם לא כתב הראי"ה על האצילות? האם לא כתב הראי"ה על העולם ועל האדם ועל האומות?

כיון שלפי הרב אביב"י אי אפשר להבין את דברי מרן הרב בלי קבלה, אך למעשה שומעי לקחו לא למדו כך דבריו, יוצא שהוא נכשל במטרתו. וכן, אם יטען שאי אפשר להבין ספרי הרמח"ל הנגלים, כגון מסילת ישרים, דרך ד' ודעת תבונות בלי קבלה, אך למעשה לומדים אותם בלי קבלה, יוצא שאף הרמח"ל נכשל. אכן, נראה שגם הוא לא רצה בספרים אלה ללמד קבלה, אלא כתב לכלל ישראל. על כל פנים, אני הדל, אמשיך ללמוד כמו כולם את כתבי מרן הרב ז"ל.
יש ספרים ויש ספרים. אכן, כל הלומד את ספר דעת תבונות בלא לדעת קבלה - אינו מבין בו מאומה. הוא רואה בו הגיגים יפים אך אינו יורד אל התחלת דעתו וודאי שאינו מגיע אל סוף דעתו. ספר דעת תבונות הוא פירוש מסודר לספר אוצרות חיים, ובו כתב רמח"ל את הנמשל המלא לסדר האצילות שלימד האר"י. לעומת זאת, ספר מסילת ישרים לא נכתב על פי קבלת האר"י, ואין צורך בידיעת הקבלה כדי להבינו אל נכון. כך גם בספרי הראי"ה. יש מאמרים וחיבורים שלא כתבם הראי"ה על פי הקבלה, ואין צורך בידיעתה כדי להבינם נכונה. אבל יש פסקאות ומאמרים רבים שכתב הראי"ה על פיה, והם בנויים על פי סדר האצילות ושזורים בכינויי הספירות. על כן בלא ידיעת הקבלה אי אפשר להבין פסקאות ומאמרים אלה ואי אפשר להגיע גם אל התחלת דעתו העמוקה של הראי"ה.
המשיך הרב אבינר והסיק מסקנה מפתיעה: 'יוצא שהוא נכשל במטרתו... יוצא שאף הרמח"ל נכשל'. האם נכשלו רמח"ל והראי"ה? לא ולא. ציבור הלומדים נכשל. הוא הגביל את עצמו, הוא החליט שהוא לומד בספרים שהוא אינו יודע את שפתם. ואם ילמד אדם גמרא בלא לדעת מילה אחת בארמית - נסיק אנחנו כי האמוראים נכשלו? אדרבא, ישנסו הלומדים מתניהם, יחגרו ביזע וילמדו, ולו מעט בספרי המקובלים, כפי שעשו רמח"ל והראי"ה, ואו אז יבינו את ספר דעת תבונות ואת שמונה קבצים בעומקם, ואו אז ישוו לנגד עיניהם את גאונותם הכבירה של רבי משה חיים לוצאטו ושל הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

ה. ברור שמקורות דברי מרן הרב הם האר"י ז"ל. כך כותב רבנו הרב צבי יהודה בשמו: "אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל" (לשלשה באלול טו). אבל אין זה נקודתי, חד חד ערכי, שרעיון מסויים של מרן הרב נובע מרעיון מסויים של האר"י ז"ל, אלא כל רעיון נובע מן הכל.
קראתי שורות אלו של הרב אבינר, פעם ופעמיים, ועדיין אני עומד בתמיהתי ובהשתוממותי. אילו אמרתי אני, מדעת עצמי, כי לדברי הראי"ה יש מקורות בכתבי האר"י, יכול היה הרב אבינר לפטור קביעתי בהינף יד של זלזול. אבל אחרי שמרן הרב עצמו מעיד על דעותיו ומחשבותיו, והוא עצמו קובע כי 'אין שום דבר... שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל', כיצד יכול הרב אבינר לקבוע כי 'אין זה נקודתי, חד חד ערכי'? כיצד הגיע למסקנה זו? וכי מנין לו שמרן הרב לא התכוון לומר כי לכל דבר בדעותיו ובמחשבותיו יש מקור מדויק, נקודתי וחד חד ערכי, בכתבי האר"י ז"ל? וכי מנין לו לגמד את דברי הראי"ה ולהעמידם על אמירה כללית ועמומה? הנה זכינו כאן לעדות נחרצת וגורפת של בעל הדין עצמו - 'אין שום דבר... שאין לו מקור' - ולמה יקטין אותה הרב אבינר ויעשנה קביעה כהה וקהה? ולא עוד אלא שהרב אבינר מעיד כי אינו לומד קבלה, ואם אינו נוטל כתבי האר"י לידיו - כיצד הוא יודע שרעיון מסוים של מרן הרב אינו נובע מרעיון מסוים של האר"י ז"ל? אדרבא, יוכיח את דבריו, רעיון אחר רעיון, ואז נדע אמיתותם.

מרן הרב דיבר ברוח הקודש, כפי שאפשר לראות תוכן דבריו והניתוחים שלו על רוח הקודש שאינם כמסתכל מבחוץ אלא כמו שנמצא שם. המקורות הקדושים של האר"י ז"ל מהווים מסגרת שבה נשפך רוח הקודש. כאשר אביו הרב שלמה זלמן קוק, ביקש ממנו לבאר מקורותיו, הוא השיב: "לבאר את המקורות, אין תועלת, על פי רוב אין המקורות מבארות להדיא את המחשבה שלי, אלא הם מראים על זה, אחר התבוננות והרגשה עמוקה. ואלה הנרגנים, או אפילו תמימי הלב שלא הורגלו ברעיונות כאלה, לא יקבלו את התוצאות, גם כשיראה להם המקור שממנו הדברים נובעים" (אגרות הראיה ח"ד אמט).
אכן, מרן הרב דיבר ברוח הקודש. אך האם רוח הקודש משמעה חוויה מיסטית? האם רוח הקודש היא הופעה נשפכת על נפשו של האדם עד שאין הוא מסוגל לדייק בפרטים ואין הוא יכול לייסד דבריו באופן נקודתי, חד חד ערכי, על דברי האר"י? אם כך פועלת רוח הקודש - אין היא חכמה ואין היא תורה. לחוויות מיסטיות נשפכות על האדם אין מקום בתורת ישראל. וכי לא קראו חכמינו: חכם עדיף מנביא! מאמרם זה מכוון בדיוק נמרץ לתכלית זו: דע לך, רוח הקודש היא חכמה צלולה, הבנה בהירה. ועל כן הדגיש רמח"ל: בטמירו לעין השכל. אכן, בטמירו, אבל לעין השכל.

