אוצר החכמה כתב:אבל איסור המניה פשוט בדברי חז"ל. והרמב"ן שם מבארו.
רבינו בחיי במדבר יט כא
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. כיון שהוא טהור והוא מטהר את הטמא, למה יטמא שיהא טעון כבוס בגדים, אבל הוא טמא מקלוח המים שהוא חוזר על המזה שמקבל טומאה ממנו, ולכך יכבס בגדיו, כך שמעתי. אבל דעת רז"ל בגמרא דיומא (יד א) שאין המזה טעון כבוס בגדים, וכך אמרו: מאי "מזה" נושא, והאי דאסיק קרא למזה בלשון נושא, משום דנושא מי נדה אינו טעון כבוס בגדים אלא כשעור הזאה, דהיינו כדי שיטבול ראשי גבעולין.
אפרקסתא דעניא כתב:הרב רוזנברג,
אולי תעשה עבודה נפלאה כזו גם על הפסוק 'והיה הבכור אשר תלד יקום ע"ש אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל', שכידוע בדרשת חז"ל יצא לגמרי מפשוטו, ומשמע בראשונים ביבמות שאין לו משמעות אחרת מלבד מדרשו?
קו ירוק כתב:ואיך יתפרש הפסוק בפר' חוקת 'ומזה מי הנדה יכבס בגדיו'. והביא רש"י: 'רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת (שלא לצורך הזיה) טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה'.
אוצר החכמה כתב:לא נעשה עירוב על הדבר הראשון נראה שאין מה לדון והוא פשוט.
על השני יש מה לדון.
אוצר החכמה כתב:לדברי הרב ברזילי
לא הבנתי את הטיעון. כל הדיון כאן הוא מתוך הנחה שאיננו רואים מחז"ל את הפירוש שאנחנו מחשיבים אותו כפשט. אם חז"ל גם למדו פירוש זה אז מה הדיון.
אגב זה יכול להיות תשובה לראיה מלא יומתו אבות על בנים. שהנה אנו רואים שבאה הקבלה לפירוש נוסף בפסוק זה כמבואר בנביא. ומה ההבדל אם חז"ל אמרו לנו פירוש או הנביא. האם אפשר להסיק מזה שכשלנו נראה פשט בפסוק אפשר להוציא ממנו מסקנה למעשה אולי לא.
ח. רוזנברג כתב:אפרקסתא דעניא כתב:הרב רוזנברג,
אולי תעשה עבודה נפלאה כזו גם על הפסוק 'והיה הבכור אשר תלד יקום ע"ש אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל', שכידוע בדרשת חז"ל יצא לגמרי מפשוטו, ומשמע בראשונים ביבמות שאין לו משמעות אחרת מלבד מדרשו?קו ירוק כתב:ואיך יתפרש הפסוק בפר' חוקת 'ומזה מי הנדה יכבס בגדיו'. והביא רש"י: 'רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת (שלא לצורך הזיה) טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה'.
בפסוק מפר' משפטים שהבאתי לעיל, כתבתי על זה בעבר ולכן הדברים היו יותר ברורים אצלי. בפסוקים שהבאתם אכן הקושי ברור. צריך ללמוד היטב, את הפשט, ואת המפרשים, ואת דרשות חז"ל.
ובכל מקרה, אסור לשכוח שאנחנו לא הראשונים שלומדים חומש, ויש חז"ל וראשונים ואחרונים שצריך ללמוד את דבריהם, ולראות מה יזכה ה' להעלות בחלקנו.
אוצר החכמה כתב:האם תוכל לציין איפה אומר המלבי"ם שכל פירוש שסוטה מדרוש ההלכה הוא מוטעה?
אוצר החכמה כתב:במה שהעתקת לא כתוב את מה שאמר ברזילי. כתוב שם שהדרוש הוא הפשט הפשוט. המסקנה שכל פירוש פשט אחר הוא מוטעה לא נובעת מהטענה הזו.
ח. רוזנברג כתב:אוצר החכמה כתב:לא נעשה עירוב על הדבר הראשון נראה שאין מה לדון והוא פשוט.
על השני יש מה לדון.
אין מה לדון??
איזה יופי.
כי מבקר מקרא אחד טען באשכול סמוך שלימוד כזה לא נעשה ע"י חז"ל והראשונים, והוא ממש מסוכן...
