חיים סגל כתב:בדף כ"ג מתבאר שרב הונא היה כהן, ובמס' מגילה וכן בגיטין נתבאר שהיה ישראל ואעפ"כ עלה לתורה ראשון מפני חשיבותו
וכי היו שתי אמוראים בשם רב הונא?
חיים סגל כתב:בדף כ"ג מתבאר שרב הונא היה כהן, ובמס' מגילה וכן בגיטין נתבאר שהיה ישראל ואעפ"כ עלה לתורה ראשון מפני חשיבותו
וכי היו שתי אמוראים בשם רב הונא?
.השוחט כתב:חיים סגל כתב:בדף כ"ג מתבאר שרב הונא היה כהן, ובמס' מגילה וכן בגיטין נתבאר שהיה ישראל ואעפ"כ עלה לתורה ראשון מפני חשיבותו
וכי היו שתי אמוראים בשם רב הונא?
רב הונא הזה בנו של משה בר עצרי בדורו של אביי, בוודאי אינו רב הונא הידוע.
מלבד שגם בלעדיו, היו לפחות שני רב הונא.
נחלי אפרסמון כתב:אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו
וצ"ב למה לא נאמר בזה דין חינוך שיפרע חובו?
שמואל דוד כתב:נחלי אפרסמון כתב:אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו
וצ"ב למה לא נאמר בזה דין חינוך שיפרע חובו?
כמדומני שראיתי בספר דף על בדף בזה בשם הפני מנחם ז״ל.
דף על הדף ערכין דף כב עמוד א
בגמ': אין נזקקין לנכסי יתומין וכו'. אמר ר"פ, פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו.
וברש"י: דקטנים הם וכו' ע"כ. כ"ק אדמו"ר בעל הפני מנחם זצל כתב במכתב בענין חיוב מצוות בקטן מדרבנן (נדפס בקו' ויש לומר ע' טו בהערה 8): הנה בערכין כב. דאין נזקקין לנכסי יתומים לפרוע לבעל חוב, דסבירא ליה לרב פפא דפריעת חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, וברש"י שם [ד"ה לאו בני מיעבד מצוה] דקטנים הם. ואמאי פטורין מדין חינוך? ולכאורה משום שהאב אינו בחיים, [שהרי מדובר כאן ביתומים] וראיה אם כן דקטן עצמו אינו חייב. ואולי הפירוש דעל יתומין קטנים לא מטילין עלייהו "עונש", אמנם מלשון הגמ' ורש"י משמע דפטורין. עכלה"ק.
מקבל המכתב חזר וכתב לרבינו: א. לכאורה ליכא למימר דטעם פטור הקטנים הוא משום דליכא בהם דין חינוך מאחר שנפטר אביהם, דהא בודאי גם קטן יתום מחוייב מדרבנן בכל המצוות, ולא מבעיא להסוברים דהיכא דליכא אב אזי בית דין או אמו מחוייבים בחינוכו [עי' נזיר כח: תוד"ה בנו, תוס' ישנים יומא פב. ד"ה בן שמונה], אלא אפילו להחולקים עליהם, מכל מקום כמו דשנינו בגיטין נב, א דאפוטרופוס קונה ליתומים מממונם סוכה ולולב ושאר מצוות, הכי נמי נימא דיהא חייב לפרוע חובותיהם. ועל כרחך צריך לומר דעל פריעת חוב ליכא כלל דין חינוך. ואולי הטעם בזה, שכיון שעיקר המצוה הוא שישולם החוב, הלא מצוה זו גופא תשאר עליהם גם כשיגדילו, ואם כן למה להו לרבנן לתקוני דין חינוך בזה, ולא דמי לסוכה ולולב ושאר מצוות שהן מצוות עוברות. ב. יש לומר עוד, דמה דפליגי הראשונים אם הקטן עצמו מחוייב בחינוך או רק אביו מחוייב לחנכו, זה דוקא במצוות דאורייתא, אבל במצוות דרבנן אפשר דכולי עלמא מודו דלא הטילו חכמים חיובים על הקטן גופיה אלא דוקא על האב, ולפיכך פטורים היתומים לפרוע חובות אביהם, דכיון שפריעת חובות האב הוא מדרבנן בלבד [עי' כתובות פו. ובראשונים שם, ולשון רש"י שם צא: ד"ה מצוה על היתומים "מצוה בעלמא דרבנן"], בזה לכולי עלמא אין הקטן עצמו מחוייב.
