מסכת ערכין - הערות והארות פנינים ומרגליות

[שמואל דוד]

יג.

כלב בר כמה הוי בר תמנן נכי תרתין כו׳

מדוע נקט הגמרא לשון זה ״תמנן נכי תרתין״ ?

הגם דיש ליישב בפשיטות שכן דרך הגמרא בכמה מקומות, אך אפ"ל דיש כאן שתי יחידות של ארבעים,
אחד, בן 'ארבעים' שנה אנכי בשלח וכו',
ועוד 'ארבעים' שנה המפורסמים, בעוון המרגלים.

לפיכך הגמרא מסכמת את זה, 'תמנן', רק נכי 'תרתין', את ה'ראשונה' שעשה משה משכן ואת ה'שניה' שהקימו.

יפה. יישר כח.

[שמואל דוד]

היה כבר כאן בפורום שתי אשכולות על כך
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 7%A9%D7%95
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... %95#p71258

יישר כח!
חכם אחד כתב לי וז״ל לגבי שאלה השניה כתב החזו"א בזבחים : כגון זה צריך לי רב.
וידוע שהיעבץ שם בזבחים כותב לעיין בספרו אם לבינה שמבאר את זה, אבל אין הספר תחת ידינו, והגרי"י פישר סוף ימיו ביקש מבני משפחתו אם אפשר למצוא ספר זה, שזה הגמ' היחידאה שאינו מבין

[יוֹסֵפֶר]

תוספות מסכת ערכין דף יד עמוד ב
יאמרו בת מלכים חמשים בת הדיוט חמשים - יש תימה קצת דבמשנה תני אחד הגדולה שבכהונה ואחד הקטנה שבישראל נותן חמשים ומאי שנא דהכא מזכיר בגמ' הגדולה בת מלכים ובמשנה תנא גדולה שבכהונה.

באימה וביראה אני מנסה להציע יישוב [לאור מה שהרבה הרבה מרבותינו האחרונים ז"ל ובראשם רבינו החתם סופר תירצו את קושית התו', זה בכה וזה בכה] -
המשנה נתחברה בארץ ישראל, באותו הזמן היו נוהגים דיני טומאה וטהרה, והכהנים - שהיו מקבלים את התרומה והחלה היו מעמד חשוב. מוצאים בכמה מקומות במשניות ובברייתות שהכהונה היתה חשיבות לאדם [וכמו בית דין של כהנים שתקנו כתובה גבוהה יותר לבנות הכהנים].
הגמרא התחברה בבבל, על אדמה טמאה. באותו הזמן אבדה מעלת הכהונה, ומעתה (ועד ימינו אנו) נחשבה הכהונה לפרט הלכתי בלבד, ולא היה לכהנים מעמד של חשיבות מחמת כהונתם. אם רצו להביא דוגמא למשהו חשוב היו מביאים מלך, שזה היה בזמנם [אצל האומות כמובן].

יפה מאד. ובפרט שהמשניות עיקרן כבר נשנה בזמן הבית אלא שרבי סדרן..

ובהגהות הגר"א תירץ דבמתני' איירינן בקנס ובאים לומר רבותא דאף שכהנת כתובתה ד' מאות זוז (כתובות יב.) מ"מ הקנס שלה חמישים כסף, אף שהוא תחת כתובתה (שם לט:) ואילו בגמ' איירינן בבושת ופגם שבענין זה יותר מתאים הרבותא של בת מלכים שהיא יותר מכובדת מכהנת וכדאמרינן מלך קודם לכהן גדול (הוריות יג.)

אלא שיש להקשות על ביאורו, מהמשנה הסמוכה בדף טו. גבי מוציא ש"ר דהמשנה הביאה שוב דוגמא של גדולה שבכהונה ושם לא שייך כל הנ"ל..

ושמא אפש"ל דאגב מתני' קמייתא קא נסיב לה

[יוֹסֵפֶר]

ערכין טו.

