תולעת ספרים07 כתב:עד כמה שחפשתי לא מצאתי כל מקור למנהג משונה זה לסובב בתרנגול ותו לא. - כאשר בכל מקום מבואר שהעניין הוא לשחוט עליו תרנגול וסמוך לשחיטה לסובב אותו, או לחילופין לעשות כך עם מעות אשמח מאוד אם מישהו יפנה אותי למקור כל שהוא.
כרם כתב:אם במנהג כפרות עסקינן.
הנה בימים בהם הנהיגו אבותינו הק' מנהג זה, היה התרנגול מצוי כמעט בכל בית. בכל יומא דשוקא, כשמכרו תוצרת חקלאית נמכרו פירות וירקות יחד עם עופות חיים. בכל כפר ועירה ועיר היו שוחטים, שהבע"ב היו מביאים עופותיהם לשחיטה. גם השחיטה, המריטה והמליחה היו מעשים שבכל יום בכל בית יהודי, בפרט לכבוד סעודות ערב יום כיפור, כך שמנהג סיבוב הכפרות היה כמו תוספת-מעשה לדבר ההווה והרגיל.
בימינו לא פסחה המהפכה התעשייתית גם על שיווק מוצרים מן החי, המובלים קפואים מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובעלי הכנף הביתיים מגודלים במקומות מיוחדים, גם שחיטתם, מריטתם ומליחתם נעשות במקומות מיוחדים, ואינם חלק מהווי החיים היום יומי. בפרט לא בערב יום כפור.
אמנם הצבור חפץ להמשיך במנהג אבותיו, לעשות כפרות עם תרנגול כמימים ימימה. והיה מי שגילה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בזה, והרי הוא מביא תרנגולים ולוקח אותם, ושכרו בצדו.
הצבור מצידו למעשה, עושה היום מה שעשה בעבר, להוסיף סבוב עם התרנגול ואמירת מה שאומרים, ואינם חוקרים לא מה לפנים ולא מה לאחור.
הכוונה לאחר שחיטה, או שיתן התרנגול לעניים או שיקח התרנגול לעצמו ויתן את שוויו לעניים, אבל ברור שצריך לשחטו, וזה גם הנוסח: זה התרנגול ילך למיתה.יאיר כתב:תולעת ספרים07 כתב:עד כמה שחפשתי לא מצאתי כל מקור למנהג משונה זה לסובב בתרנגול ותו לא. - כאשר בכל מקום מבואר שהעניין הוא לשחוט עליו תרנגול וסמוך לשחיטה לסובב אותו, או לחילופין לעשות כך עם מעות אשמח מאוד אם מישהו יפנה אותי למקור כל שהוא.
הנה המקור:
שו"ע סימן תרה:
"מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפור, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג.
הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין.
ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ). ולוקחין למעוברת שני תרנגולים, אולי תלד זכר.
ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א, יח).
ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל).
ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה. והכל מנהג יפה".
רש"י מסכת שבת דף פא עמוד ב
האי פרפיסא - עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר.
תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי (אופק) תשובות פרשניות סימנים שצה-שצו
[וחתיכה מאותן חותלות קורין או]תה חיבוצא. וכעשרים יום או כחמשה עשר יום קודם ראש השנה [קולעין חותלות הרבה ועושין חותלת] אחת על שם כל קטן וקטנה שבבית וממלין א[ו]תן עפר [וזבל בהמה וזורעין בהן זרעונין של ח]טין ושעורין ופול המצרי או מיני קטניות וקורין אותן פ[רפיסא... וצומחי]ן אות[ן ז]רעונין כטפח כשני טפחים, וכל אחד ואחד מאותן תינוקות [לוקח את החותלת ומסבבה] על ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי, זה תמורתי, זה חליפ{ת}י, ומשלי[כה לנהר].
עקביה כתב:מדברי שניהם משמע שעיקר העניין הוא אמירת זה חליפתי וכו' והסיבוב מעל הראש. נתינת הכפרות לצדקה זו תוספת יפה שהגיעה מאוחר יותר (ראה טור או"ח סי' תרה), אך אינה עיקר עניין הכפרות.
מדברי שניהם משמע שעיקר העניין הוא אמירת זה חליפתי וכו' והסיבוב מעל הראש. נתינת הכפרות לצדקה זו תוספת יפה שהגיעה מאוחר יותר (ראה טור או"ח סי' תרה), אך אינה עיקר עניין הכפרות.
