הגאון רבי משה הלוי סולובייציק זצ"ל

[מתפעל]

מה ידוע לכם עליו?

כפי הנראה בגלל שנפטר צעיר, פחות התפרסם.

מה היו השקפותיו? האם אכן רחק בהשקפותיו מאחיו ר' וועלוועל ואביו ר' חיים?
כיצד זה קרה? היה חתן רבי אליהו פרוז'ינער פיינשטיין (היה הדוד של ר' משה פיינשטיין? כזכור לי הציעו לו רבנות בירושלים לפני האדר"ת) האם כיהן גם בחסלביץ? כמדומני שקיבל את הרבנות הזו ממנו לאחר פטירתו.
לאחר מכן הגיע לארה"ב והתמנה לראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ישיבה יוניברסיטי.
האם הישיבה הזו בתקופה ההיא נחשבה למקום פסול בעיני הציבור החרדי? דומה לישיבה תיכונית?

ידוע לי שהגרי"ז מאד התנגד שיפתחו סניף כזה בארץ.
האם הגרי"ז שמר על קשר עם אחיו?

הערך שלו בויקיפדיה די דל

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7% ... 7%99%D7%A7

[מיללער]

הגר"מ כיהן ג"כ כרב בעיר ראסיין כפי שמפורט בספר לקורות העיר ראסיין, דכירנא שבספר חידושי הגר"ח עמ"ס בבא מציעא (או בבא קמא) שי"ל מלפני איזה שנים ע"י הוצאת אורייתא כתבו מעט מתולדותיו אחרי שהכתבים נדפסו מעזבונו.

הנה תמונת מציבתו מאתר קברים:
http://kevarim.com/rabbi-moshe-soloveitchik/

תמונתו וכתבה עליו (באנגלית) באתר בהישיבה:
http://yu.edu/riets/about/mission-histo ... oveitchik/

[היא שיחתי]

יתכן שבספר קול בריסק כותב עליו קצת

[מתעניין]

היה חתן רבי אליהו פרוז'ינער פיינשטיין (היה הדוד של ר' משה פיינשטיין? )

ר' אליהו פיינשטיין אכן היה דודו של ר' משה פיינשטיין. ר' אליהו (הלוי) פיינשטיין ור' דוד פיינשטיין, אבי הגר"מ היו נשואים לשתי אחיות.

[מתפעל]

יישר כח מילר, לפי המאמר שם, בעצם ר' משה היה צריך להתמנות לרבה של בריסק אלא שהיה מרוחק בגלל המלחמה ולא היה יכול להגיע אז מינו את אחיו הצעיר.
נדמה לי שהרב מלר בספרו שולל תזה זו וטוען שהאבא ר' חיים הועיד את בנו הקטן לרבנות כי נחשב למדן יותר גדול ובקי.

היה גם ראש ישיבה של המזרחי בוורשא בית מדרש לרבנים תחכמוני. מה ידוע על מוסד זה?

היא שיחתי,
מה זה הספר: קול בריסק? מי הוציא לאור?

[היא שיחתי]

http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=48104

ר' חיים אמר: "תמשיך ללמוד 'תניא' - תזדקק לזה מאוד"!

השבוע לפני 70 שנה, הרבי מוהריי"צ נ"ע 'דחף' והמליץ למנות אותו כראש הישיבה הגדולה 'רבי-יצחק-אלחנן' בניו-יורק * לפני 44 שנים הוא סיפר סיפור מדהים למשלחת ששלח הרבי לנחמו בראשות הרב חדקוב ע"ה ● מבין מאות הרבנים הגאונים וראשי הישיבות שהשתתפו במשך השנים בהתוועדות של הרבי, הוא היה היחיד שהרבי קם לכבודו כשעמד לעזוב את ההתוועדות ● מחשבת ההלכה – קווים לדמותו התורנית-ייחודית של הגאון הגדול רבי יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל
מנחם מענדל ברונפמן
החודש מלאו שבעים שנה לפטירתו של הגאון הרב משה סולוביצ'יק זצ"ל, בנו של הגאון הגדול הנודע רבי חיים מבריסק זצ"ל, ואביהם של האחים הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון והגר"א סולובייצ'יק משיקאגו זצ"ל.

מהעורך, הרה"ח ר' אהרון דב הלפרין שי', שמעתי בזמנו סיפור מעניין שסיפר לו הרב חדקוב ע"ה, בשם בנו הגדול, ממלא מקומו, הגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון זצ"ל; סיפור אשר היו מעורבים בו גם הסבא ר' חיים מבריסק, גם האבא ר' משה, וגם הנכד עצמו, כמובן, מספר הסיפור.

היה זה בחודש טבת תשכ"ז, כשנפטרה אמו של הגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון, והרבי זי"ע שלח משלחת נכבדה לנחמו, כשבראש המשלחת עמד המזכיר הנודע החסיד הרב חיים-מרדכי-אייזיק חדקוב ע"ה.

המשלחת ישבה אצל הגרי"ד סולובייצ'יק שעה ארוכה, ותוך כדי הדברים הוא סיפר להם כדלהלן:

"כשהייתי ילד, אבי כיהן כרבה של חאסלאוויטש שהיתה ברובה עיירה חב"דית. באחת השנים, המלמד בחדר היה יהודי נכבד חסיד חב"ד, תלמיד-חכם. המלמד, 'גנב' מפעם לפעם מהזמן שהיה עליו ללמד גמרא ולימד תניא וגם סיפר סיפורים חסידיים.

איך שהוא הדבר נודע לאבי, והוא לא שבע רצון מכך.

בהזדמנות, כשביקרנו בבריסק אצל הסבא [ר' חיים], סיפר לו אבא את אשר אירע. הסבא גער בי ואמר שזה לא טוב מה שאני עושה וכי צריך ללמוד כל הזמן עם המלמד רק גמרא. אחר-כך רמז הסבא לאבי שהוא רוצה להישאר בחדר לבד רק איתי.

כשאבא יצא מהחדר, אמר לי הסבא ר' חיים: "תשמע טוב מה שאני אומר לך: תמשיך ללמוד עם המלמד שלך תניא. אתה עוד תזדקק לזה מאוד!"...

"כעת אתם מבינים" – אמר הגרי"ד בחיוך לחברי המשלחת בראשות הרב חדקוב – "מה זה 'חכם עדיף מנביא'?"...

(הכוונה – כפי שהסביר הרב חדקוב – היתה כמובן לכך שהסבא, ר' חיים, צפה מראש כי הנכד הכישרוני והייחודי הזה 'יסטה' מה'מסורת' של בריסק, הן בכך שיעסוק הרבה גם ב'מחשבה-השקפה', והן בכך שיהיה בקצה ההפוך מבריסק הקנאית, והדבר שעשוי 'להחזיק' אותו בדרכו המקורית-מודרנית זה לימוד חסידות, לימוד תניא"...)

[על השפעתה האדירה של משנת החסידות על דמותו ואישיותו של הרב סולובייצ'יק – נעמוד בהמשך הדברים].

אם תרצו – בסיפור קצר זה מקופלת דמותו המיוחדת והמקורית של הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל מבוסטון.

מחד – דמות שנויה במחלוקת בקרב ההנהגה החרדית בכל הקשור לדעות והשקפה וכמובן 'ציונות' ו'ישיבה-אוניברסיטי' וכיוצא בזה.

מאידך – אין עוררין על היותו גאון שבגאונים, מגדולי וענקי התורה והמחשבה שבדור. ועד כדי כך הדברים מגיעים, שמבין מאות רבות של רבנים וגאונים שהשתתפו במרוצת עשרות השנים בהתוועדויות של הרבי – הפעם האחת והיחידה שהרבי קם ממקומו באמצע ההתוועדות וניגש לאורח להיפרד ממנו, הייתה בהתוועדות י' שבט תש"מ כשהרבי (וכמובן כל הקהל עמו) קם ממקומו להיפרד מהאורח רם המעלה, הגרי"ד סולוביצ'יק, שהיה נוכח שעה ארוכה בהתוועדות.

ההמלצה של הרבי

אולי רבים לא יודעים כי השבוע לפני שבעים שנה, עם מלאות ה'שלושים' לפטירתו של הגאון רבי משה סולוביצ'יק זצ"ל, כשביקשו ממלא מקום לכהונתו הרמה כראש הישיבה – היה זה דווקא כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע שדחף והמליץ למנות את בנו הגדול, הגרי"ד מבוסטון זצ"ל, כממלא מקום אביו לכהונה הרמה.