אל תיקרי ממנו אלא ממנו - ביאור הדרשה
עי' תוד"ה אל תיקרי. וביאור הדבר תמצא במנחת שי (במדבר יג, לא) ובקיצור נמרץ בחת"ס כאן - בשם האבן עזרא שאנשי מזרח ובכללם בבל כותבים "ממנו" ליחיד דגוש ולרבים רפה, בשונה מאנשי מערב שכותבים הכל דגוש.
וא"כ אל תיקרי מִמֶנוּ שפי' כלפי עצמנו, אלא מִמֶנּוּ שפי' כלפיו.

[יוֹסֵפֶר]

ערכין טו.

אמר לפניו- רבש"ע, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה הימנו? אמר לו- אני נותן לך אחד ומחצה שבהם.
ופירש"י אחד ומחצה- דבפרעה כתיב שש מאות רכב ובסיסרא כתיב תשע מאות רכב.

וא"ת הרי שם לא היתה טביעתם בים סוף?
וי"ל דרהב שרו של ים הוא שר של כל מימות שבעולם כדאיתא בב"ב עד:

[יוֹסֵפֶר]

ערכין טו:

אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע- אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו.

ואיתא בב"ב קס"ד: ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום ואחת מהן זה לה"ר, לה"ר ס"ד? אלא אבק לה"ר.

והק' המהרש"א שם מה הפירוש אין אדם ניצול וכי אין אדם יכול להיות ניצול מהן? א"כ מדוע ייענש על כך אם אין לו בחירה ע"כ?

ותירץ דאדם אינו ניצול מהן אך אדם הדומה למלאך יכול! ע"ש שמביא מכמה מקומות בש"ס דאדם שייך להשתייך לבחינת מלאך.

ויעוין בחשק שלמה כאן בערכין שמקשה קו' זו על שאלת הגמ' מה תקנתו, דהרי יש לכל אחד בחירה אם לחטוא וא"כ מה פתאום בלה"ר מחפשים תקנה כדי לא לחטוא?

ומתרץ דכיון דאמרי' בב"ב דאין אדם ניצול מלה"ר בכל יום, א"כ קשה הדבר ביותר עד שבלתי אפשרי להתגבר, ולכן מה תקנתו- יעסוק בתורה או ישפיל דעתו שאז בטוח הוא שינצל מן החטא, ומה דאמרי' התם דאין אדם ניצול ממנו בכל יום הוא באופן שלא עסק בתורה.

ונראה לי, דדברי המהרש"א ודברי החשק שלמה עולים יפה בקנה אחד, דהרי היאך יזכה להידמות למלאך ולהתעלות מן האדם שבו- ע"י שיעסוק בתורה. (כדברי אגרת החזו"א, אמנם האיש הזוכה..)
נמצא שיעסוק בתורה לפי"ז יתפרש שע"י כך ירומם עצמו ויוכל לגבור על יצר הלה"ר. זה דרך אחת.

דרך נוספת נמצאת בדברי רבינו יונה בשע"ת (שער שלישי אות ר"י) אחר שהביא את דברי הגמ' כאן שעסק התורה הוא דרך להנצל מלשון הרע, הביא ממשלי (יח, כא) את הפסוק מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וכתב וז"ל: פירוש ואוהביה יאכל פריה, אוהב הלשון, והוא האיש החפץ לדבר תמיד, העצה הנכונה אליו שיאכל פריה, שלא ידבר בדברי בטלה, אך-
בדברי תורה
חכמה
ומוסר
והבאת שלום בין אדם לחבירו
ומצדיק הרבים
ולשבח הטוב
וגנות את הרע
ולקנא אל האמת
כי זכויות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו, וכאשר הקדים כי חיים בלשון!

נראה שמפרש שהעסק בתורה וברשימה החיובית הנ"ל כמרפא ללשון הרע כיון שהוא דרך להשתמש נכונה בכלי הלשון יחד עם תכונת אהבת הלשון שבו שחפץ לדבר תמיד, רק שמנווטו לטוב.

