מסכת ערכין - הערות והארות פנינים ומרגליות

[אהרן תאומים]

כב.
רש"י ד"ה קולפי טאבי. הכאות גדולות על הדא שמעתא שהיה מלמדיני שום היתומים לרבי מאיר ששים יום והייתי מקשה לו הא אמר ר''מ שלשים והוא אמר לי בא להכריז רצופין שלשים יום בין יתומין בין הקדש:
ובמסכת מנחות דף ז ע"א
רש"י ד"ה קולפי טבי. הכאות טובות: בלעי מאבימי. בלעתי מאבימי כלומר שהיה (מנדה)[מכה] אותו: עלה דהא שמעתא. במס' ערכין דתנא חדא שום היתומים ל' יום ותניא אידך ששים ומתרץ לה אבימי בא להכריז רצופין כל ימות השבת מכריז ל' יום:
2 חילוקים בולטים בלשון רש"י גדולות - טובות , וכאן רש"י לא מפרש מדויק את המילים בלע מאבימי אלא לכאורה זה מתפרש במילים מלמדני
ובמנחות פירש יותר , ונראה שבמנחות כתב רש"י "טובות" מפני הנאמר שם בגמרא בדף נ"ג ע"א אמרי ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא אמר להו ליעול וליתי חזייה דהוה עכירא דעתיה פתח ואמר {תהילים טז-ב} אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם החזק לי טובה שהודעתיך בעולם אמר לה טובתי בל עליך איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם שנאמר {תהילים טז-ג} לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם וכו' וההמשך בעמוד ב' יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים יבא טוב זה משה דכתיב {שמות ב-ב} ותרא אותו כי טוב הוא ויקבל טוב זו תורה דכתיב {משלי ד-ב} כי לקח טוב נתתי לכם מטוב זה הקב''ה דכתיב {תהילים קמה-ט} טוב ה' לכל לטובים אלו ישראל דכתיב {תהילים קכה-ד} הטיבה ה' לטובים וכו' (ואפשר שלכן פירש את הלשון בלעי מפני הדמיון טאבי בלעי - טובתי בל עליך)
בערכין הוזכר בגמרא פירוש הלשון גדולות בדף ט"ו יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם ע''ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכתיב בעבודת כוכבים {שמות לב-לא} אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בגילוי עריות כתיב {בראשית לט-ט} ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת בשפיכות דמים כתיב {בראשית ד-יג} גדול עוני מנשוא גדולות אימא תרתי.
ע"כ רמז שהכריחו לעסוק בתורה ע"י "גדולות" (ויתכן שהיות ולמוד זה בענין לשון הרע הוא על כן רש"י מיעט בדיבור ולא הרחיב מה הכוונה "בלעי מאבימי" שפירש שם במנחו ג"כ בלשון "כלומר" כי אין לומר זאת מפני דזה לשון הרע)

[חיים סגל]

בדף כ"ג מתבאר שרב הונא היה כהן, ובמס' מגילה וכן בגיטין נתבאר שהיה ישראל ואעפ"כ עלה לתורה ראשון מפני חשיבותו
וכי היו שתי אמוראים בשם רב הונא?

[בקרו טלה]

בדף כ"ג מתבאר שרב הונא היה כהן, ובמס' מגילה וכן בגיטין נתבאר שהיה ישראל ואעפ"כ עלה לתורה ראשון מפני חשיבותו
וכי היו שתי אמוראים בשם רב הונא?

עי' בספר תולדות תנאים ואמוראים א

[נחלי אפרסמון]

אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו
וצ"ב למה לא נאמר בזה דין חינוך שיפרע חובו?

[.השוחט]

בדף כ"ג מתבאר שרב הונא היה כהן, ובמס' מגילה וכן בגיטין נתבאר שהיה ישראל ואעפ"כ עלה לתורה ראשון מפני חשיבותו
וכי היו שתי אמוראים בשם רב הונא?

רב הונא הזה בנו של משה בר עצרי בדורו של אביי, בוודאי אינו רב הונא הידוע.
מלבד שגם בלעדיו, היו לפחות שני רב הונא.

[שמואל דוד]

בדף כ"ג מתבאר שרב הונא היה כהן, ובמס' מגילה וכן בגיטין נתבאר שהיה ישראל ואעפ"כ עלה לתורה ראשון מפני חשיבותו
וכי היו שתי אמוראים בשם רב הונא?

רב הונא הזה בנו של משה בר עצרי בדורו של אביי, בוודאי אינו רב הונא הידוע.
מלבד שגם בלעדיו, היו לפחות שני רב הונא.

פשוט כדבריך. ואגב יש להעיר האיך לא ידעו שכהן היה, ועיין viewtopic.php?f=29&t=35053

[שמואל דוד]

אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו
וצ"ב למה לא נאמר בזה דין חינוך שיפרע חובו?

כמדומני שראיתי בספר דף על בדף בזה בשם הפני מנחם ז״ל.

[.השוחט]

כג.

