על כל פנים ראיתי כעת בקובץ אור ישראל ניסן תשפ"א, עמוד שג והלאה, אריכות על עיטור וכבוד הס"ת, אולי דרך שם אפשר למצוא מקור.
הנחת רימונים על גבי ספר תורה
כתב רבינו הטור ז"ל יו"ד (סימן רפ"ב): "כתב הרמב"ם ז"ל תפוחי כסף וזהב שעושים לספר תורה לנוי, תשמישי קדושה הם, ואסור להוציאם לחולין, אם לא לקנות בהם ספר תורה או חומש". וכן הוא בשלחן ערוך יו"ד שם. ו"התפוחים" שכתב הטור ז"ל, הוא מה שהיום קוראים "רימונים" כנודע. [ועכשיו ראיתי בגוף דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ספר תורה (פ"י ה"ד) ושם הנוסח "רימוני" כסף וזהב וכו', ומבואר בדברי הרמב"ם וטור ושלחן ערוך שהרימונים הם לנוי, ועיין שו"ת רב פעלים ח"ד (יו"ד סימן ל') וצ"ע].
ואמרו לי זקני העדה הי"ו של קהילת קדש המפוארת יזד שבפרס המדינה, שמסורת בידם שהנחת הרימונים על גבי ספר תורה, היא סגולה לאריכות ימים, ולפיכך נהגו שם בק"ק יזד לתת הרימונים לאנשים זקנים ובאים בימים על מנת שיתארכו ימיהם, עד כאן שמעתי.
וזכורני להדיא שבאותם רבות בשנים שזכיתי להתפלל ב"ימים נוראים", ראש השנה ויום הכיפורים, בבית הכנסת הנקרא על שם מר זקיני "רבי שאול צדקה", עם בנו הוא מעלת דודי, מרן ראש ישיבת "פורת יוסף" המעטירה יכב"ץ, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, פעמים הרבה היה קונה מצות הנחת רימונים, והניחן על גבי ספר תורה, ודוק.
ואחר שמנהגם של ישראל תורה, ראיתי למצוא טעם והסבר לפתגמא דנא, ובדרך אפשר אם יוכשר, יש לי לומר שטעם מנהג זה מיוסד על פי האמור בספר הזהר הקדוש ח"ג (דרנ"ו ע"ב ברע"מ) גבי שמיני עצרת הוא יום שמחת תורה "דמעטרן לספר תורה בכתר דיליה שכינתא עטרת תפארת", ומבואר שהכתר שמניחים על גבי ספר תורה הוא בבחינת "עטרת" תפארת דא שכינתא, ואולי גם "התפוחים" הללו שייכים להא, והדבוק לשכינה והעושה נייחא לה, זוכה לשנות חיים ואריכות ימים, כמו שכתבתי באריכות בפתיחה לחיבורי זה, ויתכן גם שלכן נקרא קישוט זה "תפוחים" כנ"ל, רמז לשכינה חקל תפוחין קדישין, ועיין שו"ת רב פעלים הנ"ל ודוק.
ובס"ד הנני להביא עוד אסמכתא נפלאה לדבר, דהנה רבינו הטור ז"ל יו"ד שם (סימן רפ"ב) כתב: "הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו ויהיו הכל עומדים עד שיעבור זה שמוליכו, ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם".
ומרן ז"ל בבית יוסף שם הביא שרבינו מנוח ז"ל כתב דהוא הדין השומע את קולו אף על פי שאינו רואהו חייב לעמוד לספר תורה, ועל כן נהגו לעשות פעמונים וראיה מההיא דקידושין (ל"א ב') דרב יוסף כי שמע קל כרעא דאימיה אמר אקום מקמי שכינתא ע"ש.
ומבואר שמה שנהגו לעשות התפוחים, [היינו פעמונים דרבינו מנוח ז"ל], הוא גם כדי לעורר ולהודיע שספר תורה בא ועובר, והוי דומיא דקל כרעיה דאימיה דרב יוסף דאמר עליה שכינה אתיא, והדברים מתאימים עם דברינו לעיל ודוק היטב.
ויומא כי האידנא שנת תשס"ו, נדפס ויצא לאור ספר הנחמד "הנחמדים מפז", בעניני מצות הכנסת ספר תורה, וראיתי שם (דף שמ"ט) שהביא מספר שיבת ציון (ש"ח סי"א) שהאריך הרבה בענין מצוה זו דהנחת רימונים על ספר תורה וסודותיה וכמבואר בספר פרי עץ חיים (שער קריאת התורה פרק א') ועוד, וסיים וכתב: "ובספר הנ"ל כתב בענין זה של הרימונים שמניחים על הספר תורה וכי מו"א [מר ניהו רבה הגאון הצדיק המקובל רבי סלמאן מוצפי זצ"ל] אמר שזהו הטעם שנותנים הרמונים לבנים הקטנים מבן שלוש עשרה שנה להניחם על ספר התורה, כי סודו העטרין שיורש מעולמות שעליו, והכוונה בזה שכשם שפתיחת ההיכל טובה ומסוגלת למי שאשתו מעוברת בחודש התשיעי לפתוח דלתי רחמה בנקל ויוולד הולד בשלום, כן הנחת הרמונים על ידי הבן תועיל לו להחכים בתורה ויראה טהורה, ושיזכה לאריכות ימים, וגם יהיה שמור ומוגן מכל צרה ונזק, ובפרט עתה שהוא עת רצון.
