האם ניתן לאכוף פשרה על הבעלי דינים?

[בברכה המשולשת]

ברצוני להוסיף גם תגובה עקרונית, ואצא מעט מגדרי.
א. כמי שזוכה ועוסק הרבה בנושאי חו"מ יישומיים (הן מעט בבית הדין והן הרבה במחקר תורני הלכה למעשה) כל הדיון הזה צורם מאוד.
ב. הגישה של שנרב (ושל קודמיו- שלא הזכרתי את כולם לעיל) היא שיש איזה דין תורה אידיאלי מרחף בחלל, והדיון עצמו בשפיר ושליא (אם נשתמש בהקבלה קטנה ליו"ד) מוזיל אותו- ולכן אין לעסוק בכלל בנושא עד ש.... (או שמא אף פעם לא, לפי שנרב...). ובינתיים, גורמת גישה זו שהכל נדון בערכאות, ועבירה חמורה זו של הרמת יד בתורה, נעשית כהיתר גמור בעיני רבים.
ג. מן הצד השני, הגישה ההפוכה (שגם לה היה ייצוג באשכול זה) ולפיה אין להתחשב בשאלות המציאותיות החדשות ולדון כמו לפני מאה שנה (ושוב לא מבחינת התוכן- שהרי ההלכה היא נצחית, אלא מבחינת הצגת השאלות, ונושאים כמו ניסוח כתב הבוררות בנושא של גרמא וקים לי) גורמת לזה שאין דיון הלכתי אמיתי (כדשברי אדוננו הגרק"א על דין אמת לאמיתו וכדברי החזו"א על הצורך בהכרת המציאות) אלא "הבנה" ערטילאית מרחפת באוויר.
ד. כאן חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא תלוי במגזרים- כל בתי הדין העוסקים במלאכת הקודש (מכל הקשת של בתי המדרש השונים) עמלים להוציא דין אמת לאמיתו, וכך גם כל העוסקים בלימוד חו"מ יישומי, ללא קשר לצבע הכפה ולמרקם שלה.

[סורגים]

מהכ"ת שיש פסול כל שהוא בפסקי דין תקדימים, שבציורים ובסיטואציות אלו נוהגים הבי"ד לפשר.

החזו"א אוסר לייצור מערכת חוקים חדשה ולפעול על פיה רק במקום שהדיינים הם עמי הארציים גמורים ואינם יודעים לדון בפשרה הקרובה לדין, על זה כתב החזו"א שעליהם לדון על דרך הסברא וההיגיון לגופו של דבר, ללא מערכת של חוקים, אך בזמנינו שהדיינים דנים פשרה הקרובה לדין (ולדעת כמה ראשונים נחשב הדבר לדין תורה ממש) אין כל פסול לקבוע ולסכם אי אילו מקומות בהם נוהגים הבי"ד לפשר, ואינו דומה לערכאות, כיון שהדנים בפשרה הקרובה לדין טורחים לקרב את הפשרה לדין תורה. – והרי זה כאילו דנים דין תורה ממש.

אכן, לא ירדתי לסו"ד, ואינני יודע אם כעת אני יורד. אם אני מבין נכון, כבודו מציע לחלק בין פשרה רגילה (שעליה כתב החזו"א שאסור לחוקק חוקים לפשרה) לבין פשרה הקרובה לדין, שאליה יש להתייחס כדין תורה. זהו חילוק נאה, אך הוא זקוק למקור ולהסבר (מדוע פשרה הקרובה לדין איננה כערכאות, סוף-סוף מדובר על פסק שאיננו כד"ת אלא עפ"י המוסר האנושי?).

הפשרה שעליה דיבר החזו"א אינה מתחשבת כלל עם ההלכה, ונקבעת רק על פי ההיגיון והמוסר, ואכן אם ייקבעו פסקים אלו למערכת של חוק ופסק, אין בינה לבין ערכאות ולא כלום.

משא"כ פשרה הקרובה לדין הינה פסק דין תורה הילכתי לכל דבר, ואין כאן משהו בניגוד לשו"ע והדין, ומקור הפסק אינו המוסר וההיגיון אלא ההלכה הצרופה, וזה שצריך את עניין 'הפשרה' משום שאלמלא הפשרה אין בכוח בי"ד לפסוק כפי שרוצים וצריכים לפסוק, והפשרה סוללת לדיינים את הדרך לפסוק כפי הצורך וההלכה.

ומטעם זה פשרה הקרובה לדין מועילה ומוגבלת אלא למצבים מסוימים, כמו,

סמכות הפשרה מאפשרת לבית הדין להכריע בשאלות עובדתיות על פי אומדן דעת, להכריע במחלוקות בין פוסקי ההלכה גם כנגד טענת "קים לי", לחייב בתשלום מי שחייב בדיני שמיים, כגון מזיק בגרמא, לחייב בדיני קנסות כמשמעם בהלכה (ובכלל זה בנזקי גוף,) ולהטיל קנס שיש לו תקדים בהלכה או בדינא דמלכותא

http://www.dintora.org/files/Sicum04Pshara.pdf
כלומר, פשרה הקרובה לדין מועילה רק במקומות שיש בסיס ויסודות הילכתיים לחייב או לפטור אותו כפי אשר הבי"ד רואים לנכון לפסוק.

וראה גם בקישור הבא שהאריך בתנאי הפשרה הקרובה לדין, מתי ואיך יש לבצוע אותו.
http://www.dintora.org/files/Emda02Grama.pdf

[למאי_נמ?]