א. במאי קמיפלגי וכו'. העולה מסוגיא זו, דלל"ק תיתכן סברא שאדם יעשה קנוניא על הקדש, א"כ י"ל דבזה פליגי ולר"י עושה, אבל לל"ב אין מקום לסברא זו ולכן ע"כ פליגי בענין אחר, לס"ד בהודר ברבים או על דעת רבים, ולמסקנא אי יש שאלה בהקדש.

ב. ואלא הא דאמר אמימר וכו'. בגיטין הביאו התוס' ב' פירושים (וגירסאות) בדברי אמימר. או שבא לפסוק שני הדינים, ברבים יש הפרה ועל דעת אין, או שרק בא לומר דאף אי נימא ברבים יש, על דעת פשיטא לכו"ע שאין.

ובפשט סוגיין יוצא מזה נפ"מ אי הקושיא מאמימר היא רק למהלך השני אליבא דל"ב. אי אמימר בא לומר שניהם, א"כ מקשי מדבריו על שני המהלכים, וכמו שהקושיא הבאה [אינו מועיל מיבעי ליה] היא גם על המהלך הראשון, ואי לא נקט דעה בענין ברבים, א"כ הקושיא לימא כתנאי היא רק על המהלך השני.

ג. רב הונא בריה. פשוט דר"ה זה שהיה בדורו של אביי, והוא כהן, אינו סתם רב הונא שבש"ס מקשישי תלמידי רב (שמואל בעי מיניה בגיטין ה. ובחולין יג.), מייסד ישיבת סורא, שהיה ישראל כמפ' בגיטין נט:, וקדם הרבה לאביי, שר"ה נסתלק קמיה דרב יהודה שנסתלק ביום שנולד רבא חבריה דאביי ובן גילו. והיה עשיר.

ור"ה הידוע הוא מלבד רב הונא ריש גולה שקדם לו בדורו של רבי כידוע מהוריות, הרי צרתך בבבל. ויש מאוחר ממנו דיתיב קמיה דרב ירמיה, וכמ"ש תוס' גיטין יא:, ואפשר דזה הוא בנו של משה בר עצרי. ועי' היטב בסדר הדורות ערך רב הונא שמביא אריכות גדולה בזה עם מראי מקומות כיד ה' הטובה עליו.

ד. אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש. משמע דמדינא דגמרא אין שום ענין לגרש בבית דין. לכל היותר יש ענין להתייעץ עם הממונה על הגיטין, כדאי' מי שאינו בקי לא יהא לו עסק עמהן, כדאי' על רב אחי בריש גיטין. ואם הבעל בקי בעצמו די בזה.

אמנם פלא בר"ג כאן שפי' דלא בעינן ב"ד מומחים אבל ג' הדיוטות בעינן. וצל"ע.

כג:

ה. בעמוד ב'. אבא לגבי בריה משעבד נפשיה. אי' כאן לגבי קבלן ולית נכסי ללווה או לבעל. ויל"ע אי מהני לחייב גם ערב בכתובה. ולעיל משמע דלא מהני, דעל הקושיא תיפוק לי דערב לכתובה לא משעבד, לא תירצו אבא לגבי בריה, רק אחרי דתי' קבלן ולא חזרו מזה בפשטות.

ו. רשב"ג אומר אם היה חובו נגד הקדשו וכו'. יל"ע אי כשהחוב יותר מההקדש, ולרבנן כשהחוב יותר מכפול, אי מלוה לא סמיך עליה ולא משעבד, א"כ גם מלקוחות לא יגבה, ולא שמענו כזאת. ומשמע דבוודאי משתעבד גם כהאי גוונא, וא"כ מדינא מוציא מהקדש ג"כ, ורק תקנה דרבנן היא להניח להקדש כשלא סמך על זה מאד אע"פ דבאמת משועבד.

ועוד יל"ע בהיו לו כמה שדות שביחד הם יותר מהחוב ולכ' סמיך עליה, והקדיש רק אחת הפחותה מהחוב (ונשתדפו השאר). דאם כה"ג סמיך עליה, א"כ למה תלו הדבר בערך השדה המוקדשת לבדה. ויש ליישב ואכ"מ.

[בקרו טלה]

אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו
וצ"ב למה לא נאמר בזה דין חינוך שיפרע חובו?

כמדומני שראיתי בספר דף על בדף בזה בשם הפני מנחם ז״ל.

דף על הדף ערכין דף כב עמוד א
בגמ': אין נזקקין לנכסי יתומין וכו'. אמר ר"פ, פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו.

וברש"י: דקטנים הם וכו' ע"כ. כ"ק אדמו"ר בעל הפני מנחם זצל כתב במכתב בענין חיוב מצוות בקטן מדרבנן (נדפס בקו' ויש לומר ע' טו בהערה 8): הנה בערכין כב. דאין נזקקין לנכסי יתומים לפרוע לבעל חוב, דסבירא ליה לרב פפא דפריעת חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, וברש"י שם [ד"ה לאו בני מיעבד מצוה] דקטנים הם. ואמאי פטורין מדין חינוך? ולכאורה משום שהאב אינו בחיים, [שהרי מדובר כאן ביתומים] וראיה אם כן דקטן עצמו אינו חייב. ואולי הפירוש דעל יתומין קטנים לא מטילין עלייהו "עונש", אמנם מלשון הגמ' ורש"י משמע דפטורין. עכלה"ק.