ידעו ויבינו יודעי שכל כי לא באתי לפרש הלכות אעפ"י שהם עיקר, כמו שפירשתי בבראשית כי מיתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל, ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי. ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך ארץ. ואעפ"כ ההלכות עיקר כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה
משפט החרם להרמב"ן
ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה, שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אלא חייב מיתה, ואל תהיה חוסם פינו בזה מפני שרבותינו ז"ל דרשו המקרא הזה לענין אחר, מהם מי שאומר (ערכין ו' ב') למעריך היוצא ליהרג, ומהם מי שאומר שאין חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד נפטרים בממון כדאיתא בכתובות (ל"ה א'), שאעפ"כ אין מקרא זה יוצא מידי פשוטו, דכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי משמש הוא הכתוב לזה ולזה, בוא וראה שהרי רז"ל דרשו לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות, ולא תחשוב שזו אסמכתא אלא עיקר הגמ' הוא, ומכאן יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מן התורה (סנהדרין כ"ז ב'), ואעפ"כ אין מקרא יוצא (נ"א אין בנו כח להוציא מקרא) מידי פשוטו, דכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (מ"ב י"ד) הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה.
עושה חדשות כתב:את הענין של לא יומתו אבות על בנים וכו' המבואר ב'מלכים', בכלל לא הבנתי. הרי בגמ' בסנהד' כז: מבואר להדיא לגבי סיפא דקרא "איש בחטאו יומתו" שהפירוש הוא שאין הבן נהרג בחטאי האב ולהיפך, והדרשה לגבי עדות היא רק מהייתור והכפילות של הפסוק, ולק"מ מהא דכתיב גבי אמציה. (וצ"ע בר"ן וגר"א הנ"ל).
עושה חדשות כתב:את הענין של לא יומתו אבות על בנים וכו' המבואר ב'מלכים', בכלל לא הבנתי. הרי בגמ' בסנהד' כז: מבואר להדיא לגבי סיפא דקרא "איש בחטאו יומתו" שהפירוש הוא שאין הבן נהרג בחטאי האב ולהיפך, והדרשה לגבי עדות היא רק מהייתור והכפילות של הפסוק, ולק"מ מהא דכתיב גבי אמציה. (וצ"ע בר"ן וגר"א הנ"ל).
ח. רוזנברג כתב:אוצר החכמה כתב:אבל אנסה לטעון את טענת הצד השני.
המפרשים הציעו את הפירושים האלה כחלק ממכלול. כלומר מדי פעם יאמרו כאן הפירוש כדברי חזל ובפעם אחרת אמרו כאן יש שני פירושים חזל ופירוש נוסף. אבל לא באו ואמרו, בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא וננסה לבנות לפי זה מהלכים שלמים. ואולי לא בחינם נמנעו מזה כי כך ניכר מקומם העיקרי של פירוש רבותינו ופירוש פשוטו הוא תוספת אבל אם בונים מהלכים שלמים מאבדים את הבסיס של דברי רבותינו.
מה דעתכם על הטענה
דעתי על הטענה שהיא נפלאה. פשוט גאונות.
אתה מכיר מישהו שאמר "בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא"?
ברזילי כתב:אוצר החכמה כתב:לדברי הרב ברזילי
לא הבנתי את הטיעון. כל הדיון כאן הוא מתוך הנחה שאיננו רואים מחז"ל את הפירוש שאנחנו מחשיבים אותו כפשט. אם חז"ל גם למדו פירוש זה אז מה הדיון.
אגב זה יכול להיות תשובה לראיה מלא יומתו אבות על בנים. שהנה אנו רואים שבאה הקבלה לפירוש נוסף בפסוק זה כמבואר בנביא. ומה ההבדל אם חז"ל אמרו לנו פירוש או הנביא. האם אפשר להסיק מזה שכשלנו נראה פשט בפסוק אפשר להוציא ממנו מסקנה למעשה אולי לא.
להבנתי יש כאן שתי שאלות נפרדות. אני התיחסתי לשאלה הכללית של היחס בין הפשט לדרשות ההלכה. יש אומרים, בעקבות המלבי״ם למשל, שדרש ההלכה הוא הוא עומק פשוטו של מקרא וכל פירוש הסוטה ממנו הוא פשוט מוטעה. אחרים אומרים, שאמנם יש לפשט מעמד רעיוני או למיסבר קראי אבל להלכה אין לנו אלא דרך הדרש. כנגד זה באתי לומר שהנכון הוא שיש פשט ויש דרש, ולא רק ששתיהן דרכים ראויות ללמוד את התורה, אלא אפילו יתכן ששניהם ילמדו אותנו הלכה, ובכלל זה הלכות שונות הנלמדות סימולטנית בשתי הדרכים מאותו הפסוק. אין דרשת חז״ל באה להפקיע את הפשט אפילו לענין הלכה, כל עוד אין סתירה מפורשת ביניהם כמובן (והדברים כמעט מפורשים ביבמות כד, וברש״י שם).