וכך כתב אז הרבי הריי"ץ נ"ע להנהלת הישיבה:

"עדיין אני נמצא תחת הרושם של האבידה הגדולה לכל בית ישראל בהלקח האי גברא רבא, הרב הגאון הגדול, ר' משה סאלאווייצ'יק זצ"ל, והנני בזה להביע רגשי השתתפותי בצערכם ואסונכם בפרט, בהלקח קברניטה הגדול של ישיבתכם המפורסמת. בהזדמנות זו אביע גם תקוותי הגדולה כי בגשתכם למלא מקום ראש הישיבה שנתפנה… תשימו עיניכם בבנו המופלג והמצוין, הרב הגאון המפורסם ר' יוסף דב סאלאוויצ'יק נ"י, לשבת על כסא אביו בתור ראש הישיבה דר' יצחק אלחנן, כי אמנם ראוי והגון הוא לאיצטלא זו, וגם לו זכות הקדימה למלא מקום אביו… כי יש בכוח הרב הגאון המפורסם ר' יוסף דב סאלאוויצ'יק נ"י להשיב עטרתה ליושנה ובו יתנחמו" (מובא בעידן הכסף, עמ' 270).

'לגדולות נוצר'

הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רבה של בוסטון, יו"ר ועד ההלכה של הסתדרות הרבנים באמריקה, נשיא הכבוד של אגודת הרבנים בארה"ב ומגדולי הרבנים בדור האחרון – נולד בי"ב אדר תרס"ג, בפרוז'ן, פולין, לאביו הגאון רבי משה סלובייצ'יק – בעל "חידושי הגר"מ הלוי" – בנו בכורו של הגאון רבי חיים מבריסק. אמו, הרבנית פסיה, הייתה בתו של הגאון רבי אליהו פיינטיין, רבה של פרוז'ן (ודודו של הגאון גדול הפוסקים רבי משה פיינשטיין זצ"ל).

מימי עלומיו ניכרו בו הכישרונות העצומים. בעל "דבר אברהם" הגאון רבי אברהם דובער שפירא זצ"ל כתב עליו: "כוכב גדול ומזהיר כצאת השמש בגבורתו...", ואביו הגאון ר' משה מעיד עליו: "עוד מילדותו הראה לבעל כשרון עצום... וא"א מו"ר הגאון החסיד רבן של ישראל [הגאון ר' חיים] זצ"ל ניבא עליו כי לגדולות נוצר... יודע הוא כל התורה כולה... בור סיד שאינו מאבד טיפה... ויראתו קודמת לחכמתו".

כאמור, הוא שימש ראש הישיבה בישיבת "רבנו יצחק אלחנן", והרביץ תורה לאלפים ורבבות. ואף "מורה הוראה אני, וידי מלוכלכות בשפיר ושליא", כעדותו (בסוד היחיד והיחד, עמ' 406).

'אמא, הרמב"ם ניצח…'

על תקופת ילדותו סיפר באחת ההזדמנויות:

"שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי הייתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא, קורא את הסוגיא, אחר כך היה אומר כדברים האלה: 'זהו פירושו של הר"י ובעלי התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא'. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, בנימת ביקורת כביכול, 'אין אנו מבינים לא את הסברא של הרמב"ם ולא את אופן ביאורו את הסוגיא'. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: 'רבינו משה, מדוע עשית זאת?' לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, 'הראב"ד בהשגותיו צודק'. בני החבורה היו מנתרים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: 'דברי רבינו קשים כברזל'. מכל מקום לא אמר נואש; היה תומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט לאט ומתחיל: 'רבותי, נראה נא...' והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם, הרושם שהתקבל במוחי התמים והצעיר היה כי הרמב"ם מוקף מתנגדים והמגן היחידי הוא אבי מרי. חשתי כי הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה הייתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא אף הוא – משה. אבא היה מדבר; התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היה מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: 'אמא, אמא, הרמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו, כמה נפלא הוא אבא!' (איש ההלכה, עמ' 230).

בשנת תרע"ג נתמנה ר' משה לרבה של חאסלאוויטש ברוסיה הלבנה, עיירה שהיו בה הרבה הרבה מחסידי חב"ד, ועד שנת תרפ"א כיהן שם פאר כרב העיירה. הגרי"ד עשה בעיירה זו את שנות ילדותו, ושם ב'חדר' הושפע מאוד על ידי המלמד, ר' יעקב ברוך ריסברג, שהיה חסיד חב"ד, ולמד הרבה מספר התניא.

"הנה דיוקן מלמדי לפני", כתב פעם הגרי"ד לגאון החסיד ר' משה דובער ריבקין (מצוטט בשמן ששון מחבריך, ח"ג, עמ' 189). "עוד אני רואה את ארשת פניו, שהפיקה פכחון לב ופקחות עין וגם דמיון ומעוף. עד היום הזה אני שומע את קולו בדממת בין השמשות נוגה ורווי עצב וגעגועים, ודבריו בוקעים מתוך המרחק, דברים מלאי התלהבות והתפעלות על דבר שבתו בליובאוויטש בנערותו. עוד אני נושא בנבכי נפשי את דמות הרבי הזקן שהביטה עלינו, תינוקות של בית רבן, מכתלי החדר המסוידים – אותה הדמות, בעלת המצח הרחב, שליט השכל, והעיניים הגדולות המציצות במרחבי י-ה אין קץ, רתוקי חזון פלאים. הזקן היורד על פי מידותיו קסם אותנו, ילדים קטנים, בהדרתו וסודיותו.

"עוד עיניי רואות את תמונתו של הצמח צדק, לבוש לבנים, שנתגלגלה בפנטסיה הילדותית שלנו בדמות כהן גדול היוצא מבית קודש הקודשים. עוד אוזניי קולטות צלילים מוזרים אבל גם מלבבים ומושכים את הלב, ניבים מקוטעים, מילים מפוזרות שיצאו מפי ה"חוזרים" בערבי החורף הארוכים לאור נר כהה, על דבר אורות מקיפים ואורות חוזרים, העלם וגילוי, אהבה פנימית והנפש הישראלית אשר מכסא הכבוד חוצבה. ועוד אני חולם ואני רואה את זקני החסידים המרקדים בקצב מהיר בליל שמיני עצרת סחור סחור לאבא מרי, ז"ל.

"רשמים מעין אלו לא ימחו מקרב לבי, והמה מושרשים עמוק עמוק במסתרי הוויתי".

ואכן, "השפעתם של מלמד מחונן זה ושל לימוד ספר התניא ניכרת גם בעשרות שנים לאחר מכן ב"הרב" (כפי שנודע הרב יוסף סולובייצי'ק ברבים). דרכה הגיע הצעיר למחשבת החסידות בפרט, ולהגותה ולתיאולוגיה היהודית בכלל" (אמונה בזמנים משתנים, עמ' 19).

'גודל מעלותיו בלימוד ובמרץ…'

בשנת תרפ"ה הגיע ללמוד באוניברסיטת ברלין, בה ביקר באותה תקופה הוד כ"ק אדמו"ר זי"ע (על התפעלותו העצומה של הגרי"ד סולוביצ'יק באותם ימים בברלין מדמותו וקדושתו של הוד כ"ק אדמו"ר זי"ע – סופר בהרחבה בגיליון י' שבט האחרון מפיו של הרב קובלקין ע"ה).

עדות מעניינת ביותר אנו שומעים מדברי הוד כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע: "אודות הרה"ג הרי"ד שי' במהותו העצמי – הנני יודעו ומכירו זה שנים רבות, עוד בהיותו בברלין. וחתני הרב הגאון האמיתי הרה"ח איש אשכולות מוה"ר מנחם מענדיל שליט"א שניאורסאהן סיפר לי הרבה אודות גודל מעלותיו בלימוד ומרץ…" (אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ, ח"ה, עמ' שסח).

בשנת תרצ"ב היגר לארה"ב, בעקבות משפחת אביו הגאון שהגיעה לארה"ב עוד לפני כן בשנת תרע"ט, ושם כיהן כראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן. חודשים ספורים אחר הגיעו, הוזמן לכהן כרבו של "ועד העיר" של בוסטון, מסצ'וסטס.

הצעת רבנות שנדחתה

פעמיים הוצעה לרב הצעת רבנות בישראל. בפעם הראשונה התמודד על רבנות העיר תל אביב, אך הגאון הרב משה אביגדור עמיאל זכה במשרה, ובפעם השנייה הוצעה לו – באופן שמועמדותו הייתה מובטחת אילו רק חפץ בכך (בראש תומכיו עמד אז הגאון הישיש רבי ראובן כץ, ראב"ד פתח תקווה) – משרת הרב הראשי האשכנזי לישראל. אך בפעם הזאת הרב סירב. את סירובו נימק כך: "אחת הסיבות שלא הסכמתי לכהן כרב ראשי בישראל… הייתה חששתי מפני היותי פקיד המדינה. רבנות הקשורה במדינה לא יכולה להיות משוחררת לחלוטין. אני מעריך את רבני ארץ ישראל על האומץ שהם מגלים בטיפולם בבעיות שם ועל הגבורה הכמעט על אנושית שהם מגלים. אולם עצם העובדה שמפעם לפעם נדונות בעיות הלכתיות כנושאים פוליטיים בישיבות הממשלה – הסגה היא על ריבונותה של הרבנות" (בראיון עיתונאי, מובא באמונה בזמנים משתנים, עמ' 26).