הנה מקום אתי לשאול, מה מקום וטעם יש למנהג הכפרות. היכן מצינו שאם ח"ו נגזרה גזירה רעה על אדם, יוכל להעבירה, לא על ידי תשובה או תפילה או צדקה, אלא ע"י הכרזה שהתרנגול הוא חליפתו ותמורתו?
אוצר החכמה כתב:מדברי שניהם משמע שעיקר העניין הוא אמירת זה חליפתי וכו' והסיבוב מעל הראש. נתינת הכפרות לצדקה זו תוספת יפה שהגיעה מאוחר יותר (ראה טור או"ח סי' תרה), אך אינה עיקר עניין הכפרות.
זה לא נראה שאתה צודק. גם מנהג הגאונים שהבאת לא העיקר הוא רק הסיבוב אלא מה שמשליכים לנהר והוא כעין השחיטה בתרנגולים. ונתינת הכסף לצדקה הוא מעין אותו עניין שנותן את כספו ועדיפא מיניה שנותנו לעניים ואינו משליכו בעלמא.
אוצר החכמה כתב:הנה מקום אתי לשאול, מה מקום וטעם יש למנהג הכפרות. היכן מצינו שאם ח"ו נגזרה גזירה רעה על אדם, יוכל להעבירה, לא על ידי תשובה או תפילה או צדקה, אלא ע"י הכרזה שהתרנגול הוא חליפתו ותמורתו?
רק שוטה חושב שדי בהכרזה ובזה ניצל. מדובר בסימן להתעורר על עניין התשובה.
שו"ת מהר"י ווייל סימן קצא
הג"ה במיימונ"י בעי"כ =בערב יום כפורים= יעשה כפרות ויאמר חת"כ ר"ת חליפתי תמורתי כפרתי זהו שם החותך חיים לכל חי. ויחשוב בלבו שהוא חייב מיתה כמו זה. והיינו טעם הקרבנות. זורקו לארץ כעין סקילה שוחטו הרג תופסו בידו בצואר הבהמה היינו חנק שורפו היינו שריפה. היינו דכתיב צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו וכתוב פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. כיון שיצא המשחית אינו משיב אא"כ צריך לחול על שום דבר והיינו טעמא דעגלה ערופה.
מדבריו נראה שכורך יחד את שני העניינים. תשובה (וזו נראית תוספת מאוחרת על המנהג המקורי) והעברת הגזירה (המקבלת משמעות חדשה, אין הדבר מועיל לבדו, אלא אחר שעשה תשובה ורוצים להעביר מעליו את רוע הגזירה, צריך לתת למשחית משהו אחר שעליו תחול הגזירה. וצ"ע א"כ מה שייך עניין זה בעובר, שלא חטא וגם אינו יכול לעשות תשובה). ועדיין משמע שאין זה שייך בכסף.שו"ת מהר"י ווייל סימן קצב
הכפרות משום דאם נגזר מיתה על האדם כשיבטל הגזירה צריך ליתן למלאך המות כופרו הה"ד פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. וכתוב צדיק מצרה נחלץ וגו' והיינו איל של יצחק והיינו סוד הקרבנות.
עקביה כתב:מנהג כפרות בכסף אין בו טעם, ואפשר לתת את הכסף ישירות לצדקה, ללא סיבובו מעל הראש ואמירת הנוסח ושאר פסוקים.
עקביה כתב:אוצר החכמה כתב:הנה מקום אתי לשאול, מה מקום וטעם יש למנהג הכפרות. היכן מצינו שאם ח"ו נגזרה גזירה רעה על אדם, יוכל להעבירה, לא על ידי תשובה או תפילה או צדקה, אלא ע"י הכרזה שהתרנגול הוא חליפתו ותמורתו?
רק שוטה חושב שדי בהכרזה ובזה ניצל. מדובר בסימן להתעורר על עניין התשובה.
חושבני שפשוט כביעתא בכותחא שלא זה העניין. עכ"פ לא כפי שזה מובא ברש"י ובגאונים. העניין הוא העברת הגזירה מהאדם לעציץ או לתרנגול.
עקביה כתב:על אף כל האמור נ"ל שעדיף מנהג הכפרות בכסף (משום שבתרנגולים הוא סיוע לצעב"ח בקנה מידה עצום). וכך אני הקטן נוהג.
סגי נהור כתב:עקביה כתב:על אף כל האמור נ"ל שעדיף מנהג הכפרות בכסף (משום שבתרנגולים הוא סיוע לצעב"ח בקנה מידה עצום). וכך אני הקטן נוהג.