כדי להבין את דברי מרן הרב צריך מחשבה גדולה מקפת עמוקה, אך אין צורך בידיעה הנסתר. ולא די לתפוס את המקור כשלעצמו בלי העמקתו. כמובן, אני הדל אין לי התבוננות והרגשה עמוקה, אך אמשיך ללמוד מפיהם של אלו השייכים לכך.
אכן, צודק הרב אבינר בקביעתו כי 'לא די לתפוס את המקור כשלעצמו בלי העמקתו'. כדבריו השתדלתי עשות בספר קבלת הראי"ה. הבאתי מקורות מדויקים לדברי הראי"ה, באופן נקודתי וחד חד ערכי, והעמקתי בהם באריכות רבה. השוויתי את דברי מרן הרב אל דברי המקובלים, הראשונים והאחרונים, והראיתי כיצד תואמים דברי מרן הרב את מקורותיו, כיצד העמיק במשמעותם של כתבי המקובלים וכיצד גילה בהם אופקים חדשים. כל הקורא בספר קבלת הראי"ה ימצא בו את דברי הראי"ה ואת מקורותיו בכתבי המקובלים, ועמם ימצא גם עיון חודר ביחסם אלו אל אלו.

הדברים דומים למה שכתב מרן הרב על החידוש האמיתי, שאף הוא אינו נובע ממקור מסויים ומוגדר, אלא מן הכל. "החידוש האמיתי הוא נלקח מתמצית כל המהות של היש הקודם לו, שמכחו הוא בא. הפרי יוצא מכל האופי של העץ... מכל המהותיות... וכל חידוש שהוא מזדלף רק מאיזה חלק ומשאיר חלקים בלא תנועה רוחנית, איננו חידוש באמת, כי אם סדור מיכני במערכת ההשכלה". "רק באחדות השלמה... העושר של הכל". "בלא אחדות לא יש חידוש כי אם סדרנות שטחית, והחידוש כשהוא שוטף מן הכל..." (אגרות הראיה ח"ג אג' תשמא).
העתיק כאן הרב אבינר משפטים קטועים מאיגרת נפלאה של הראי"ה, ובכך איבד את משמעותה. האיגרת עוסקת ביחס בין מידת הענווה ובין יכולת החידוש של הנשמה, וכל דברי הראי"ה בה אינם קשורים כלל וכלל לסוגיה הנידונה כאן - קבלת הראי"ה.
כיוון שדברי הראי"ה באיגרת זו אינם שייכים לכאן לא נעסוק בה, אבל כיוון שבאה לידינו לא נוכל שלא לומר עליה משפט אחד: איגרת זו מיוסדת כולה על כתבי המקובלים, ובלי ידיעתם אי אפשר להבינה לאשורה.

ו. אין צל של ספק שהרב יוסף אביב"י עשה עבודה עצומה וחשובה במילון המושגים והראה שמרן הרב עקבי, בכך שניתח כל פסקה על פי המילון שלו. אך יוצא מדבריו, שכל עוד לא נעשתה עבודה גדולה זו, אף אחד מתלמידי מרן הרב לא הבין את דבריו כראוי, במשך כשמונים שנה, כולל רבנו הרב צבי יהודה, כולל הרב דוד כהן הנזיר, כולל הגרי"מ חרל"פ. זה דבר מאוד מוזר שקשה לקבל. הרי שלושה ענקי עולם אלה היו מאוד קרובים למרן הרב, שוחחו איתו שעות אין ספור, וכי הוא לא אמר לאחד מהם אפילו משפט אחד שידיעת כינויי האר"י ז"ל הכרחית כדי להבין דבריו?! וגם בכל אלפי פסקאות שכתב, הוא לא הזכיר זאת ברמז אחד?! הרי רבנו הרב צבי יהודה והנזיר שערכו את הכתבים, עשו זאת בצמוד לו, ואפשר לראות את ההתכתבות של מרן הרב והנזיר בעקבות העריכה וכן התיקונים בכתב ידו. הנזיר קיבל אישור על עריכתו, ומספר בהקדמה לאורות הקודש שהוא שאל את מרן הרב האם יש אצלו שיטה ומרן הרב אישר, - והוא נמנע מלומר לו שהיא כתבנית כתבי האר"י ז"ל?! הרב יוסף אביב"י יטען שעריכת הנזיר אינה נכונה ואינה קבלית. זהו דבר שקשה לקבל. מרן הרב קוק הסתיר סוד דבריו משלושה גדולים?!
לכן, אני הדל מעדיף להמשיך ללמוד על פי רבנו הרב צבי יהודה והנזיר.
אכן, רבנו צבי יהודה, הרב דוד כהן הנזיר והגרי"מ חרל"פ היו שלושה ענקי עולם. אכן הם היו קרובים למרן הרב, ואכן הם שוחחו עם מרן הרב שעות אין ספור. בוודאי ובוודאי. אבל באותן שעות אין ספור הראה מרן הרב לתלמידיו את מקורותיו בספרי הקבלה, הודיע להם את כינויי הספירות על פי המקובלים הראשונים והראה להם כיצד הם שזורים בפסקאותיו, ואף הראה להם כיצד דבריו מיוסדים באופן נקודתי וחד חד ערכי על סדר האצילות שלימד האר"י ז"ל.
אכן, מרן הרב קוק לא הסתיר סוד דבריו משלושת תלמידיו הנבחרים. בוודאי למדו הם קבלה, ובוודאי ידעו הם את קבלת האר"י לאשורה. מאליו יובן כי רבנו הרב צבי יהודה, כי הרב הנזיר והגרי"מ חרל"פ ידעו את מקורותיו של הראי"ה בכתבי המקובלים הרבה יותר מכל הכתוב בספר קבלת הראי"ה. ואם אמנם הם לא גילו את שיטתו של הראי"ה בקבלה - מנין לנו לומר כי הם לא ידעוה? בוודאי ידעוה, אלא שלא רצו לגלותה לציבור בזמנם שלהם.