דרך שלישית נמצאת בהסכמת רבני וילנא לספר חפץ חיים שהוכיחו מסוגיין שהדרך להינצל מחטא לשון הרע הוא ע"י עסק התורה ואיזה תורה? הלכות לשון הרע דייקא!

וכעין שכתבו בעלי המוסר שדרכי המלחמה ביצר של כל חטא הוא דווקא לעסוק בהלכות השייכות לו.

[ביקורת תהיה]

ערכין טו ע"א: אל תיקרי ממנו אלא ממנו.

לשיטת אנשי המזרח, 'ממנו' לנסתר קוראים 'מִמֶּנּוּ', ולמדברים בעדם – 'מִמֵּנוּ'.
ובעניננו: אל תקרי 'מִמֶּנּוּ', אלא 'מִמֵּנוּ'.
כעין מה שדרשו בפ"ק דברכות על פסוק 'וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ': אל תקרי 'תְלַמְּדֶנּוּ', אלא 'תְלַמְּדֵנוּ', דבר זה מתורתך תְּלַמְּדֵנוּ.

[יוֹסֵפֶר]

לשיטת אנשי המזרח, 'ממנו' לנסתר קוראים 'מִמֶּנּוּ', ולמדברים בעדם – 'מִמֵּנוּ'.
ובעניננו: אל תקרי 'מִמֶּנּוּ', אלא 'מִמֵּנוּ'.
כעין מה שדרשו בפ"ק דברכות על פסוק 'וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ': אל תקרי 'תְלַמְּדֶנּוּ', אלא 'תְלַמְּדֵנוּ', דבר זה מתורתך תְּלַמְּדֵנוּ.

יישר כח, יפה מאד.
רק תיקון קטן לפי"ז צ"ל אל תקרי מִמֵנוּ אלא מִמֶנּוּ
שר"ל אל תאמר שהתכוונו המרגלים חזק הוא מאיתנו אלא חזק הוא כביכול מקוב"ה

[אהרן תאומים]

טז:
רש"י ד"ה קיסם. כלומר עון קטן שבידך זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים:
ותמהו באחרונים איך אומר כך רב טרפון על דורו , דור התנאים ?
ואפשר שיומתק דבר זה שמתוך צפיה לגאולה אמר כך וכן נראה ברש"י את צפיותו לגאולה שרואים הרבה פעמים,
וכאן אפשר לקשור זאת בנאמר בשלהי סוטה במשנה על עקבתא דמשיחא איתא ברש"י ואין תוכחה. אין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין אומר לו אתה כמוני:
במהרה נזכה לגאולתינו אמן

[שמואל דוד]

טו:

רש״י דבעי מיית בלישניה - יעסוק בדברי שטות ונבלה.

צ״ע מדוע לא פירש ״יעסוק בלשון הרע״ ?

[אהרן תאומים]

מעניין שרש"י הופך את הסדר מהכתוב בגמרא וגם שינוי גירסא מיית = מיתה, ולגבי הערה חושבני שדבר זה נאמר כסיכום כל הדברים הקודמים על חומרת לה"ר כנגד שלוש עבירות חמורות ומוסיף עליהם "ודברי שטות" "ונבלה", וכן מצאנו בכורות ה: ר' אליעזר אומר שטים שמה רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות {במדבר כה-ב} ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, (וזה ע"ז) וברש"י שם איתא - בדברי שטות לזנות את בנות מואב: גילוי עריות, וכן נאמר בתורה כי עשתה נבלה בישראל ועוד מקומות בתנ"ך, ואפשר ש"נבלה" רומז גם לשפכ"ד שמנבל את האדם,
וממקום זה למד רש"י גם שחיים בלישנא הכוונה לתורה, כי זה ג"כ אליבא דר"י שם על "רפידים" רש"י לא הפנו אבות אל בנים (להציל) מרפיון ידים. מכאן שריפו ידיהם מן התורה:

[לענין]

טו:

רש״י דבעי מיית בלישניה - יעסוק בדברי שטות ונבלה.

צ״ע מדוע לא פירש ״יעסוק בלשון הרע״ ?

