ראיתי בספר הערות מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דבר מחודש.
על דברי הגמרא שבת קיט ע"א "תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא, לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה" עכ"ל. ופירש רש"י שם וז"ל דכי אתי צורבא מרבנן כו' - שחיבת תלמידי חכמים עלי. דלא מזיגנא רישא אבי סדיא - איני מניח ראשי על הכר. כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה - עד שאראה אם יש בדבריו לזכות" עכ"ל.
וכתב הגריש שבועות ל ע"א "יש לפרש בזה על פי מה דאיתא בשבת קי"ט אמר רבא כי אתי צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא עד דמהפכינן בזכותיה כו' וצ"ב שם וכי כוונת רבא היה ח"ו להטות דינו לזכות בגלל שהוא צורבא מרבנן אלא הביאור בזה שהרי המציאות היא שבכל דין תורה שפוסק הרי הוא אחר ששקל בדעתו שעה או יותר וברור שאם היה מתיישב יותר שעות בענין יתכן שהיה לו מסקנא אחרת אלא שאין חיוב להתעמק בזה כל ימיו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ועל זה אמר רבא שבדין של צורבא מרבנן הוא מתיישב יותר זמן להפוכי בזכותיה ולא מסתפק בשיעור זמן שמקדיש לשאר בני אדם ויתכן שאין הענין".
והא דבר פלא בעיני שכל דין תורה אם הדיין היה מתיישב יותר ברור שיתכן שהיה לו מסקנא אחרת?