בריושמא · הודעהעל ידי **בריושמא** » ב' ספטמבר 09, 2019 11:31 am

ז. ומענין לענין באותו ענין, הרב אביב"י כתב לפני כן ספר מסודר להפליא ועמוק על קבלת האר"י ז"ל – כמובן גם אותו לא קראתי, אלא מי שקרא הסביר לי, ואולי לא הבנתי טוב. וגם שם יוצא מדבריו שכל לימוד כתבי האר"י ז"ל במשך כל הדורות לא היה נכון. לתפיסה זו הגיע הרב אביב"י אחר שלמד ישירות את כתבי האר"י ז"ל שהוא כתב בעצמו ולא רק מפי תלמידיו. אכן, רבי חיים ויטל ורבי יוסף אבן טובול, נחלקו בהבנת דברי האר"י ז"ל. וכתבי האר"י ז"ל שנלמדו לאורך הדורות, הם כשיטת רח"ו. אם כי היו מגדולי המקובלים שהסכימו לצרף גם לפעמים מעט מתלמידיו האחרים של האר"י ז"ל מאשר רח"ו. וכתבי האר"י ז"ל עצמו הוכנו כשיטת האר"י ז"ל. בא הרב יוסף אביב"י וחידש דרך שלישית, שלפעמים האר"י ז"ל כותב כשיטה זו ולפעמים כשיטה זו. כך שאין שם אחדות, כניגוד להבנת הרש"ש שהציג מבנה אחדותי של כתבי האר"י ז"ל.
בתחילת הפסקה כותב הרב אבינר כי אני כתבתי ספר מסודר להפליא ועמוק על קבלת האר"י ז"ל, וכוונתו לספר בנין אריאל. אכן, הספר בנין אריאל הוא ספר מסודר, אם כי אני הנחתום אינני יכול לומר אם הוא מסודר להפליא ועמוק.
מכאן ואילך ממשיך הרב אבינר בתיאור הדברים שכתבתי בספר בנין אריאל, אלא שמאומה מכל אשר כתב אינו נמצא בספרי ואינני יודע מנין נטל את דבריו. ואכתוב כאן בתמצית דבר דבור על אופניו.
בספר בנין אריאל הבאתי תחילה את הדברים שכתב האר"י עצמו, עוד במצרים. אחר המשכתי והבאתי את הדרושים שדרש האר"י לתלמידיו בהיותו בצפת. הבאתי את דברי ר' חיים ויטל ואת דברי ר' יוסף אבן טבול, שני תלמידיו הגדולים של האר"י. את כל אלה - דברי האר"י עצמו ודרושיו לתלמידיו - סידרתי בתשע שמועות, זו אחר זו. מהשמועה הראשונה שהאר"י כתב בעצמו במצרים, עד השמועה האחרונה שדרש לתלמידיו בצפת סמוך למיתתו.
תשע השמועות הללו הולכות בדרך אחת, מתחילה עד סוף. כל אחת מן השמועות מוסיפה פרטים על קודמתה, ומחדשת הבנות עמוקות בסדר האצילות. על כן אין כאן שתי דרכים, זו של ר' חיים ויטל וזו של ר' יוסף אבן טבול, אלא דרך אחת ששניהם מהלכים בה זה לצד זה. דרך זו, שרבם האר"י סלל והתווה אותה, הולכת ונפרשת לאורך תשע שמועות. ואם שתי דרכים אינן כאן, קל וחומר שדרך שלישית, כביכול דרך שלי, אין כאן. כל עניין הדרכים הללו בטעות יסודו, והאמירה 'אין שם אחדות' שגויה לחלוטין.

כך שאין שם אחדות, כניגוד להבנת הרש"ש שהציג מבנה אחדותי של כתבי האר"י ז"ל. כמובן, אני הדל איני מבין לא אר"י ז"ל, ולא רבי יוסף אבן טובול, ולא רבי חיים ויטל, אך כך שמעתי. ואם כן, קשה לומר שבמשך 400 שנה, המקובלים לא הבינו את האר"י ז"ל, עד שבא הרב יוסף אביב"י כדי לברר את הענין. קשה לקבל שהיו באר"י ז"ל שני קווים מקבילים? וכל המקובלים לא ידעו?! הרי יש מחלוקת, אז הם לא חשבו על זה?! האר"י ז"ל לא מסר על כך לאף אחד מתלמידיו?!
בהמשך דבריו כותב הרב אבינר כי 'הבנת הרש"ש שהציג מבנה אחדותי של כתבי האר"י ז"ל'. המשפט תמוה ומוזר, והוא תלוש לחלוטין משיטת הרש"ש. כל שאני מנסה להפוך בו ולהפוך בו כדי להבינו או למצוא לו שורש - חרס עולה בידי.