לכולם,

יישר כוח על הדיון. יש פה קושיא עניינית, המטרה היא לפרק ולתרץ אותה, והדיון ב"תגובות עקרוניות" (מול שנרב) הוא קצת מיותר לטעמי, בשעה שכולנו מסכימים שצריך לדון בדין תורה.

(אגב, אולי כשנסיים את הדיון בשאלה זו, נוכל לדון בקושיא נוספת של הגר"י אבקמסקי זצ"ל, איך מותר לבתי דין לתת רשות לתבוע בערכאות למי שבעל דינו אלם ואינו מגיע לד"ת, הרי כל דין זה - המבואר בחו"מ כו, ב - הוא כשהערכאות הם נכרים, אבל כשהשופט הוא יהודי רח"ל, הרי מכשילים אותו באיסור, ועוברים בלפנ"ע!)



הרב 'בברכה המשולשת',

עדיין אינני בטוח שהבנתי את דברי מר לאשורם. הקושיא איננה איך מותר לסמוך על חוקי המדינה (שע"ז כתב כ"ת בצדק, שיש לזה גדרים מצד דינא דמלכותא, תקנות הקהל ועוד), אלא מניין לקבוע חוקים חדשים של בתי הדין ההלכתיים, ששורשם בכוח הפשרה. (אא"כ התשובה של מר, שאכן אסור לקבוע חוקים כגון אלו, אלא שבתי הדין משתמשים בחוקי המדינה במצבים אלו, ואז זה דין תורה מעיקר הדין, ואי"צ כלל לכוח לפשר (והוא רק מחשש שאיננו בקיאים דיינו).

בינתיים עלו שני כיוונים לתירוץ (אם אני אוחז נכון):
א. פשרה הקרובה לדין איננה בגדר איסור ערכאות, כי יש לה גדרים ברורים בהלכה (סורגים, וכפה"נ לזה התכוון הרב 'אוצר החכמה').
ב. ההלכה מאפשר לקבוע כללים לפשרה (בדיוק כמו שהיא מאפשר לקבוע תקנות הקהל וכד'), ובלבד שהתשתית היסודית היא דין תורה, ועל גביה עושים את התקנות במקום הצורך (למאי נ"מ).

- האם כ"ת מסכים לתירוצים אלו או לא? למה? (האם אחד מהם זה מה שהוא ניסה להגיד?)

יישר כוח לכולם!!!

[בברכה המשולשת]

הרב 'בברכה המשולשת',

עדיין אינני בטוח שהבנתי את דברי מר לאשורם. הקושיא איננה איך מותר לסמוך על חוקי המדינה (שע"ז כתב כ"ת בצדק, שיש לזה גדרים מצד דינא דמלכותא, תקנות הקהל ועוד), אלא מניין לקבוע חוקים חדשים של בתי הדין ההלכתיים, ששורשם בכוח הפשרה. (אא"כ התשובה של מר, שאכן אסור לקבוע חוקים כגון אלו, אלא שבתי הדין משתמשים בחוקי המדינה במצבים אלו, ואז זה דין תורה מעיקר הדין, ואי"צ כלל לכוח לפשר (והוא רק מחשש שאיננו בקיאים דיינו).

בינתיים עלו שני כיוונים לתירוץ (אם אני אוחז נכון):
א. פשרה הקרובה לדין איננה בגדר איסור ערכאות, כי יש לה גדרים ברורים בהלכה (סורגים, וכפה"נ לזה התכוון הרב 'אוצר החכמה').
ב. ההלכה מאפשר לקבוע כללים לפשרה (בדיוק כמו שהיא מאפשר לקבוע תקנות הקהל וכד'), ובלבד שהתשתית היסודית היא דין תורה, ועל גביה עושים את התקנות במקום הצורך (למאי נ"מ).

- האם כ"ת מסכים לתירוצים אלו או לא? למה? (האם אחד מהם זה מה שהוא ניסה להגיד?)

[b[/b]

א. מותר לקבוע חוקים חדשים מכח תקנות, מעיקר הדין, אלא שבדורינו א"א למעשה לעשות כן כי אין את הסכמת כל גדול"י.
ב. התירוץ של הררב סורגים שליט"א נכון.
ג. גם התירוץ של כתר"ה שליט"א נכון.
ד. מה שאני אמרתי (ככל הנראה לא בבהירות מספיקה) זה שבשביל דינא דמלכותא ותקנות הקהל וכו' לא צריך את כח הפשרה כי זה מעיקר הדין.

[מאיר סובל]

על אות א' של הרב בברכה:
מפני מה סבור כב' שבשביל לתקן תקנות צריכים את הסכמת כל גדו"י? ומדוע סבור כב' שתועיל הסכמת "כל גדו"י" לאכוף על הציבור תקנות??

מקור הדין של "תקנות" הוא הפקר בי"ד הפקר שנלמד מוכל אשר לא יבא בעצת השרים וגו', ומשם לומדים גם את הדין שרשאין בני העיר להסיע על קיצתן וכו', ולכן כל מה שנעשה על פי אסיפת כל בני העיר או המדינה, במקום אחד או על פי הצבעה או בבחירת "טובי העיר" לשם הכרעה עבורם בנושא מסויים, או למצער אסיפת כל בני האומנות, כולל תקנות או כללי דין או סמכות שפיטה ואף קנסות, הכל חל ומחייב.