מקבל המכתב חזר וכתב לרבינו: א. לכאורה ליכא למימר דטעם פטור הקטנים הוא משום דליכא בהם דין חינוך מאחר שנפטר אביהם, דהא בודאי גם קטן יתום מחוייב מדרבנן בכל המצוות, ולא מבעיא להסוברים דהיכא דליכא אב אזי בית דין או אמו מחוייבים בחינוכו [עי' נזיר כח: תוד"ה בנו, תוס' ישנים יומא פב. ד"ה בן שמונה], אלא אפילו להחולקים עליהם, מכל מקום כמו דשנינו בגיטין נב, א דאפוטרופוס קונה ליתומים מממונם סוכה ולולב ושאר מצוות, הכי נמי נימא דיהא חייב לפרוע חובותיהם. ועל כרחך צריך לומר דעל פריעת חוב ליכא כלל דין חינוך. ואולי הטעם בזה, שכיון שעיקר המצוה הוא שישולם החוב, הלא מצוה זו גופא תשאר עליהם גם כשיגדילו, ואם כן למה להו לרבנן לתקוני דין חינוך בזה, ולא דמי לסוכה ולולב ושאר מצוות שהן מצוות עוברות. ב. יש לומר עוד, דמה דפליגי הראשונים אם הקטן עצמו מחוייב בחינוך או רק אביו מחוייב לחנכו, זה דוקא במצוות דאורייתא, אבל במצוות דרבנן אפשר דכולי עלמא מודו דלא הטילו חכמים חיובים על הקטן גופיה אלא דוקא על האב, ולפיכך פטורים היתומים לפרוע חובות אביהם, דכיון שפריעת חובות האב הוא מדרבנן בלבד [עי' כתובות פו. ובראשונים שם, ולשון רש"י שם צא: ד"ה מצוה על היתומים "מצוה בעלמא דרבנן"], בזה לכולי עלמא אין הקטן עצמו מחוייב.

והשיבו רבינו: מה שכתבת דקטן גופיה לא מיחייב במצוות דרבנן, עי' תוד"ה תיזיל (כתובות פו א) שכתבו "ויש מפרשים דקטנה היתה כמו הפעוטות מתנתן מתנה ולא מיחייבא מדינא דגרמי", ומלשון התוס' שהוסיפו "מדינא דגרמי" משמע קצת שרק חיוב דרבנן לא מיחייבא [אבל שאר חיובים שהם מדאורייתא, היתה הקטנה עצמה חייבת, אלא שבדינא דגרמי דאין חיובו אלא מדרבנן (עי' כתובות לד. תוד"ה סבר, בבא קמא נד. תוד"ה חמור, ש"ך סי' שפו סק"א) בזה פטורה, ומוכח דרק בדינים דאורייתא הטילו חכמים חיוב על הקטן גופיה ולא בדינים דרבנן] אבל יש ליישב [דלשונם "מדינא דגרמי" לאו דוקא, דהא לכולי עלמא פטור הקטן על הזיקותיו, כדתנן בהחובל (בבא קמא פז א) דקטנים פגיעתן רעה]. עכלה"ק.

[חיים סגל]

כג.
ד. אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש. משמע דמדינא דגמרא אין שום ענין לגרש בבית דין. לכל היותר יש ענין להתייעץ עם הממונה על הגיטין, כדאי' מי שאינו בקי לא יהא לו עסק עמהן, כדאי' על רב אחי בריש גיטין. ואם הבעל בקי בעצמו די בזה.

ידועים בזה דברי הנוב"י, ויבאו הבקיאים ויציינו

[.השוחט]

יישר כח. חיפשתי ומצאתיו באה"ע תניינא סי' ק"ה, ד"ה והנה.

תמצית דבריו דגט הוא בבחינת דין מחמת הממונות שבו, [שמהאי טעמא יש פוסלין בלילה], ולכן בעי ב"ד. ומביא ראיה מריש סנהדרין שאמרו המיאונין בשלושה ופירש"י שם דכעין דאורייתא תקון, וכוונתו היינו גיטין.

וכותב שם לפי זה דגט ארוסה שאין לה כתובה, באמת כשר בלי בי"ד.

ודן שם בגט של אשה שזינתה שאיבדה כתובתה, דמ"מ בעי' בי"ד משום דיש לה בלאותיה קיימין.

ושוב מדבר בזה עוד שם בסי' קי"ד, ומביא את הסוגיא הזו בערכין, שאמרו אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש, דלכאורה זה סותר לשיטתו.

ובהגהות חשק שלמה שבסוף הספר, מיישב על פי רבינו גרשום [הוא מביאו מב"ב] שגורס אטו כל דמגרש בבי דינא "רבא" מגרש, והכוונה דסגי ליה בג' הדיוטות, וממילא שיטת הנוב"י אינה נסתרת מסוגיין.

ובהגהות חת"ס פליג על הנוב"י וס"ל שא"צ ג', וראייתו מרש"י סנהדרין דוחה שכוונת רש"י כעין דאורייתא דחליצה.