מבלי להכנס לסוגיית צעב"ח, רק להעיר שכל המעלות שבמנהג כפרות ע"פ הסוד (המבוארים בפע"ח שם) אינם לא בכסף ולא בדג אלא בתרנגול בלבד.
סגי נהור כתב:ראה גם פרי עץ חיים שער יום הכפורים בתחילתו, "מנהג מורי זללה"ה", שמשם ברור שענין הכפרות הוא להכניע ולהמתיק את הדינים, ולא לעורר את האדם לתשובה.
[באופן כללי, השיטה הזו שכל הסימנים והפעולות ה"סמליות" כו' נועדו לאדם, היא שיטת הרמב"ם, שראשונים ואחרונים נחלקו עליה].
אוצר החכמה כתב:סגי נהור כתב:ראה גם פרי עץ חיים שער יום הכפורים בתחילתו, "מנהג מורי זללה"ה", שמשם ברור שענין הכפרות הוא להכניע ולהמתיק את הדינים, ולא לעורר את האדם לתשובה.
[באופן כללי, השיטה הזו שכל הסימנים והפעולות ה"סמליות" כו' נועדו לאדם, היא שיטת הרמב"ם, שראשונים ואחרונים נחלקו עליה].
להכניע ולהמתיק את הדינים ולעורר את האדם לתשובה זה היינו הך. זה מצד הפשט וזה מצד הסוד של אותו עניין.
ובאופן כללי איני יודע למה אתה מתכוון אבל אצלי במשנה ברורה כתוב על מנהג כפרות ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה היה ראוי לבא עליו וע"י תשובתו הקב"ה מסלק הגזירה מעליו. (וכן כתבו הראשונים גבי קרבן הבא על שוגג כמו שהביא שם, אבל ברור שיש הבדל בין דין דאורייתא ששם הוא רק טעם לבין מנהג)
אגב, בפע"ח שם מדמה את זה לשעיר המשתלח ולא לקרבן הבא על השוגג. והחילוק ברור לכאורה.
אוצר החכמה כתב:אני אומר שבכל התורה כולה יש גם הסבר לפי פשט וגם ע"פ סוד והם מקבילים ולא אחד דווקא סיבה לשני.
מעשה נאה עד מאד, אשר נוכחתי בו אצל מו''ר ג''ן נעול זיע''א (ר' גדליה נדל).
באחד מימי הפורים העעל''ט, היינו מסובין בבני ברק על שולחנו של מו''ר נ''ע, ועל ידו ישב שכנו - ידידו, ר' יודל שפירא.
בתוך הדברים, נכנס לבית חתנו של ר' יודל, (א.ה. הלא הוא בעל ה'ערבי נחל' המפורסמים שר' חיים ממליץ עליהם בחום...), והשיח לפי תומו כי הוא שב עתה ממסיבת פדיון הבן בבית החו''ב זללה''ה (ר' חיים גריינימן), וכאשר הכניסו - כנהוג - את הבכור הנפדה על מגש הכסף, המעוטר בעשרות חבילות שי נאות של שן שום וקוביית סוכר, נטל חו''ב את כל חבילות השי והשליכם ארצה, ואמר בזה''ל: נו, דרכי האמורי. עכ''ל.
ויתקומם עד מאד הצ'אלמער השוכן בקרבו של ר' יודל מימי חורפו על הדבר הזה, ויחר אפו, ויזעק זעקה גדולה ומרה על אשר השמיע חתנו הנז'.
ויאמר: הן בעיני ראיתי אצל גדולי ירושלם מקדמת דנא כדברים האלו, הגרי''ח זוננפלד וחבריו, אשר חילקו השום והסוכר בפדיוני בכוריהם, ואיך ייאמר עליהם כי בדרכי אמוריים יילכו? ישתקע הדבר!
חיוך האיר את פניו של מו''ר למראה חרונו של ידידו, ויען ויאמר: נאמן עלי הדיין, צדקו דבריו של ידידנו חו''ב.
וישתומם ר' יודל כשעה חדא, ויאמר לר' גדליה: באר דבריך!
ויען מו''ר ויאמר:
מצינו כי נחלקו עורך השולחן ופורס המפה על עניין הכפרות. כי הרחיקם רבנו יוסף משום דרכי האמורי, ובעיני רבי משה הוטבו, ולא אבה החרימם.
ועתה, הידע מרן כי כך נהגו האמוריים? אם ידע הרמ''א הפכם?