שאלה מאד יפה, והביאור כזה.
'וכי מאחר דכתיב חץ שחוט לשונם, מות וחיים ביד לשון למה לי'?
דהיינו, הואיל וכבר נתפרש ענין לשון הרע א"כ מהי התוספת בפסוק זה, הרי כבר הפסוק אומר שלשה"ר הורגת, וע"ז מתרץ רבא דלא מיירי בלשה"ר אלא בדברים אחרים שגם הם מסוגלים להמית [והוה פשיטא לי' לרש"י דהכוונה לדברי שטות ונבלה, שאמרו בכתובות שמקרעין גז"ד של שבעים שנה].

ומסיימים בטוב.

[שמואל דוד]

טז:

רש״י ד״ה הוא הבדיל - שעל לשון הרע באו נגעים עליו.

לכאורה הלשון מגומגם קצת, ואשמח בביאור כוונתו.

[שמואל דוד]

טז:

הכאה קללה נזיפה

viewtopic.php?f=29&t=39700&start=400#p475775

[אהרן תאומים]

הנה מה שכתבתי בענין זה

[.השוחט]

טז:
רש״י ד״ה הוא הבדיל - שעל לשון הרע באו נגעים עליו. לכאורה הלשון מגומגם קצת, ואשמח בביאור כוונתו.

כוונתו פשוטה, הרי לא ראינו שהמצורע הבדיל בין איש לאשתו וכדו' ומנין לנו הא, אלא ראינו שבאו עליו נגעים, וידוע לנו שעל לשון הרע הם באים, ומכאן הוא שידוע לנו שהבדיל. והבן.

[שמואל דוד]

יישר כח כבוד הרב השוחט!

[שמואל דוד]

יח.

רש"י ד"ה מתני' יום שלשים כלמטה - ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן ל' הוי כלמטה ולא אמר כלום "ואין"ערך לפחות מבן חדש דהכי כתיב ואם מבן חדש וגו'

לכאורה צ"ל "דאין" ערך כו'

[י. אברהם]

בכת"י דאין
וכבר כתבו כן במהד' עוז והדר!
וכן נמצא בכמ"ק חילוף בין 'ואין' ל'דאין'

[.השוחט]

יח.

א. מרגלית לקלים. דאין משערין לענין הישג יד אלא לפי מקומה ושעתה. ואין אומרים אם נשהה את המרגלית לזמן פלוני יעלה ערכה ויידון כעשיר. ושאלוני איך הדין אם בזמן שנדר בערכין היתה שווה נ', והשתא נפחת ערכה, אי דנינן לפי השתא, דגם זה בכלל אין לך אלא שעתו, או כיון דתנן לעיל (יז:) עשיר והעני נותן ערך עני, היינו עשיר והעני, כיון דבשעתו היתה שווה נ' והיה עשיר. [הצד השני, דזה רק כשהיה עשיר לא באופן שתלוי בהערכה של מרגלית אחת, אבל כאן כשכל עשירותו תלויה בשיווי המרגלית המסויימת הזו, דנים לפי זמנה כשבאה לפנינו].

ב. יח עמ' ב. איבעית אימא לכל מראה עיני הכהן. ומכאן ילפי' דפרח בכולו סגי בלא ראשו ורגליו. רש"י פירש שאין הכהן יכול לראות שפיר בתוך שער ראשו ובין אצבעות רגליו. אמנם ב[מיוחס ל]רבינו גרשום פירש שאין הכהן יכול לראות ראש ורגליים בבת אחת [כעין מה שאמרו על נגע בראשי איברים]. ושאלוני הא בכל אופן אין הכהן יכול לראות מלפניו ומאחריו כאחת. וכבר שאלתי לכמה חכמים ולא פירשוה. וצ"ע.

[יוֹסֵפֶר]

יט:

רגלים פרט לבעלי קבין,
סוגי' זו היא אחת הראיות לשיטה שהשוק הוא החלק התחתון ברגל, עי' רש"י בכל הסוגי' וצ"ע היאך יפרשוה המפרשים שהוא החלק העליון, עכ"פ בדעת רש"י.