והרי חכם עדיף מנביא – הרי בזמנים האחרונים אנו רואים לא אחת ולא שתיים שסוגיות הלכתיות הופכות לנושאים פוליטיים ופופוליסטיים, ובחלקם מדובר בנושאים שהנפש היהודית תלויה בהם!

אחר פטירת אביו הגדול, רצו למנותו לתפקיד אביו כראש הישיבה, אולם חלק מהתלמידים (היותר מודרניים) התנגדו למינוי. בסופו של דבר התקבל לתפקיד, תוך שהוא פותח עידן חדש בתולדות הישיבה ובתולדות היהדות הלמדנית בארצות הברית של אמריקה.

אחד התומכים המובהקים של המינוי, היה, כמסופר לעיל, הרבי הריי"צ נ"ע.

'קצוצת הכנפיים ונטולת השורשים…'

הרב סולובייצ'יק מזוהה אמנם כרבה של ה'אורתודוכסיה המודרנית', אולם הוא עצמו לא הרגיש בנוח בתוככי ה'אורתודוכסיה המודרנית' האמריקנית. הוא חש בהיעדרם של יסודות עמוקים ומחויבות של התבטלות עצמית. וכך אמר, בהספדו על הגאון הרב חיים העליר (בסוד היחיד והיחד, "על פליטת סופריהם"): "כשהייתי מבקרו במעונו, במערבה של מנהטן, על כל חשרת החיים היהודיים הסואנים והנבוכים שבה; על כל בתי כנסיותיה, חברותיה, מועדוניה ואביזריהם, הייתי מרגיש תמיד, כאילו נכנסתי לעולם אחר, כאילו הבקעתי את הגבול המבדיל בין שתי רשויות קיום – רשות דורות ראשונים, הש"ך הט"ז והגר"א – ורשותה של האורתודוכסיה המודרנית קצוצת הכנפיים לרום עוף ונטולת השורשים לחדור לעומק החוויה הדתית".

ובמקום אחר: "זוהי הטרגדיה של האדם המודרני, שבמקום להשתעבד אל אלוקים, מנסה הוא לשעבד אל אלוקיו לצרכיו היום-יומיים ולמילוי תאוותיו הגסות" (וביקשתם משם, עמ' 162).

[היא שיחתי]

מתפעל
קול בריסק
http://www.bhol.co.il/forums//topic.asp ... m_id=19616

[מתעמק]

נכון שהמרחק הרב בין חסלוביץ' לבריסק. גם נכון שעל אף שבאיזור זה כבר שבתה מלחה"ע הראשונה בעת פטירת הגר"ח, אך המהומות בעקבות המהפכה הבולשבית נמשכו עוד כשנתיים. אך עכ"ז לא נראה שבגלל זה נדחה הגר"מ ממשרת הרבנות. הסיבה לכך, כי הגר"ח לא עסק בפועל בהוראת איסור והיתר בעירו, ולשם כך נתמנו הדיינים בראשות רבי שמחה זליג, כך שבריסק יכלה לחיות תקופה קצרה ולחכות למ"מ שיגיע להעיר.
בחלק הראשון של חידושי הגר"ח מכתי"ק (אין הספר כעת תח"י, כך שלא אזכור איזה יצא ראשון ב"ק או ב"מ), במבוא, הובא שיחה של הגר"י קמנצקי עם הגרי"ד סולובייציק, בה התבטא שהגריד"ס שמחמת רצון ראשי הקהלה נדחה אביו הגר"מ לטובת אחיו הצעיר הגרי"ז. הגר"י קמנצקי השיב לו שנראה שהגר"ח עצמו דאג לכך, כי נראה שהחשיב את בנו הצעיר יותר. כהוכחה הביא הנכתב בספר אהלי שם בערך בריסק, בהפלגת שבח הגרי"ז יתר על שאר הבנים ("השלישי הכי נכבד"), וציין הגר"י שהרי הגר"ח עבר על הדברים לפני ההדפסה כדמוכח מהערת המלקט שבציווי הגר"ח הוכרח לקצר בשבחו, והרי מזה שגם הוא הגר"ח היה מונה שבחן של בניו, וישם את ימינו על ראש הצעיר.

על תקופת ווארשא, הראוני פעם ב'קונטרס עתונאי' שבסוף 'קובץ דרושים' משנת תרפ"ה, מאמר של הכלי חמדה נגד הגר"מ סולובייציק, לאשר נדפס בשם הגר"מ מודעה בזלזולים נגד החלטת אגודת הרבנים דפולין שיש במשיג גבול רב בעירו משום ארור משיג גבול, והגר"מ אמר שהארורים שבפרשת תבא מוסבים על הלאוים המפורשים בתורה, ולאו דלא תסיג גבול קאי על נחלת קרקע בארץ ישראל. הכלי חמדה מאריך לצטט גדולי הדורות שג"כ נקטו שארור משיג גבול רעהו אינו דווקא על קרקע בא"י, ומברר שהארורים נאמרו להוסיף על הלאוים ולא על איסורי דאורייתא נאמרו.
ויש להוסיף עליו שכבר כתב כן מהרש"ל ב'עמודי שלמה' על הסמ"ג, וז"ל הסמ"ג לא תעשה ק"ג

ובחמותו לאחר מיתת אשתו נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בפרק הנשרפין אם היא בשריפה וכו', ואומר שם דקסבר רבי עקיבא חמותו לאחר מיתת אשתו איסורא בעלמא הוא דאיכא, פירוש זאת האיסור אינה מדברי סופרים שאינו מונה אותה עם השניות, אלא איסורא מן התורה דארור שוכב עם חותנתו.

וכתב על זה ב'עמודי שלמה'

קצת קשה מאי אלימא האי קרא דאיירי אפילו באשת חמיו יותר מקרא הראשון. ויש לומר כל מקום שנאמר ארור, להוסיף בא. כמו ארור דמשיג גבול, דמרבינן מינה אפילו שאר השגת גבול, כמו שנפרש לקמן בלאו דלא תשיג גבול.

ושוב כתב ב'עמודי שלמה' לא תעשה קנ"ג

כתוב בפרשת שופטים אל תסיג וכו', ואין עובר על לאו זה דלא תשיג גבול כו'. לעניין משא ומתן ולקפח מחייתן הוא בכלל ארור משיג גבול רעהו. אף על פי שלאו בקרקע הוא, מכל מקום על הכל קאי, דומיא דארור שוכב עם חותנתו דלא איירי דומיא הלאו כמו שפירשתי לעיל, וכן במק"ח שהוא בכלל ארור.

ולפי השמועה, פייס הגר"מ אחר זאת את רבני פולין. ומסיבה זאת עקר דירתו אחר כך לארה"ב.

[לייטנר]

.

[מתעמק]

לא אבין העתקת קטעים ארוכים על בנו הגריד"ס, כאשר הידיעות בתוכה על הגר"מ מעטות.

ושוב לענין, בסיפור דלעיל השמטתי פרטים מפני הכבוד. אך עוררוני וטענו לנגדי שאין בזה אי-כבוד.
אחר זה חלה הגר"מ, והרופאים קבעו שמצבו מסוכן כי נוצר לו נקב בריאה. הגר"מ תלה הדבר בקפידת רבני פולין, והשתדל לפייס את רבני פולין, ולמרבה הפלא נתרפא אחר זה, ולפי דברי הרופאים העלה הריאה קרום על המכה. (מסופר עוד שהמייצ'טער כאשר היה מתווכח עם הגר"מ בד"ת היה לפעמים פונה אליו בבדיחה "דו ביסט דאך א טריפה", כיון שעל פי דין הוי טריפה בהעלה קרום על נקב בריאה).

עוד הערוני, על מקור נוסף ומבוסס יותר על הערצת הגר"ח להגרי"ז יתר מלהגר"מ, בקונטרס 'צדיק לברכה' מרב"צ אייזנשטאט, הספד על הגר"ח, מביא עדותו של אדמו"ר קאברין בארה"ב כי "העיד מרן הגאון ר' חיים על בנו זה שיהיה לגאון הדור ועמוד התורה".