אין שום מקור הידוע לי שהענף הנקרא היום בשפת הציבור "גדולי ישראל" מחליף את אסיפת כלל הציבור או של נבחריו, אשר נבחרו על פי הציבור עצמו כולו בבחירות המיועדות לנושא זה.
מהיכי תיתי של"גדולי ישראל" יש מעמד לתקן, תקנה מחייבת ברמה של דין. או להסכים לתקנה של כל הציבור, שאם אינם מסכימים זה מגרע את הדין?

[בברכה המשולשת]

על אות א' של הרב בברכה:
מפני מה סבור כב' שבשביל לתקן תקנות צריכים את הסכמת כל גדו"י? ומדוע סבור כב' שתועיל הסכמת "כל גדו"י" לאכוף על הציבור תקנות??

מקור הדין של "תקנות" הוא הפקר בי"ד הפקר שנלמד מוכל אשר לא יבא בעצת השרים וגו', ומשם לומדים גם את הדין שרשאין בני העיר להסיע על קיצתן וכו', ולכן כל מה שנעשה על פי אסיפת כל בני העיר או המדינה, במקום אחד או על פי הצבעה או בבחירת "טובי העיר" לשם הכרעה עבורם בנושא מסויים, או למצער אסיפת כל בני האומנות, כולל תקנות או כללי דין או סמכות שפיטה ואף קנסות, הכל חל ומחייב.

אין שום מקור הידוע לי שהענף הנקרא היום בשפת הציבור "גדולי ישראל" מחליף את אסיפת כלל הציבור או של נבחריו, אשר נבחרו על פי הציבור עצמו כולו בבחירות המיועדות לנושא זה.
מהיכי תיתי של"גדולי ישראל" יש מעמד לתקן, תקנה מחייבת ברמה של דין. או להסכים לתקנה של כל הציבור, שאם אינם מסכימים זה מגרע את הדין?

לא הבנתי. וכי כתר"ה אינו סבור שצריך אישור אדם חשוב לתקנות?
בר מן דין, יעיין כתר"ה במאמרו של הגרא"ח שרמן שליט"א בתחומין לב ובתגובתו של הגר"ש דייכובסקי שליט"א שם
וכן כבר במאמרים של מרן הגריא"ה הרצוג שבהתורה והמדינה בנושא התקנות.

[מאיר סובל]

הגרי"א הרצוג היה סבור בשעתו שהרבנות הראשית והמדינה חד הם, כל בעל זכות בחירה דמוקרטית הוא שותף [בין אם הוא מהרוב שדעתו לבחירת הרב הראשי ולחברי מועצת הרבנות, היא שהתקבלה, ואפילו אם הוא היה מתנגד לאותה בחירה, סו"ס התקבלה דעת הרוב, והבחירה היא של כולם כדין], ולכן סבר שזו בחירה בעלת משקל עד כדי לתקן תקנות לרבנות ולכל מערכת הדיינות, שתחייב את כל המדינה.
בנוסף, ציר הזמן שבו פעל הגרי"א הרצוג, ימי קום המדינה וקיבוץ הגלויות של אחרי מלחה"ע השניה, והשמדת כל מרכזי התורה וגדולי הפוסקים בעולם היהודי - הביאתו להיות הפוסק, בה' הידיעה של בעיות הלכתיות הסבוכות ביותר בכל העולם היהודי, שהתנקזו אליו כראש רבני ארץ ישראל בעלת הריכוז היהודי הגדול, וכמי שנסע והסתובב בעצמו בכל העולם.
הוא חש במעמדו, ובאסיפות הרבנים שניהל על כל בעיה ציבורית "שיש לו מנדט" - בלשוננו - לתקן תקנות לכלל בתי הדין בארץ, לשנות כמה פרטים מהכתוב בהלכה.

בין אם היה לו אז סמכות ובין אם לאו [לפי דעת גדולי הלכה מהחוגים המתנגדים לרבנות הראשית], כיום המצב כבר בהיר הרבה יותר.
הפונקציה של מעצת הרבנות הראשית, ושל הרב הראשי לישראל, וכל המערכת כולה - עם כל ההערכה שהיינו רוצים להעניק להם... זה לא מזכיר אפילו את מה שהיה אז.
אם היה הגרי"א הרצוג עומד היום ורואה את מוסד הרבנות בעליבותו, ובניתוק המוחלט מראשות הנהגת המדינה החילונית, הוא עצמו היה מכריז ואומר שלהשתמש כיום בהשתתפות בבחירות של כלל הציבור כ"קבלו עלייהו" למדינה ורבנותה וחוקיה, עד מתן סמכות מצד הציבור המצביע לרבנות לתקן תקנות, זה טעות מוחלטת.

אם יש בחירות, ונבחרי ציבור לנושא "תקנות" - יש עליהם חיוב הגיוני להתייעץ עם גדולי תורה, שלא יתקנו שטויות, והמקור לזה בשולחן ערוך בתחילת חו"מ בשם תשובת הרשב"א. [בשו"ת הרשב"א לא כתוב שצריך, אלא שכך היתה תנאי קבלתם של הממונים לתקן ולפסוק שהיו עמי-ארצות, והיו בעירם רבנים גדולי תורה].