[.השוחט]

יט.

א. משקל ידי עלי. ברש"י אם רוצה מכביד. מסתמא כוונת רש"י לא שרוצה לרמות אלא שאין בידו שלא להשפיע על המשקל.

ב. מרפיקו. רבינו גרשום ג"כ כפירש"י עד הכתף ודלא כתוס'.

ג. הוא דאמר כר"ע. התוס' תמהו דרבנן לא פליגי על ר"ע בנקודה זו. אמנם כמדומה דבפ' המוכר את הבית איכא מאן דפליג ולא דריש לישנא יתירא, ויל"ע שם.

ד. עומדי מהו. רשי פי' מי משמע שרביט קומתו "או לא", ולא פי' הצד השני. והתוס' האריכו לפי דרכם. ובכלל קצ"ע דרש"י סתם הרבה באיבעיות אלו, ולא פירש כלל ישיבתי ועוביי.


יט:

ה. דאורייתא קיבורית כולה, מצוי במסכתא זו דמשמיטין "אלא".

ו. ש"מ האי איסתוירא עד ארעא נחית. פלא, דיש לברר זאת הן מהמציאות [ומצינו לתלמידי רי"ש שמנו איברי מתה אחת, ועוד], והן ממתני' דמונה רמ"ח איברים.

[שמואל דוד]

יט.




ו. ש"מ האי איסתוירא עד ארעא נחית. פלא, דיש לברר זאת הן מהמציאות [ומצינו לתלמידי רי"ש שמנו איברי מתה אחת, ועוד], והן ממתני' דמונה רמ"ח איברים.

עיין בספר הערות להגריש"א ז"ל

[שמואל דוד]

יח.

מתני' יום שלשים כלמטה הימנה, שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם, שנאמר (ויקרא כז, ז) ואם מבן ששים שנה ומעלה הרי אנו למדים בכולן משנת ששים מה שנת ששים כלמטה הימנה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה כו'

יש לעיין מה המקור ליום שלשים, הרי במתני' ליכא מקור אלא לשנת חמש ושנת עשרים. גם צ"ע קצת בלשון "בכולן" דקתני מתני'
עי' viewtopic.php?f=17&t=27418

[בקרו טלה]

יט.
אדם אחר אכילתו משקלו קל מכשהוא רעב

[.השוחט]

יח. מתני' יום שלשים כלמטה הימנה,
העיר הרב שמואל דוד דיש לעיין מה המקור ליום שלשים, הרי במתני' ליכא מקור אלא לשנת חמש ושנת עשרים.

רש"י רמז לזה באומרו דהכי כתוב ואם מבן חדש וכו', אין כוונתו רק להביא דאין ערך לפחות מבן חודש, אלא גם לכך שזה המקור דיום ל' כלמטה, שנאמר שם מבן חדש 'ומעלה'.

[טור תלגא]

יט.
האומר משקלי עלי...
אם אמר משקל ראשי עלי האם נידון לפי כבודו כאומר דמי ראשי עלי וצריך ליתן כל משקלו או לא.

[.השוחט]

כ.

א. כיון דבזה אח"ז נדר תרי זימני אמדינן ליה. לכאורה יצטרכו לנסות לאמוד כמה היה שווה בזמן האמירה הראשונה, וכמה בזמן השנייה, אחרת אין טעם לב' אומדנות. אמנם בסמוך דמספקא ליה באמר שני דמי עלי בבת אחת, שם ע"כ יאמדו פעם שניה למרות שלא עבר זמן בין האמירות. ולכ' באמת לא מתבוננים מחדש, אלא יש צד שצריך לומר את האומדנה פעם שניה, דחלות החיוב אינו חל אלא על ידי אומדנה. וכן באמת אמרו כעין זה בסמוך דיש צד דבעינן כוונה לאומדנא, משמע דאין זה רק גילוי מילתא בעלמא. ויל"ע היטב מדוע זה לא נסתר ממה שאמרו בעמ' ב' דאומדנא אינה אלא גילוי מילתא בעלמא, ואפילו שיעבוד על נכסים יכול לחול משעת העמדה בדין אף שלא נעשה אומדנא.