עוד הערוני, שנידון לא תסיג ודברי הכלי חמדה בזה, כבר הובאו באשכול אחר (אך דברי מהרש"ל ב'עמודי שלמה' לא נזכרו שם).

[מתפעל]

יישר כח על המקורות.

באמת צריך ביאור מדוע הסכים הגר"מ לכהן כראש בית ספר תחכמוני של המזרחי.
אם הבנתי נכון, רמת הלימוד שם היתה מאד נמוכה.
וכי זה מתאים לבן הגר"ח מבריסק ללמד שם?
שלא לדבר על הבעיה ההשקפתית. האם הגר"מ היה חבר במזרחי?
חושבני שלא. הרי גם בנו הגרי"ד היה שייך תקופה ארוכה לאגודה ורק לאחר שנים עבר למזרחי.

[איש_ספר]

ז.PDF

(202.4 KiB) הורד 1158 פעמים

ראה ד"ה עלובה עיסה.

[מתפעל]

יישר כח.

האם ידוע על קשר בין שני האחים?
ומה לגבי האח השלישי (ישראל גרשון נדמה לי), היכן היה גר, האם לא היה תלמיד חכם ונושא מישרה?

[מיללער]

יישר כח.

האם ידוע על קשר בין שני האחים?
ומה לגבי האח השלישי (ישראל גרשון נדמה לי), היכן היה גר, האם לא היה תלמיד חכם ונושא מישרה?

מה שידוע הוא שבנו של ר' ישראל גרשון, ר' משה סולווויציק היה לו ישיבה בשוויץ.

[מתפעל]

עדיין בגדר תעלומה מדוע קיבל על עצמו מישרה זו בוורשא. הרי היה לפני כן רב בחסלביץ, ומסתמא היה מצליח להתמנות כרב בעיר אחרת או לחזור לחסלביץ. האין זה הרבה יותר מכובד מריש מתיבתא של תחכמוני?

[ארי שבחבורה]

הקושיות אכן קושיות, אך הן אינן פירכות, ואין עוררין על כך שהגר"מ זצ"ל היה אחד מגאוני דורו וממשיך נאמן של אביו הגר"ח זצ"ל, וכך העריכוהו כל גדולי דורו.
בענין גאונותו העצומה ברצוני לצטט כאן סיפור מענין שסיפר הגאון ר' אהרן ליכטנשטיין שליט"א - חתנו של הגרי"ד זצ"ל (מובא בספר החדש 'מבקשי פניך' עמ' 233):
"...כשהייתי בארץ בביקור בשנת 1962 נכנסתי לבריסקאים, לדבר איתם. היתה לי שיחה עם ר' דוד (בנו של הגרי"ז סולובייצ'יק). ר' דוד אמר: בעצם מה שהדוד מחדש הוא יותר מקורי מאבא, כך הוא אמר על ר' משה לעומת הגרי"ז. סיפרתי את זה לרב, הוא אמר: הוא אמנם אמר את זה?! אמרתי - כן. הוא אמר - זאת האמת, זה נכון".
כמו כן יש כאן בנותן טעם להביא כאן את הסיפור המפורסם שמספר עליו בנו הגרי"ד זצ"ל במאמרו המונומנטלי 'איש ההלכה' (עמ' 57), סיפור מעשה שאין 'בריסקאי' ממנו...
"מעשה באבא מרי, שעמד על הבימה בראש-השנה, מוכן ומזומן לסדר את התקיעות. התוקע, מחסידי חב"ד, איש ירא אלוקים, שידו היתה רחבה במשנתו של הרב הזקן ז"ל, התחיל לבכות. נענה אבא מרי ואמר: "הבוכה אתה בשעת נטילת לולב? ולמה זה תבכה בתקיעת שופר? האין שתיהן מצוות ה'?"...". ועיי"ש בהסברו של הגרי"ד זצ"ל למעשה זה.
סיפור דומה מספר הגרי"ד זצ"ל בהמשך המאמר הנ"ל (עמ' 77):
"מעשה, ונכנס אבא מרי בליל ראש-השנה לבית הכנסת ומצאני אומר תהילים עם הציבור. לקח את ספר התהילים מידי והושיט לי מסכת ראש-השנה. "אם רצונך לעבוד את הבורא עכשיו, כלך לך אצל הלכות קדושת היום". ר' חיים איש בריסק היה עוסק בתורה בשעת אמירת [ה]פיוט[ים] בימי הדין - בר"ה טיפל בהלכות שופר, וביוהכ"פ - בהלכות עבודת היום...".
אכן, במאמרו 'ימי תשובה וקדושה' ('דברי השקפה' עמ' 114) כותב הגרי"ד זצ"ל מתוך שכנוע עמוק, כי "גם כאשר אבא מרי היה עוסק בתורה הליל יום הכיפורים ומנגן מתוך דחילו את סדר העבודה של היום הנבחר, היה בוודאי עובר חוויה דתית עצומה שהתגלמה בצורת הלכות מסויימות ובעיסוק אינטלקטואלי", אולם נדמה כי רק במקום אחד פותח לנו הגרי"ד זצ"ל פתח אמיתי להבנת סוגיא חמורה זו, וכוונתי לדברים שכתב הגרי"ד זצ"ל במאמרו 'בסתר ובגלוי' ('דברי הגות והערכה' עמ' 174-175), כאשר שם באורח יוצא דופן מתאר בפנינו הגרי"ד זצ"ל את עולמו הפנימי של אביו הגדול, תוך שהוא פותח לנו צוהר אל עולמם המופלא של אנשי בריסק לדורותיהם ו'אנשי ההלכה' באשר הם:
"...מנעורי לימדוני להבליג על רגשותי ולא להפגין את המתרחש בעולמי האמוציונאלי. אבא מרי ז"ל היה אומר: כל שהרגש קדוש יותר וכל שהוא אינטימי יותר, טעון הוא יותר גניזה במעמקים. בתי אבראי, שבהם האדם מפעיל ומבליט את הנעשה בפנימיותו, צריכים להיות מובדלים מן קודש הקודשים של האדם. "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים" (שמות כו,לג). ישנה פרוכת סודית המבדילה בין הפנימיות והחיצוניות. ואיזהו המקום המקודש ביותר אם לא קודש הקודשים של חיי הרגש? אם טוב לו לאדם, ולבו מלא שמחה וחדוה, יגלה רגשותיו להקב"ה, לפני ולפנים של הנשמה, שמה יודה לו ויתרפק עליו, אך בל יראה אותם לזולת, גזירה שמא יחלל מבט זר קודש קודשים זה. אם, להיפך, רע לו לאדם, חלילה, והוא נתון במיצר, במעבה סבל ויסורים, ומוצא את עצמו עזוב וערירי - יתוודה לפני ריבון העולמים, יבך לפניו ויתחנן לו לפנים מן הפרוכת, אך לא יגש הזר אל קודש הקודשים - אולי יחלל באדישותו את קדושת הסבל האילם המעיק על האדם. "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו" (ויקרא טז,יז). אין הכהן הגדול מתייחד עם קונו אלא בסתר, מתוך לבדיות ובדידות.
אבא ז"ל היה נאה דורש ונאה מקיים. מעולם לא זכיתי בנשיקה ממנו. כשהיה נפרד ממני היה לוחץ את ידי ואומר: "לך לשלום וישמרך האלוקים". אדם זר, שהיה נוכח בשעת מעשה ושמע מילים של שיגרה כאלו, היה תמה וממלמל: "קרירות ויבשות בריסקאית [זו] - מה טיבה?"... אותו זר שלגלג לצנינות הבריסאית, ראה רק את בתי אבראי, את "מחוץ לפרוכת" באישיותו של אבא מרי, ולא הרגיש, כי בתי גוואי - קודש הקודשים - רפודים היו רחמים וחסד, אהבה עדינה, וגם עזה לצאצאיו. תמיד חרד לשלומם וטובתם והקריב את עצמו בעד עתידם. כל הווייתו - חולת אהבה היתה. ברם, נזהר היה תמיד שלא לעבור על האזהרה "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד", והיה שומר על עקרון הצניעות בחיי הרגש...
אמת, נכון הדבר, אבא מרי לא התעטף מעולם בכתונת פסים ולא האיר בברק חיצוני. העין לא נתקלה בתחפושת של יופי כלל וכלל. לא היה בן פורת עלי עין. גדולתו היתה גנוזה לא מבעד חמודות של מטה, כי אם בפשטות, עניוות ותמימות ילדותית. מידות אלו חצצו, כפרוכת של ימי קדם, בינו ובין ההמון, אבל איך שלא היה הדבר, גדולתו הפליגה למרחקים ומעמקים ונשארה בבחינת "כבוד אלוקים הסתר דבר" (משלי כה,ב). סגורה ומסוגרת היתה בבתי גוואי...
ומסכם זאת היטב הרב ליכטנשטיין ('מבקשי פניך' עמ' 236-237):
"הרב ז"ל ידע היטב מה חושבים על עולם ההלכה של בריסק... הוא ידע שחושבים על בריסק כמקום מאוד קר ויבש, ועשה מאמצים מכוונים בנושא זה. איני אומר שהיה כאן חלק ממבצע, אבל ההתייחסות לכך ודאי היתה. במסה "איש ההלכה" בא לידי ביטוי מיוחד הרצון שלו להדגיש, שאומנם, לפי תפיסתכם אתם 'המשכילים', העולם שלנו 'הבריסקאים' הוא עולם יבש, ואני אומר, שאני, כמי שעומד בפנים ולא כמי שמציץ מבחוץ, אני אומר לכם: זהו עולם עם עומק רגשי - מלא עוצמה רגשית".
יהי זכרו ברוך.