[.השוחט]

כד.

א. ורבנן הני לא כלי אומנות אלא נכסים. צ"ב וכי כלי אומנות כתיב להדיא בלשון זו, הלוא לא נאמר אלא החייהו מערכך, ומאי נפ"מ אי כלי אומנות או לא. ועכ"פ צ"ל דמסתברא להו כן, דנכסים הרי זה מה שהקדיש והעריך, וכל עוד זה כלי אומנות שאין לו ערך רב כנכס, יש להוציאו מכלל נכסיו, דזה טעמא וגדר הקרא דהחייהו, שהמסייע לחייו לא ייכלל בנכסים, אבל דברים בעלי ערך רב דע"כ הם נכסים ל"ש להוציאם מהכלל.

ולר"א איתא לעיל דאף ספינה להשכרה בכלל החייהו. ויל"ע מה הדין לר"א דירה להשכרה. ועוד יל"ע מה הדין כשיש לו עוד אומנות להתפרנס כדי חייו ויש לו גם ספינה להרווחה.

ב. אין לו בכסות אשתו ובניו. ואע"ג דתנן מקודם נותנין לו כסות יב חדש ולא לאשתו ובניו, בפשטות כאן מניחין להן את מה שמשתמשים דזה חשיב שלהם, או עכ"פ אין בדעתו להקדיש, עי' הסוגיא בב"ק, ולעיל מיירי להניח משלו עבור כסותם.

ג. אין להקדש אלא מקומו ושעתו. ובתוס' תמהו מהא דמכריזין. ונראה מתירוצם דעיקר קושייתם על סוגיין מדוע אין ממתינין, הא בלאו הכי ממתינין משום הכרזה, ושפיר תי' דאין מכריזין על מטל' שמא ייגנבו. אמנם זה לא הקשו מדוע מכריזין בקרקעות, בתקוה שיעלו את השומא דבי"ד, הרי אין לך אלא שעתו, וכעת שמו בכך וכך, ומדוע להמתין שיעלה המחיר. דזה באמת לק"מ, דהכרזה, שיבוא בעוד ל' יום מישהו ויעלה את המחיר, זה המחיר גם עכשיו, והוי רק גילוי מילתא, משא"כ המתנה ליום השוק, אז משתנה המחיר. ודוק.

ד. קדש לה' – סתם הקדישות לבדק הבית. רש"י לא פירש הדרשה. ובר"ג פי' דבדק הבית כולו לה' ואין ממנו לא לכהנים ולא למזבח. [מה שהוצרך להוסיף מזבח, אע"פ דזה קצת תמוה דלא נחשב לה', היינו דאל"כ נימא לעולות].

ה. יהא אדם חס על ממונו. ולפ"ז האי עצה טובה אינה רק במי שבא להקדיש, אלא גם במי שהקדיש מכבר, שיזדרז לפדות לפני שייכנסו ב' שנים אחרונות. וקצ"ב דתלה העצה בהקדשה.

כד:

ו. אמר לך רב הא מני רבנן היא. עי' רש"י דהשתא חוזר בו מיישובו את הברייתא לשיטתו, ומסכים דכוונת הברייתא אינה קדושה כלל, אלא דהוא סבר דלא כהאי ברייתא. והרי לך כמו שכ' כבר לעיל דמצוי בהאי מסכתא שאין אומרים 'אלא' גם בחזרה. [וא' הלומדים הראני דכ' תוס' במק"א דכשהתי' הקודם לא נאמר על ידי חכם מסויים אלא ע"י סתמא דגמרא אין מקפידים לומר אלא, וא"כ מכאן אין כ"כ ראיה. ומ"מ כמדו' דזה מצוי כאן יותר מהרגיל].

ז. לשמואל לימא רבי כרבנן. לכאורה בפשטות הרי שמואל כרבנן, ומודה שמואל דלרבי קדושה בשנת היובל. ומוכרח כמו שכ' התוס' בד"ה מאי טעמא דשמואל קאמר למילתיה אף לרבי. וכבר קדמו רש"י ד"ה ואנא, מטעם אחר. ומסתברא דזו הסיבה דרש"י הוכרח לפרש זאת כדי דלא תקשי מכאן וכמו שבאמת חזר על זה כאן.

ונמצא, לרב אליבא דרבי דביובל קדשה, אי יובל אין עולה לכאן ולכאן, הוי סלע לשנה, ואי יובל עולה הוי סלע ופונדיון, ולמ"ד דביובל לא קדשה [לרב לרבנן ולשמואל לכו"ע], אי עולה הוי סלע ופונדיון, ואי אין עולה הוי סלע וב' פונדיונות.

[שמואל דוד]

כד.

רש"י ד"ה סליקו ליה תפילין כו' מדוע נקט תפילין של ראש דוקא?

[אהרן תאומים]

כד.

רש"י ד"ה סליקו ליה תפילין כו' מדוע נקט תפילין של ראש דוקא?