[בברכה המשולשת]

לא הבנתי את כוונת כתר"ה.
א. אני לא ציינתי לדברי מרן הגריא"ה הרצוג בהיבט המעשי של היום, אלא בהיבט העקרוני של תיאור גדרי הסמכות. יתר על כן, הסברא של קבלו עלייהו שלו היתה יותר מורכבת הדרך שתיאר כתר"ה בדבריו.
ג. ויעויין בהרחבה בהלכות מדינה לגרא"י בעל צי"א זצ"ל

[אוצר החכמה]

כדאי לראות בהקשר זה את מה שהביא לייטנר באשכול אחר כאן
http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=17&t=12749&p=119205&sid=40fdce8ca6f8e9c838d9b7988b7b1214#p118981

[סכינא חריפא]

לכאורה כל הטיעונים כאן מ'משפט המלך' של הר"ן תמוהים, הר"ן התכוון דוקא לדין הפלילי ז"א להענשת עבריינים להרתעה, אבל לבסס משפט וצדק תורני על הסכמת והחלטת המלך זה לא שמענו משם וצ"ע דברי האחיעזר.

[סכינא חריפא]

במוסף כל שהוא בשבת קודש הביאו בהרחבה שלא ניתן לאכוף פשרה על הצדדים – ומאז חיפשתי בכמה וכמה מקומות וכולם מתנבאים פה אחד שניתן לאכוף פשרה על הצדדים ראו בשו"ת ציץ אליעזר ובשו"ת יביע אומר. האם מישהו יודע להפנות אותו לפוסק שכתב שלא ניתן לאכוף פשרה על בעלי דינים.

הר' שנרב מביא מכאן ראיה שבזמן הגר"ח מבריסק עוד לא נהגה מסורת זו לא לפסוק בלי קבלת פשרה http://amhasefer.wordpress.com/

[בברכה המשולשת]

ביטול השבועה בדר"כ אינו חידוש של זמננו (ודלא כדבריו של נ"ש המלאים עוד טעויות רבות אחרות, כדרכו), ומקורו קדום הרבה יותר.
וכמדומני שציינתי באשכול אחר למאמר מקיף של הרה"ג נתן חי שליט"א בקובץ משפטי ארץ על מקרים חריגים של שבועה בימינו ומקורות רבים בנושאים אלו
כמובן, שאין לי שום רצון וכוח להתווכח עם נ"ש (וכדברי החכם מכל אדם אל תען וכו'), והדברים נאמרו להעמיד דברים על דיוקם כאן

[טוב]

אבי קלמן מוסר את ההודעה הבאה

ב"ה
מידידי אבי קלמן

לאחר שהדיון דעך זמן מה, אבקש להסיט את האשכול לצד נוסף של הדיון. נ.ש. הציג כמה בעיות בהשלטת הסדר והיושר הציבורי ע"י דין תורה, ובכללן: (א) פטור גרמא, (ב) שיטות פסיקה (קים לי), (ג) אי-התעדכנות במצבים משתנים (תקנות וכד').

מצ"ב שיכתוב שיעור של הגאון הנודע רבי אשר וייס שליט"א (מאתר 'קול הלשון'), העוסק ממש בפתרון לבעיות אלו. אשמח להציג את הדברים בפני הקוראים (הציבור יכול להוריד את השיעור באתר הנ"ל, ולבדוק את אמינות השיכתוב). כמו כן, צירפתי את הסימן האחרון בשו"ת מנחת אשר ח"א (באדיבות תוכנת 'אוצר החכמה', שאני נעזר בה מאד, ותודה רבה ליצרניה), העוסק בדיני גרמא ומבטל כיסו של חברו. תשובה זו הוזכרה בשיעור הנ"ל, וכדאי לקרוא אותה להרחיב ולהעמיק את הדברים.

אין להכחיש שלענ"ד יש בדברים חידוש עצום, ואשמח אם חברי ורבני הפורום יחוו דעתם עליו. כמו כן, כדאי להעלות פתרונות נוספים, או סניפים נוספים בכדי לבסס את פתרונות אלו, ועי"כ לחזק את הפנייה לדין תורה ולביטול הערכאות מישראל.

[עושה חדשות]

לכבוד הרב קלמן.
זה נושא ארוך מאד, ולענ"ד הגר"א ויס לא מציג כאן עמדה חריגה במיוחד, ועל הסקאלה הזאת יש יותר קיצוניים ממנו. כל דיין ותיק ומנוסה שתיגש עליו יחכים אותך בודאי בהרבה מקורות לימין ולשמאל, ובדוגמאות מהשטח המעשי.
לגבי החלוקה שלו בין "ירושת הבעל" ל"אחריך", ראה רעיון דומה מאת הגריי"פ, הופיע כאן.

[מלבב]

אבי קלמן מוסר את ההודעה הבאה

ב"ה
מידידי אבי קלמן

לאחר שהדיון דעך זמן מה, אבקש להסיט את האשכול לצד נוסף של הדיון. נ.ש. הציג כמה בעיות בהשלטת הסדר והיושר הציבורי ע"י דין תורה, ובכללן: (א) פטור גרמא, (ב) שיטות פסיקה (קים לי), (ג) אי-התעדכנות במצבים משתנים (תקנות וכד').

מצ"ב שיכתוב שיעור של הגאון הנודע רבי אשר וייס שליט"א (מאתר 'קול הלשון'), העוסק ממש בפתרון לבעיות אלו. אשמח להציג את הדברים בפני הקוראים (הציבור יכול להוריד את השיעור באתר הנ"ל, ולבדוק את אמינות השיכתוב). כמו כן, צירפתי את הסימן האחרון בשו"ת מנחת אשר ח"א (באדיבות תוכנת 'אוצר החכמה', שאני נעזר בה מאד, ותודה רבה ליצרניה), העוסק בדיני גרמא ומבטל כיסו של חברו. תשובה זו הוזכרה בשיעור הנ"ל, וכדאי לקרוא אותה להרחיב ולהעמיק את הדברים.