ב. ש"מ מלוה על פה וכו'. אין זה דיוק מהברייתא, אלא אחר שהביא השלמת דברים מהברייתא חוזר למשנה עצמה. וכן מוכח להלן דמיירי על סיפא דמתני' ואמר דכבר אוקימנא רישא בעמד בדין.

ג. המעריך חצי ערך כלי ר"מ אומר נותן דמיו. הלשון סתומה, אבל מוכח בסמוך [לכה"פ ברש"י] דהיינו דמי חצי הכלי.

( כ: )

ד. בעמ' ב'. דמי שור. עיין היטב כל הסוגיא. לכאורא מיירי בשור תם, וקצ"ע במקדיש לדמיו דמשמע דאין נוהג בו דין מתפיס תמימים לבדה"ב מידי מזבח לא יצא. והתוס' נגעו בכגון זה, ולפו"ר לא זה מה דעמדו עליו. ולא עיינתי כעת.

[שמואל דוד]

יח. מתני' יום שלשים כלמטה הימנה,
העיר הרב שמואל דוד דיש לעיין מה המקור ליום שלשים, הרי במתני' ליכא מקור אלא לשנת חמש ושנת עשרים.

רש"י רמז לזה באומרו דהכי כתוב ואם מבן חדש וכו', אין כוונתו רק להביא דאין ערך לפחות מבן חודש, אלא גם לכך שזה המקור דיום ל' כלמטה, שנאמר שם מבן חדש 'ומעלה'.

יישר כח. אולם עיין רש״י בכורות מט. וברש״ש שם. וע״ע שפת אמת כאן ובתורה תמימה פרשת בחקתי.

[שמואל דוד]

יט:

רבינו גרשום בסוה״ע ״ואומד של נזקין בג׳ בתי דינין סגיא״ לכאורה יש ט״ס בדבריו.

[שייף נפיק]

כ.
לאתויי מן הארכובה ולמעלה.
לא הבנתי למה צריך להשמיע לנו ב' פעמים, גם כלפי ערך וגם כלפי דמים, הרי הבנו כבר בערך שזה דבר שהנשמה תלויה בו?

[שמואל דוד]

כ.
לאתויי מן הארכובה ולמעלה.
לא הבנתי למה צריך להשמיע לנו ב' פעמים, גם כלפי ערך וגם כלפי דמים, הרי הבנו כבר בערך שזה דבר שהנשמה תלויה בו?

עי' חק נתן

[.השוחט]

כא.

מה ביתו ברשותו. לכאורה הוה ליה להביא מה ביתו שלו. דהא עסקינן בשוכר המקדיש לפי הס"ד. [אמנם למסק' דאיירי בהקדיש המשכיר לק"מ דאינו ברשותו, דהא השוכר אינו מכחיש, וככל שומר שאינו מונע מהמפקיד להיחשב ברשותו, כידוע].

[נוטר הכרמים]

כ.

א. כיון דבזה אח"ז נדר תרי זימני אמדינן ליה. לכאורה יצטרכו לנסות לאמוד כמה היה שווה בזמן האמירה הראשונה, וכמה בזמן השנייה, אחרת אין טעם לב' אומדנות. אמנם בסמוך דמספקא ליה באמר שני דמי עלי בבת אחת, שם ע"כ יאמדו פעם שניה למרות שלא עבר זמן בין האמירות. ולכ' באמת לא מתבוננים מחדש, אלא יש צד שצריך לומר את האומדנה פעם שניה, דחלות החיוב אינו חל אלא על ידי אומדנה. וכן באמת אמרו כעין זה בסמוך דיש צד דבעינן כוונה לאומדנא, משמע דאין זה רק גילוי מילתא בעלמא. ויל"ע היטב מדוע זה לא נסתר ממה שאמרו בעמ' ב' דאומדנא אינה אלא גילוי מילתא בעלמא, ואפילו שיעבוד על נכסים יכול לחול משעת העמדה בדין אף שלא נעשה אומדנא.