על תפילין של יד לא שייך כל כך לומר שאחרים יורידו לו את התפילין והיא הקציצה עצמה כי צריכים להתיר הרצועות משא"כ של ראש שתופסים בקציצה עצמה וחולצים אותה ממנו

[שמואל דוד]

ייש״כ

[.השוחט]

ועוד י"ל דש"י היה מכוסה כדינו, ולא היה מקום לומר לסלק על דבר שלא בטוח בכלל שקיים.
ועוד, דחליצה מתחלת מש"ר, וממילא ימשיך.

אגב. קצ"ב על פירש"י הרי לשון המשנה מעלין. וסליק זה עלה בארמית. ומדוע א"א לפרש סליקו היינו העלו לו בדמים.

[אהרן תאומים]

ועוד י"ל דש"י היה מכוסה כדינו, ולא היה מקום לומר לסלק על דבר שלא בטוח בכלל שקיים.
ועוד, דחליצה מתחלת מש"ר, וממילא ימשיך.

אגב. קצ"ב על פירש"י הרי לשון המשנה מעלין. וסליק זה עלה בארמית. ומדוע א"א לפרש סליקו היינו העלו לו בדמים.

בפעם הבאה בש"ס שמוזכר לשון זה הכוונה על חליצת התפילין בדווקא,
נדה דף נא ע"ב
ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו אשר קדשנו

[נוטר הכרמים]

יישר כח לכותבים הנכבדים.

אל תשפטו לפי מיעוט התגובות את מספר הקוראים והמתענינים.
מן הסתם ישנם כמוני שרק מעלעלים ב'דף היומי' בזמן חטוף במשך היום,
ודעתם קצרה מלהגיב כיאות על ההערות הנפלאות.

המשיכו נא וידיכם אל משכו,
כי יש שכר לפעולתכם.

[.השוחט]

כה.

א. הקדישה שתיים ושלוש שנים לפני היובל. גם כאן יותר נכון בא לגואלה ב' וג' שנים, וכמו שהעירו התוס' בתחילת העמוד על סוגיא קודמת.

ב. וליקדשו באפי נפשייהו. עיין במה שציינו התוס', וש"מ בשם רא"ש. עכ"פ יש לציין שרש"י כבר חש בכל זה ופירש במתני' דנפדין בפני עצמן בשווין, ועיקר קושיית הגמרא יפרקו באפי נפשייהו לפי חמישים לבית כור.

כה:

ג. אשה מי מעמיד לה שדה. מוכח דפשיטא ליה דא' מהם מעמיד, ואין צד שאין מעמיד, כי הבן דחוי מירושה והבעל אינו בן. והיינו כיון דלא נאמר בן בהדיא, ורק מריבויא דרשינן להכי קרוב לענין ירושה.

ומשמע קצת דיש צד דזה שהבן יורש בראוי, מוכיח דלא נדחה ממקומו כיורש ראשון של אמו, אלא דהבעל קודמו מצד זכויות הבעל. והבן.

וא"צ לפנים דהסוגיא רק למ"ד ירושת הבעל דאורייתא.

ויל"ע אי יש דרך שהבעל והבן יגאלו בתנאי, שהגאולה תחול על ידי זה שהוא המעמיד.

ד. הכהנים נכנסים ונותנים את דמיה. יל"ע לר' יהודה מה מרויחים, הא יכולים לגואלה קודם יובל. אמנם לכ' אם היו גואלים היתה יוצאת ביובל, וכעת תישאר בידם לעולם, ויל"ע בזה להלן. וטענו אצלינו עוד נפ"מ, דאין גואלים לחצאין כדאי' בקידושין, ואם זה לא רק בבעלים, א"כ יש נפ"מ דלכ' בתשלומי דמיה כעת, מתחלקת לחצאין, וכהן עני יוכל לקבל מעט שדה ולשלם. ויל"ע בכל זה.

ה. רא"א לא נכנסים ולא נותנים. יל"ע לר"א אי מצינו באיזה מקום דכהני משמר היובל, היו פודים כדי שתשוב אליהם. או דואגים שמישהו יפדה, ושוה להם לתת לו סלע ופונדיון [או נ' סלעים בב' שנים אחרונות] שיגאל, כדי שתשוב אליהם.

וכן יל"ע לר"י דרק בלא נגאלה נותנין, א"כ שוה להם לדאוג שתיגאל.

[חיים סגל]

בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות

[חיים סגל]

כד.

ב. אין לו בכסות אשתו ובניו. ואע"ג דתנן מקודם נותנין לו כסות יב חדש ולא לאשתו ובניו, בפשטות כאן מניחין להן את מה שמשתמשים דזה חשיב שלהם, או עכ"פ אין בדעתו להקדיש, עי' הסוגיא בב"ק, ולעיל מיירי להניח משלו עבור כסותם.