אגב, הוא גם מזכיר שמקור דברי האר"י אינו רוח הקודש, אלא מאמרים סתומים מהזוהר שהוא העמיק בהם. גם זה נראה מאוד מוזר.
אכן, 'זה נראה מאוד מוזר'. לכך אני מסכים בכל מאודי. אלא שבכל ספריי אין משפט אחד כזה. יעבור נא הרב אבינר על כל ספריי - אין צורך לקרוא, אפשר גם לעבור באלכסון - ויראה משפט אחד כזה. בכל ספריי לא כתבתי מאומה על השגת רוח הקודש. והסיבה פשוטה וברורה: אינני מבין ואינני יודע מהי רוח הקודש, ואיך אוכל לכתוב על דברים שנבצרים מידיעתי?
כך כתבתי: דרושים רבים לימד האר"י את תלמידיו ובהם הסביר את סדר ההאצלה. בדרושים אלה הוא מתאר את סדר ההאצלה בפרוטרוט בלא להביא מקור לדבריו. אבל בכתבים שכתב בתחילה, בהיותו במצרים, הוא מפרש את ספר הזוהר ולומד את מאמריו בעיון. בכתבים אלה הוא מביא מקורות בספר הזוהר לכל דבריו. ועתה, אם ייקח אדם את הדרושים שלימד האר"י לתלמידיו - ובהם אין מקורות - וישווה אותם אל הכתבים אשר כתב האר"י במצרים, ימצא מקורות רבים לתוכנם של הדרושים. מקורות רבים מאוד, מלוא חופניים. או אז הוא יבין את דרושי האר"י לעומקם, כשם שהלומד שולחן ערוך יבין את ההלכה לעומקה אם יגלה את מקורותיה בגמרא ובפוסקים הראשונים.

ח. הרב יוסף אביב"י מבחין באר"י ז"ל שני אופנים להסביר את ההאצלה: המשכת שפע החיים וגילוי אור העצמות, מה שבא לידי ביטוי בהכרת מידותיו ובדבקות במידותיו. אני הדל, אין לי עסק בנסתרות, אך באופן פשוט נראה שהם אחד: מתוך הכרת מידותיו יש דבקות במידותיו.
אכן, בכרך השלישי שבספרי קבלת האר"י הבחנתי בין שתי בחינות: המשכת שפע החיים וגילוי אור העצמות. אבל לא כתבתי מאומה על 'הכרת מידותיו' ועל 'דבקות במידותיו'. ההבחנה בין בחינת המשכת שפע החיים ובין בחינת אור העצמות ארוכה היא, מפורטת היא, ובנויה על סדר ההאצלה כולו מראשו לסופו. הבחנה זו נפרשת על פני 245 עמודים, מעמ' 1181 עד עמ' 1245, ובכל אלה אין מאומה על 'הכרת מידותיו' ועל 'דבקות במידותיו'. בהמשך דבריו מציע לי הרב אבינר כי אוכל לטעון כך וכך - אך מדוע אטען כך וכך אם לא הזכרתי ולו פעם אחת את 'הכרת מידותיו' ואת 'דבקות במידותיו'?

אמנם המחבר יוכל לטעון שהמקובלים דברו או על אופן ראשון או על אופן שני, ולא חברו ביניהם. אבל הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, בספר המוסר המפורסם שלו, תומר דבורה, כן מחבר ביניהם: מתאר כל מידה של הקב"ה ולבסוף מסיק איך עלינו להתנהג בהתאם. אמנם הוא יטען שזה רק ספר קטן. אכן, קטן בכמות אך גדול באיכות.
הציע כאן הרב אבינר שאני אטען שספר תומר דבורה הוא 'ספר קטן'. מנין הגיעה הצעה זו? מספר 'קבלת הראי"ה', שכנגדו מכריז הרב אבינר 'אני לא אקרא את הספר קבלת הראי"ה'. בספר זה, עמ' 144, ביארתי את חידושו היסודי של הראי"ה כי הספירות הן התנהגות אלוקית. המשכתי והסברתי את ההבדל בינו ובין המקובלים שקדמו לו, ובעיקר בינו ובין הרמ"ק. שם הבחנתי בין דברי הרמ"ק 'בספרו הגדול והיסודי, פרדס רמונים', ובין 'ספר נפרד וקטן, ספר תומר דבורה'. לא אחזור כאן על דבריי שם, כי אין בהם מאומה כדי להקטין את ערכו של ספר תומר דבורה. כל כולם באו להבחין בין ספר פרדס רמונים (397,000 מלים) שבו ביאר הרמ"ק את הספירות כהנהגה אלוקית, ובין ספר תומר דבורה (9,000) שבו ביאר הרמ"ק את הספירות כדרכי התנהגותו של האדם.

וכן הוא מחלק אצל הרמח"ל, ומגדיר בו שתי בחינות בצמצום ובהאצלה: דרך הגמול כלומר ההטבה בבריאה, ודרך היחוד, לגלות ייחודו.
לא הבחנתי בין שתי בחינות בכתבי רמח"ל אלא בין שתי תקופות. יאמר הקורא, מאי שנא בחינות ומאי שנא תקופות. אשיב לו, שנא ושנא. דרך הגמול ודרך הייחוד אינן שתי בחינות שעומדות יחד זו לצד זו, כשתי הבחינות בקבלת האר"י שנזכרו לעיל, אלא הן שני ביאורים לסדר ההאצלה שכתב רמח"ל בשתי קבוצות של חיבורים שנכתבו בשתי תקופות שונות בחייו.
בקבוצה ראשונה של חיבורים, עד סוף שנת ת"ץ, הסביר רמח"ל את הנמשל של סדר ההאצלה על פי דרך הגמול; בקבוצה שנייה של חיבורים, משנת תצ"א ואילך, הסביר רמח"ל את הנמשל של סדר ההאצלה על פי דרך הייחוד. בקבוצה הראשונה כתב רמח"ל על צמצום ושורש הדין, ואילו בקבוצה השנייה כתב רמח"ל על צמצום ורשימו. בקבוצה הראשונה הסביר רמח"ל את מהלך ההאצלה כהנהגה אחת של גמול לאדם על מעשיו; בקבוצה השנייה הסביר רמח"ל את מהלך ההאצלה כשתי הנהגות - האחת, הנהגת המשפט והנהגת הטוב ורע, והשנייה, הנהגת הממשלה הגמורה והנהגת הייחוד.