ב. ש"מ מלוה על פה וכו'. אין זה דיוק מהברייתא, אלא אחר שהביא השלמת דברים מהברייתא חוזר למשנה עצמה. וכן מוכח להלן דמיירי על סיפא דמתני' ואמר דכבר אוקימנא רישא בעמד בדין.

ג. המעריך חצי ערך כלי ר"מ אומר נותן דמיו. הלשון סתומה, אבל מוכח בסמוך [לכה"פ ברש"י] דהיינו דמי חצי הכלי.

( כ: )

ד. בעמ' ב'. דמי שור. עיין היטב כל הסוגיא. לכאורא מיירי בשור תם, וקצ"ע במקדיש לדמיו דמשמע דאין נוהג בו דין מתפיס תמימים לבדה"ב מידי מזבח לא יצא. והתוס' נגעו בכגון זה, ולפו"ר לא זה מה דעמדו עליו. ולא עיינתי כעת.

יישר כח על כל ההערות.

ההערה הראשונה ממש תפסה אותי, ולע"ע לא מצאתי לה מענה.

[.השוחט]

ייש"כ הרב הנוטר.

כב.

א. אין נזקקין לנכסי יתומים. העולה מהסוגיא, דרב אסי וריו"ח חידשו דאין נזקקין בדרך כלל, וכך נהג רב נחמן בתחילה. [ולא חידשו מדנפשייהו, דהא מקשינן עלייהו ממשניות].

והטעמים נתבארו להלן, י"א משום דלאו בני מצוה, וי"א משום צררי וי"א משום שובר. ונפ"מ בין הטעמים דאם חייב מודה או מת בשמתיה, למ"ד לב"מ אכתי אין נזקקין, למ"ד צררי או שובר נזקקין. [עי' רבינו גרשום חידוש דבמערבא ס"ל רק שמתא ולא מודה, דאפשר דמודה דחייב ולא סותר דנתן משכון]. ותוס' כתבו בעמ' ב' דנפ"מ בין מ"ד צררי למ"ד שובר, במסר כל שטרותיו לאחר. [ויל"ע להלכה, דפסקינן כר"ה בריה דר"י, ויתכן דזה רק לגבי לאפוקי מר"פ, אבל לא לגבי רבא דאמר משום שובר].

גם לרב אסי וריו"ח יש מקרים דנזקקין. כגון בבע"ח גוי שהלוה בריבית. [אם מוכן להמתין ממתינין להכרזה, ואם אינו מוכן ע"כ ימכרו בלא הכרזה]. ולריו"ח גם בכתובה. [י"א משום מזוני ורק באלמנה, וי"א משום חינא, וגם בגרושה].

רב פליג על כל האי דינא וס"ל דנזקקין תמיד. וכן נהג רב נחמן לאחר חזרה.

ולהלכה בסוף הסוגיא מסיק רב אשי כרבא דהוא בתראה דאין נזקקין כרב אסי וריו"ח, ובאופן דנזקקין, כגון בע"ח גוי בריבית ולריו"ח גם בכתובה [אלמנה או גם גרושה], מעמידין אפוטרופוס. ובעדים ששדה גזולה, נזקקין בלא אפוטרופוס.

ב. ריו"ח שטר שיש בו ריבית. צ"ב דשינה מהלשון ריבית אוכלת.

ג. לרב אסי בכתובה לא, משום מעשי ידיה ליתומים, ולריו"ח זימנין לא ספקה. משמע דמ"מ לא פלוג, וריו"ח יסבור נזקקין לכתובה גם בספקה, ורב אסי יסבור אין נזקקין גם בלא ספקה.

ד. בתובעת. נראה דזה חידוש לדינא לריו"ח, דבאינה תובעת רק מסכימה לקבל, נזדקק בלא הכרזה.