[מתפעל]

"...כשהייתי בארץ בביקור בשנת 1962 נכנסתי לבריסקאים, לדבר איתם. היתה לי שיחה עם ר' דוד (בנו של הגרי"ז סולובייצ'יק). ר' דוד אמר: בעצם מה שהדוד מחדש הוא יותר מקורי מאבא, כך הוא אמר על ר' משה לעומת הגרי"ז. סיפרתי את זה לרב, הוא אמר: הוא אמנם אמר את זה?! אמרתי - כן. הוא אמר - זאת האמת, זה נכון".

מאד קשה לקבל סיפור זה.
ההערצה של בני הגרי"ז לאביהם מן המפורסמות. לומר שאחיו ר' משה עלה על אביהם במשהו (חוץ מהגיל) הוא מאד רחוק מן השכל.

זכינו שר' משולם דוד חי עמנו לאורך ימים טובים. אם יש מישהו מקורב אליו שיכול לשאול על כך, זה באמת יהיה מעניין מאד. לדעתי הוא יגיד שלא היה ולא נברא.

לגבי ההשוואה של שופר ללולב, הערה מעניינת. אבל האם אין לכל מצוה אופי שונה?
אמנם יש אמירה חסידית שצריך כל מצוה לקיים בשמחה כך שגם מצות תשובה שהיא בעיקרה חרטה על העבר וצער על מה שהיה, גם את זה צריך לקיים בשמחה. ועדיין, השופר אמור להחריד את הלב, הלולב הוא גירא בשטן, מסמל ניצחון, כך שבהחלט שייך לומר שיהיו הרגשים אחרים בכל מצוה ומצוה.

[ארי שבחבורה]

הרב 'מתפעל' - מה שמאוד קשה בעיני הוא הזלזול החמור בתלמיד-חכם גדול וה'מושכל ראשון' שהוא איננו דובר אמת.
לענין חלקם השני של דבריך - כבר עמד על כך הגרי"ד זצ"ל עצמו שם באריכות, ואעתיק את דבריו שם בביאור מעשה זה וההבדל בין 'איש הסוד' ל'איש ההלכה':
"...איש הסוד ידע את האופי הסמלי של תקיעת שופר - מושג קול פשוט - שאדם רוצה לחתור בו חתירה בהוויה החוקית ולהגיע לכסא הכבוד של עתיק יומין וסתימא דכל סתימין. תקיעת שופר, על פי השקפתו של בעל התניא, מבטאת את החרג הכביר של איש הדת השואף לצאת מן המיצר של מידת הצמצום - מידת הגבורה - למרחביה של ההתפשטות - מידת החסד, ומשם לעלות מעל לספירות של "אבני הבנין" לתוך עולם הנעלם שהאין-סוף מבהיק בו, כביכול. בכיית האדם בר"ה - זו היא בכיית הנפש המתגעגעת אל מקור מחצבתה, להתדבק בדודה, לא מתוך הסתר אלא מתוך גילוי. תקיעת שופר מוחה כנגד המציאות ומכחישה את היקום. כל הפסימיות האונטולוגית של תורת הסוד מיללת וגונחת מתוך השופר. בשעה שאדם לוקח שופר ומריע, הרי הוא מוחה כנגד המציאות המבדילה בינו לבין האין-סוף. הוא נאנח קשה ומיבב על אי יכולתו לדלג על הרי הישות החוצצים בין נשמתו לקונה. השופר מבשר על יום הדין הגדול והנורא, כשיבוא הקב"ה לערוץ את עולמו - "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על כל צבא מרום בדין". 'דין' - פירושו: שיקול אונטולוגי והערכת ההוויה הסופית מבחינת אין-סוף. מידת הדין - דרכה להכריע את הכף האונטולוגית לחובה ולהחזיר את ההוויה לתוהו ובוהו. ולפיכך מעפיל האדם בראש-השנה לעלות מן ספירת הגבורה, שהיא דין, לספירת החסד, ומשם לאל נערץ בסוד קדושים, חוץ לישות הממשית.
לא כן מצות נטילת לולב ואתרוג, המסמלת את כיסופי האדם לאלוקים המאיר דרך כל עולמות והשוכן בתוך הישות עצמה, ושצימצם, כביכול, את אורו בצורות ההוויה הממשית על כל גילוייה ותופעותיה. תקיעת שופר מייצגת את העריגה לסתימא דכל סתימין, דלית מחשבה תפיסא ביה, ושהוא מובדל ומופרש, נורא וקדוש! השופר בוכה, מילל ומייבב על המרחק האין-סופי המבדיל בין ההוויה לבין האין-סוף. לפיכך הוא שולל את העולם ומרים את האדם להווית ההוויות הטרנסצנדנטית והמוחלטת. נטילת לולב, אתרוג - 'פרי עץ הדר' - מקיימת ומאשרת את היצירה הנהדרה והיפה, שהאלוקים, בבחינת ממלא וסובב כל עלמין, מציץ מחרכיה [עיין 'ליקוטי תורה' - דרשות לר"ה - הערת הגרי"ד זצ"ל]. לפיכך נאמרה מצות שמחה יתירה בחג הסוכות "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". ברם, ראש-השנה נקרא בתרגום "יום יבבה".
איש ההלכה אינו מבחין בין זה לזה, הוא שקוע כולו התוך ההוויה, בין בראש-השנה בין בחג הסוכות. אנשי הסוד מבקיעים את מחיצת האובייקטיביות והממשיות של המצוה. בסירת פלאים שטים המה על גלי הסובייקטיביות, שכולה סתומה ביותר, שוטפת וחולפת, פושטת צורה ולובשת צורה, כולה מטמרפוזות וגלגולי דיוקן, שינויי דמויות ותמורות פרצוף, והגל הזה בא ושוטפו, והוא שוחה עמו עד לשערי גן עדן של הדת. לא כן מידת איש ההלכה! הוא איננו רוצה לנתק את מוסרות הצורה האובייקטיבית ולגדע בריחי ברזל של החוקיות המוצקת. אין השכינה מצטערת על סוד הצמצום, ולפיכך אין איש ההלכה רוצה לשחרר אותה ואת עצמו מתחום זה".
אמנם, גם אני תמהתי על מעשה זה, אך מכיוון אחר - וכי הגר"מ זצ"ל לא היה מודע לדברי הרמב"ם המפורסמים אודות תקיעת שופר בהלכות תשובה (ג,ד) - "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם וכו'", וא"כ מה לו תמה על התוקע - שמא אכן 'התעורר' זה 'משנתו' ו'הקיץ מתרדמתו' ועל כן פרץ בבכי?

[איש_ספר]

תודה על כל הדברים המעניינים, הסימבול של הפרוכת וכתונת פסים היה שזור הרבה בדרשותו של הגרי"ד.
כבר הזכרתי כאן שהגרש"א אמר ש'נהרסו' לו התקיעות בשנה אחת, שבערבה שמע את הסיפור עם הבעל תוקע והגר"מ.
[אח"כ כתב לי מ"ד באישי ששמע כן גם מחתנו הגרז"נ, וא"כ הוא מן המפורסמות]
אגב, לגבי הכהנים ככלי שרת, שהזכירו באשכול על הגרי"ד, הוא מענינא דיומא, שכן לדעתו הכהנים היו כל"ש לקדש הדם להזאת יוה"כ. כמבואר בספרו על עבודת יוה"כ.

[לייטנר]

.

[ארי שבחבורה]

אגב, אפרופו אמירתו של הגר"מ זצ"ל אזכיר כאן אמירה דומה המיוחסת לראש ישיבות 'חברון' ו'כנסת הגדולה' הגאון הגדול ר' הלל זקס שליט"א -
"לבכות בשעת אמירת 'כל נדרי' זה כמו לבכות בשעת אמירת 'כל חמירא וחמיעא'..."
אף אמירה זו תמוהה בעיני, שהרי מי שבוכה בשעת אמירת 'כל נדרי' איננו בוכה מחמת המילים עצמן אלא מחמת מה שמסמלת אמירת 'כל נדרי' - דהיינו, כניסתו של היום הגדול והנורא, ועל כך שפיר איכא למיבכי? וצ"ע.