אין להכחיש שלענ"ד יש בדברים חידוש עצום, ואשמח אם חברי ורבני הפורום יחוו דעתם עליו. כמו כן, כדאי להעלות פתרונות נוספים, או סניפים נוספים בכדי לבסס את פתרונות אלו, ועי"כ לחזק את הפנייה לדין תורה ולביטול הערכאות מישראל.

דרך הרב אשר ווייס להפליג בחידושים שלא מצינו כדוגמתו בשאר פוסקים.

[מלבב]

הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.

והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.

נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.

לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.

[בברכה המשולשת]

הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.

והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.

נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.

לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.

יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.

[אוהב עמו]

בדידי הוי עובדא שביקשני אדם ממשפחתי לנסח לו מכתב עבור הבי"ד של הגר"נ קרליץ ישלח ה' דברו וירפאהו, בו הוא מביע את רצונו לבוא לפניהם רק אם ידונו אותו על פי דין תורה, מזכירות בית הדין איימה שיהיה אפשר להוציא על הנתבע כתב סירוב, אולם חזרתי בדבריי על טענה, ונשתקע הדבר, ומאז לא נשמע מהם דבר.

אני חוכך בדעתי שאולי אין מגלין דבר זה אלא לצנועין

[מלבב]

הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.

והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.

נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.

לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.

יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.

למה בחרת בקצירת האומר ולא אבית לפרש, ולמה תמנע טוב מבעליו.

[בברכה המשולשת]

הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.

והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.

נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.

לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.

יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.

למה בחרת בקצירת האומר ולא אבית לפרש, ולמה תמנע טוב מבעליו.

מחילה וסליחה. פשוט הייתי עייף.
התכוונתי לזה
viewtopic.php?f=17&t=12662#p118206

[מלבב]

הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.

והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.

נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.

לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.

יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.

למה בחרת בקצירת האומר ולא אבית לפרש, ולמה תמנע טוב מבעליו.

מחילה וסליחה. פשוט הייתי עייף.
התכוונתי לזה
viewtopic.php?f=17&t=12662#p118206

עדיין לא מצאתי שם תשובה לשאלתי, אבקשך כשיחלוף עייפתך שתואיל בטובך להסביר הדברים כמיטב יכולתך.

[זאב ערבות]

ד. כאן חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא תלוי במגזרים- כל בתי הדין העוסקים במלאכת הקודש (מכל הקשת של בתי המדרש השונים) עמלים להוציא דין אמת לאמיתו, וכך גם כל העוסקים בלימוד חו"מ יישומי, ללא קשר לצבע הכפה ולמרקם שלה.

כיוון שהאשכול הזה התעורר לחיים אענה את חלקי לסעיף ד' בדבריו של הרב בברכה.
יתכן שמה שאתה כותב נכון בארץ (למרות שידוע לי מקרים שלא כן) אך בארה"ב המצב בבתי הדין גרוע ביותר ורוב הציבור איבד בהם אימון. נכון שלאחר כל פסק דין המפסיד הולך ומקטרג על הדיינים ובית הדין, אך זו המציאות. השאלה מדוע זה כך והתשובה הפשוטה שהאשמה היא בשטר בירורין שבעצם נותן לדיינים יד חפשית לפסוק ככל העולה על רוחם מבלי שיצטרכו לנמק את פסק דינם ומבלי לתת יכולת למפסיד בדין לערער. כאמור כך פני הדברים כאן ואיני מתמצא בהליכי הדין בבתי הדין בארץ. יש כמה בתי דין שנותנים לבעלי הדין זכות לבחור בין שטר בירורין לבין דין גמור, וכן נותנים פסק דין מנומק אך בתי הדין הממוסדים יוצאים נגדם בחורמה ומבטלים את פסקיהם שאינם לפי רוח ישראל סבא וכנגד המקובל, אך הסיבה העיקרית היא שלוקחים מהם את הביזנעס שכן דיני תורה זה עסק ריווחי ביותר כאשר כל צד צריך לשלם בממוצע 150 דולר לשעה והריווח פטור ממס ואילו בתי דין אלו או שדנים בחינם או עבור סכום סמלי שכל צד משלם עבור שכר הדיינים והסופר.

[בברכה המשולשת]

ד. כאן חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא תלוי במגזרים- כל בתי הדין העוסקים במלאכת הקודש (מכל הקשת של בתי המדרש השונים) עמלים להוציא דין אמת לאמיתו, וכך גם כל העוסקים בלימוד חו"מ יישומי, ללא קשר לצבע הכפה ולמרקם שלה.

כיוון שהאשכול הזה התעורר לחיים אענה את חלקי לסעיף ד' בדבריו של הרב בברכה.
יתכן שמה שאתה כותב נכון בארץ (למרות שידוע לי מקרים שלא כן) אך בארה"ב המצב בבתי הדין גרוע ביותר ורוב הציבור איבד בהם אימון. נכון שלאחר כל פסק דין המפסיד הולך ומקטרג על הדיינים ובית הדין, אך זו המציאות. השאלה מדוע זה כך והתשובה הפשוטה שהאשמה היא בשטר בירורין שבעצם נותן לדיינים יד חפשית לפסוק ככל העולה על רוחם מבלי שיצטרכו לנמק את פסק דינם ומבלי לתת יכולת למפסיד בדין לערער. כאמור כך פני הדברים כאן ואיני מתמצא בהליכי הדין בבתי הדין בארץ. יש כמה בתי דין שנותנים לבעלי הדין זכות לבחור בין שטר בירורין לבין דין גמור, וכן נותנים פסק דין מנומק אך בתי הדין הממוסדים יוצאים נגדם בחורמה ומבטלים את פסקיהם שאינם לפי רוח ישראל סבא וכנגד המקובל, אך הסיבה העיקרית היא שלוקחים מהם את הביזנעס שכן דיני תורה זה עסק ריווחי ביותר כאשר כל צד צריך לשלם בממוצע 150 דולר לשעה והריווח פטור ממס ואילו בתי דין אלו או שדנים בחינם או עבור סכום סמלי שכל צד משלם עבור שכר הדיינים והסופר.