...יראה שיש הבדל בין הדרשות הסותרות את הפשט לבין הדרשות המתחלפות מהפשט, כי הדברים המתחלפים הם בכח האפשר להיות שניהם צודקים. לכן בכל מקום שדרך הפשט אינו אלא נוטה ומחלף על הדרש, לא מתנגד אליו, אמרינן 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' והדרש תידרש, כי אז יהיה פשוטו של מקרא כוונה אחת והדרש כוונה שניה... ולזה מצאנו בכמה מקומות בתלמוד אחרי שדרשו את המקרא מקשו 'פשטיה דקרא במאי כתיב'. עיין קידושין פ, ב; עירובין סג, ב; חולין קלג, א; ערכין ח, א. ולא יתעקש בזה רק איש נעוה לב...
שעת הכושר כתב:ח. רוזנברג כתב:אוצר החכמה כתב:אבל אנסה לטעון את טענת הצד השני.
המפרשים הציעו את הפירושים האלה כחלק ממכלול. כלומר מדי פעם יאמרו כאן הפירוש כדברי חזל ובפעם אחרת אמרו כאן יש שני פירושים חזל ופירוש נוסף. אבל לא באו ואמרו, בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא וננסה לבנות לפי זה מהלכים שלמים. ואולי לא בחינם נמנעו מזה כי כך ניכר מקומם העיקרי של פירוש רבותינו ופירוש פשוטו הוא תוספת אבל אם בונים מהלכים שלמים מאבדים את הבסיס של דברי רבותינו.
מה דעתכם על הטענה
דעתי על הטענה שהיא נפלאה. פשוט גאונות.
אתה מכיר מישהו שאמר "בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא"?
סדרת הספרים בעריכתו של כת"ר שליט"א לכאו' נוטה קצת לכיוון הזה.
נניח שיש קושי בפסוקים, עומד עליו האור-החיים ומיישב בד' אופנים; הא' פשטני ומקומי, הב' סוד קבלי, הג' רמז למדני, הד' דרוש מוסרי. אם היית נותן לאוה"ח הקדוש צ'אנס לבחור איזה פירוש הוא היה מעדיף להכניס ליצירה מונומנטלית שכזו, שתפאר בעז"ה כל ארון ספרים בישראל, הוא היה בוחר אולי דוקא את אחד מהג' האחרונים. אבל בעקרונות העריכה של האוצר מוחלט לגמרי לבחור דוקא את הראשון. אישית אני מקבל לגמרי את הסגנון ורואה בו טעם לשבח, (כה לחי! תזכו להגדיל תורה ולהאדירה). אבל יש כאלו שמרגישים עם זה לא נעים כ"כ. אפשר קצת אולי לדון אותם לכף זכות. הרי כבר הדגיש הרשב"ם (הידוע) את העיקריות של הדרש מול הפשט, ואת העובדה שה'חסידות' של קודמיו גרמה להם להעדיף את הדרש על הפשט.
שעת הכושר כתב:ח. רוזנברג כתב:אוצר החכמה כתב:אבל אנסה לטעון את טענת הצד השני.
המפרשים הציעו את הפירושים האלה כחלק ממכלול. כלומר מדי פעם יאמרו כאן הפירוש כדברי חזל ובפעם אחרת אמרו כאן יש שני פירושים חזל ופירוש נוסף. אבל לא באו ואמרו, בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא וננסה לבנות לפי זה מהלכים שלמים. ואולי לא בחינם נמנעו מזה כי כך ניכר מקומם העיקרי של פירוש רבותינו ופירוש פשוטו הוא תוספת אבל אם בונים מהלכים שלמים מאבדים את הבסיס של דברי רבותינו.
מה דעתכם על הטענה
דעתי על הטענה שהיא נפלאה. פשוט גאונות.
אתה מכיר מישהו שאמר "בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא"?
סדרת הספרים בעריכתו של כת"ר שליט"א לכאו' נוטה קצת לכיוון הזה.