כב:

ה. בעמוד ב'. א"ל רב פפא משום חינא. יל"ע אי נקט בדווקא או ה"ה גם למ"ד משום מזוני.

ו. אמרי נהרדעי בכולהו. נראה מרש"י ותוס' דהיה ס"ד לפרש בכולהו אפי' לא אמר תנו, והיינו כרב, ולכן פירשו במנה זו, כלומר רק בתנו.

[שמואל דוד]

כא.

מה ביתו ברשותו. לכאורה הוה ליה להביא מה ביתו שלו. דהא עסקינן בשוכר המקדיש לפי הס"ד. [אמנם למסק' דאיירי בהקדיש המשכיר לק"מ דאינו ברשותו, דהא השוכר אינו מכחיש, וככל שומר שאינו מונע מהמפקיד להיחשב ברשותו, כידוע].

עיין מקור ברוך חלק ג

[חיים סגל]

כ.

א. כיון דבזה אח"ז נדר תרי זימני אמדינן ליה. לכאורה יצטרכו לנסות לאמוד כמה היה שווה בזמן האמירה הראשונה, וכמה בזמן השנייה, אחרת אין טעם לב' אומדנות. אמנם בסמוך דמספקא ליה באמר שני דמי עלי בבת אחת, שם ע"כ יאמדו פעם שניה למרות שלא עבר זמן בין האמירות. ולכ' באמת לא מתבוננים מחדש, אלא יש צד שצריך לומר את האומדנה פעם שניה, דחלות החיוב אינו חל אלא על ידי אומדנה. וכן באמת אמרו כעין זה בסמוך דיש צד דבעינן כוונה לאומדנא, משמע דאין זה רק גילוי מילתא בעלמא. ויל"ע היטב מדוע זה לא נסתר ממה שאמרו בעמ' ב' דאומדנא אינה אלא גילוי מילתא בעלמא, ואפילו שיעבוד על נכסים יכול לחול משעת העמדה בדין אף שלא נעשה אומדנא..

עיין חי' הגרי"ז [הובא בשוטנשטיין] שביאר ביאור מחודש בזה, אך לולי ביאורו ממש קשה להבין דברי הגמרא

[חיים סגל]

ברור כשמש מהי 'חולת המחוז', המדובר הוא בחולות שעל חוף הים!

לבי לבי על אדוננו רש"י שלא זרחה השמש עליו.

כמדומני ששפת הים אינה ראויה לזריעה, וממילא ברור שאין כוונת המשנה לכך, שהרי מדובר בפדיון שדה אחוזה לפי חמישים שקל כסף לבית.... שנוהג דווקא בראויה לזריעה

[חיים סגל]

יט.
ג. הוא דאמר כר"ע. התוס' תמהו דרבנן לא פליגי על ר"ע בנקודה זו. אמנם כמדומה דבפ' המוכר את הבית איכא מאן דפליג ולא דריש לישנא יתירא, ויל"ע שם.

רשב"ם שם במשנה פירש שחכמים חולקים, אך יתכן שכל מקורו הוא מגמרא דידן - וחזרה קושיית התוס'

[לענין]

ברור כשמש מהי 'חולת המחוז', המדובר הוא בחולות שעל חוף הים!

לבי לבי על אדוננו רש"י שלא זרחה השמש עליו.

כמדומני ששפת הים אינה ראויה לזריעה, וממילא ברור שאין כוונת המשנה לכך, שהרי מדובר בפדיון שדה אחוזה לפי חמישים שקל כסף לבית.... שנוהג דווקא בראויה לזריעה

הערה יפה.
האם החול שבשפת הים אכן אינו מצמיח? אני מזכיר שבשיטה מקובצת על אתר מביא מהערוך ש'חולת' הוא אדמה שהיא חול.
אחרי החיפוש מצאתי בתוספתא (כלאים א' ט'), 'הזורע דבר המצמיח ע"ג ביצים וע"ג חילת חייב', ופירש במנחת בכורים 'חילת מקום חול חייב דמהני לזריעה'.