והשיבו רבינו: מה שכתבת דקטן גופיה לא מיחייב במצוות דרבנן, עי' תוד"ה תיזיל (כתובות פו א) שכתבו "ויש מפרשים דקטנה היתה כמו הפעוטות מתנתן מתנה ולא מיחייבא מדינא דגרמי", ומלשון התוס' שהוסיפו "מדינא דגרמי" משמע קצת שרק חיוב דרבנן לא מיחייבא [אבל שאר חיובים שהם מדאורייתא, היתה הקטנה עצמה חייבת, אלא שבדינא דגרמי דאין חיובו אלא מדרבנן (עי' כתובות לד. תוד"ה סבר, בבא קמא נד. תוד"ה חמור, ש"ך סי' שפו סק"א) בזה פטורה, ומוכח דרק בדינים דאורייתא הטילו חכמים חיוב על הקטן גופיה ולא בדינים דרבנן] אבל יש ליישב [דלשונם "מדינא דגרמי" לאו דוקא, דהא לכולי עלמא פטור הקטן על הזיקותיו, כדתנן בהחובל (בבא קמא פז א) דקטנים פגיעתן רעה]. עכלה"ק.
.השוחט כתב:כג.
ד. אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש. משמע דמדינא דגמרא אין שום ענין לגרש בבית דין. לכל היותר יש ענין להתייעץ עם הממונה על הגיטין, כדאי' מי שאינו בקי לא יהא לו עסק עמהן, כדאי' על רב אחי בריש גיטין. ואם הבעל בקי בעצמו די בזה.
שמואל דוד כתב:כד.
רש"י ד"ה סליקו ליה תפילין כו' מדוע נקט תפילין של ראש דוקא?
.השוחט כתב:ועוד י"ל דש"י היה מכוסה כדינו, ולא היה מקום לומר לסלק על דבר שלא בטוח בכלל שקיים.
ועוד, דחליצה מתחלת מש"ר, וממילא ימשיך.
אגב. קצ"ב על פירש"י הרי לשון המשנה מעלין. וסליק זה עלה בארמית. ומדוע א"א לפרש סליקו היינו העלו לו בדמים.
.השוחט כתב:כד.
ב. אין לו בכסות אשתו ובניו. ואע"ג דתנן מקודם נותנין לו כסות יב חדש ולא לאשתו ובניו, בפשטות כאן מניחין להן את מה שמשתמשים דזה חשיב שלהם, או עכ"פ אין בדעתו להקדיש, עי' הסוגיא בב"ק, ולעיל מיירי להניח משלו עבור כסותם.
חיים סגל כתב:בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות
אהרן תאומים כתב:חיים סגל כתב:בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות
זה בזמן הזה ובחו"ל כהמשך הגמרא
חיים סגל כתב:אהרן תאומים כתב:חיים סגל כתב:בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות
זה בזמן הזה ובחו"ל כהמשך הגמרא
לא הבנתי מה הקשר, אשמח להבהרה
אהרן תאומים כתב:חיים סגל כתב:אהרן תאומים כתב:חיים סגל כתב:בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות
זה בזמן הזה ובחו"ל כהמשך הגמרא
לא הבנתי מה הקשר, אשמח להבהרה
חרם לא נוהג בזמן הזה
אהרן תאומים כתב:ולכן בזמן הזה ובחו"ל לא שייך להחרים כל נכסיו
לענין כתב:ערכין כ"ז א'
רש"י 'ממשכנין מנכסיו עשר סלעים, נמצא ביד גזבר עשרים'.
והמעיין יראה שרש"י לא פירש זה על מה שאמרו במשנה תחילה דכאשר בן חמשים חוזר בו ממשכנים מנכסיו עשר סלעים, אלא זה קאי על הקטע השני במשנה, כאשר חוזר בו בן ארבעים.
והאמת יורה דרכו (אם לא נגיה הגירסא, עי' יעב"ץ, וכן למעט מה שכתבו שפעמים שכן דרכו של רש"י וכו' וכו', ראה יעקב שמואל שפיגל, דיבור המתחיל בתוך רש"י ובית מדרשו) דרש"י לא בא לפרש את עצם הענין שכאשר ממשכנין מנכסיו של בעל חמשים עשר נמצא ביד הגזבר עשר סלעים, דזה פשיטא. רק הוה אמינא דכאשר הוסיפו במשנה לומר דאם חזר בו בן ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר סלעים, היה מקום לטעות בלשון המשנה ולחשוב דעתה אין ממשכנין את העשר מבעל החמשים אלא מבעל הארבעים, ולזה קמ"ל רש"י דהך עשר אינם העשר הראשונים, אלא עשר נוספים הם ונמצא ביד הגזבר עשרים.