לא כי אלא, ראה מרן כיצד נהגו אנשי מקומו במנהג הכפרות, כי המירו עניין התשובה בסיבוב הגבר מעל לראשם, ובאמירת איזה פסוקים, וחשבו כי בזה קיימו דרכי התשובה, וישליכו עניין תיקון הארחות מאחרי גוום.
והיה כי יראה מי מהם איזה שחרות בנוצת הגבר, יחשוב כי אפסה תקנתו ונדחתה תשובתו, ולזה ייקרא דרכי האמורי, בלא ספק.
ואמנם, לא כך היתה דרכו של רבנו משה, ודרכי תלמידיו שומעי לקחו, כי הגירו דמעות כמים בסבבם העוף מעל לראשם, ובשעת שחיטתו וכיסוי דמו הרהרו בליבם, כי כך ראוי ליעשות באיש אשר המרה פי בוראו, ומה יועיל הון ביום עברה, ומתוך הרהורים אלו באו לידי תשובה שלימה, ולסיקול היוקשים מדרך השם, וליישור אורחותיהם מדרך עקלתון לדרך הישר, כהנה וכהנה יוסיפו בני ישראל לעשות, וזו הדרך ישכון בה אור השם.
ומעניין הכפרות לעניין הפדיונות, השיב מורנו נ''ע, כי מהיכן הגיע נוהג חלוקת השום עם הסוכר בישוע הבן? כי הגדילו המקובלים לשבח עניין סעודת פדיון הבן, ותלו בה רמזים רבים אף רמים, כעניין פ''ד תעניתים ועוד כהנה.
ולגודל המצוה רבים יחפצו ליטול בה חלק, אמנם עניים ומרודים היו בני ירושלים מעולם, ומי זה יוכל לשתף בסעודתו את כל בני היישוב? על כן היו נוטלים דבר קטן כשן השום או קוביית הסוכר, וכל איש ואיש מבאי המשתה היה נוטל אחד מהם לביתו, ומניחו בתבשילו, וכך היו כל בני משפחתו משתתפים בהסעודה הרמה.
אמנם, חייך ר' גדליה ואמר, ידידנו החו''ב, אשר בירכו אלוהיו בעושר רב, הכין אף תיכן סעודה כיד המלך לכל דכפין, וכל משתתפי השמחה היסבו אל שולחנו אל המשתה אשר עשה, ומה טעם יחטפו אל כיסם השום והסוכר? אין זה אלא מנהג חסר פשר, והן הן דרכי האמורי. כה היו דברי מו''ר, דברי חכמים כדרבונות.
וישמחו כל העם עד למאוד על הדברים האלה, וירוננו מטוב לב על ישרותם, ובעיני ר' יודל הוטבו הדברים, עד כי עמד ובדברי צחות ביאר עניין הכפרות, על פי דברי ירמיהו נביא ה' בקינת אני הגבר, וזה אשר אמר:
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.
אני הגבר, יאמר התרנגול הנקרא גבר, ראה עני, אין עני אלא בדעת, עני ממצוות שבידו, בשבט עברתו, שאחזו חיל ורעד משבט עברת בוראו.
אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר.
ומיראתו נטלני והוליכני וסיבבני מעל ראשו, בשעת אשמורת הבוקר שבה חושך ולא נראה עדיין אור השחר, כי זמן הכפרות הוא באשמורת.
אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם.
אך אם זאת יחשוב הכסיל, כי רק בי, בתרנגול, ישוב ותהא זאת תשובתו, יהפוך ידו כל היום, יסובבני מעל לראשו כל היום, לא יועיל מאומה, כי אין חפץ בעולות וזבחים, כי שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד.
שו"ת הרשב"א חלק א סימן שצה
מונטפשליר. לחכם רבי יעקב בר מכיר. כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי' בערבי יום הכפורי' ושאסרתי אני. והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה. שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלי' הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו. ומכל מקום אינו רואה לפסול השחיטה מפני שלא פסלו אלא השוחט לשם דבר הנדר והנדב. ודוקא תמימים אבל בעלי מומין לא. לפי שכל הרואה יודע שאין זה לשם עולה ולשם שלמים דוקא אלא דברי הבאי בעלמא. ולפיכך כתבתי אני בספרי ספר תורת הבית שהשוחט תרנגולין אווזין לשם אחד מכל אלו ששחיטתן כשרה. לפי שהכל יודעין שאין אחד מאלו עולין לקרבן.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 13 אורחים