מצ"ב לדוגמא בעלמא מתוך אלפים רבים של פסקי דין מנומקים של בתי דינים בארץ (אינני יודע מה המצב בזה בחו"ל)

[בברכה המשולשת]

הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.

והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.

נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.

לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.

יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.

למה בחרת בקצירת האומר ולא אבית לפרש, ולמה תמנע טוב מבעליו.

מחילה וסליחה. פשוט הייתי עייף.
התכוונתי לזה
viewtopic.php?f=17&t=12662#p118206

עדיין לא מצאתי שם תשובה לשאלתי, אבקשך כשיחלוף עייפתך שתואיל בטובך להסביר הדברים כמיטב יכולתך.

הדברים מבוררים שם- לפי הסברו המאיר של הגרז"ן שליט"א, דווקא "פשרה" היא המאפשרת לבית הדין לברר בדין תורה

[מלבב]

אבל אם ההלכה אומרת שניתן לטעון קים לי ושאין לעשות פשרה בלי הסכמת הצדדים איך נבוא אנו ונבטל דין קים לי בגלל שכך נראה לנו יותר הגון, הרי כל מה שמצינו שאפשר לעשות פשרה הוא כשהדיינים לא יכולים לברר הדין, אבל אם הדין מפורש שיכול לטעון קים איך נפסק נגד הלכה מפורשות?

וגם אם נאמר שגם זה בכלל שאין הדין יכול להתברר והדין הוא כראות עיני בי"ד או המוציא מחבירו עליו הראיה או פשרה, הרי זה דין תורה ולא צריך הסכמת הצדדים וחתימה על שטרי בירורים, ולמה מחייבים הבי"ד לחתום על שטרי בירורין, וגם הם עושים הרבה יותר פשרות מזה ומה תירוץ יש לזה?

ואגב מה שכופים את הנתבע לשלם לא מובן לי איך יכולים לחייב, בשלמא אם הנתבע הסכים לפשרה מובן, אבל כפו אותו מאיזה דין יכולים לחייבו?

[בברכה המשולשת]

אבל אם ההלכה אומרת שניתן לטעון קים לי ושאין לעשות פשרה בלי הסכמת הצדדים איך נבוא אנו ונבטל דין קים לי בגלל שכך נראה לנו יותר הגון, הרי כל מה שמצינו שאפשר לעשות פשרה הוא כשהדיינים לא יכולים לברר הדין, אבל אם הדין מפורש שיכול לטעון קים איך נפסק נגד הלכה מפורשות?

וגם אם נאמר שגם זה בכלל שאין הדין יכול להתברר והדין הוא כראות עיני בי"ד או המוציא מחבירו עליו הראיה או פשרה, הרי זה דין תורה ולא צריך הסכמת הצדדים וחתימה על שטרי בירורים, ולמה מחייבים הבי"ד לחתום על שטרי בירורין, וגם הם עושים הרבה יותר פשרות מזה ומה תירוץ יש לזה?

ואגב מה שכופים את הנתבע לשלם לא מובן לי איך יכולים לחייב, בשלמא אם הנתבע הסכים לפשרה מובן, אבל כפו אותו מאיזה דין יכולים לחייבו?

א. יש מחלוקת רבות בעניין גדרי קים לי. ואם ננקוט כהתומים, אז ברוב המקרים בכל מקרה א"א לטעון קים לי. ומכיוון שלא נפסק אף פעם דלא כהתומים, אז אין שום מניעה שבית הדין יקבע בשטר הבוררים שהוא לא מחוייב בקים לי (ואם יהיה מקרה נדיר של קים לי גם אליבא דהתומים, מותר יהיה לבית הדין להתחשב בזה). ואגב, הכנס האחרון של דייני בתי הדין לממונות היה סביב הנושא הזה.
ב. השטר בוררים מועיל גם מול הערכאות, כדי שאפשר יהיה לאכוף את פסק הדין אם המפסיד יסרב לקיים אותו, ובלי שטר בוררות כדת פסק הדין איננו אכיף.
ג. אם הם בית דין קבוע מבואר שיש להם סמכות כפיה.

[זאב ערבות]

ד. כאן חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא תלוי במגזרים- כל בתי הדין העוסקים במלאכת הקודש (מכל הקשת של בתי המדרש השונים) עמלים להוציא דין אמת לאמיתו, וכך גם כל העוסקים בלימוד חו"מ יישומי, ללא קשר לצבע הכפה ולמרקם שלה.