אבל הרב חיים פרידלנדר, תלמיד חכם גדול ברמח"ל, חלק עליו, ובירר שהם הולכים יחד.
אכן, הרב חיים פרידלנדר לא הסכים עם ההבחנה שהבחנתי בין שתי התקופות. אלא שהוא לא בחן את ההבחנה ולא חקר ודרש אחר פרטיה, אלא כתב הנחה כוללת: 'לא נוכל לבא להבנה נכונה של ביאורי רמח"ל אם גישתנו תהיה לחקור את דבריו ולחלקם ל"קבוצות חיבורים" שונות... והאם לא צריך לטרוח ליישב את שתי השמועות של האריז"ל שתהיינה תואמות יחד?'. זו הנחה רווחת בין תלמידי חכמים, והיא מובאת תדיר כאקסיומה שאינה צריכה הוכחה. אכן, הנחה רווחת היא, אבל אינה מוסכמת על הכל.
ומעשה שהיה כך היה. שכן הייתי לר' שלמה זלמן אויערבך, זכר חכם וצדיק לברכה. בעת שכתבתי את הספר בנין אריאל, ובו חילקתי את דברי האר"י לתשע שמועות בזו אחר זו, הכרתי את ההנחה הרווחת, ועל כן ניגשתי אל ר' שלמה זלמן ושאלתי: האם אני יכול לכתוב שהאר"י אמר בתחילה דבר מסוים בדרך אחת ואחר כך חזר ואמר אותו דבר בדרך שנייה? ר' שלמה זלמן הסתכל עלי במבט תמה ומשתומם, ואמר: אם במשנה כתוב שיש משנה ראשונה ומשנה אחרונה, מדוע שבכתבי האר"י לא תהיה שמועה ראשונה ושמועה אחרונה?

ובגנזי רמח"ל, הוא מציין שלפעמים מדובר על השורש ולפעמים על השורש דשורש.
משפט זה לא נכתב על ידי הרב פרידלנדר, אלא נוסף כאן על ידי הרב אבינר.
שלוש פעמים נמצא הביטוי 'שורש' ו'שורש דשורש' בספר גנזי רמח"ל. בכל המקומות הללו רמח"ל אינו מדבר לא על דרך הגמול ולא על דרך הייחוד, ועל כן אין הם שייכים לענייננו כלל וכלל. בכל המקומות הללו לא נכתב כי לפעמים מדובר על השורש ולפעמים על השורש דשורש, אלא נכתב כי שורש ושורש דשורש עומדים יחדיו, זה לפנים מזה. אצטט את כל המקומות שדיבר בהם רמח"ל על שורש ושורש דשורש, למען יראו הקוראים בעצמם ויווכחו. א. 'הרי כאן שרש ושרש דשרש, דהיינו שרש כל הבריאה הוא זה הכח הנמצא בין כחות הבלתי תכליות, והרצון עצמו הכולל כל בלתי תכליות הוא שרש הכל' (עמ' רכז); 'הרי כאן שרש ושרש דשרש, כי שרש הבריאה הוא הכח הזה הפרטי, ושרש השרש הוא הרצון הכולל הבלתי בעל תכלית' (עמ' רמז); 'הרי כאן שרש ושרש דשרש. השרש של בריאה הוא כח ההטבה שברצון העליון, ושרש דשרש הוא הרצון עצמו' (עמ' רסה).

בריושמא · הודעהעל ידי **בריושמא** » ב' ספטמבר 09, 2019 11:33 am

ט. ומכאן למרן הרב קוק. גם כאן הוא מבחין בין שתי הבנות בספירות: התנהגות והנהגה, כאשר הנהגה היא דרכי הפעולה של האל בעולם, האצלה והתנהגות הם דרכי הפעולה של האדם כדי להידמות לאל. המיקוד עובר מהאל לאדם.
כתב כאן הרב אבינר הבחנה בין שתי הבנות בספירות, אלא שהיא אינה מצויה בספר קבלת הראי"ה כלל וכלל. ולא עוד אלא שהיא מוזרה מאוד. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי ספר כלשהו שכתוב בו כי 'האצלה' היא מדרכי הפעולה של האדם. כל החיבורים, הן אלה שבדפוס והן אלה שבכתבי היד, מלמדים כי האצלה היא דרך הופעתן של הספירות ממעלה למטה, הספירות שהן שמותיו-מידותיו-תאריו-דרכיו של ה' ית'. האצלה של דרכי האדם? אין, ולא יכול להיות.
בספר קבלת הראי"ה הבחנתי בין שני פירושים לספירות. האחד, פירושם של המקובלים - הנהגה. לפי פירוש זה ספירות האצילות הן דרכי ההנהגה האלוקית, הדרכים שבהן ה' ית' מנהיג את האדם ואת העולם. השני, פירושו של הראי"ה - התנהגות. לפי פירוש זה ספירות האצילות הן דרכי ההתנהגות האלוקית, הדרכים שבהן ה' ית' מתנהג.
האם לפי ההבחנה הזאת המיקוד עובר מהאל אל האדם? לא ולא. בכל ספרי קבלת הראי"ה לא כתבתי את המלה 'האל' ככינוי לה' ית', ובוודאי לא כתבתי בשום מקום כי 'המיקוד עובר מהאל לאדם'. משפט זה שגוי כולו, כי בשתי ההבנות של הספירות - של המקובלים ושל הראי"ה - הספירות הן ספירותיו של ה' ית', בין אם הן הנהגה ובין אם הן התנהגות. לעולם הן שמותיו ומידותיו של ה' ית', ולא של האדם.

הרב אביב"י טוען שמרן הרב חולק על המקובלים, כי הם דברו על הנהגה והוא מדבר על התנהגות.
אינני יודע היכן ראה הרב אבינר טענה שלי כי מרן הרב חולק על המקובלים. כזאת לא כתבתי, וטענה זו אינה נכונה מכל וכל. יכול הראי"ה לחדש, כמו כל מקובל, וחידוש אינו מחלוקת. האם כל אימת שתלמיד חכם מחדש דבר שלא היה לעולמים הוא חולק על כל תלמידי החכמים שקדמו לו? האם ר' חיים מבריסק חלק על כל קודמיו? הגיעה העת שתתפתחנה הדעות, ומאליו יובן כי רשאי וגם זכאי וגם חייב תלמיד חכם ומקובל לחדש חידוש בלי שתוטח בו הטענה כי הוא חולק על כל קודמיו.