[ארי שבחבורה]

הרב 'מתפעל' כתב:
...לאחר מכן הגיע [הגר"מ זצ"ל] לארה"ב והתמנה לראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ישיבה יוניברסיטי.
האם הישיבה הזו בתקופה ההיא נחשבה למקום פסול בעיני הציבור החרדי? דומה לישיבה תיכונית?...

אציין שתי עובדות בהקשר לכך:
א. ראש-הישיבה שקדם לגר"מ זצ"ל בישיבת 'ר' יצחק אלחנן' הוא הגאון הגדול ר' שלמה פוליאצ'יק הידוע בכינויו 'העילוי ממייצ'ט' אשר היה מן התלמידים הקרובים והאהובים ביותר לאביו של הגר"מ זצ"ל - ר' חיים, ואשר ספרו 'חידושי העילוי ממייצ'ט' נתקבל בחיבה רבה בעולם הישיבות.
ב. הגאון הגדול ר' שמעון שקופ זצ"ל מסר שם שיעורים במשך שנה כאשר שהה בארה"ב לצרכי גיוס כספים לישיבתו. זוהי עובדה שאין עליה עוררין, אם כי היא צונזרה לחלוטין במרבית הביוגרפיות שנכתבו אודותיו. האם 'ר' שמעון' היה מוסר שיעורים במשך שנה במקום פסול?...

[מתפעל]

ארי, המושכל הראשון שלך בדברי שגוי.
לא עלה על דעתי שהרב ל. אינו דובר אמת חלילה. מסתמא אמר ר' דוד דברים בשבח ר' משה והרב ל. כך הבין דבריו.
אבל בהחלט יתכן שאני טועה. קורה לי כל הזמן.

[מתפעל]

ר' שמעון גם חשב להיות מגיד שיעור במרכז הרב. כנראה שהוא היה הרבה יותר מתון.
האם הגרב"ב או הגרי"ז היו מוסרים שם שיעורים?

לפי התאוריה שאסור לערב קודש וחול, הרי שזה מקום לא ראוי. למה הורה החזון איש לרב שך לעזוב את הישוב?
והעיקר, לא אמרתי שזה מקום פסול. אמרתי מה שנחשב בציבור החרדי כפסול. הבנת?

[ארי שבחבורה]

הרב 'מתפעל', אינני מבין את דבריך, וכי אם ישיבת 'ר' יצחק אלחנן' היתה באותו זמן רק מקום שנחשב בציבור החרדי כמקום פסול אז כן מובן כיצד ר' שמעון מסר שם שיעורים?
בכלל, המושג 'נחשב בציבור החרדי' המתייחס לכלל הציבור החרדי כבעלי דעה אחת נכון יותר כיום שהציבור החרדי - ובראשו גדולי הדור שליט"א - הרבה יותר הומוגני בהשקפותיו ובדעותיו, ופחות נכון לגבי הציבור החרדי של הדור הקודם שהיה הרבה יותר הטרוגני בהשקפות ובדעות, נקודה שבולטת אף יותר בחילוקי הדעות שבין גדולי הדור ההוא בנושאים השקפתיים וציבוריים רבים כגון היחס לתנועת 'חובבי ציון', לתנועה הציונית עצמה, למדינת ישראל וכדו'. ולכן, אף אם אתה צודק בהשערתך שהגרב"ב והגרי"ז לא היו מוסרים שם שיעורים - ואתה מן הסתם צודק - זה אינו אומר שמקום זה היה פסול בעיני הציבור החרדי אלא שמקום זה היה פסול בעיני חלק מן הציבור החרדי, ולאידך גיסא, אם ר' שמעון העילוי ממייצ'ט והגר"מ זצ"ל כן מסרו שם שיעורים זה אומר שמקום זה לא היה פסול בעיני חלק אחר של הציבור החרדי, וזה פשוט.

[תוך כדי דיבור]

אמנם, גם אני תמהתי על מעשה זה, אך מכיוון אחר - וכי הגר"מ זצ"ל לא היה מודע לדברי הרמב"ם המפורסמים אודות תקיעת שופר בהלכות תשובה (ג,ד) - "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם וכו'", וא"כ מה לו תמה על התוקע - שמא אכן 'התעורר' זה 'משנתו' ו'הקיץ מתרדמתו' ועל כן פרץ בבכי?

אני מעודי (כלומר מאז ששמעתי את הסיפור) תמהתי מגמ' מפורשת ביומא דתוקעים בשופר איל כפוף משום דכמה כייף איניש דעתיה טפי מעלי. ואילו בהלכות לולב הוא להפך, שהוא ממצוות חג שמחתנו. וממילא גם לפי הציור של מחשבת איש ההלכה וכו', הרי זה גופא חלק מהלכות שופר, דבעי לכייף דעתיה ע"י השופר, ולהפך בנטילת לולב דנצטוינו בסוכות "והיית אך שמח". וא"כ איזה מקום יש לדברי הגרמ"ס בזה וצע"ג. ומחמת שזו לענ"ד קושיה ללא השבה, לולא דמסתפינא אמינא שלא אמר כל זה אלא ע"ד מוסר בעלמא.

יזכנו ה' לקיים דברי הכתוב עת לבכות ועת לשחוק, דבר בעתו מה טוב. גמר חתימה טובה.

[מתפעל]

ארי, אני מסכים איתך בהחלט שדברים הוקצנו עם השנים והפכו יותר ממוסדים שחור ולבן.
המחיצה שבין מה שנקרא: חרדים ולמה שנקרא דתיים או מזרחי, התעבתה מאד במשך השנים.
ועדיין, גם אם כדבריך שוואי יו לא היתה פסולה, עדיין תסכים איתי שאין להשוות מוסד זה לישיבה כתורה ודעת או לייקווד ובודאי לא לישיבות ליטא.
זה בהחלט משונה שיהודי גדול כהגאון ר' משה הלוי בן גאן הגאונים פאר ונזר ישיבות ליטא הגר"ח זצ"ל, נמצא במקום תורני סוג ב' או אולי ג' ולא בסוג א'. זה פלא גדול.

לגבי העילוי ממייצ'ט, בזכרוני שאכן ראשי הישיבות בליטא הצטערו על כך וחשבו את הדבר להפסד שיהודי כמוהו ילמד במקום פחות ערך ממה שראוי לו.

האם יכול מישהו ללקוט כמה פנינים מהספר של הגאון ר' משה ולהכניס לכאן כמה חידושים דיליה?

גמר חתימה טובה לכל באי הפורום היקרים. א גוט געבענטשט יאהר.

[רואה האורות הקדוש]

מה היו השקפותיו? האם אכן רחק בהשקפותיו מאחיו ר' וועלוועל ואביו ר' חיים?
כיצד זה קרה?

אין כאן שאלה!
ה"ישיבה-אוניברסיטה" שהחלק הישיבתי שלה מכונה "ישיבת ר' יצחק אלחנן" ידועה במוסד דתי-לאומי מובהק, ורק מי שבהשקפה המתאימה למוסד כזה, ילמד בו ואף יהיה ראש המוסד או ראש ראש הישיבה שם. אחד מגדולי הרבנים שהיה ראש ישיבת ר' יצחק אלחנן והיה מרבני ה"מזרחי" היה הגאון הרב שלמה חיים פוליצק זצ"ל, "העילוי ממייצ'יט", שלמד אצל מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל שהיה משבחו רבות, ואמר עליו (ולמעשה בדבריו יש גם לגבי הרב ריינס וישיבתו "תורה ומדע") לאחר שכבר היה ב"מזרחי" ושימש כראש ישיבת "תורה ומדע" בלידה שהקים הגאון הרב יעקב יצחק ריינס זצוק"ל, מייסד תנועת ה"מזרחי": "יכול אני להתנגד לציונות ולהיות חסיד של הרב ריינס, יכול אני להתנגד לרב ריינס ולומר כי ישיבתו היא טובה, ואף אם ישיבתו לא לרוחי היא, עדיין נותר המייצ'יטי כמות שהיה!"

[יצג]

יעויין חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות מעילה פ"ב בשם "אחי הגר"מ ז"ל".