מתוך שוטנשטיין:

[אהרן תאומים]

בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות

זה בזמן הזה ובחו"ל כהמשך הגמרא

[חיים סגל]

בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות

זה בזמן הזה ובחו"ל כהמשך הגמרא

לא הבנתי מה הקשר, אשמח להבהרה

[אהרן תאומים]

בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות

זה בזמן הזה ובחו"ל כהמשך הגמרא

לא הבנתי מה הקשר, אשמח להבהרה

חרם לא נוהג בזמן הזה

[חיים סגל]

בדף כ"ט מובא מעשה במי שהחרים נכסיו בפומבדיתא, והמשמעות היא שהחרים כל נכסיו, וכן כתב להדיא רבינו גרשום
ושאלני אחד מהבע"ב משומעי השיעור, והלא בדף הקודם שנינו מפורש שא"א להחרים כל נכסיו, ואף לא מין שלם מנכסיו
ואמרתי לו שאני נהנה לראות שאינו כהרבה מ'שומעי דף היומי בשיעור', שאין זוכרים מה שלמדו אתמול,
והשתוממתי על עצמי איך לא עלתה על דעתי שאלה פשוטה כ"כ, וגם המפרשים המקומיים לא ראיתי שיעמדו בזה,
אשמח לתשובה
נ.ב. יש"כ לרב השוחט ולשאר המשתתפים המחכימים אותנו בהערותיהם הנפלאות

זה בזמן הזה ובחו"ל כהמשך הגמרא

לא הבנתי מה הקשר, אשמח להבהרה

חרם לא נוהג בזמן הזה

מפורש בגמרא שם שנוהג במטלטלין וכן בקרקעות דחו"ל, ושוב לא מובן מה באת לתרץ את קושייתנו

[אהרן תאומים]

ולכן בזמן הזה ובחו"ל לא שייך להחרים כל נכסיו

[חיים סגל]

ולכן בזמן הזה ובחו"ל לא שייך להחרים כל נכסיו

נו, אז איך הוא כן עשה כן ומפורש שחרמו חל?

[חיים סגל]

כעת ראיתי שהרמב"ם פסק שאם עבר והחרים כל נכסיו - חל החרם, ומקורו מהתוספתא, וכולם תמהו האיך פסק כהתוספתא נגד משנה דידן
ולדברינו הרי מקורו של הרמב"ם באמת מגמרא דידן שמפורש בה כת"ק דתוספתא שחל החרם!!!
אין בידי כל הספרים המצויינים בספר המפתח - ולבטח כבר יש מי שציין מקור זה
ואתי שפיר!

[לענין]

ערכין כ"ז א'
רש"י 'ממשכנין מנכסיו עשר סלעים, נמצא ביד גזבר עשרים'.
והמעיין יראה שרש"י לא פירש זה על מה שאמרו במשנה תחילה דכאשר בן חמשים חוזר בו ממשכנים מנכסיו עשר סלעים, אלא זה קאי על הקטע השני במשנה, כאשר חוזר בו בן ארבעים.
והאמת יורה דרכו (אם לא נגיה הגירסא, עי' יעב"ץ, וכן למעט מה שכתבו שפעמים שכן דרכו של רש"י וכו' וכו', ראה יעקב שמואל שפיגל, דיבור המתחיל בתוך רש"י ובית מדרשו) דרש"י לא בא לפרש את עצם הענין שכאשר ממשכנין מנכסיו של בעל חמשים עשר נמצא ביד הגזבר עשר סלעים, דזה פשיטא. רק הוה אמינא דכאשר הוסיפו במשנה לומר דאם חזר בו בן ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר סלעים, היה מקום לטעות בלשון המשנה ולחשוב דעתה אין ממשכנין את העשר מבעל החמשים אלא מבעל הארבעים, ולזה קמ"ל רש"י דהך עשר אינם העשר הראשונים, אלא עשר נוספים הם ונמצא ביד הגזבר עשרים.

[שמואל דוד]

כה.

מתני' הקדישה שתים ושלש שנים כו'

לכאורה הול"ל שתים ותו לא (וכבר האריך המל"מ בזה בהלכות לולב)
ועיין לשון הרמב"ם פרק ד ערכין הלכה ו וצ"ע מדוע נקט "ארבע שנים"

[שמואל דוד]

כה:

רטושין, רטושי רטושין.

צ״ע קצת בטעם שהשדה נקראת כך, ועיין תוספות יו״ט.
ואגב יש לעיין אם אחר היובל השלישי קורין להשדה רטושי רטושי רטושין?

[חיים סגל]

כט:
אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחר היובל
הנה שנה קודם היובל היא שביעית - שאינה עולה לחשבון כמפורש במשנה, אך באמת לשון הברייתא היא 'אכלה שנה אחת' ושפיר אפשר להעמיד שמכרה לו שנתיים קודם היובל, ואכלה שנה אחת, ואח"כ שביעית, וממילא משלים לו שנה אחר היובל.
אמנם הרמב"ם שינה מלשון הברייתא וכתב 'מכרה שנה אחת לפני היובל', וזה תמוה עד למאוד, שהרי אז צריך להשלים שנתיים אחר יובל!
ונפלאתי על הגרח"ק שליט"א בדרך אמונה שלא עמד על זה

[שמואל דוד]