כיוון שהאשכול הזה התעורר לחיים אענה את חלקי לסעיף ד' בדבריו של הרב בברכה.
יתכן שמה שאתה כותב נכון בארץ (למרות שידוע לי מקרים שלא כן) אך בארה"ב המצב בבתי הדין גרוע ביותר ורוב הציבור איבד בהם אימון. נכון שלאחר כל פסק דין המפסיד הולך ומקטרג על הדיינים ובית הדין, אך זו המציאות. השאלה מדוע זה כך והתשובה הפשוטה שהאשמה היא בשטר בירורין שבעצם נותן לדיינים יד חפשית לפסוק ככל העולה על רוחם מבלי שיצטרכו לנמק את פסק דינם ומבלי לתת יכולת למפסיד בדין לערער. כאמור כך פני הדברים כאן ואיני מתמצא בהליכי הדין בבתי הדין בארץ. יש כמה בתי דין שנותנים לבעלי הדין זכות לבחור בין שטר בירורין לבין דין גמור, וכן נותנים פסק דין מנומק אך בתי הדין הממוסדים יוצאים נגדם בחורמה ומבטלים את פסקיהם שאינם לפי רוח ישראל סבא וכנגד המקובל, אך הסיבה העיקרית היא שלוקחים מהם את הביזנעס שכן דיני תורה זה עסק ריווחי ביותר כאשר כל צד צריך לשלם בממוצע 150 דולר לשעה והריווח פטור ממס ואילו בתי דין אלו או שדנים בחינם או עבור סכום סמלי שכל צד משלם עבור שכר הדיינים והסופר.

מצ"ב לדוגמא בעלמא מתוך אלפים רבים של פסקי דין מנומקים של בתי דינים בארץ (אינני יודע מה המצב בזה בחו"ל)

תודה, כן ידוע לי ויש לי הרבה שו"ת מבתי הדין הרבניים שמנמקים תשובותיהם, אך אלו פסקי דין מנומקים של בתי דין לא חרדיים. אך בבתי הדין החרדיים דנים רק ע"י פשרה. כך שאם קבלתי הזמנה מבית דין חרדי הדן עפ"י פשרה ורוצה ללכת לבית דין שנותן פסק דין מנומק - הם פוסלים אותו ואומרים שאינו בית דין כשר כשר ונותנים סירוב (כן, שמעת נכון וזה מה שקרה לי וכמובן זה חוכא וטלולא ואין לסירוב הזה שום משמעות הלכתית ומשמעותית כיוון שרק המזכיר חותם עליו כיוון שאם הדיינים יחתמו תוכל לתבוע אותם עבור דיבה כיוון שהם מוכרים כבית משפט של בוררות במדינה ויש להם כח אכיפה בדיני ממונות ואם לא מצייתים להוראות יבטלו את הרשיון שלהם, אך רוב הציבור לא יודע זאת ולכן מפחד מהם). ואם אתה התובע ושולח הזמנה לבית דין שמנמק הם מיד יאמרו שרוצים ללכת לבית דין חרדי כך שבכל מקרה אתה תקוע. לצערי זה המצב בארה"ב.

[מלבב]

אבל אם ההלכה אומרת שניתן לטעון קים לי ושאין לעשות פשרה בלי הסכמת הצדדים איך נבוא אנו ונבטל דין קים לי בגלל שכך נראה לנו יותר הגון, הרי כל מה שמצינו שאפשר לעשות פשרה הוא כשהדיינים לא יכולים לברר הדין, אבל אם הדין מפורש שיכול לטעון קים איך נפסק נגד הלכה מפורשות?

וגם אם נאמר שגם זה בכלל שאין הדין יכול להתברר והדין הוא כראות עיני בי"ד או המוציא מחבירו עליו הראיה או פשרה, הרי זה דין תורה ולא צריך הסכמת הצדדים וחתימה על שטרי בירורים, ולמה מחייבים הבי"ד לחתום על שטרי בירורין, וגם הם עושים הרבה יותר פשרות מזה ומה תירוץ יש לזה?

ואגב מה שכופים את הנתבע לשלם לא מובן לי איך יכולים לחייב, בשלמא אם הנתבע הסכים לפשרה מובן, אבל כפו אותו מאיזה דין יכולים לחייבו?

א. יש מחלוקת רבות בעניין גדרי קים לי. ואם ננקוט כהתומים, אז ברוב המקרים בכל מקרה א"א לטעון קים לי. ומכיוון שלא נפסק אף פעם דלא כהתומים, אז אין שום מניעה שבית הדין יקבע בשטר הבוררים שהוא לא מחוייב בקים לי (ואם יהיה מקרה נדיר של קים לי גם אליבא דהתומים, מותר יהיה לבית הדין להתחשב בזה). ואגב, הכנס האחרון של דייני בתי הדין לממונות היה סביב הנושא הזה.
ב. השטר בוררים מועיל גם מול הערכאות, כדי שאפשר יהיה לאכוף את פסק הדין אם המפסיד יסרב לקיים אותו, ובלי שטר בוררות כדת פסק הדין איננו אכיף.
ג. אם הם בית דין קבוע מבואר שיש להם סמכות כפיה.

א. מהיכי תיתי להכריע כדעת יחיד נגד שאר פוסקים להוציא ממון.
ב. מהיכי תיתי שיש לנו רשות לכוף בע"ד לעשות השתדלות שנוכל לכוף אותו לקיים הפסק עוד לפני הפסקה.
וגם א"כ הרי בשטרי ברורים יש הרבה יותר מאשר לא לטעון קים לי.
ג. כמדומה שזה רק לפי פירוש אחד בפוסקים, וגם זה רק בבי"ד שבני העיר המחום עליהם, אחרת לא מובן איך זה מועיל.