[ארי שבחבורה]

ארי, אני מסכים איתך בהחלט שדברים הוקצנו עם השנים והפכו יותר ממוסדים שחור ולבן.
המחיצה שבין מה שנקרא: חרדים ולמה שנקרא דתיים או מזרחי, התעבתה מאד במשך השנים.
ועדיין, גם אם כדבריך שוואי יו לא היתה פסולה, עדיין תסכים איתי שאין להשוות מוסד זה לישיבה כתורה ודעת או לייקווד ובודאי לא לישיבות ליטא.
זה בהחלט משונה שיהודי גדול כהגאון ר' משה הלוי בן גאון הגאונים פאר ונזר ישיבות ליטא הגר"ח זצ"ל, נמצא במקום תורני סוג ב' או אולי ג' ולא בסוג א'. זה פלא גדול.

כמדומני שנוכל להתקרב לתשובה אמיתית לשאלתך אם ניזכר במוסד דומה לישיבה יוניברסיטי שהיה קיים בדור הקודם אשר שילב בתוכו לימודים תורניים עם לימודי חול, וכוונתי כמובן ל'בית המדרש לרבנים' בברלין מיסודו של הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל, אשר יחסם של גדולי ישראל אליו היה אמביווילנטי: מחד גיסא, לא ידוע לי ולו על אחד מגדולי ישראל שהתנגד להקמתו, וגדולי תורה חשובים אף עמדו בראשו במהלך השנים - הגר"ע הילדסהיימר, הגרד"צ הופמן, הגרא"א קפלן, והגרי"י ויינברג - זכר כולם לברכה, ומאידך גיסא, כאשר רצה בנו של הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל פרופ' מאיר הילדסהיימר ז"ל להעלות את המוסד לארץ ישראל טרם פרוץ מלחה"ע השניה הוא נתקל בהתנגדות חריפה ביותר של כל גדולי ישראל ובראשם הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל, מה שאכן גרם לביטולה של התוכנית.
אולם נראה לי שאין כאן כל קושיא - אכן, אין חולק על כך שלכתחילה יש להקים ישיבות על טהרת הקודש ללא תערובת של לימודי חול, אולם בגרמניה של אז לא היה סיכוי למוסד שכזה למשוך אליו ולא צעיר אחד, ועל כן הסכימו גדולי הדור ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך" וסמכו את ידיהם ב'הוראת שעה' על יזמתו של הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל על מנת להציל את מה שאפשר, משא"כ בארץ ישראל סברו גדולי הדור שאין צורך במוסד שכזה ועל כן התנגדו בכל הכח להקמתו כאן, וזה פשוט.
הוא הדין והיא המידה לישיבה יוניברסיטי בארה"ב של אז שהיתה שממה של ממש מבחינה רוחנית וכמעט ללא ישיבות, ואין כל ספק כי בתנאים ששררו אז המוסד היחיד שהיה בכוחו למשוך צעירים רבים (לא יחידי סגולה) ללימוד תורה היה ישיבה יוניברסיטי, וזו ככל הנראה הסיבה לכך שכל אותם גדולים נאותו לעמוד בראשו ולמסור שם שיעורים תמידים כסדרן ולא ראו בכך כל בעיה. משא"כ בארץ ישראל וכנ"ל לגבי 'בית המדרש לרבנים', וזו ככל הנראה הסיבה לכך שהגרי"ז זצ"ל התנגד לכך שיפתח כאן סניף של ישיבה יוניברסיטי ואילו החזו"א התנגד לכך שהרב שך ילמד בישיבת 'הישוב החדש' כפי שהזכירו כמה מן החברים הנכבדים.
אכן, במהלך השנים, לאחר פריחת עולם התורה בארה"ב, ובפרט כיום, היו וישנם רבים הטוענים שכבר אין צורך אמיתי בישיבה יוניברסיטי ועל כן מקום תורה זה חזר להיות מקום פסול, ואילו אחרים יטענו שאף בימינו ישנם צעירים רבים שמוסד זה הוא המקום היחיד שיכול למנוע מהם לעזוב את עולם התורה, ועל כן אף אם הצורך במוסד זה פחת במהלך השנים הוא עדיין לא נעלם לחלוטין, ועל כן עדיין בכשרותו הוא עומד, וזו ככל הנראה דעתם של כל אותם גדולים וטובים ששימשו ומשמשים בראשות מקום נכבד זה.
גמר חתימה טובה.

[מתעמק]

הישיבה על שם רבי יצחק אלחנן עברה כמה גלגולים ושינויים, כך שקשה לידון בלי ידיעה בהירה בכל תקופה מתקופותיה. בתחילת יסודה היתה ישיבה רגילה בלי לימודי חול, אך שינתה דרכה מפעם לפעם להכליל יותר ויותר את לימודי החול ביני עמודי דגירסא. גם בשנת תרפ"ח עצמה, שנת פטירת העילוי ממייצ'ט והכתרת הגר"מ סולובייצי'ק כראש ישיבתה, הוסיפה נדבך בכוון זה. כך שלא אדע אם התרעומות היו על המייצ'טער, או על הגר"מ, או רק על הגרי"ד.
כמו כן אי אפשר להביא הוכחה מאי-מחאת גדולי ישראל על בית המדרש לרבנים בברלין, כל זמן שלא הוכח שידעו תוכנה ואישרוה. כי בלאו הכי מאן מוכח שידעו כלל על מציאותה בברלין הרחוקה, ואפילו אם ידעו על מציאותה אם ידעו על מהותה.
בקצרה כל הנ"ל טעון בירור ליסודן של דברים, ולא בהשערות בנויות על "לא שמענו".

[מתפעל]

ארי, אתה כותב דברים של טעם. גמח"ט

[לייטנר]

.

[רואה האורות הקדוש]

כמו כן אי אפשר להביא הוכחה מאי-מחאת גדולי ישראל על בית המדרש לרבנים בברלין, כל זמן שלא הוכח שידעו תוכנה ואישרוה. כי בלאו הכי מאן מוכח שידעו כלל על מציאותה בברלין הרחוקה, ואפילו אם ידעו על מציאותה אם ידעו על מהותה.
בקצרה כל הנ"ל טעון בירור ליסודן של דברים, ולא בהשערות בנויות על "לא שמענו".

הגאון הרב יהודה אסאד זצוק"ל מהונגריה (מחבר שו"ת יהודה יעלה" ומגדולי יהדות הונגריה וגדולי דורו) שלח בנים שלו ללמוד מהגאון הרב עזריאל הילדסהיימר זצוק"ל בבית המדרש לרבנים בברלין, אף שהוא עצמו התנגד לשיטה הזו, אך הכיר בגאונות וצדקתו הגדולה של ר' עזריאל וזה מה שהיה חשוב לר' יהודה אסאד.

[מתפעל]

לייטנר

זה מעניין, עיצומו של יום הכוונה דוקא בשקיעה?
מה קורה אם אדם רח"ל נפטר לבית עולמו ביום כיפור בבקר, האם לא כיפר לו?

רואה,
זה לא כל כך מסתדר עם השנים. לפי ויקיפדיה הרב הילדסהיימר התמנה בברלין בתרכ"ט. הרב אסאד נפטר שלוש שנים קודם בתרכ"ו.
מנין לקחת את הסיפור שלך?

[רבטוב]