.השוחט כתב:כו.
א. מחרים אדם מצאנו. יל"ע בכל האי ענינא דחרמים. ובפרט למ"ד סתם חרמים לבדק הבית, א"כ מחרים היינו ממש מקדיש. ולהקדיש כל נכסיו תנן לעיל דחל. [ויל"ע במפרשים כגון הרש"ר והמלבי"ם].
ב. דברי ר"א. להלן אי' דלא פליגי עליו, רק דהוא פליג על מה שאמר ראב"ע דלא יבזבז יותר מומש, דלדידיה שרי לבזבז טפי ובלבד שיותיר לעצמו משהו. וא"כ לכאורה עיקר מה דמסיים דברי ר"א הוא על דבר שלא נרמז בדבריו כלל.
ג. הוה אמינא כל דאית ליה לא לחרים. ואע"ג דנקטינן דהכוונה כאן למטל', היינו אחר דפירט קרא אדם ובהמה ושדה, אבל אילו הוי כתיב רק כל אשר לו הוה מפרשינן לה כפשוטו.
ד. בהמה למה לי לכדתניא וכו'. והא דרק מצאנו ומבקרו ולא כולן, היינו דילפינן ליה מאדם ושדה ומטל', דעל זה ליכא צריכותא. ובאמת כבר ציין המסוה"ש דבקרא לא כתיב מבהמה, ושהקרבן אהרן לא גרס כלל לעיל מבהמה ולא כל בהמה.
ה. הכי קאמר אמר רבי וכו'. למסק' רבי רק בא לפרש כוונת ר"ש דאיירי רק במטל', ולפ"ז לא גילה דעתו להלכה. אמנם לכאורה מהא דמוקמינן להלן למימרא דר' חייא בר אבין כר"ש דלא מקיש, ולא מצינו לו חולק, לכאורה מוכח דהלכה כר"ש.
ו. החרים מטל' נותנן לכהן שירצה. לכאורה קצת ראיה לזה ממתני' דאמרי דכהנים לא מחרמי, משום דנשאר אצלם, ואי נימא דניתנין לכהני המשמר לא אתי שפיר כל כך. אמנם במתני' אמרו זאת אף על קרקעות, א"כ יהיה מוכח כן אף בקרקעות ודלא כדאמר רחב"א. ולכ' מוכח דהסברא אף בניתנין לכהנים אחרים, מ"מ מה ענין שייצא מכהן זה ויינתן לכהן אחר, ודי בזה מסברא שאין כהנים מחרימין. וצ"ב. או דנימא דאף אי ישראל שהחרים ניתנן לכהני משמר, מ"מ כהן המחרים נשאר אצלו, וכן משמע מרש"י במתני'. ויל"ע בזה.
כו:
ז. (בעמ' ב'). למשמר שפגע בו יובל. מוכח בסמוך די"א בר"ה וי"א ביוכ"פ, ולתרווייהו אי חל היום הקובע בשבת, ניתן למשמר היוצא. [ומה שמציינים להעיר על רש"י שפי' יוכ"פ, היינו רק להעיר מה ראה להכניס עצמו לפלוגתא המתפרשת להדיא בסמוך].
ח. מחרים אדם קדשיו. ומפרש בנדר דמיהן ובנדבה טובתן, וכעי"ז בבכור. לכאורה סו"ס זה רק מעין פירות, ולא בעלות בגופן, ואם אפשר להחרים כהאי גוונא, א"כ מדוע א"א להחרים שדה מקנה, את הפירות שבידו.
שמואל דוד כתב:כח:
נמצאת אתה אומר כו'
עיין יעב"ץ שהגיה נמצאת (התי"ו בקמץ) אומר כו' וצ"ע בכוונתו.
אגב עי' viewtopic.php?f=45&t=46053
.השוחט כתב:מן הסתם הם לא מנקדים התיו.
ועכ"פ בקורת תהיה על היעב"צ, והשואל רק ביקש להבין כוונת הגהתו.
(אגב. יש הרבה הגהות שבכוונה לא נדפסו על ידי וילנא, ונבררו על ידי גדולי הדור כראוי, והשתא חשבו להתחכם השסי"ן החדשים והדפיסו הרבה הגהות שאין נכון להדפיסם).
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 71 אורחים