[בברכה המשולשת]

אבל אם ההלכה אומרת שניתן לטעון קים לי ושאין לעשות פשרה בלי הסכמת הצדדים איך נבוא אנו ונבטל דין קים לי בגלל שכך נראה לנו יותר הגון, הרי כל מה שמצינו שאפשר לעשות פשרה הוא כשהדיינים לא יכולים לברר הדין, אבל אם הדין מפורש שיכול לטעון קים איך נפסק נגד הלכה מפורשות?

וגם אם נאמר שגם זה בכלל שאין הדין יכול להתברר והדין הוא כראות עיני בי"ד או המוציא מחבירו עליו הראיה או פשרה, הרי זה דין תורה ולא צריך הסכמת הצדדים וחתימה על שטרי בירורים, ולמה מחייבים הבי"ד לחתום על שטרי בירורין, וגם הם עושים הרבה יותר פשרות מזה ומה תירוץ יש לזה?

ואגב מה שכופים את הנתבע לשלם לא מובן לי איך יכולים לחייב, בשלמא אם הנתבע הסכים לפשרה מובן, אבל כפו אותו מאיזה דין יכולים לחייבו?

א. יש מחלוקת רבות בעניין גדרי קים לי. ואם ננקוט כהתומים, אז ברוב המקרים בכל מקרה א"א לטעון קים לי. ומכיוון שלא נפסק אף פעם דלא כהתומים, אז אין שום מניעה שבית הדין יקבע בשטר הבוררים שהוא לא מחוייב בקים לי (ואם יהיה מקרה נדיר של קים לי גם אליבא דהתומים, מותר יהיה לבית הדין להתחשב בזה). ואגב, הכנס האחרון של דייני בתי הדין לממונות היה סביב הנושא הזה.
ב. השטר בוררים מועיל גם מול הערכאות, כדי שאפשר יהיה לאכוף את פסק הדין אם המפסיד יסרב לקיים אותו, ובלי שטר בוררות כדת פסק הדין איננו אכיף.
ג. אם הם בית דין קבוע מבואר שיש להם סמכות כפיה.

א. מהיכי תיתי להכריע כדעת יחיד נגד שאר פוסקים להוציא ממון.
ב. מהיכי תיתי שיש לנו רשות לכוף בע"ד לעשות השתדלות שנוכל לכוף אותו לקיים הפסק עוד לפני הפסקה.
וגם א"כ הרי בשטרי ברורים יש הרבה יותר מאשר לא לטעון קים לי.
ג. כמדומה שזה רק לפי פירוש אחד בפוסקים, וגם זה רק בבי"ד שבני העיר המחום עליהם, אחרת לא מובן איך זה מועיל.

א. זה לא דעת יחיד.
ב. פשוט, שהרי זה חלק מגדרי הדין עצמו שניתן יהיה לאכפו. ואנחנו מחוייבים לדאוג לכך שיתקיים הדין בעולם. (וקי"ל זה באמת רק עניין אחד בשטר, אבל כל עניין שטר הבוררות הוא אפשרות האכיפה). ואם לא נעשה כן נמצא שלא תהיה אפשרות לדון די"ת בכלל, ח"ו.
ג. יש כמה וכמה שיטות מה זה בי"ד קבוע, אבל לכו"ע בי"ד קבוע יכול לכפות.

[מלבב]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

[בברכה המשולשת]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

[מלבב]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

[בברכה המשולשת]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.

ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.

[מתהלך]

בדידי הוי עובדא שביקשני אדם ממשפחתי לנסח לו מכתב עבור הבי"ד של הגר"נ קרליץ ישלח ה' דברו וירפאהו, בו הוא מביע את רצונו לבוא לפניהם רק אם ידונו אותו על פי דין תורה, מזכירות בית הדין איימה שיהיה אפשר להוציא על הנתבע כתב סירוב, אולם חזרתי בדבריי על טענה, ונשתקע הדבר, ומאז לא נשמע מהם דבר.

אני חוכך בדעתי שאולי אין מגלין דבר זה אלא לצנועין

האם הסכמתם לחתום על שטר בוררות בהשמטת ההסכמה לפשרה או שלא הסכמתם לחתום כלל?

[מלבב]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.

ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.

מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?

[בברכה המשולשת]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.

ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.

מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?

לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.

[מלבב]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.

ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.

מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?

לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.

אם בע״ד לא יסכים לשום פשרה רק במקום שבאמת אין הדין יכול להתברר, או למנוע טענת קים לי במקום שיש על מי לסמוך שאין לטעון קים לי, האם בי״ד יקבל זאת?

[הפצת המעיינות]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.

ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.

מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?

לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.

אם בע״ד לא יסכים לשום פשרה רק במקום שבאמת אין הדין יכול להתברר, או למנוע טענת קים לי במקום שיש על מי לסמוך שאין לטעון קים לי, האם בי״ד יקבל זאת?

[הפצת המעיינות]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.

ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.

מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?

לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.

אם בע״ד לא יסכים לשום פשרה רק במקום שבאמת אין הדין יכול להתברר, או למנוע טענת קים לי במקום שיש על מי לסמוך שאין לטעון קים לי, האם בי״ד יקבל זאת?

[בברכה המשולשת]

א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.

א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)

א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.

ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.

א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.

ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.

מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?

לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.

אם בע״ד לא יסכים לשום פשרה רק במקום שבאמת אין הדין יכול להתברר, או למנוע טענת קים לי במקום שיש על מי לסמוך שאין לטעון קים לי, האם בי״ד יקבל זאת?

יש בתי דין שיסכימו לזה.