נניח שיש קושי בפסוקים, עומד עליו האור-החיים ומיישב בד' אופנים; הא' פשטני ומקומי, הב' סוד קבלי, הג' רמז למדני, הד' דרוש מוסרי. אם היית נותן לאוה"ח הקדוש צ'אנס לבחור איזה פירוש הוא היה מעדיף להכניס ליצירה מונומנטלית שכזו, שתפאר בעז"ה כל ארון ספרים בישראל, הוא היה בוחר אולי דוקא את אחד מהג' האחרונים. אבל בעקרונות העריכה של האוצר מוחלט לגמרי לבחור דוקא את הראשון. אישית אני מקבל לגמרי את הסגנון ורואה בו טעם לשבח, (כה לחי! תזכו להגדיל תורה ולהאדירה). אבל יש כאלו שמרגישים עם זה לא נעים כ"כ. אפשר קצת אולי לדון אותם לכף זכות. הרי כבר הדגיש הרשב"ם (הידוע) את העיקריות של הדרש מול הפשט, ואת העובדה שה'חסידות' של קודמיו גרמה להם להעדיף את הדרש על הפשט.
ברזילי כתב:שאלה נפרדת היא מי הוא זה המוסמך לחדש הלכה מפסוקים. על דרך הרוב נמנעים חכמינו שלאחר ימי התלמוד מלחדש הלכה למעשה מן הפסוקים, בין בדרך הפשט ובין בדרך הדרש. אבל, יש דוגמאות רבות מהראשונים המסבירים הלכות קיימות על פי פשטי המקראות גם כאשר הדרש הוא אחר (למשל תוד״ה בתו, יבמות ב: ; הרב כשר בתו״ש כרך י״ז, מילואים כב, אסף עוד כמה דוגמאות מתוס׳ במרחבי הש״ס). יש גם פה ושם ראשונים ואחרונים שחדשו הלכה על פי פשוטו של מקרא, אם כי לא ברור עד כמה הם ראו את דברי עצמם כמחייבים (אני צריך לחפש דוגמאות, אאל״ט יש כעין זה במש״ח ובנצי״ב).
אוצר החכמה כתב:כיוון שאיני מכיר את אוצר מפרשי המקרא שאלה לי אליך. בדעת מקרא עשו דבר טוב מאד שלא מצאתי אותו (לא חיפשתי הרבה אבל בכל אופן) בפרשנים בדרך כלל מלבד אולי במאירי על תהלים. שפירשו איך בסופו של דבר כל המילים בפסוק נמשכות אחר הפירוש. האם גם אתם עשיתם את הדבר הזה?
שעת הכושר כתב:ח. רוזנברג כתב:אוצר החכמה כתב:אבל אנסה לטעון את טענת הצד השני.
המפרשים הציעו את הפירושים האלה כחלק ממכלול. כלומר מדי פעם יאמרו כאן הפירוש כדברי חזל ובפעם אחרת אמרו כאן יש שני פירושים חזל ופירוש נוסף. אבל לא באו ואמרו, בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא וננסה לבנות לפי זה מהלכים שלמים. ואולי לא בחינם נמנעו מזה כי כך ניכר מקומם העיקרי של פירוש רבותינו ופירוש פשוטו הוא תוספת אבל אם בונים מהלכים שלמים מאבדים את הבסיס של דברי רבותינו.
מה דעתכם על הטענה
דעתי על הטענה שהיא נפלאה. פשוט גאונות.
אתה מכיר מישהו שאמר "בואו ונבנה לנו רק את שיטת פשוטו של מקרא"?
סדרת הספרים בעריכתו של כת"ר שליט"א לכאו' נוטה קצת לכיוון הזה.
נניח שיש קושי בפסוקים, עומד עליו האור-החיים ומיישב בד' אופנים; הא' פשטני ומקומי, הב' סוד קבלי, הג' רמז למדני, הד' דרוש מוסרי. אם היית נותן לאוה"ח הקדוש צ'אנס לבחור איזה פירוש הוא היה מעדיף להכניס ליצירה מונומנטלית שכזו, שתפאר בעז"ה כל ארון ספרים בישראל, הוא היה בוחר אולי דוקא את אחד מהג' האחרונים. אבל בעקרונות העריכה של האוצר מוחלט לגמרי לבחור דוקא את הראשון. אישית אני מקבל לגמרי את הסגנון ורואה בו טעם לשבח, (כה לחי! תזכו להגדיל תורה ולהאדירה). אבל יש כאלו שמרגישים עם זה לא נעים כ"כ. אפשר קצת אולי לדון אותם לכף זכות. הרי כבר הדגיש הרשב"ם (הידוע) את העיקריות של הדרש מול הפשט, ואת העובדה שה'חסידות' של קודמיו גרמה להם להעדיף את הדרש על הפשט.
ח. רוזנברג כתב:אוצר החכמה כתב:כיוון שאיני מכיר את אוצר מפרשי המקרא שאלה לי אליך. בדעת מקרא עשו דבר טוב מאד שלא מצאתי אותו (לא חיפשתי הרבה אבל בכל אופן) בפרשנים בדרך כלל מלבד אולי במאירי על תהלים. שפירשו איך בסופו של דבר כל המילים בפסוק נמשכות אחר הפירוש. האם גם אתם עשיתם את הדבר הזה?