הוא כותב שמרן הרב למד זאת מהרמן כהן שטוען שהעיקר הוא המוסריות ולא חקירת ההיסטוריה, ושמושג האלהים של היהדות, אין משמעותו אלהים, אלא מוסריות, שמשמעותו של אלהים היא רק בשביל אתיקה, והתוארים הם תוארים מוסריים ולא תוארי פעולה. ובודאי שאי אפשר להסכים עם הרמן כהן, שמתאר רק את התחתית. אמנם רבנו הרב צבי יהודה מזכיר את הרמן כהן לגבי דעת אלהים באגרות צמח צבי, אך אינו אומר שמרן הרב למד ממנו. אדרבה בספר עקבי הצאן, שני המאמרים דעת אלהים ועבודת אלהים הינם מקושרים יחד: מתוך דעת אלהים מגיעים לעבודת אלהים. הדרך רחוקה מהרמן כהן הכותב שהתנהגות האל, היא הדרכים האידיאליות בהם האל מתהלך ושאיפת האדם להידבק באל וללכת בדרכיו.
אכן, רבנו הרב צבי יהודה מזכיר את הרמן כהן, אך אינו אומר שמרן הרב למד ממנו. וגם אני הזכרתי את הרמן כהן ולא כתבתי כי הראי"ה למד ממנו. הרוצה לקרוא את הספר קבלת הראי"ה ימצא בו, עמ' 148-146, את דבריי על הרמן כהן, ואז יראה כי בשום מקום לא כתבתי שהראי"ה למד מהרמן כהן שמושג האלוהים של היהדות אין משמעותו אלהים אלא מוסריות. האמת חשובה מכל, וכדאי מאוד לדייק בה.

ודאי שיש שני קווים אצל מרן הרב, אך אינם שלו והם שנים שהם אחד. האידיאלים האלהים הם: א. דרכי ד' כי אי אפשר להכיר עצמיותו. ב. דרכים להידבק בו. א. הנהגה של שופט ומנהיג. ב. מתהלך בהן כדי שנלמד ממנו. אבל ידוע ומפורסם, שכל מה שאנו מדברים על רבונו של עולם, ביו שזו הנהגה בין שזו התנהגות, הכל הוא מצדנו ולא מצדו יתברך, כמבואר בספר נפש החיים פרק ג. וזה חלק מן האזהרות של רבי צבי הירש מזידיצ'וב בספרו סור מרע ועשה טוב, אזהרה א: "והנה אם תראה שמדבר באורות עליונים ברקיע השמים, דע כי עיקר החכמה לגמור ולקיים, ליקח ממנו מוסר ועבודת השם".
קראתי את הפסקה הזאת שכתב הרב אבינר, פעם ופעמיים וגם שלוש, ואינני מבין את הנאמר בה. מאומה. לא הבנתי מנין שאב את דבריו על האידיאלים, לא זכיתי להבין מה הקשר בין האידיאלים ובין מצדנו ומצדו ית', וגם לא הבנתי מה בין כל אלה ובין דברי ר' צבי הירש מזידיטשוב. כיוון שלא הבנתי - אינני יכול להתייחס לשורות הללו.

י. ואני הדל, אין לי עסק בנסתרות ואלמד כפי שהדריך אותנו רבינו כיצד ללמוד. ואלו ארבעה כללים שקבע רבנו הרב צבי יהודה בלימוד דברי מרן הרב קוק עקב חוג הלימוד שהתקיים עם אנשים חשובים, בחוברת מעגלי – חוג הראי"ה (לנתיבות ישראל ב קמג):
א. ראשית חכמת יראת ד'. כבכל לימוד תורה, גישה של כובד ראש לדברי אלהים חיים.
ב. לשונות של קבלה שמוזכרים בכתבי מרן הרב, יש להשתדל לברר ממקורות נאמנים, רק כפי הצורך ההכרחי לגופם של הדברים בלבד, ולהיזהר מלהרחיב מעבר לזה. ועל אחת כמה וכמה, לא להעביר את הדברים אל לשונות של קבלה, איפה שאינם מופיעים בכתבים עצמם. כי סתרי תורה שייכים רק ליחידים מלאי קדושה ולא לרבים.
ג. לא לעסוק בהשוואות עם עניינים של חולין, אלא אם יש צורך אמיתי, אז לצמצם כמה שאפשר, ולהיזהר מלהכניס חולין וקל וחומר פסולין לתוך הקודש.
ד. לעומת זאת, להרבות בהקבלות והשוואות עם שאר מקורות של מרן הרב.
ארבעה כללים יסד ר' צבי יהודה, וספרי קבלת הראי"ה איננו סוטה מהם כמלא הנימה.
הכלל השני קובע כי 'לשונות של קבלה שמוזכרים בכתבי מרן הרב, יש להשתדל לברר ממקורות נאמנים'. כך בדיוק עשיתי. נטלתי את הלשונות של קבלה שכתב הראי"ה, וביררתי אותם על מקורות נאמנים - ספר הזוהר, שערי אורה, עבודת הקודש, פרדס רמונים, כתבי האר"י וכתבי רמח"ל ועוד ועוד. כל אלה מקורות נאמנים הם.
עוד קובע הכלל השני כי 'רק כפי הצורך ההכרחי לגופם של הדברים בלבד, ולהיזהר מלהרחיב מעבר לזה. ועל אחת כמה וכמה, לא להעביר את הדברים אל לשונות של קבלה, איפה שאינם מופיעים בכתבים עצמם'. כך בדיוק עשיתי. לא הרחבתי מאומה מעבר לכינויים שהביא הראי"ה עצמו בפסקאותיו. בשום מקום - ואני חוזר וכותב: בשום מקום - לא העברתי את דברי הראי"ה 'אל לשונות של קבלה איפה שאינם מופיעים בכתבים עצמם'. מילון הכינויים כולו ערוך בדיוק לפי הוראתו של הרצי"ה ואינו סוטה ממנו כמלוא הנימה - כל הכינויים הסדורים במילון הם ביטויים שהראי"ה עצמו כתב במאמריו ובפסקאותיו. אני רק לקטתי אותם אחד לאחד, הבאתי לכל אחד מהם מקורות נאמנים, ותו לא.
גם מהכללים השלישי והרביעי לא סטיתי. עניינים של חולין בטלים באלף בספר קבלת הראי"ה, ולא הובאו בו אלא כאשר יש בהם 'צורך אמיתי'.
יפה הביא הרב אבינר את הכללים שיסד רבנו ר' צבי יהודה, שהרי דווקא הם מוכיחים כי ספר קבלת הראי"ה נאמן לדרך כתיבתו של הראי"ה ולדרך לימודו של בנו הרצי"ה.