המהרי''א אסד לא שלח לברלין רק לאייזענשטאט . שהרב הילדסהיימער שימש אז כרב ור''מ .
ישיבת ר' יצחק אלחנן היתה במורד העיר המכונה איסט סייד ששם גרו רוב היהודים החרדים עד שנת תרפ''ח והיתה ישיבה רק ללימודי קודש . אז נכנס דר. רעוועל כמנהל הישיבה והעבירה ללמחוז וואשיגטאן הייטס מקום שלא גרו בכלל שומרי תורה ומצוות ושינה את שם הישיבה לישיבה קאלעדזש . המייצעטער לפני שדר. רעוועל הביאו שימש בלידא אצל הרב
ריינעס שכידוע כאב לרבו הגר''ח מאוד כי הוא הי' מראשי המזרחי . ועירב תורה ומדע . המייצעטער בעצמו לא התערב בענייני השקפה הי' תמיד כנוס לתוך עצמו . וכמעט שלא
דיבר עם תלמיד וספרו כמעט ואינו מצוי בישיבות אע''פ שהי' פאר ובחיר התלמידים של הגר''ח . גם הגר''מ סאלאווייצ'יק כשדר. רעוועל הביאו . בא מתחכמוני בווארשא שהי' מרכז
של המזרחי . וג''כ לא דיבר אף פעם בהשקפה כך שמעתי מתלמידו הגר''מ ביק . וגם כאן כמעט ולא העמיד תלמידים אע''פ שכוחו הי' גדול בהגדת שיעורים . סיפר לי תלמידו
הרה''ג ר' יוסף ווייס [הונגרי מנאנאש ]שהי' ר''מ ב y.u. ורב בבימד''ר מורי' בוועסט סייד איש גאון וצדיק חותנו של האדמו''ר ממאדזשיץ-פלטבוש .שהגר''מ בעצמו אמר פעם .שהוא
גדל אצל אביו הגר''ח בוולאזין ע''כ אומר שיעור ע''י סטענדער ומערכות כמו ראש ישיבה אך אחיו הגרי''ז גדל בבית אביו בבריסק ושם לא הי' ישיבה רק כמו רב שלומד ומי שנכנס
הרב לומד איתו שטיקלעך שטיקלעך . אך בנו הרי''ד מבאסטאן ששמעתיו הרבה פעמים דרשותיו ושעוריו במורי' ובעוד מקומות הי' בעל לשון ממש שאין כמוהו . והי' שם הרבה
שפראך וקאריזמע ידע איך להחזיק את העולם שעות . ובדרשותיו ידע איך לשלב דרוש ומחשבה ותמיד סיפור טוב וממש ידע איך לעשות את הדבר כמו חי ממש . אך הי' חי
בשני עולמות מצד אחד הי' בבריסק ומצד השני בישיבתו תלמדיו היו מאוד רחוקים ממציאות זו . והי' חסר קצת פשוט יר''ש לירא מהשי''ת הכל הי' מחשבה .אני מתכוון לתלמדיו
היום יש שם ב''ה שינוי לטובה .יש הרבה אריכות בזה . ובאמת הוא ''''פחד'''' מר' אהרן או ר' ראובן זצ''ל אע''פ שהיו להם דרך ארץ כלפיו בהיותו נכד הגר''ח --מבית הרב--
שמעתי פעם מהר''א ליכטנשטיין שהבעי' במשפחה היא שפוחדים מהרבניות הגר''מ פחד מהרבנית שלו בת ר' אלי' פרוזש'ינער והרי''ד מהרבנית שלו המפורסמת טוניא .
האמת שהרי''ד מעולם לא מצא מקומו וגם כשרצה את הרבנות בתל-אביב הי' בתנאי שלא צריך להתמודד רק כולם בפה אחד יבחרוהו [שמעתי מגר''מ ביק ] . וכן לאחר פטירת
אביו ב y.u.הי' ג''כ בתנאי שכולם עד אחד יסכומו . סוכ''ס הי' חי חיים מבודדים עם אנשים כערכו לא הי' לו שייכות . תלמדיו היו אמתע אמעריקאנער . לא '''בני תורה'''
יש הרבה לדבר בפרשה זו אך נכדיו ובן אחותו ''חזרו'' למחנה החרדי ב''ה .הי' עילוי חד בדרא ולא שארפער בכלל .

[ארי שבחבורה]

זה מעניין, עיצומו של יום הכוונה דוקא בשקיעה?
מה קורה אם אדם רח"ל נפטר לבית עולמו ביום כיפור בבקר, האם לא כיפר לו?

מקורו של סיפור זה במאמרו המפורסם של הגרי"ד "איש ההלכה" עמ' 41 שם מופיע סיפור זה בניסוח מעט שונה מהגירסא שציטט הרב 'לייטנר':
זכורני, כי פעם יצאתי עם אבא מרי ביום הכיפורים, לפני תפילת נעילה, לחצר בית-כנסת. יום בהיר וצח, רך ועדין דשלהי קייטא, מלא נגוהות ואור, נטה לערוב, ושמש סתיו ענוגה טבלה בקצה המערב, מבעד לאילנות בית הקברות, בים של ארגמן ופז. נענה ר' משה, איש ההלכה, ואמר: "לא ראי שקיעה זו כראי שקיעת החמה בכל ימות השנה, כי הלא מכפרת היא על העוון" (סוף היום מכפר)".
ושם בהערה 42 כותב הגרי"ד:
עיין שבועות, י"ג ע"ב, "דאכל אומצא וחנקיה ומית וכו'", ובתוס' שם: [...ונפק"מ, דשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכיפורים, כדתניא: חומר בשעיר מביום הכיפורים - שהשעיר מכפר מיד] ויום הכיפורים עד שתחשך וכו' והא דנקט 'כגון דחנקתיה אומצא' לאו דווקא אלא הוא הדין שמת בו ביום [ולרווחא דמילתא נקט] (עכ"ל) וסוברים דסוף היום מכפר... וברש"י: "וחנקתיה" - שלא עבר עליו רגע מן היום לאחר עבירתו (עכ"ל) ושיטתו היא דכל היום מכפר, ועיין ברשב"א שם.

[אליהוא]

מש"כ תוכ"ד שהיא קושי' שאין עליה השבה לדידי ל"ק כלל שכל הרמזים ענינים לקודם תקיעה או אחריה, אבל בשעת התקיעות עצמם צריך לכוון לצאת יד"ח ומי שיהרהר באותה שעה בתשובה על עוונותיו ולא כיון לצאת לא יצא יד"ח.
ובלא"ה י"ל כונתו ע"ד האמור שהגר"א שמח בתק"ש שהוא המלכת הקב"ה וצ"ל בשמחה, וזה עצם המצוה.

ולענין זמן כפרת יוה"כ כתבתי במק"א

עי' בגבורת ארי מסכת יומא דף פה ע"ב שהקשה ע"ד הר"ן שם שכתב: על החמורות הוא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר, דיום הכיפורים או שעיר מכפרים, וכי תימא שעיר למה לי, נפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים אינו מכפר עד שתחשך, ונפקא מינה מיום הכיפורים למי שעבר אחר שילוחו של שעיר.
והקשה בגבו"א שם וז"ל: "ונעלם ממנו גמרא ערוכה דפרק ד' דכריתות (דף י"ח) וא"ל תניא מי שבא לידו [ספק עבירה ביום הכיפורים ואפילו עם] חשיכה פטור, ושמע מינה דיום הכיפורים כל שעתא ושעתא מכפר ולא משתחשך והכי משמע יותר התם דפריך מדתנן אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא [חטאת אחת דהא בין אכילה לשתיה] אי אפשר דלא הוי שהות ביום וכפר ליה דיום הכיפורים במקום אשם תלוי קאי וקתני אינו חייב אלא א', ואי סלקא דעתך ידיעות ספק מחלקת לחטאות לחייב ב' חטאות [ואי אמרת דיום הכיפורים אינו מכפר עד שתחשך] אם כן מאי פריך הא בין אכילה לשתיה לא כפר עליה יום הכיפורים ואי משום שעיר וכי פסקא ששילוח השעיר היה בין אכילה לשתיה אלא ודאי שמע מינה דעיצומו [של יום לחוד בלא השעיר מכפר בכל שעה] ורגע עכ"ל.
אמנם דברי הר"ן הם תוספתא מפורשה סוף יומא מובא בירושלמי שם ה"ח וברבינו חננאל שם פ"ז ע"ב וע"ע בראשונים שבועות דף י"ג בר"ח ורש"י תוס' ר"י מיגאש ריטב"א וחי' הר"ן שם, שכ"ה מסקנת הגמ' והירושלמי. וכ"כ הרמב"ן סוף יומא וראבי"ה ח"ב עמ' 203 והרוקח סי' רי"ז עי"ש שכתבו דיוה"כ מכפר בסופו וכהר"ן, וצ"ע קושית הגבו"א מהגמ' בכריתות.
ולכאו' מבואר בזה דחלוקים הדברים דכפרת יוה"כ היא באמת בסוף היום, אבל דין תליה דיוה"כ דהוי כאשם תלוי הוא כל שעה. אבל שעיר מכפר לגמרי מיד. ומעתה הלא אשם תלוי אינו מכפר אלא תולה וא"כ גם יוה"כ שבא במקום אשם תלוי אינו מכפר אלא תולה ובזה מבואר בגמ' בכריתות דתולה כל רגע ורגע אבל כפרה לא מכפר אלא בסופו ונכון.
שוב מצאתי בספר כתר ישועה בכריתות שם שעמד בחילוק זה. וע"ע עמק יהושע דרשות י"ט.

[איש_ספר]

באנצי' ערך יוה"כ הרצאת השיטות.

בספר עמודי שש, (באוצר המקוון), מסופר מפי ר' שלמה קרליץ, על ג"א שחקר ואף הדפיס הדברים בכתב, אם לפי הסוברים שיוה"כ מכפר בתחילתו, יש כפרה גם בתוספת יוה"כ, לימים נפטר אותו ת"ח בתוספת יוה"כ. דבר כזה אפשר לברר. מישהו יודע מי מדבר על ענין זה ? (כפרה בתוספת יוה"כ)

[אליהוא]

לענין כפרה בתוספת מהראשו' והגר"א דנעילה בלילה משום תוספת משמע דמכפר.