ערכין כ"ז א'
רש"י 'ממשכנין מנכסיו עשר סלעים, נמצא ביד גזבר עשרים'.
והמעיין יראה שרש"י לא פירש זה על מה שאמרו במשנה תחילה דכאשר בן חמשים חוזר בו ממשכנים מנכסיו עשר סלעים, אלא זה קאי על הקטע השני במשנה, כאשר חוזר בו בן ארבעים.
והאמת יורה דרכו (אם לא נגיה הגירסא, עי' יעב"ץ, וכן למעט מה שכתבו שפעמים שכן דרכו של רש"י וכו' וכו', ראה יעקב שמואל שפיגל, דיבור המתחיל בתוך רש"י ובית מדרשו) דרש"י לא בא לפרש את עצם הענין שכאשר ממשכנין מנכסיו של בעל חמשים עשר נמצא ביד הגזבר עשר סלעים, דזה פשיטא. רק הוה אמינא דכאשר הוסיפו במשנה לומר דאם חזר בו בן ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר סלעים, היה מקום לטעות בלשון המשנה ולחשוב דעתה אין ממשכנין את העשר מבעל החמשים אלא מבעל הארבעים, ולזה קמ"ל רש"י דהך עשר אינם העשר הראשונים, אלא עשר נוספים הם ונמצא ביד הגזבר עשרים.

עיין בחק נתן וביקר הערך

[.השוחט]

כח.

א. מחרים אדם מצאנו. יל"ע בכל האי ענינא דחרמים. ובפרט למ"ד סתם חרמים לבדק הבית, א"כ מחרים היינו ממש מקדיש, ומדוע זו פרשה נפרדת בתורה.

וגם נפ"מ (אולי יותר מאחת) מעשית ביניהם, שהרי להקדיש כל נכסיו תנן לעיל דחל. [ויל"ע במפרשים כגון הרש"ר והמלבי"ם].

ב. דברי ר"א. להלן אי' דלא פליגי עליו, רק דהוא פליג על מה שאמר ראב"ע דלא יבזבז יותר מחומש, דלדידיה שרי לבזבז טפי ובלבד שיותיר לעצמו משהו. וא"כ לכאורה עיקר מה דמסיים דברי ר"א הוא על דבר שלא נרמז בדבריו כלל.

ג. הוה אמינא כל דאית ליה לא לחרים. ואע"ג דנקטינן דהכוונה כאן למטל', היינו אחר דפירט קרא אדם ובהמה ושדה, אבל אילו הוי כתיב רק כל אשר לו הוה מפרשינן לה כפשוטו.

ד. בהמה למה לי לכדתניא וכו'. והא דרק מצאנו ומבקרו ולא כולן, היינו דילפינן ליה מאדם ושדה ומטל', דעל זה ליכא צריכותא. ובאמת כבר ציין המסוה"ש דבקרא לא כתיב מבהמה, ושהקרבן אהרן לא גרס כלל לעיל מבהמה ולא כל בהמה.

ה. הכי קאמר אמר רבי וכו'. למסק' רבי רק בא לפרש כוונת ר"ש דאיירי רק במטל', ולפ"ז לא גילה דעתו להלכה. אמנם לכאורה מהא דמוקמינן להלן למימרא דר' חייא בר אבין כר"ש דלא מקיש, ולא מצינו לו חולק, לכאורה מוכח דהלכה כר"ש.

ו. החרים מטל' נותנן לכהן שירצה. לכאורה קצת ראיה לזה ממתני' דאמרי דכהנים לא מחרמי, משום דנשאר אצלם, ואי נימא דניתנין לכהני המשמר לא אתי שפיר כל כך. אמנם במתני' אמרו זאת אף על קרקעות, א"כ יהיה מוכח כן אף בקרקעות ודלא כדאמר רחב"א. ולכ' מוכח דהסברא אף בניתנין לכהנים אחרים, מ"מ מה ענין שייצא מכהן זה ויינתן לכהן אחר, ודי בזה מסברא שאין כהנים מחרימין. וצ"ב. או דנימא דאף אי ישראל שהחרים ניתנן לכהני משמר, מ"מ כהן המחרים נשאר אצלו, וכן משמע מרש"י במתני'. ויל"ע בזה.

כח:

ז. (בעמ' ב'). למשמר שפגע בו יובל. מוכח בסמוך די"א בר"ה וי"א ביוכ"פ, ולתרווייהו אי חל היום הקובע בשבת, ניתן למשמר היוצא. [ומה שמציינים להעיר על רש"י שפי' יוכ"פ, היינו רק להעיר מה ראה להכניס עצמו לפלוגתא המתפרשת להדיא בסמוך].

ח. מחרים אדם קדשיו. ומפרש בנדר דמיהן ובנדבה טובתן, וכעי"ז בבכור. לכאורה סו"ס זה רק מעין פירות, ולא בעלות בגופן, ואם אפשר להחרים כהאי גוונא, א"כ מדוע א"א להחרים שדה מקנה, את הפירות שבידו.

[שמואל דוד]

כח:

נמצאת אתה אומר כו'

עיין יעב"ץ שהגיה נמצאת (התי"ו בקמץ) אומר כו' וצ"ע בכוונתו.
אגב עי' viewtopic.php?f=45&t=46053

[שמואל דוד]

כו.

א. מחרים אדם מצאנו. יל"ע בכל האי ענינא דחרמים. ובפרט למ"ד סתם חרמים לבדק הבית, א"כ מחרים היינו ממש מקדיש. ולהקדיש כל נכסיו תנן לעיל דחל. [ויל"ע במפרשים כגון הרש"ר והמלבי"ם].