לא הבנתי את השאלה.
אתה יכול להביא דוגמא?
(גם אני לא מכיר את "אוצר מפרשי המקרא" אלא את "אוצר מפרשי התורה")
ארי שבחבורה כתב:ברזילי כתב:שאלה נפרדת היא מי הוא זה המוסמך לחדש הלכה מפסוקים. על דרך הרוב נמנעים חכמינו שלאחר ימי התלמוד מלחדש הלכה למעשה מן הפסוקים, בין בדרך הפשט ובין בדרך הדרש. אבל, יש דוגמאות רבות מהראשונים המסבירים הלכות קיימות על פי פשטי המקראות גם כאשר הדרש הוא אחר (למשל תוד״ה בתו, יבמות ב: ; הרב כשר בתו״ש כרך י״ז, מילואים כב, אסף עוד כמה דוגמאות מתוס׳ במרחבי הש״ס). יש גם פה ושם ראשונים ואחרונים שחדשו הלכה על פי פשוטו של מקרא, אם כי לא ברור עד כמה הם ראו את דברי עצמם כמחייבים (אני צריך לחפש דוגמאות, אאל״ט יש כעין זה במש״ח ובנצי״ב).
דוגמאות נוספות מהראשונים המובאות אצל הרב קופרמן בספרו 'פשוטו של מקרא' (כרך ראשון פרק שני):
1. רמב"ם הלכות נדרים יב, א (לומד מלשון הכתוב שאב מפר לבתו את כל נדריה ולא רק נדרי עינוי נפש, וברדב"ז שם: והקשו עליו חכמי לוניל שאמרו בספרי מקיש האב לבעל, והשיב ז"ל דסתם ספרי ר"ש ואינה הלכה אלא תפסינן קרא כפשטיה "כל נדריה ואסריה" וכו')
2. רמב"ם הלכות רוצח ב, יד (לומד מלשון הכתוב "ואיש כי יכה את עבדו בשבט" שדווקא בהכאה בשבט נאמר דין "יום או יומיים" אולם אם הכהו בכלי שדרכו להמית כגון סכין
וכיו"ב נהרג עליו גם אם מת לאחר זמן)
3. רמב"ן דברים כא, טז (לומד מלשון הכתוב "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" שאיסור זה אינו נוהג במקרה שמת הבכור בחיי אביו)
3. ריטב"א קידושין יד, ב ד"ה דתניא (לומד מכך שסתם הכתוב בפרשת עבד עברי המוכר עצמו "עד שנת היובל יעבוד עמך" שסתם מכירה של מוכר עצמו היא עד היובל ודלא כרש"י שם)
4. חזקוני וטור שמות כא, ז (מפרשים את לשון הכתוב "לא תצא כצאת העבדים" שהאדון רשאי להעבידה רק בתוך ביתו), והובא להלכה בשו"ת מהר"י ברונא (סימן רמ"א).
5. רבנו בחיי ויקרא ב, יג (לומד מלשון הכתוב "במלח תמלח" שיש למלוח את הקרבן במלח לא גס ולא דק).
ויעוין שם עוד שהביא דוגמאות רבות נוספות מדברי האחרונים, ובעיקר מדברי האוה"ח המש"ח והנצי"ב.
פנחסויפלל כתב:משום מה לא התייחסו כאן לדברי הרמב"ן האלו:
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. הפרשה הזו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג ודבריהם דברי רוח ..... ועל כן הוצרכו רבותינו לומר (הוריות ח) שזה הקרבן על שגגת ע"ז, ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו יאמר וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם תקריבו הקרבן הזה, ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא "אחת מכל מצות ה'", והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה בשוגג כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו' או שישכחו את התורה וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם והיא עבודה זרה ויהיה שיעור הכתוב וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות ה' כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה שאם יש אלוה זולתו יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום.
ועתה עולה השאלה, מה המשמעות של אריכות דבריו מה היה צריך לצאת מפשוטו של מקרא, ואכן באמת למה חז"ל נטו מזה?
[ושמא יתכן לומר שע"ז היתה מבוססת ההוראת שעה המבוארת בהוריות ו.?]
שמואל שלומוביץ כתב:כמו ששמעתי מחכ"א שבקריאת שמע שעל המיטה יש קיום של 'ובשכבך' בפשוטו של מקרא, ובקר"ש דקרבנות 'וישכם ויאמר', יש קיום של 'ובקומך' בפשוטו של מקרא.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 27 אורחים