*
בכלל, רבנו הסתייג באופן מוחלט מהעסק בנסתרות ברבים, וביחס לנאמר בספר הזוהר שבאחרית הימים יתגלו ויתפרסמו בהמון סודות התורה, כתב כי עוד חזון למועד, שצריך זהירות גדולה. לכן רבנו היה מצניע מאוד את גדלותו העצומה בנסתר ומתרחק מן הדיבור בו (פסקי רבנו יו"ד רמו).

מגדל · הודעהעל ידי **מגדל** » ב' ספטמבר 09, 2019 2:18 pm

שפתיים ישק משיב דברים נכוחים.
וכדאי היה כל מכתב התלונה המיותר (ע"פ דעתי הדלה, ועל פיה בלבד) הזה, לזכותנו בתגובתו של הרב יוסף.

תבונה1 · הודעהעל ידי **תבונה1** » ב' ספטמבר 09, 2019 7:23 pm

https://tablet.otzar.org/he/pages/?&res ... book=15040 ספר היובל לר' מרדכי קירשבלום
ע"ש בעמוד קפ"ח בקשר לנדון כאן

מגדל · הודעהעל ידי **מגדל** » ב' ספטמבר 09, 2019 8:04 pm

תבונה1 כתב:https://tablet.otzar.org/he/pages/?&restore=1&t=1568048147224&pagenum=175&book=15040
ע"ש בעמוד קפ"ח בקשר לנדון כאן

אינני מצליח להבין באיזה ספר מדובר, שלחת לינק אל האוצר המקוון, ומכיוון שמדובר בעמוד אשר איננו נגיש לאורחים (לאחר 40) אפילו שם הספר על מנת לפותחו באוצר הלא מקוון, לא ניתן לראות.

תבונה1 · הודעהעל ידי **תבונה1** » ב' ספטמבר 09, 2019 8:15 pm

מגדל כתב:
תבונה1 כתב:https://tablet.otzar.org/he/pages/?&restore=1&t=1568048147224&pagenum=175&book=15040
ע"ש בעמוד קפ"ח בקשר לנדון כאן

אינני מצליח להבין באיזה ספר מדובר, שלחת לינק אל האוצר המקוון, ומכיוון שמדובר בעמוד אשר איננו נגיש לאורחים (לאחר 40) אפילו שם הספר על מנת לפותחו באוצר הלא מקוון, לא ניתן לראות.

מתנצל, תיקנתי עכשיו את הלינק.

מגדל · הודעהעל ידי **מגדל** » ב' ספטמבר 09, 2019 9:07 pm

תבונה1 כתב:
מגדל כתב:
תבונה1 כתב:https://tablet.otzar.org/he/pages/?&restore=1&t=1568048147224&pagenum=175&book=15040
ע"ש בעמוד קפ"ח בקשר לנדון כאן

אינני מצליח להבין באיזה ספר מדובר, שלחת לינק אל האוצר המקוון, ומכיוון שמדובר בעמוד אשר איננו נגיש לאורחים (לאחר 40) אפילו שם הספר על מנת לפותחו באוצר הלא מקוון, לא ניתן לראות.

מתנצל, תיקנתי עכשיו את הלינק.

אצלי הבעיה במקומה עומדת, אנא ציין את שם הספר, או לחלופין העלה צילום של הקטע המדובר.

טלחיים · הודעהעל ידי **טלחיים** » ג' אוקטובר 15, 2019 12:07 pm

שלום לברי ושמא,
ראיתי שכבודו הגיב לדבריו של הרב אבינר אבל כנראה לא שם לב לשאלות ששמתי למעלה. ברשותך, לאחרונה שבתי לעיין בכרך הרביעי של החיבור ויש לי מספר שאלות נוספות. בכרך זה אני רואה את תורף דבריך לגבי תפיסת האלוהות של הרב קוק. לטענתך הרב קוק בחר להחזיק בהשקפה "מבוכרת" על פני תפיסתו של שפינוזה אותה הוא שולל. אך עיון במאמרים בעקבי הצאן מראה שהרב קוק לא שולל את השקפתו של שפינוזה, רק את הדרך אליה. ניתן להסיק זאת מהעובדה שהרב קוק כותב על ה"מחשבה הילדותית" של שפינוזה שהיא גם המחשבה הנישאה ביותר.

1.
במאמר "עבודת אלוהים" כותב הרב קוק כך:
"אמנם כשם שהמושג העצמי, - מבלעדי המילוי האידיאלי באלהות, - אף על פי שהוא המושג היותר שפל, מפני שהוא מתילד מהסקירה הילדותית, בתקופה שאין האדם עדיין מבחין בין עצם לתואר, שעל-כן כל משאו ומתנו מתדמים לו שהם עומדים רק בחוג של דברים עצמיים, מכל-מקום הוא ג"כ המושג היותר עליון. דוקא אחר שהאדם קונה לו הכרתו השלמה, שכל מצוי שבעולם מושג הוא לו רק מצד תאריו ויחושם אליו, הוא מוצא בקרבו עז כזה שהיחש האלהי אליו הוא יותר עמוק, יותר נשא ויותר חי מכל יחש, עד שתבלט לפניו האמת הגמורה של הענוה העליונה, העומדת גם למעלה מהחכמה, "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה" . רק אז יתברר, שמציאותו העצמית של האדם עצמו תחשב אצלו בתור יחש תארי, ויחש האלהות אליו - עצם החיים ואמיתת המציאות".