ב. דברי ר"א. להלן אי' דלא פליגי עליו, רק דהוא פליג על מה שאמר ראב"ע דלא יבזבז יותר מומש, דלדידיה שרי לבזבז טפי ובלבד שיותיר לעצמו משהו. וא"כ לכאורה עיקר מה דמסיים דברי ר"א הוא על דבר שלא נרמז בדבריו כלל.

ג. הוה אמינא כל דאית ליה לא לחרים. ואע"ג דנקטינן דהכוונה כאן למטל', היינו אחר דפירט קרא אדם ובהמה ושדה, אבל אילו הוי כתיב רק כל אשר לו הוה מפרשינן לה כפשוטו.

ד. בהמה למה לי לכדתניא וכו'. והא דרק מצאנו ומבקרו ולא כולן, היינו דילפינן ליה מאדם ושדה ומטל', דעל זה ליכא צריכותא. ובאמת כבר ציין המסוה"ש דבקרא לא כתיב מבהמה, ושהקרבן אהרן לא גרס כלל לעיל מבהמה ולא כל בהמה.

ה. הכי קאמר אמר רבי וכו'. למסק' רבי רק בא לפרש כוונת ר"ש דאיירי רק במטל', ולפ"ז לא גילה דעתו להלכה. אמנם לכאורה מהא דמוקמינן להלן למימרא דר' חייא בר אבין כר"ש דלא מקיש, ולא מצינו לו חולק, לכאורה מוכח דהלכה כר"ש.

ו. החרים מטל' נותנן לכהן שירצה. לכאורה קצת ראיה לזה ממתני' דאמרי דכהנים לא מחרמי, משום דנשאר אצלם, ואי נימא דניתנין לכהני המשמר לא אתי שפיר כל כך. אמנם במתני' אמרו זאת אף על קרקעות, א"כ יהיה מוכח כן אף בקרקעות ודלא כדאמר רחב"א. ולכ' מוכח דהסברא אף בניתנין לכהנים אחרים, מ"מ מה ענין שייצא מכהן זה ויינתן לכהן אחר, ודי בזה מסברא שאין כהנים מחרימין. וצ"ב. או דנימא דאף אי ישראל שהחרים ניתנן לכהני משמר, מ"מ כהן המחרים נשאר אצלו, וכן משמע מרש"י במתני'. ויל"ע בזה.

כו:

ז. (בעמ' ב'). למשמר שפגע בו יובל. מוכח בסמוך די"א בר"ה וי"א ביוכ"פ, ולתרווייהו אי חל היום הקובע בשבת, ניתן למשמר היוצא. [ומה שמציינים להעיר על רש"י שפי' יוכ"פ, היינו רק להעיר מה ראה להכניס עצמו לפלוגתא המתפרשת להדיא בסמוך].

ח. מחרים אדם קדשיו. ומפרש בנדר דמיהן ובנדבה טובתן, וכעי"ז בבכור. לכאורה סו"ס זה רק מעין פירות, ולא בעלות בגופן, ואם אפשר להחרים כהאי גוונא, א"כ מדוע א"א להחרים שדה מקנה, את הפירות שבידו.

צ"ל כ"ח

[.השוחט]

כח:

נמצאת אתה אומר כו'

עיין יעב"ץ שהגיה נמצאת (התי"ו בקמץ) אומר כו' וצ"ע בכוונתו.
אגב עי' viewtopic.php?f=45&t=46053

אם קוראים נמצאת, בתי"ו נחה, לשון נקיבה, יש מקום לתיבת "אתה".
אבל אם קוראים נמצאת בצירי, הרי המילה הזו משמעה נמצא אתה, ואין מקום לגרוס שוב אתה.
כמו לומר אכלת אתה, הלכת אתה, וכדומה.

(תיקנתי לכח. ייש"כ).

[ביקורת תהיה]

הביטוי 'נִמְצֵאתָ אַתָּה...' הוא ביטוי רווח אצל חכמי המשנה, ואף אצל רבותינו הראשונים (ובכללם הרמב"ם בספר היד).

[.השוחט]

מן הסתם הם לא מנקדים התיו.
ועכ"פ בקורת תהיה על היעב"צ, והשואל רק ביקש להבין כוונת הגהתו.
(אגב. יש הרבה הגהות שבכוונה לא נדפסו על ידי וילנא, ונבררו על ידי גדולי הדור כראוי, והשתא חשבו להתחכם השסי"ן החדשים והדפיסו הרבה הגהות שאין נכון להדפיסם).

[שמואל דוד]

מן הסתם הם לא מנקדים התיו.
ועכ"פ בקורת תהיה על היעב"צ, והשואל רק ביקש להבין כוונת הגהתו.
(אגב. יש הרבה הגהות שבכוונה לא נדפסו על ידי וילנא, ונבררו על ידי גדולי הדור כראוי, והשתא חשבו להתחכם השסי"ן החדשים והדפיסו הרבה הגהות שאין נכון להדפיסם).

מה הטעם לא להדפיסם?