ועוד אמר לי שאין הדבר מוכרח לתתו דווקא לקטנים, אלא הוא הדין לגדולים, רק שנהגו לתת אותו לקטנים הן משום שאי אפשר להעלותם עדיין לתורה, ורוצים לזכותם להתעסק במצוה, והן משום שהם זקוקים לברכה ולתפילה לאריכות ימים ולשמירה.
ושנה אחת זכורני [בערך בשנת תשי"ח] במנין המכוונים על פי סידור רבינו הרש"ש זיע"א בבית הכנסת צופיוף, הוא עצמו קנה ביום ראש השנה זוג רימונים והניחם בהתרגשות רבה ובכוונה על ספר התורה, ואמר לי שגם רבו הגאון המקובל הגדול הרב יעקב מונסה זצ"ל נהג כן, גם ראינו בעינינו כמה פעמים את עטרת ראשנו ונזר תפארתינו מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל שהיה קונה מצות הלבשת רמונים ומניחם בעצמו על ספר תורה בשעת הוצאתו מההיכל בשמחה יתירה", עד כאן מהספר הנ"ל.
והרבה למדנו מדבריו, האחד טעם מנהגן של ישראל להניח הרימונים על גבי ספר התורה ומה ענינו, ויתכן לפי טעמו זה שיש להניח על ספר תורה רק שני רימונים ולא יותר, ואכן שם בספרים שהביא (אוה"ח ופע"ח) כתבו "שני רימונים", אבל בהרבה ספרי תורה דילן מכינים מקום להנחת הרבה רימונים, ארבעה וכו', ועיין בדברי רבינו רמ"א ז"ל בהגהה לשלחן ערוך או"ח (סימן רס"ג ס"א) ודוק.
וגם מצאנו מקור נפתח שבזכות מצוה זו זוכים לאריכות ימים כנ"ל, ועוד הביא לנו "מעשה רב" מתלת קראי רבנן צדיקים וקדושים כנ"ל, זיע"א, ועמם מר זקיני איש האלהים, פועל ישועות בקרב הארץ, רבי יעקב מונסה זצ"ל שנהגו לעשות כן, ועוד למדנו שמעלת דודי רבי יהודה צדקה זצ"ל, אחז ועשה כמנהג במורה הוא רבו הגאון המובהק מרן ראש הישיבה רבי עזרא עטייה זצ"ל, וכמשנ"ת ודוק היטב.
ודע שמפורש שהנחת הרימונים על ספר התורה צריכה להיות מיד כשיצא הספר תורה מן היכל, וכדכתב הגאון רבינו יוסף חיים ז"ל ברב פעלים ח"ד הנ"ל, ולא להניח הרימונים על ספר התורה בעודו בהיכל, וכדבריו כן דקדק הגה"צ רבי סלמאן מוצפי ז"ל הובא בספר שיבת ציון הנ"ל, ולא הזכירו דברי הרב פעלים שכבר כתב כן. [וברב פעלים שם כתב שהמנהג שאחר שמחזירים ומכניסים ספר התורה להיכל, אז מוציאים ממנו הרימונים, עיין שם בזה, וכמדומה שהיום אין מוציאים הרימונים מעל ספר התורה, אלא נשארים הרימונים על גבי ספר התורה עד הקריאה הבאה, ויש לברר הדבר].
עוד כתב שם משם מר אביו הגה"צ ז"ל שאפשר לתת שני הרימונים לשני בני אדם או לשני ילדים, ואין בזה קפידא, גם היה מזהיר מאוד שיתנו הרימונים על ספר התורה ביד ימין דווקא, ולא יתנו הרימונים בשתי ידים, ורימון אחד מניח בימינו והשני בשמאלו, אלא שני הרימונים יתן ביד ימין, וכמה פעמים שכחו להניח הרימונים וכבר התחילו בקריאת התורה, וציוה אותי להוציא הרימונים מההיכל ולעטר ספר התורה בהם, ופעם אחרת היו הרימונים מלובשים מכבר על ספר התורה והקהל פתחו ההיכל והתחילו באמירת פסוקים, ובריך שמיה כנהוג, ורמז לי להוריד הרימונים ולאחזם בידי, ולתתם לאחד הילדים הנוכחים שם, ולאחר הוצאת ספר התורה ציוה להלבישו בהם" וע"ש.