במילים פשוטות: בהתחלה האדם תופס את אלוהים "מצד היחס", כלומר מצד צורת ההכרה שלו, אם להשתמש בשפה של קאנט. ובשפה של הרב קוק - האדם תופס את אלוהים מצד האצילות, המידות בהן אלוהים מתלבש, והוא מתקרב אליו על ידי התדבקות במידותיו. אבל כשהמעגל נשלם והאדם רואה עצמו כחלק מאלוהים היחס מתהפך וצורות ההכרה שעל ידם תפס האדם את המציאות "מצד היחס והתארים" הן עצמן מוכרות כעניין יחסי - סובייקטיבי.

2.
מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד שהרב קוק לא חולק על שפינוזה בעניין המוניזם הוא בקבצים מכתב יד קדשו כרך ב, פנקס הדפים א פסקה 38:

"חסרון נמרץ יש בפנתיאיסמוס השפינוזי, והחסרון איננו בתוך עצמותו של המאמר כי אם בתוך האומר. הא כיצד, באמת כך נאה לומר ומחוור לומר שאין שום דבר חוץ לאלהות, כי אם הכל הוא אין סוף, וכל הפרטים אינם נראים פרטים מוגבלים ונפרדים כי אם לפי השגתנו, שאיננה נותנת את האמת בקרבנו פנימה... אבל ההשכלה העכורה של האדם, וביותר הרצון העכור, הרוצה בדברים של תוהו ושל חסרון, זהו בעצם חסרון והעדר, שאין חסרון ושלילה שום דבר מצוי, כי אם חוסר הויה. וה'הכל' שהאדם מורה עליו באצבעו הוא תמיד אותו הכל שהוא משיג לפי ערכו, ואם כן ההכל שלו הוא גם כן חסרון והעדר, וחסרון והעדר ודאי איננו כלום, ואם כן הוא גם כן איננו אין סוף ואיננו אלהות. על כן הפנתיאיסמוס צודקת היא רק על פי אותה המדה שיש שלמות באדם, בהכרתו וברצונו"

במילים פשוטות: אכן הכל אינסוף, אלא שהאינסוף של שפינוזה קטן ומצומצם. (ההכרה של האדם נוטה לחסרון והעדר וכשהיא רואה חסרון ושלילה במציאות נראה לה שהיא תופסת את המציאות כשהיא לעצמה, כשלמעשה מדובר לא ב'דבר מצוי' אלא ב'חוסר הויה' וצמצום ההופעה האלוהית)

3.
באותו פנקס בפסקה מספר אחת שוב מבקר הרב קוק את שפינוזה ביקורת קאנטיאנית וטוען שהאינסוף של שפינוזה קטן מדיי:

"וההכללה הזאת היא בוקעת ועולה בגבהי מרומים. בהתחלתה היא דומה לההבנה השפינוזית, האומרת שאין שום דבר כי אם אלהים וההשגות כולן הנן תארי האלהות. אמנם כשהדעה מתקצרת על ידי הגבולים, החולשות והכיעורים, שמתגלים במציאות, והשלמות האלהית מושכת את כל הלב והרעיון להחליטה בתכלית השכלול, אז מתגלה הרעיון הקנטי שאין הידיעות, אפילו החושיות, מתגלות לפנינו בצביונן האמיתי, ואם כן כל מה שאנו רואים הננו רואים רק צל של דבר ולא דבר, ואם כן כל מה שאנו דנים על דבר כיעור, רשע, חולשה והפסד, איננו כי אם מפני שכך נראה לנו הצל המועט המגיע לנו, וכן אנו רואים את עצמנו גם כן מצד צללי הוייתנו הכלולה בכל, אבל לפי האמת הכל שלם, מבהיק, מאיר ומשוכלל, והולך ומאיר [ומתאחד] בשטף של אין סוף"

אך עדיין, כאמור, הכל אינסוף

להתייחסותך אודה

בברכה המשולשת

מגדל כתב:שפתיים ישק משיב דברים נכוחים.
וכדאי היה כל מכתב התלונה המיותר (ע"פ דעתי הדלה, ועל פיה בלבד) הזה, לזכותנו בתגובתו של הרב יוסף.

גם אני הקטן מצטרף (נעלמו ממני דבריו החשובים של הרה"ג יוסף אביב"י וראיתים רק היום)

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ג' אוקטובר 15, 2019 4:52 pm

בקרוב יוכלו גם שאר החברים להצטרף לדיון החשוב הרצוף בזה, עם התחלת כניסת הסדרה לאוצרינו, לע"ע ח"א.
ואם אמרו שלא ניתן להבין את קבלת הראי"ה בלא ידיעה מבוססת בכתבי הרב האריז"ל, הרי שתקוותינו תאמצינו למצוא באוצרינו גם את סדרת קבלת האר"י.
יש"כ ורוחו של החה"ש הר"י אביב"י שליט"א על עינו הטובה וליבו הרחב במסירת ספריו לטובת כלל משתמשי האוצר. יפוצו מעינותיו חוצה ברוב עוז ושלום.
בברכת המועד לחיים לשמחה ולשלום.

מגדל · הודעהעל ידי **מגדל** » ג' אוקטובר 15, 2019 8:03 pm

איש_ספר כתב:בקרוב יוכלו גם שאר החברים להצטרף לדיון החשוב הרצוף בזה, עם התחלת כניסת הסדרה לאוצרינו, לע"ע ח"א.
ואם אמרו שלא ניתן להבין את קבלת הראי"ה בלא ידיעה מבוססת בכתבי הרב האריז"ל, הרי שתקוותינו תאמצינו למצוא באוצרינו גם את סדרת קבלת האר"י.
יש"כ ורוחו של החה"ש הר"י אביב"י שליט"א על עינו הטובה וליבו הרחב במסירת ספריו לטובת כלל משתמשי האוצר. יפוצו מעינותיו חוצה ברוב עוז ושלום.
בברכת המועד לחיים לשמחה ולשלום.

שמועה טובה תדשן עצם!

פורום אוצר החכמה

מי מחובר